להלן פסק דין בנושא התערבות בית המשפט בהחלטות טריבונל פנימי: פסק דין א. רקע עובדתי המשיבה 1, ההתאחדות הישראלית לכלבנות (להלן : "הי"ל" )היא ארגון גג המאגד תחת מטרייתו ארגונים של חובבי כלבים העוסקים בכלבנות בישראל, מנהל תשתיות ארגוניות לשרות חבריו ומיצג אותם כלפי גורמים חיצוניים בארץ ובחו"ל. ההי"ל היא החברה הישראלית בהתאחדות הבין לאומית לכלבנות - Federation Cynologique International (להלן: "ההתאחדות"). על-פי תקנון ההתאחדות מיוצגת בה כל מדינה על ידי ארגון חבר אחד בלבד. לפיכך, אין למועדון כלבנות שאינו חבר בהי"ל אפשרות לקיים פעולה בין לאומית במסגרת ההתאחדות. לפי תקנון ההי"ל, החברים בה הם ארגונים הרשומים כעמותות בישראל, אשר הוקמו למטרות כלבניות ועמדו בתנאי הקבלה הנקובים בתקנון ההי"ל (להלן: "התקנון"). ביום 21.04.98 נתנה האסיפה הכללית של ההי"ל תוקף לתקנון (להלן: "התקנון החדש ") אשר החליף את התקנון הקודם שהיה בתוקף עד לאותו מועד (להלן: "התקנון הישן"). ההבדל בין התקנונים מתבטא, בין היתר, בעניין הקמת חוג נפרד לאותו גזע כלבים על ידי קבוצה שפרשה מחוג קיים. בעוד התקנון הישן שותק בעניין זה קובע התקנון החדש, כי התנאי לקבלת החוג הפורש להי"ל הוא קבלת הסכמת האסיפה הכללית של החוג או המועדון הקיים (ראה סעיף 12ב לתקנון החדש). החוג הישראלי לכלב רועים גרמני (להלן: "המשיב 3" ) עוסק בגידול, טיפוח ורישום של כלבים מגזע רועים גרמני בעלי תעודות יוחסין המוכרות על ידי ההתאחדות. המשיב 3 הוא חבר ותיק בהי"ל ונחשב מן החברים המייסדים של ההי"ל. המשיב 3 היה רשום כאגודה עותומנית מס' 1229/1. ביום 07.03.93 התקבלה במשרדי רשם העמותות בקשת המשיב 3 להירשם כעמותה תחת השם "החוג הישראלי לכלב רועים גרמני". אישור רשם העמותות לעניין זה, מיום 16.03.93, מצוי בתיק בית המשפט. הנמען לאישור הנ"ל הוא עו"ד א. גרינפלד (להלן: "גרינפלד") אשר אף שימש כיו"ר המשיב 3 במשך מספר שנים עד שנת 97. כמו כן, מצוי בתיק בית המשפט אישור רשם העמותות מיום 03.04.97 על כך כי בתיק הבקשה לרישום עמותה בשם "החוג הישראלי לכלב רועים גרמני" מס' 58-022-672-8 מצוי תיק האגודה העותומנית בעלת שם זהה ועל כך, כי האגודה העותומנית עדיין לא נמחקה וכי העמותה המבוקשת עדיין נמצאת בהליכי רישום. על רקע השליטה במשיב 3 פרץ בשלב מסוים סכסוך, בין היו"ר גרינפלד ותומכיו (להלן: "קבוצת גרינפלד") לבין חברים אחרים במשיב 3 (להלן: "החברים"), אשר הדיו הגיעו עד לפתחו של בית משפט זה (ה.פ. 298/97 ,כב' השופטת ש. סירוטה ) . ביום 03.12.97 ניתן פסק דין לטובת החברים הנ"ל בו נקבע, כי בגלל פעולתו לשם הקמת עמותה מתחרה ברור כי גרינפלד פועל בניגוד לאינטרסים של המשיב 3 ולפיכך אינו ראוי להמשיך ולשמש בתפקיד היו"ר של המשיב 3. בסוף שנת 1997 או בסמוך לכך פרשה קבוצת גרינפלד (להלן: "הפלג הפורש") מן המשיב 3 והצטרפה לעמותה בשם "המרכז לקדום כלב השירות בישראל" ( עמותה שנוסדה בשנת 1983 ומספרה אצל רשם העמותות 58-001-691-3, להלן: "המרכז לקידום") שאף היא חברה בהי"ל. עד מועד הצטרפותו של הפלג הפורש הייתה מטרת המרכז לקידום אימון כלבים בכלל והכשרת כלבים ככלבי שרות במיוחד. יודגש, כי המרכז לקידום לא עסק בטיפוח וגידול של כל גזע של כלבים. על פי תצהירו , מיום 06.01.98, של מר ליאון יוסף אשר בתאריך הנזכר שימש מזה שש (6) שנים כיו"ר המרכז לקידום, לא ניהלה העמותה בפרק זמן זה כל פעילות כספית ולא הגישה כל דיווח לרשם העמותות. ביום 30.12.97 התקיימה " אסיפה כללית רגילה ויוצאת מן המניין" של המרכז לקידום. על פי פרוטוקול האסיפה (נספח 9 להמרצת הפתיחה המתוקנת להלן: "ההמרצה") כונסה האסיפה , תוך "ויתור על דרישות תקנון העמותה" והוחלט בה , בין היתר: א. לשנות את שם העמותה כך שממועד זה תיקרא "המועדון לקידום כלב הרועים הגרמני, והשירות בישראל" ( להלן: "המבקשת"). ב. לשנות את תקנון העמותה כך שהתקנון עליו חתמו הנוכחים יהי תקנון העמותה מאותו מועד ואילך. ג. לשנות את מטרות העמותה באופן כזה שתכלולנה גם גידול וטיפוח מכוון ורשום של כלבי רועים גרמני בעלי תעודות יוחסין המוכרות על ידי ההתאחדות הבין לאומית לכלבנות-F.C.I על פי תקן גזע הכלב המפורסם על ידי המועדון הגרמני לכלב רועים גרמני (להלן:"S.V"). ד. "למרות הכתוב בתקנון העמותה (הישן והחדש), בעניין סדרי קבלת חברים" לקבל כחברים מיום 01.01.98 עשרים ושבעה (27) מחברי הפלג הפורש לפי רשימה שמית המופיעה בפרוטוקול האסיפה (להלן: "המצטרפים החדשים") , וזאת בכפוף לתשלום דמי חבר שנתיים על ידם. ה. "למרות הקבוע בתקנון העמותה (הישן והחדש), בעניין בחירת בעלי תפקידים וסדרי בחירה" נבחרו בעלי התפקידים בעמותה כדלהלן: כסגן יו"ר העמותה נבחר עו"ד גרינפלד. רוב רובם של התפקידים בעמותה אוישו על ידי חברי הפלג הפורש ששמותיהם מנויים ברשימת עשרים ושבעה המצטרפים החדשים, אשר חברותם אמורה הייתה להתחיל ביום 01.01.98. ו. כיו"ר העמותה נבחר היו"ר היוצא, מר פיקו ליאון. "למרות הקבוע בתקנון העמותה (הישן והחדש)" הוסכם מפורשות כי בשנת 1999 תתקיימנה בחירות לכל התפקידים הנבחרים מלבד לתפקיד היו"ר "שישאר בתפקידו לקדנציה מלאה משנת 1999 ובמשך 3 שנים". ביום 11.01.98 הודיע גרינפלד, בתפקידו כסגן יו"ר של המבקשת , להי"ל על כך שהאסיפה הכללית של המרכז לקידום אשרה את שינוי שמה ותקנונה לשם המבקשת ותקנונה. בחודש ינואר 1998 ,במטרה לצרף חברים לשורותיה, הפיצה המבקשת חוזר לחובבי כלב הרועים הגרמני (נספח א1 לכתב התגובה של המשיב 3). בחוזר מוצגים מייסדי המועדון עליהם מנויים שמית חלק מן הקבוצה הפורשת ביניהם שופטים לגזע רועים גרמני ובעלי בתי גידול לכלבים מגזע זה. ברשימת בעלי בתי הגידול הנ"ל מופיע גם עו"ד גרינפלד כבעלים של בית הגידול "שדה