לשם מתן החלטה בבקשה לפסיקת הוצאות לטובת עותר שביקש למחוק עתירתו בלא שהוכרעה לגופם של דברים, יש לבחון האם היה צידוק להגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים בטרם הגשת העתירה והאם השתהה בהגשתה; וכן האם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. להלן החלטה בנושא פסיקת הוצאות בגין מחיקת עתירה: החלטה לפניי בקשת העותר לפסיקת הוצאות, שהתבקשה בד בבד עם בקשתו למחיקת העתירה. 1. עניינה של העתירה מיום 22.11.2007 הינו בבקשת העותר, תושב אזור בית לחם, להסיר את המניעה הביטחונית הקיימת נגדו ולהורות למשיבים להנפיק לו כרטיס מגנטי. בכתב העתירה צוין כי העותר זקוק לכרטיס המגנטי בהיותו תנאי הכרחי לכל בקשה שהוא חפץ להגיש. כן התבקש בית המשפט להורות למשיבים לשנות את אופן הטיפול בבקשות פרקליטים בעניין כרטיסים מגנטיים. אין חולק בין הצדדים כי סעד זה לא עמד במוקד העתירה. ביום 23.9.2009 הוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיבים, במסגרתה נטען כי דין העתירה להדחות על הסף וכן לגופם של דברים. הטיעון העיקרי של המשיבים היה כי לגורמי הביטחון מידע עדכני לפיו נשקפת מהעותר סכנה ביטחונית, ולפיכך אין מקום לאפשר לעותר להיכנס לישראל לצרכי תעסוקה. ביום 12.10.2009 התקיים דיון בעתירה בפני מותב תלתא (כב' השופטים נאור, רובינשטיין ומלצר). בפתח הדיון הובהר על ידי בא-כוח העותר כי מרשו כלל אינו מעוניין בכניסה לישראל, וכי כל מבוקשו הוא לקבל כרטיס מגנטי כדי לעשות בו שימוש באזור בו הוא זכאי לשהות. נוכח הבהרה זו, הצהיר בא כוח המשיבים כי הוא מוכן לבחון בקשה מצומצמת זו לגופה. לפיכך, הורה בית-המשפט לצדדים להגיש הודעה מעדכנת. ביום 31.1.2010 הוגשה הודעה מטעם המשיבים ולפיה ניתן לעותר כרטיס מגנטי. במצב דברים זה, ביקש העותר ביום 1.2.2010 למחוק את העתירה, תוך בקשה לחייב את המשיבים בהוצאותיו. העתירה נמחקה, והמשיבים נתבקשו להגיש תגובתם לעניין ההוצאות. 2. בבקשתו לפסיקת הוצאות טען העותר כי במשך מספר שנים ניסה לקבל כרטיס מגנטי, אך בקשותיו נדחו בטענה כי הוא מנוע שב"כ. נטען כי רק בעקבות הגשת העתירה והדיון שנערך בה, הסכימו המשיבים לבחון את הבקשה לגופה ולהנפיק לעותר כרטיס מגנטי. בהתחשב בכך, טען בא-כוח העותר כי העתירה הגשימה את מטרתה באופן המקים עילה לפסיקת הוצאות בהתאם לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1993). יוער כי בא-כוח העותר לא פירט דבר לעניין שיעור ההוצאות המבוקשות. המשיבים טענו מנגד כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. בתגובתם מיום 1.3.2010 טענו המשיבים כי מבחינה מהותית נועדה העתירה מלכתחילה לאפשר לעותר לקבל כרטיס מגנטי כדי להיכנס לישראל לצרכי תעסוקה; וכי רק במועד הדיון, שינה בא-כוח העותר גישתו וטען לפתע כי מרשו כלל אינו מבקש להיכנס לישראל, אלא מעוניין לקבל כרטיס מגנטי כדי לעשות בו שימוש באזור בו הוא זכאי לשהות. משכך, הבהירו המשיבים בדיון כי אין מניעה לבחון בקשה מצומצמת לגופה, וכבר ביום 25.1.2010 נעתרו לבקשת העותר והנפיקו עבורו כרטיס מגנטי. בנסיבות אלה, טענו המשיבים כי לא קמה עילה לחיובם בהוצאות העתירה, וכי דין הבקשה להידחות תוך חיוב העותר בהוצאות המשיבים בבקשה זו. למקרא הטענות האמורות, ביקשתי הבהרות משני הצדדים. בתגובתו מיום 11.5.2010 טען בא-כוח העותר כי הסעד אשר בגינו הוגשה העתירה, היה הנפקת כרטיס מגנטי עבור העותר. עוד נטען כי במסגרת העתירה לא נתבקשה כניסתו של העותר לישראל, וכי הצורך בכרטיס מגנטי נבע מכך שהחזקתו של הכרטיס מהווה