ירוק". בסעיף 4 לטופס הנ"ל מובהר כי המתקבל לעמותה אינו רשאי להיות חבר בעמותה או בחוג אחר בישראל אשר מטרתו גידול וטיפוח מכוון ורשום של כלבי רועים גרמני. ביום 03.05.98 אישר רשם העמותות כי העמותה "המרכז לקידום כלב השירות בישראל " שינתה את שמה והשם החדש של העמותה הוא "המועדון לקידום כלב הרועים הגרמני והשירות בישראל (ע"ר)" ( להלן: "המבקשת"). ביום 10.05.98 הודיע סגן היו"ר של המבקשת , עו"ד גרינפלד, להי"ל על אישור רשם האגודות לשינוי השם כנ"ל. על רקע השתלשלות הדברים דלעיל וסביב שאיפתו של כל צד לייחד לו בלבד, במסגרת ההי"ל, את העיסוק בגידול וטיפוח כלבים מגזע רועים גרמני, קמה בין המבקשת למשיב 3 יריבות. שני הצדדים פנו אל בית הדין של ההי"ל (להלן: "בית הדין") . המשיב 3 ביקש מבית הדין צו מניעה זמני אשר יאסור על המבקשת לעסוק בכל פעילות הקשורה בגזע כלב הרועים הגרמני וזאת, עד למתן החלטה בתביעה לצו המניעה וצו עשה קבועים אשר ביקש. המבקשת עתרה לבית הדין כי יורה להנהלת ההי"ל להרחיק את המשיב 3 מחברותו בהי"ל מאחר והוא אגודה עותומנית אשר לא נרשמה כעמותה, כנדרש בתקנון. המשיב 3, אשר המבקשת לא צירפה אותו לעתירתה, הגיש לבית הדין בקשה להצטרף לעתירה כמשיב . ביום 18.01.99 קיים בית הדין דיון בעתירת המבקשת ולאחר שקיבל את בקשת ההצטרפות של המשיב 3 לעתירה שמע את טענות הצדדים והחליט ( להלן: "ההחלטה"), פה אחד, תוך פרשנות התקנון כי : "לא ניתן לשנות את שמו של חוג קיים ובאמצעות השינוי ליצור חוג מקביל לכלב הרועים הגרמני - לא עפ"י המנגנון הקבוע בסעיף 12ב' לתקנון החדש ולא עפ"י התקנון הישן." בהמשך הדברים הוסיף ביה"ד וקבע כי: "החלטה אחרת בנושא פיצול חוגים יכולה להתקבל אך ורק על ידי שינוי מפורש של התקנון במסגרת האסיפה הכללית." כתוצאות אופרטיבית מהחלטה זו קבע ביה"ד כי: א. הוא דוחה על הסף את עתירת המבקשת משום שאין למבקשת מעמד בפניו. ב. כי המבקשת בשמה הנוכחי ובמטרותיה המוצהרות אינה יכולה להיות חברה בהי"ל אך תוכל להיות חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הקודמים. ג. כדי להימנע מן התוצאה מרחיקת הלכת של הרחקת המבקשת מן ההי"ל קבע בית הדין, כי היא "המרכז לקידום כלב השרות בישראל" וככזו רשאית לפעול בשם ובמטרות הקודמים שלה עד להחזרת שמה ומטרותיה הקודמים אצל רשם העמותות. לצורך זה אף קצב בית הדין למבקשת אורכה של שישה (6) חודשים מיום מתן ההחלטה. ד. אשר למעמדו של המשיב 3 בהי"ל , קבע ביה"ד, כי פרשנות התקנון על פי רוחו והגיונו נותנת, כי כוונת סעיף 6 בו היא לא רק לעמותות רשומות אלא גם לאגודות עותומניות רשומות. לפיכך, מצא ביה"ד כי המשיב 3, הנמנה על החוגים המייסדים של ההי"ל , היה והינו חבר כדת וכדין בהי"ל, מה עוד שבמועד קיום הדיון כבר נרשם כעמותה לפי חוק העמותות. לאחר קבלת ההחלטה עשתה המבקשת שימוש בזכותה על פי סעיף 88 לתקנון ופנתה אל בית הדין בבקשה, לעיון מחדש בהחלטתו מיום 18.01.99, לעיכוב ביצוע ההחלטה הנ"ל ולקיום דיון דחוף בבקשותיה. ביום 04.02.99 דחה אב ביה"ד את הבקשה לעיון נוסף בהחלטת בית הדין מיום 18.01.99. ביום 11.02.99 כונסה אסיפה כללית שלא מן המניין של ההי"ל. על פי הכתוב בפרוטוקול האסיפה (נספח ג' לתגובת המשיבה 1 להמרצת הפתיחה שלפנינו, להלן: "ההמרצה"), החליטה האסיפה על שינויו של התקנון באופן האוסר חברות בהי"ל של יותר ממועדון גזע אחד באותו גזע. מכאן המרצת הפתיחה שלפנינו (להלן: "ההמרצה") בה עותרת המבקשת לקבלת: א. צו הצהרתי לפיו היא חברה מן המניין ולכל דבר ועניין בהי"ל. ב. צו הצהרתי כי החלטת ביה"ד מיום 18.01.99 הקובעת, בין היתר, כי המבקשת אינה חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הנוכחיים, אך תוכל להיות חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הקודמים, בטלה מעיקרה. ב. טענות המבקשת בין היתר, טוענת המבקשת כי: א. המבקשת הינה חברה מלאה בהי"ל מכוח הכרת מוסדות ההי"ל בה הן דה-יורה והן דה-פקטו. ב. עמותת המרכז לקידום כלב השרות בישראל חופשית לשנות את שמה ואת מטרותיה כל עוד הדבר אינו סותר את תקנון ההי"ל - דבר, העולה מהוראות סעיף11 לחוק העמותות, התש"ם - 1980( להלן: "חוק העמותות") ומהוראות הסעיפים 7(א),7(ב),15(ב), ו - 16 לתקנון הישן. ג. החלטת בית הדין התקבלה תוך פגיעה באופי האדברסרי של שיטת המשפט, סטייה ממסלול הטענות שהותווה ובזכות הטיעון של המבקשת העולים כדי פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. כמו כן התקבלה ההחלטה בחריגה מסמכות וחשש ממשי להתנהגות בית הדין שלא בתום לב ושקילת שיקולים זרים . לפיכך, בטלה ההחלטה מעיקרה. ד. בנסיבות הענין ועל-פי ההלכה הפסוקה קמה לבית המשפט הסמכות להתערב בהחלטת בית הדין על אף היותו טריבונל פנימי. ה. הטעונים המשפטיים של המשיבה 1 בתגובתה נסמכים על עובדות שרק חלקן מבוסס על מסמכים. בהעדר תצהיר, נשמטת הקרקע אף מתחת לטיעונה המשפטי של המשיבה 1 לפיכך, יש למחוק את תגובתה להמרצה. ו. יש למחוק מן התצהיר המצורף לתגובת המשיב 3 את הטענות המשפטיות. מעבר לכך מכיל התצהיר טיעונים בלתי רלבנטיים. ז. ההליך שנוהל בבית הדין היה הליך משמעתי במהותו המצדיק פניה לבית המשפט על דרך של המרצת פתיחה. לחילופין, היה ובית המשפט ימצא כי ראוי היה למבקשת לפנות לבית המשפט על דרך של בקשה לביטול פסק בורר, כי אז לאור קיומן של עילות המצדיקות התערבותו לא יניח בית המשפט למחסום טכני זה מלהעניק למבקשת סעד. ח. פסק הדין של בית הדין חסר סבירות באופן קיצוני לאור פגיעתו הקשה בחופש ההתאגדות ובחופש העיסוק של חברי המבקשת. ט. בפסק דינו של בית הדין נפלו טעויות חמורות, הן לגבי התקנון אותו בחר לפרש והן בעצם פרשנותו, העולות עד כדי חוסר סמכות וחוסר סבירות. י. על-פי פרשנות הפסיקה לפקודת החברות, תחילת תוקפו של שיעבוד על נכס של חברה היא מיום יצירתו ולא מיום רישומו. מכאן ניתן להקיש, כי משאושר תקנון המבקשת ל-ידי רשם העמותות ביום 03.05.98 הוא נכנס לתוקפו כבר ביום תיקון התקנון- 30.12.97. לפיכך, שגה בית הדין בבססו את החלטתו על תקנון ההי"ל החדש אשר נכנס לתוקף רק ביום 21.04.98. כאן המקום לציין, כי בסיכומי המבקשת נכללו אף טענות שלא בא זכרן בהמרצה ובתצהיר והן בגדר שינוי והרחבת חזית הטיעון אשר המשיבות מתנגדות לה. אלו הן, בין היתר, הטענות בעניין האופי העונשי של ההליך בבית הדין ובעניין הפגיעה בחופש העיסוק וההתאגדות של המבקשת. התייחסותי לטענות כאלה היא מעבר לנדרש. ג. דיון ג.1 מדיניות התערבות בית המשפט בהחלטות טריבונל פנימי הלכה פסוקה ומושרשת במשפטנו היא, כי בית המשפט לא יטה להתערב בהכרעות של בתי דין פנימיים של ארגונים וולונטריים, כעולה מדבריו של כב' השופט ד. לוין: "ברגיל תישאר מלאכת החקירה, השיפוט וההכרעה בידי מי שמתאים והוסמך לדבר, במסגרת הארגונית הפנימית. משידענו עיקרים אלה נוכל בנקל להבין כי אין זה מדרכה של מדינה דמוקרטית תקינה ומסודרת להתערב בניהול הפנימי של איגודים וולונטריים פרטיים ולאיגוד ניתנת יד חופשית לנהל את ענייניו כרצונו." (ע"א 835/95 מאיר איגנט נ. אגד אגודה שיתופית לתחבורה פ"ד מט(2) 793, 826) ( להלו: "פרשת איגנט"). הטעמים שניתנו להגבלת התערבותו של בית המשפט בהכרעות פורומים פנימיים של ארגונים וולונטריים הם: א. יתרון הידיעה הפנימית או המומחיות הייחודית של הארגון: " מטבע הדברים החלטה הנוגעת לחברי הארגון ביחסים בינם לבין עצמם ובינם לבין הארגון מגלמת אינפורמציה פנימית על מבנה הארגון, מטרותיו ויעדיו, על ה"חוליים" שפשטו בו ועל הדרך היעילה להלחם בהם וכיוצא באלה". (ע"א 835/95 הנ"ל בעמ' 827). ב. אופיו הוולונטרי של הארגון - העובדה שחבריו הכפיפו עצמם מרצונם לשליטתו: " מידת ההתערבות של בתי המשפט הרגילים בנעשה בבתי הדין הפנימיים מוגבלת היא אף משום ההנחה שטריבונלים אלה פועלים במסגרת וולונטרית פרטית ושחברי הארגון קיבלו על עצמם מרצונם את מרותם של בתי הדין הפנימיים......... חבר שלא נחה דעתו מהוראות התקנון, פתוחה בפניו הדרך להשפיע על האגודה ועל חבריה לשנות ואף לבטל את התקנות, מפאת אי-יעילותן או נוקשותן. היה ודעתו אינה מתקבלת על דעת רוב חבריו, אין איש כופה אותו להשאר כחבר באגודה בניגוד לרצונו, ואך מובן הוא שאין לאפשר לו לכפות דעתו שלו על הרוב." (ע"א 835/93 הנ"ל בעמ' 828). (לעניין הטעמים לאי התערבות בית המשפט ראה גם ע"א 674/89 טורטן ואח' נ. התאחדות לספורט בישראל פ"ד מה (2) 718,726). נאמן לטעמים אלה, גיבש לעצמו בית המשפט מדיניות של אי התערבות בפעולות של עמותה פרטית שהוקמה כדין ומתנהלת על-פי תקנון עלפיה: "בהיעדר עילה חוקית לא יטול בית המשפט על עצמו את המשימה להדריך על ידי צווים ופסקי דין את האגודות הנ"ל...." (ע"א 193/64 עצמון נ. התאחדות לתרבות גופנית "הפועל", ירושלים אח' פ"ד יח (3) 323, 330). ג.2 הסייגים למדיניות אי ההתערבות של בית המשפט בהחלטות טריבונל פנימי. מול השיקולים התומכים בצמצום התערבות בית המשפט בהחלטות טריבונל פנימי ניצב הצורך בקיום פיקוח שיפוטי אשר יבטיח קיומם של עקרונות יסוד המחייבים כל מוסד המפעיל סמכות מעין שיפוטית, כגון אי- תלות, יושר והגינות . טעם חשוב בעד קיומו של פיקוח שיפוטי כנ"ל הוא היות בתי הדין הפנימיים מעורבים בהווית הגופים במסגרתם הם פועלים - דבר, המקים את החשש כי חברי הטריבונל אינם נהנים מאי תלות מוחלטת. טעם נוסף הוא הפגם באופי החופשי של הסכמת החבר להכפיף עצמו לתקנון שנערך על ידי הארגון הוולונטרי. שהרי אין החבר יכול להצטרף לארגון מבלי להסכים מראש לתוכן התקנון. עוד טעם הוא סמכות השיפוט הרחבה המוקנית לטריבונל הפנימי. הדבר בולט במיוחד בעת שהטריבונל דן בהפרות משמעת בהן הוא מוסמך, לעיתים, להטיל עונשים כואבים כגון, קנס כספי או הרחקה מן האגודה שמשמעותה המעשית עלולה להיות שבירת מטה לחמו של המורחק. טעמים אלה הם הסיבה לכך שבית המשפט הציב סייגים למדיניות אי התערבותו בהחלטות טריבונלים פנימיים. נקבע כי: "...לבית המשפט הסמכות ואולי אף החובה לבטל החלטה של בית דין כזה שניתנה תוך חריגה מסמכות או בהתעלם מעקרונות הצדק הטבעי" ( פרשת איגנט בעמ' 829 והאסמכתאות המובאות שם). בית המשפט יתערב, איפוא, במקרים בהם ניתנה החלטת הטריבונל הפנימי בחוסר סמכות או בהתעלם מעקרונות הצדק הטבעי. בהוסיפו על שתיים אלה אמר כב' השופט (כתוארו אז) מ. לנדוי כי: " עם זאת אינה ניתנת גישתם של בתי-המשפט בכגון אלה להגדרות נוקשות, מעבר להגדרה כללית של עילות התערבות. הגישה עשויה להשתנות לפי מהותו של הגוף הוולונטרי הנדון." בהמשך, בהתיחסו ,למשל, לזכות להשמע בפני הטריבונל ולהשיב לאשמה , מביא כב' השופט לנדוי דברים מספרו של De Smith לפיהם : " ישנם סימנים לכך שעקרון זה יופעל בתקיפות מיוחדת כאשר העונש שהוטל שולל מאדם את פרנסתו או כאשר האשמה היא בהתנהגות של בעל מקצוע שיש בה משום קלון." ( ע"א 579,575/70 עומר תג'ר ואח' נ. התאחדות לכדורגל בישראל פ"ד מד(2) 499, 501). בפרשת איגנט הנ"ל מצטרף כב' השופט מצא לדעה זו באומרו כי: "את היקף ההתערבות של בית המשפט בהחלטותיהם של טריבונלים פנימיים יש לגזור, בראש וראשונה, על-פי שיקולים של מדיניות שיפוטית." (ראה שם בעמ' 810) כתוצאה חל שינוי מסוים בעמדת בית המשפט ונקבע כי ניתן יהיה להתערב בהחלטות טריבונל פנימי גם במקרים הבאים: א. מקרים קיצוניים ויוצאי דופן של עונש שהוטל. (ראה דבריו של כב' השופט ג. בך בפרשת איגנט הנ"ל בעמ' 840). ב. מקרים של טעות חמורה וכבדה במיוחד השקולה כדי חריגה מסמכות. כדברי כב' השופט מ. חשין: "...בית המשפט לא יתערב בהחלטתו של טריבונל פנימי מקום שבו טעה אותו טריבונל בפירוש העובדות או בפירוש הדין, ובלבד שאותה טעות אינה חמורה וכבדה במיוחד כדי היותה שקולה לחריגה מסמכות או בנופלה אל הקטגוריה השלישית (מקרים "בני בלי שם" שהכל מסכימים כי ראוי שבית המשפט יתערב - צ.ב.) האמורה לעיל." ( ע"א 2211/96 ח' כהן נ. ש' כהן ואח' פ"ד נ(1) 629, 634) ואכן בע"ש 2211/96 הנ"ל למרות שבית המשפט מצא כי בית הדין העליון של מפלגת העבודה טעה בקביעתו, הרי שבנסיבות המקרה נפסק, כי אין טעותו של בית הדין עולה כדי חריגה מסמכות, אינה פוגעת בעקרי הצדק הטבעי ואף אינה נכללת בגדר אחד מאותם מקרים חריגים בהם נדרשת התערבותו של בית המשפט. לסיכום, ההלכה היא, כי בית המשפט יתערב בהחלטת טריבונל שיפוטי פנימי של תאגיד וולונטרי כאשר קמה אחת העילות הבאות: 1 . הטריבונל השיפוטי חרג מסמכותו. 2 . הטריבונל השיפוטי פגע בעקרי הצדק הטבעי. 3 . במקרה קיצוני ויוצא דופן של העונש שהוטל. 4 . בהחלטת הטריבונל נפלה טעות חמורה וכבדה במיוחד העולה כדי חריגה מסמכות. ג.3 הצורה הדיונית בה יש לתקוף החלטת טריבונל פנימי בפני בית המשפט הצורה הדיונית בה מתבקש ביטול החלטת הטריבונל הפנימי נקבעת לפי אופי ההליך שנוהל בפני הטריבונל. אם נשא ההליך אופי של בוררות, כי אז יש לפנות בבקשה לביטול פסק בורר, היה וההליך נשא אופי משמעתי, כי אז ניתן לעתור לקבלת הצהרה כי הפסק מבוטל או לבקש ביטול פסק בורר. בעניין הליך בעל אופי משמעתי נקבע כי: "מקום שהמבקש מראה שעומדת לו עילה המצדיקה התערבות של בית המשפט, המתכונת הדיונית שבמסגרתה הביא את עניינו בפני בית המשפט אינה צריכה לעמוד לו למכשול. לאמור: אם יראה שהפסק המשמעתי הינו בר-ביטול על-ידי בית המשפט, יוכל המבקש לזכות בסעד , בין שעתר למתן הצהרה בדבר בטלותו של הפסק ובין שביקש לבטל את הפסק כמקובל לגבי פסק בוררות. אם בחר בדרך השניה, ועניינו אינו מצמיח עילת ביטול על-פי איזו מתשע עילות הביטול הראשונות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, יוכל עניינו להתגדר במסגרתה הרחבה של עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(10) לחוק, היינו כי "קיימת עילה שעל-פיה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד." (דברי כב' השופט א. מצא בפרשת איגנט הנ"ל בעמ' 810) ג.4 האם יש עילת התערבות בהחלטת בית הדין בגין עונש קיצוני ויוצא דופן ? בסיכומיה העלתה המבקשת, כאמור לראשונה, את הטענה כי בפני בית הדין נוהל הליך משמעתי . לגרסתה, מהות הדיון שנערך וכן אופיו של הסעד שניתן, אשר משמעותו היא הרחקת המבקשת מן המשיבה 1, היקנו להליך מהות עונשית שהקימה למבקשת את הזכות לתקוף את החלטת בית הדין בדרך של תובענה לסעד הצהרתי. לדעתי, מצביעים המהלך העובדתי ונסיבות המקרה על סכסוך בין שתי עמותות הטוענות כל אחת כי רעותה אינה יכולה לשמש כחברה בהי"ל מחמת שאינה עומדת בתנאי החברות הנדרשים בתקנון. אין בהליך שהתקיים בפני בית הדין כל סממן של הליך משמעתי, לא בצורתו ולא בתוצאתו. הדיון נשא אופי של בוררות אשר נושאה היה עמידת הצדדים בתנאי החברות בהי"ל כפי הנדרש בתקנון ולפי פרשנותו, ולא עבירת משמעת של מי מהצדדים. לא ההי"ל הוא שהיה התובע אלא המבקשת היא אשר ביקשה להרחיק את המשיב 3 מן ההי"ל בגין אי עמידה בתנאי התקנון. עצם פנית המבקשת אל בית הדין כדי שירחיק את המשיב 3 מחברותו בהי"ל היא הודאת בעל דין כי בית הדין מוסמך להרחיק חבר מחברותו בהי"ל בהליך בעל אופי של בוררות מתוך פרשנות התקנון ומבלי להזקק להליך משמעתי. בית הדין לא קבע כי המבקשת ביצעה עבירת משמעת ולא הטיל עליה כל סנקציה בגין עבירה כזאת. בית הדין קבע כי המבקשת, ככזאת, אינה ממלאת אחר תנאי התקנון ולפיכך אין לה מעמד, כחברה בהי"ל, בפני בית הדין. בית הדין איפשר למבקשת להישאר חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הקודמים ואף קצב לה אורכה של שישה (6) חודשים לשם ביצוע ההליכים המנהליים הדרושים לכך. לא ההי"ל הוא שהרחיק את המבקשת, המבקשת היא שהביאה על עצמה את ההרחקה על-ידי שינוי שמה ותקנונה באופן המנוגד לתקנון ההי"ל שבית הדין הוא פרשנו המוסמך. אני דוחה, איפוא, את טענת המבקשת כי ההליך בפני בית הדין היה משמעתי וכי ניתן בו סעד בעל מהות עונשית וקובעת כי היה זה הליך שנשא אופי של בוררות. המסקנות הנובעות מהחלטתי זו הן שתים: א. לא קמה עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת בית הדין בגין עונש קיצוני ויוצא דופן שהטיל בית הדין . ב. במקרה שלפנינו, הדרך הדיונית לתקיפת החלטת בית הדין היא אכן בקשה לביטול פסק בורר. ג.5 האם די באי הגשת בקשה לביטול פסק בורר כדי לדחות את הבקשה ? כאמור, עתרה המבקשת לקבלת צו הצהרתי כי היא חברה מן המנין בהי"ל וכי החלטת בית הדין בטלה מדעיקרה. המשיבה בסיכומיה (סע' 74) גורסת, כי די בעובדה שהמבקשת לא נקטה בדרך הדיונית הנדרשת ולא הגישה בקשה לביטול פסק בורר, כדי לדחות את בקשתה. לעניין זה כבר נקבע על-ידי כב' השופט ברנזון, כי: "הפרוצדורה היא מסגרת רחבה וגמישה למדי המכוונת לתת לבעל-דין את מלוא האפשרות להציג ולפתח את ענינו בצורה מלאה ושלמה. היא חייבת להישאר כך גם כאשר קורית תקלה או כשבעל-דין עושה שגיאה במהלך המשפט הניתנת לתיקון בלי לגרום עוול לבעל-הדין האחר, ועל בית המשפט לרשות תיקון כזה בנדיבות וברחבות." (ע"א 189/66 עזיז ששון נ. קדמה בע"מ פ"ד כ(3) 477, 479) אינני רואה מה עוול מהותי יגרם למשיבים אם תינתן למבקשת מלוא האפשרות להציג ולפתח את עניינה בצורה מלאה ושלמה. לפיכך, אמשיך בדיון בעתירת המבקשת. ג.6 האם קמה עילה להתערבות בהחלטת בית הדין של ההי"ל בגין חריגה מסמכות? כאמור, הלכה פסוקה היא כי סמכות ההכרעה בתוך המסגרת הוולונטרית היא בידי הפורום הפנימי האורגני למסגרת. הטעמים העיקריים לכך הם הידיעה הפנימית של הארגון המקנה לפורום יתרון בפרשנות התקנון והעובדה כי החברים הכפיפו עצמם וולונטרית למרותו. בהיות ההי"ל עמותה רשומה הוא נתון למרותו של חוק העמותות. סעיף 9 לחוק הנ"ל קובע, כי: "לכל עמותה יהיה תקנון כמפורט בפרק זה; דין התקנון כדין חוזה בין העמותה לבין חבריה ובינם לבין עצמם." סעיף 11 לחוק הנ"ל קובע, כי: "עמותה רשאית לשנות את תקנונה, שמה ומטרותיה בהחלטת האסיפה הכללית שנתקבלה ברוב קולות הזכאים להצביע בה; החלטה לפי סעיף זה טעונה רישום בידי הרשם ויחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 4 עד 7 ו - 10; תוקפה של ההחלטה מיום רישומה בידי הרשם." סעיף 16 לחוק הנ"ל קובע, כי: " התנאים לחברות בעמותה, פקיעת חברות, קבלת חברים , פרישתם והוצאתם יהיו לפי הוראות התקנון, ואולם - (1)............ (2) לא יוצא חבר אלא מן הטעמים שפורטו בתקנון ולאחר שניתנה לו הזדמנות נאותה להשמיע טענותיו." מן האמור אנו למדים כי תקנון ההי"ל הוא, בין היתר, חוזה בין ההי"ל לבין המבקשת והמשיב 3. כי תוקפו של שינוי השם והתקנון של המבקשת הוא ממועד רישומם בידי רשם האגודות (להלן: "הרשם") ביום 03.05.98, וכי התנאים לקבלה להי"ל ולהרחקת חבר ממנה יהיו לפי הוראות התקנון. בתקופה הרלוונטית לעניננו היו להי"ל שני תקנונים: התקנון שהיה בתוקף עד ליום 21.04.98(להלן: "התקנון הישן" נספח 21 להמרצה ). התקנון שהיה בתוקף מיום 21.04.98(להלן: "התקנון החדש" נספח 22 להמרצה). יש לציין כי ביום 11.02.99 נכנס לתוקפו התקנון האחרון (להלן: "התקנון הנוכחי") על פיו לא יהיו בהי"ל שני חוגים העוסקים באותו גזע של כלבים - דבר, העולה גם מפרוטוקול האסיפה הכללית שלא מן המניין של ההי"ל מיום 11.02.99 (נספח לתגובת המשיבה 1 להמרצה). סעיף 73 לתקנון החדש קובע, כי: "בית הדין הוא המוסד השיפוטי היחיד של ההי"ל". סעיף 79 לתקנון החדש קובע, כי : "בית הדין מוסמך דון בכל ענין ובכל סכסוך הקשור לכלבנות ומופיע ברשימה שלהלן, והוא ענין: (א) שבין ארגון חבר לארגון חבר אחר. (ב) שבין ארגון חבר לאחד ממוסדות ההי” ל. (ג)........ סעיף 87 לתקנון החדש קובע, כי: "החלטות בית הדין מחייבות את בעלי הדין, את ההי"ל, את הארגונים החברים ואת החברים בארגונים החברים." סעיף 90 לתקנון החדש קובע, כי: "לבית הדין יהיו הסמכויות הבאות: .......... (י) להורות על שינוי תקנון של ארגון חבר, אם התקנון של הארגון החבר סותר תקנה מתקנוני ההי"ל או סותר את הדין. (יא) לפרש את תקנוני ההי"ל." מן המקובץ עולה, כי הן אשור הרשם לשינוי השם והתקנון של המבקשת ביום 03.05.98 והן הדיון בבית הדין שהתקיים ביום 18.01.99, חלים בפרק הזמן בו היה התקנון החדש בתוקפו, וזהו אכן התקנון אשר לפי פרשנותו נתן בית הדין את החלטתו. בנוסף עולה מן הדברים, כי בית הדין הוא המוסד השיפוטי הבלעדי של ההי"ל, הוא המוסמך לפרש את תקנוניה, הישן והחדש, ובסמכותו להורות על שינוי תקנונה של המבקשת אם מצא כי הוא סותר את תקנון ההי"ל. כמו כן, מחייבות החלטות בית הדין את המבקשת, את המשיב 3 ואת ההי"ל עצמו. המבקשת טוענת , לראשונה בסיכומי תשובתה, שניתן להקיש מפקודת החברות לענייננו, כי משאישר הרשם את שמה ותקנונה של המבקשת נכנסו אלה לתוקף באופן רטרואקטבי מן היום בו התקבלו השינויים באסיפתה של המבקשת. לא אדע מדוע עלינו להרחיק אל היקש מפקודת החברות בעת שעומד לרשותנו חוק ספציפי השולט בענייננו, הלא הוא חוק העמותות . הסיפא לסעיף 11 בחוק העמותות קובעת מפורשות כי תוקף ההחלטה על שינוי שמה ותקנונה של המבקשת הוא מיום רישומה על ידי הרשם. אוסיף עוד, כי עצם פנייתה של המבקשת אל בית הדין כדי שירחיק את המשיב 3 מחברותה בהי"ל בגין אי עמידה בהוראות התקנון מהווה הודאת בעל דין בסמכות בית הדין להוציא חבר משורות ההי"ל. המסקנה היא, כי בהרחיקו את המבקשת פעל בית הדין במסגרת סמכויותיו לפי החוק ולפי התקנון. אני קובעת ,איפוא, כי המבקשת לא הראתה עילה לביטולה של החלטת בית הדין בגין חריגה מסמכות. ג.7 האם קמה עילה להתערבות בהחלטת בית הדין בגין פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי? המבקשת טוענת, כי החלטת בית הדין התקבלה תוך סטייה ממסלול הטענות המותווה , כי עובר לדיון בבית הדין אכן הומצא לה כתב תגובה מטעם ההי"ל אך לא הומצא לה כתב תגובתו של המשיב 3 . בניגוד לטענה זו, טוען המשיב 3 כי תגובתו לעתירת המבקשת הומצאה לבית הדין וכי תוכן תגובתו היה ידוע למבקשת. עוד טוענת המבקשת, כי בית הדין מיוזמתו ותוך פגיעה בעקרון אדוורסריות הדיון הוא שהעלה את ענין מעמדה של המבקשת בפניו, כי ההחלטה התקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון שלה, וכי התנהגות בית הדין בעת הדיון מעלה חשש לעירובם של שיקולים זרים וחוסר תום לב. בסיכומיה (סעיף 180), מודה המבקשת כי לא העלתה טענות אלה בהזדמנות הראשונה בפני בית הדין אך אינה מזכירה, כי לא בא זכרן של טענות אלה אף בבקשתה לעיון מחדש שהגישה לבית הדין. הדיון בטענות אלה הוא, לכן, מעבר לנדרש. לגופו של עניין, תובענת המבקשת לסילוק המשיב 3 משורות ההי"ל בגין אי היותו עמותה רשומה הופנתה במקורה כנגד ההי"ל בלבד. המבקשת לא צרפה לתובענתה את המשיב 3, אשר אמור היה להיות הנפגע מן התובענה. יתרה מזאת, עיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין, מיום 18.01.99, מעלה כי עו"ד גרינפלד, מי שטיפל ברישומו של המשיב 3 כעמותה והיה יו"ר שלו עד סוף שנת1997 , ואשר במועד הדיון שימש סגן היו"ר של המבקשת ואף ייצג אותה בו, התנגד לצרוף המשיב 3 לתובענה בטענה, כי אין לו מעמד בפני בית הדין (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון בבית הדין, להלן: "פרוטוקול ביה"ד" ). התנהגותה זו של המבקשת נמצאת בניגוד לכללי הצדק הטבעי ואינה נקיה מביקורת, במיוחד, כאשר המבקשת עצמה מעלה טענת חשש ממשי להתנהגות בית הדין שלא בתום לב ותוך שקילת שיקולים זרים. לגופן של טענות: סעיף 79 לתקנון החדש קובע כי: " בית הדין מוסמך לדון בכל ענין ובכל סכסוך הקשור לכלבנות ומופיע ברשימה שלהלן, והוא ענין: I. שבין ארגון חבר לארגון חבר אחר. II. ……" בכל מקרה, ובמיוחד כאשר השאלה שבפניו היא שאלה של מעמדו של ארגון כחבר, מצווה בית הדין לבדוק אם למופיעים בפניו יש מעמד כחברים. אם לא ינהג כך, עלול בית הדין למצוא כי הוא חורג מסמכותו ודן בתובענתו של מי שאינו חבר המופנית כנגד חבר ובנוסף אף משחית זמנו לריק. הדברים יפים במיוחד למקרה שלפנינו, בו המשיבות לא קיבלו ולא הסכימו כי המבקשת היא חברה בהי"ל ובעלת מעמד (עמודים 3, 4, 6 לפרוטוקול). לפיכך, אני דוחה את טענת המבקשת כי בית הדין פגע בעקרון אדוורסריות הדיון. אשר לטענה בעניין הסטייה ממסלול הטענות, סעיף 84 לתקנון החדש פוטר את בית הדין מכללי הראיות וקובע כי: "ב. ראש הרכב בית הדין יקבע את סדרי הדיון שיתנהל בפני ההרכב בראשו הוא יושב." עינינו הרואות, כי על פי התקנון לא המבקשת היא המתווה את סדר הדיון אלא הדבר הוא בסמכותו של ראש ההרכב. משקבע התקנון כך, אינני מוצאת מקום לטענתה זו של המבקשת ואני דוחה אותה. עוד, מעלה העיון בפרוטוקול בית הדין ( עמודים 2 ו- 3 ), כי לנציג המבקשת ניתנה הזדמנות לטעון לעניין מועד קבלתה להי"ל בשמה החדש, לעניין מועד קיומה של ההצבעה הבעייתית בעניין שינוי שם המבקשת, לעניין הבעייתיות שבשינוי שמה ותקנונה של המבקשת לגבי ההי"ל, לעניין הצורך או העדר הצורך בקבלת אישור ההי"ל לשינויים האמורים, לעניין המועד בו הודיעה המבקשת להי"ל על השינויים והשלכתו על התקנון שייושם בדיון, לעניין מועד קבלת אישור הרשם והשלכתו על התקנון שיושם בדיון, לעניין אי העברת הצעת ההי"ל שהמרכז לקידום לא יוכל לשנות את שמו ותקנונו ולעניין היות טיעונו של עו"ד גרינפלד בבית הדין מבוסס על התקנון הישן. לפיכך, אינני מוצאת מקום לטענה כי ההחלטה התקבלה תוך פגיעה בזכות הטיעון של המבקשת ואני דוחה אותה . אשר לטענת המבקשת כי קיים חשש ממשי להתנהגות בית הדין שלא בתום לב ושקילת שיקולים זרים. בסוגייה זו כבר נפסק כי: "אין להרשות שהעלאת טענה סתמית על חשש למשוא פנים, תספיק כדי להוציא את העניין מתחת ידי משפט החברים, כי בדרך זו תעורער סמכותו של משפט החברים מיסודה." ( בר"ע 127/69 דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ ואח' נ. דוד אסא פ"ד כד(1) 323, 330). על כך הוסיף כב' הנשיא שמגר (כתוארו אז) כי: " סברה נתפתחה - והיא מוטעית - כי כל אימת ומספר החלטות דיוניות של שופט אינן נושאות חן מלפני בעל דין, הזכות בידיו לבקש פסילתו של השופט; ולא היא." ובהמשך, אומר כב' הנשיא כי: "קיומו של חשש ממשי נבחן לפי אמות מידה אוביקטיביות..." ( ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נ. מדינת ישראל תק-על 93 (1) 169) כב' השופט מ. חשין בדונו בנושא זה קבע כי: "המבחן, אם נתגלה דבר, שבעטיו אין הבורר ראוי לאמון, הוא, כידוע, אוביקטיבי, ואין די בתחושתו הסוביקטיבית של המתדיין........חשד או חשש בלבד, שמא לוקה השופט במשוא פנים, אין בהם כדי להצדיק פסילתו, ובית המשפט ייטה להיענות לבקשה של פסילה, אך ורק אם קיימת אפשרות ממשית, שאכן דבק רבב כמתואר במי שיושב על מדין. לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לעניין זה אלא, כאמור, השאלה אם הוכחה, מבחינה אובייקטיבית, אפשרות ממשית של משוא פנים בניהול המשפט...." ( ע"א 75/89 א. צרפתי נ. מ. צרפתי פ"ד מז(5) 516, 518) (ההדגשות במקור - צ.ב.) המבקשת מבססת את טענתה על התנהגותו של בית הדין כפי שהועלתה בטענותיה דלעיל, טענות אשר כבר נדחו על ידי, על נימת קינטור שלדבריה נקטה בה עו"ד זוטא, על "המהפך" שחל בעמדת בית הדין עם צירופה של עו"ד זוטא להרכב, על המהירות בה ניתנה ההחלטה ועל תחושתה הקשה לנוכח תוצאות הדיון. אין לקרוא אל תוך העובדה כי בית הדין נתן את החלטתו בו ביום, את מה שאין בה. נהפוך הוא, מהירות ההחלטה מנעה מן הצדדים ענויי דין. לפיכך, אינני מוצאת פגם בכך שבית הדין נתן את החלטתו בו ביום. נימת הקינטור ששמעה המבקשת, כמו גם תחושתה הקשה משנתהפכה לה הקערה ובית הדין החליט כנגדה, היא סובייקטיבית ככל תחושה. להוכחתן של טענות כה כבדות משקל נדרשות, כאמור, ראיות אוביקטיביות אותן לא מצאתי בטיעוני המבקשת. לפיכך, אני דוחה טענות אלה. ג.8 האם נפלה בהחלטת בית הדין טעות חמורה העולה כדי חריגה מסמכות ? המבקשת טוענת, בין היתר, כי בית הדין טעה כשביסס החלטתו על התקנון החדש, כי טעה בית הדין בקבעו כי שינוי תקנון המבקשת נוגד את התקנון הישן של ההי"ל, כי בית הדין טעה בהתייחסו לפעולותיה כפיצול חוג בעוד שמדובר בכניסה לחוג קיים ושינוי שמו ומטרתו , כי מוסדות ההי"ל הכירו בה כחברה, כי שילמה דמי חבר להי"ל בשמה החדש, וכי השתתפה בתערוכות תחת שמה החדש. לגירסת המבקשת, עולה חומרתן של טעויות נטענות אלה כדי חריגה מסמכות. כדי לבחון אם טעה בית הדין כאשר ביסס את החלטתו על התקנון החדש יש להזקק לכרונולוגיה הבאה: ביום 30.12.97 התקיימה ה"אסיפה הכללית הרגילה ויוצאת מן הכלל" של המרכז לקידום, בה התקבלה ההחלטה על שינוי שמה ותקנונה לשם המבקשת ותקנונה. ביום 11.01.98 הודיע סגן היו"ר של המבקשת, עו"ד גרינפלד, להי"ל כי באסיפה הכללית של המרכז לקידום אושרו שינוי שמו ותקנונו של המרכז לקידום לשמה ותקנונה של המבקשת. ביום 24.01.98 נכנס לתוקפו התקנון החדש של ההי"ל. ביום 03.05.98 אישר הרשם את שינוי התקנון והשם הנ"ל והשינויים האמורים קיבלו תוקף. המבקשת כפופה לחוק העמותות. סעיף 11 לחוק העמותות מתיר לעמותה להחליט ברוב קולות האסיפה הכללית על שינוי תקנונה, שמה ומטרותיה, אך קובע מפורשות כי תוקפה של ההחלטה כזאת הוא מיום רישומה בידי הרשם. מלוח זמנים הנ"ל עולה בבירור, כי בעת שנכנסו שינויי התקנון והשם האמורים לתקפם, כבר הייתה ההי"ל נתונה למרות הוראותיו של התקנון החדש. לא נותר לי אלא לקבוע, כי כאשר ביסס בית הדין את החלטתו על התקנון החדש אכן נהג כהלכה. אשר לטענת המבקשת כנגד קביעת בית הדין, כי השינוי בתקנונה נוגד את התקנון הישן. סעיף 16 לתקנון הישן( נספח 21 להמרצה) העוסק בסמכויות האסיפה הכללית להחליט על השעייתו הזמנית של חבר או על הפסקת חברותו בהי"ל מונה, כאחד המקרים המצדיקים הפעלת סנקציה זו, את המקרה בו: " א. החבר שינה את תקנותיו, כך שהן עומדות בסתירה, או שאינן מתיישבות עם תקנון ההי"ל"....... בפועל, טענת המבקשת ,כי השינוי שנעשה בתקנונה אינו עומד בסתירה לתקנון הישן, אינה אלא בקשה, כי בית המשפט יתערב באופן בו פירש בית הדין את התקנון הישן. הדבר הוא בניגוד להלכה הפסוקה הקובעת כאמור , כי ברגיל ימנע בית המשפט מלהתערב בהחלטות פורום שיפוטי פנימי של ארגון וולונטרי אלא אם כן קמה אחת מעילות ההתערבות המנויות בפסיקה. עד כה לא הקימה המבקשת כל עילת התערבות . בשלב זה אינני מוצאת, אפוא, מקום לקיים דיון בטענה זאת. אשר לטענה כי אין להתייחס לפעולות המבקשת כפיצול מחוג קיים אלא ככניסה לחוג קיים ושינוי שמו ומטרתו. בגלל היתרונות הגלומים בעבודה במסגרת ההי"ל שאפה הקבוצה הפורשת להמשיך בפעילותה, כחוג לכלב רועים גרמני, בתוך מסגרת זו. לשם הגשמת מטרתה עמדו לפני המבקשת ארבע דרכי פעולה אפשריות: 1. שכנוע האסיפה הכללית בצדקת גישתה של המבקשת כך שהתקנון החדש יתוקן באופן שיאפשר למבקשת להיות חברה בהי"ל בשמה ובמטרותיה הנוכחיים. לכך יפים דברי כב' השופט ד. לוין כי: "חבר שלא נחה דעתו מהוראות התקנון, פתוחה בפניו הדרך להשפיע על האגודה ועל חבריה לשנות ואף לבטל את התקנות, מפאת אי יעילותן או נוקשותן. היה ודעתו אינה מתקבלת על דעת רוב חבריו, אין איש כופה אותו להישאר כחבר באגודה בניגוד לרצונו, ואך מובן הוא שאין לאפשר לו לכפות דעתו שלו על הרוב." ( פרשת איגנט הנ"ל בעמ' 828 ). מתיק בית המשפט עולה, כי המבקשת לא שכנעה את האסיפה לשנות את התקנון. 2. הגשת בקשה להתקבל כחוג חדש, מה שמחייב קבלת אישור האסיפה הכללית של ההי"ל . אם לשפוט לפי תוצאות הדיון בבית הדין סיכויי ההצלחה של דרך פעולה זאת היו קלושים. 3. התפצלות מהחוג הקיים - דבר, המחייב קבלת הסכמה מראש של המשיב 3. אף זו דרך פעולה שסיכויי הצלחתה קלושים. 4. כניסה לחוג קיים ושינוי שמו ומטרתו, מהלך שיעקוף את הצורך בקבלת אישור האסיפה הכללית או הסכמת המשיב 3. בסעיף 103 לסיכומיה אומרת המבקשת, כי: ": הרי ברור היה למשיב 2 ( בית הדין של ההי"ל - צ. ב) , כי המבקשת שינתה את שמה ומטרותיה בכדי לעסוק בכלב הרועים הגרמני." זוהי הודאה מפורשת בכך, כי מהלך ה'השתלטות הידידותית' על המרכז לקידום נעשה כל כולו מתוך מטרה לסכל את כוונתו של סעיף 12ב לתקנון. אפילו היתה המבקשת חברה בע"מ, מקום בו מדקדקים בדיני הרמת מסך, היו נסיבות אלה מצדיקות הרמת מסך לפי סעיף 6 (ג) (1) לחוק החברות תשנ"ט - 1999, קל וחומר במקרה של עמותה כמבקשת. מהלך אשר מטרתו המוצהרת היא סיכול כוונתו של סעיף 12 ב לתקנות החדש, מצדיק הרמת מסך ההתאגדות שבין המבקשת לחבריה. משהורם מסך זה מתגלה הקבוצה הפורשת בראשות עו"ד גרינפלד וכתוצאה, מתחייבת הפעלתו של הסעיף 12 ב לתקנון החדש. המבקשת מבססת את טענתה, כי מוסדות ההי"ל הכירו בה כחברה על תירשומת מישיבת הנהלת ההי"ל מיום 22.01.98 בה נאמר כי: "לאחר עיון בחוות דעתו של עו"ד שוורץ ודיון בחומר שהובא לידיעת ההנהלה, הוחלט לקבל את הודעתו של אלישע (גרינפלד - צ.ב.) על שינוי הרכב ושם המרכז לקידום כלב השירות ל"המועדון לקידום כלב הרועים הגרמני והשירות הישראל, ולהעביר לפרסום בעולם הכלב..." (נספח 13 להמרצה). המבקשת מוסיפה וסומכת טענתה זו אף על חוות דעתו של עו"ד בכר ושל יו"ר ועדת גידול ארצית של ההי"ל ד"ר צפרא סיריק. סעיף 8 לתקנון החדש (נספח 22 להמרצה) העוסק בקבלת חברים קובע מפורשות כי לאחר שההנהלה תבדוק אם עומד המועמד בדרישות "תגיש ההנהלה את הבקשה לאישור האסיפה הכללית". אמור מעתה, הסמכות לקבלת חברים היא בידי האסיפה הכללית ולא בידי ההנהלה שתפקידה ביצועי בלבד. לפיכך, לא ניתן להסתמך על החלטת ההנהלה הנ"ל כראיה לקבלתה של המבקשת כחברה בהי"ל. אשר לחוות הדעת המשפטיות של עורכי הדין הנ"ל ולדעתה האישית של ד"ר סיריק. חוות הדעת של עוה"ד שוורץ ובכר הן חוות דעת משפטיות אישיות, כפי שגילוי דעתה של הד"ר סיריק בתשובתה למר אמיתי אינו אלא הבעת דעה אישית. כדעות אישיות אין להן כל משקל ראיתי להוכחת טענת המבקשת, כי מוסדות ההי"ל הכירו בה כחברה. חיזוק לטענת המשיב 3, כי במועד האמור היה עו"ד בכר מבקר ההי"ל ולא היועץ המשפטי שלה, כטענת המבקשת, מצאתי בעדותה של ד"ר סיריק : "זה לא נראה לי באותה עת לא תקין לפנות ( לקבלת חו"ד -צ. ב) לעו"ד בכר שהוא מבקר את החלטות ההנהלה… " (פרוטוקול בית המשפט עמ' 18 שורות 13 - 14). מכל מקום, חוות הדעת האמורות הן לכל היותר המלצות להנהלה, היא "הרשות הביצועית", אשר קבלת חברים להי"ל אינה בסמכותה. בנוסף, המבקשת עצמה מודה כי: "באשר להכרת מוסדות המשיבה 1 במבקשת, אזי אין טענת המבקשת כי ההכרה היא היוצרת את הזכות...." (בסעיף 29 לסיכומי תשובתה ). לסיכום, ההלכה הפסוקה בעילת התערבות זאת היא כי : " בית-משפט לא יתערב בהחלטתו של טריבונל פנימי מקום שבו טעה אותו טריבונל בפירוש העובדות או בפירוש הדין, ובלבד שאותה טעות אינה חמורה וכבדה במיוחד כדי היותה שקולה לחריגה מסמכות..." ( ע"א 2211/96 ח' כהו נ. ש' כהן פ"ד נ(1)629, 634). המבקשת לא הראתה כי בית הדין בהחלטתו טעה טעות חמורה העולה כדי חריגה מסמכות ולפיכך, לא קמה לבית המשפט עילת התערבות בהחלטת בית הדין. ג.9 חוסר סבירות ופגיעה בחופש העיסוק וחופש ההתאגדות טענה נוספת שמעלה המבקשת היא כי החלטת בית הדין היא חסרת סבירות באופן קיצוני משום שהיא פוגעת בחופש העיסוק ובחופש ההתאגדות של חבריה. הדיון בטענה זו הוא מעבר לנדרש משתי סיבות: א. הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט אינו נזקק למבחני סבירות כעילה להתערבות בהחלטות פורום פנימי. לענין זה יפים דבריו של כב' השופט ד. לוין כי: "אם כל נושא הקשור בניהול ענייניו הפנימיים של ארגון פרטי יוכרע בפורום בית המשפט הרגיל, על פי מבחני סבירות שבית המשפט חורץ את הדין על פיהם, יהיה בכך משום ריכוז סמכויות, שיביא לביטול, הלכה למעשה, של עצמאותם, שיקול-דעתם ויכולת תיפקודם של הטריבונאלים עצמם מחד גיסא, והצפת בתי המשפט שלא לצורך בהליכי סרק לרוב שאין מקומם שם, מאידך גיסא. תחת קנה המידה של "סבירות" אני חוזר ומציע כי בית המשפט ימשוך את ידו מענייניהם של אגודות וולונטאריות בביתן פנימה, ולא יתערב בעניינים אלה אלא בהתקיים עילות בעלות תוכן קונקרטי כחריגה מסמכות ופגיעה בעיקרי הצדק, במובנם כפי שהוסבר לעיל." (פרשת איגנט הנ"ל בעמ' 835) ב. אף טענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומי המבקשת. כאמור, הדיון בנושא הוא מעבר לנדרש אך מפאת החשיבות הרבה שאני מייחסת לחופש העיסוק ולחופש ההתאגדות אתייחס לטענה בקצרה. טיפוח כלבים גזעיים הוא עיסוק וגם תחביב. לעניין התחביב מקובלת עלי הדעה, כי אף תחביב או פעילות התנדבותית נחשבות לעיסוק ( ראה בספרו של מ.גולדברג חופש העיסוק והגבלתו הוצאת סדן - 1999, בעמודים 64,68), אולם אני דוחה את הטענה כי החלטת בית הדין פגעה בחופש העיסוק וההתאגדות של חברי המבקשת. המבקשת טוענת, בין היתר, כי הפגיעה האמורה בחופש העיסוק של חבריה היא אקוטית במיוחד לאור העובדה כי ההי"ל היא החברה הישראלית היחידה והבלעדית בהתאחדות הבין לאומית לכלבנות. עיון בחומר שבתיק מעלה כי דלתות ההי"ל לא ננעלו בפני מי מחברי המבקשת שירצה לחזור להי"ל ולעסוק בטיפוח כלבים מגזע רועים גרמני במסגרת המשיב 3 . ביום 11.02.99 התקיימה אסיפה כללית שלא מן המניין של ההי"ל בה נידון גם "פסק הדין של בית הדין בעניין הרועה הגרמני". אחרי שהודיעה יושבת הראש כי משנדחה ערעור המבקשת הגיע העניין לסוף פסוק, נרשמו בפרוטוקול הדברים הבאים: " דני ברוס: האם זה סופי- מה קורה עם חברי החוג? אריק: יקבלו החזר. דני: האם מקבלים אותם? רנה: הרועה הגרמני הגיש מכתב בו הוא מוכן לקבל את כל החברים ללא כפל תשלום." לאמור, לחברי המשיבה שתי אפשרויות להמשיך בעיסוקם: לחזור ללא סנקציה כספית למסגרת המשיב 3, ממנה פרשו או להמשיך לפעול מחוץ להי"ל. כל המוכן לקבל על עצמו את תקנון ההי"ל, מוזמן לחזור וליהנות מן היתרונות שמעניקה מסגרת זו. מי שאינו מוכן לכך יוכל לעסוק בטיפוח כלבי רועים גרמני מחוץ למסגרת ההי"ל. אין אפשרות לפעול במסגרת ההי"ל בניגוד לתקנון ההי"ל, לגבי מקרה זה יפים דברי כב' השופט ד. לוין, בפרשת איגנט הנ"ל, כי: "... אין איש כופה אותו להשאר כחבר באגודה בניגוד לרצונו, ואך מובן הוא שאין לאפשר לו לכפות דעתו שלו על הרוב." לפיכך, מי שההי"ל מונע ממנו להיות חבר ההי"ל תוך פעולה בניגוד לתקנון, לא ישמע בטענות של פגיעה בזכותו לחופש העיסוק ולחופש ההתאגדות. במצב דברים זה אינני מוצאת, כי נפגע חופש העיסוק של חברי המבקשת, והדברים יפים גם לגבי חופש ההתאגדות שלהם . ג.10 הטענות בעניין מחיקת תגובת המשיבה 1 בהעדר תצהיר מטעמה וחוסר הרלבנטיות של תגובת המשיב 3. השאלות שבעובדה אשר בתגובתה של משיבה 1 התבססו על עובדות שעלו מכתבי בי-דין של הצדדים, על החלטות שיפוטיות, ומסמכים שאין חולק עליהם כגון פרוטוקולים של בית הדין ושל אסיפות כלליות. המבקשת בסיכומיה, מפנה במיוחד לרשימה של סעיפים ספציפיים בתגובת המשיבה1, אשר לטענתה מכילים טיעונים עובדתיים הטעונים תצהיר. עיון בסעיפים האמורים, מעלה כי הם מתבססים על פסק דינה של כב' השופטת סירוטה ב-ה.פ. 298/97, על פרוטוקול האסיפה הכללית של המרכז לקידום מיום 30.12.97 (נספח 9 להמרצה), על אישור היועץ המשפטי של הרשם מיום 26.02.98(נספח ב' לתגובת המשיב 3), על פרוטוקול והחלטת בית הדין מיום 18.01.99 (נספח ד' לתגובת המשיבה 1 ונספח 2 להמרצה , בהתאמה), ועל פרוטוקול והחלטות האסיפה הכללית של ההי"ל מיום11.02.99 (נספח ג' לתגובת המשיבה 1). לפיכך, לא קיבלתי טענה זו של המבקשת. אשר לטענה כנגד הרלוונטיות של תגובת המשיב 3, הבאתי בחשבון שיקולי רק את הטענות הרלבנטיות שבתגובה האמורה. ד. סיכום למדנו, כי ככלל של מדיניות אין בית המשפט מתערב בהחלטות טריבונל פנימי של גוף וולונטרי. ראינו, כי רק ארבעה מקרים מוגדרים הם חריגים לכלל זה ומקימים עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת הטריבונל הפנימי. העמדנו את ארבעת החריגים אל מול נסיבות ענייננו וגילינו כי המבקשת לא הצליחה להקים כל עילה המצדיקה התערבותנו בהחלטת בית הדין. נוכחנו, כי המבקשת שבחרה לנסות לעקוף את הוראות התקנון תוך טיעון, כי היא חוג קיים בעל מטרות חדשות, הביאה על עצמה, בדין, את החלטת בית הדין. המרצת הפתיחה שלפנינו אינה אלא ניסיון נוסף של המבקשת להביא לכך כי ההי"ל ישאיר אותה בשורותיו בתנאיה היא ובניגוד לתקנון ההי"ל - דבר, אשר לא יסכון. לפיכך, אני דוחה את עתירות המבקשת לגבי כל הסעדים . המבקשת תשלם למשיבים 1 ו- 3 בחלקים שווים, כל אחד מהם, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000.- ש"ח בתוספת מע"מ וריבית כחוק מיום מתן פסק דין זה ועד יום התשלום בפועל. טריבונל פנימי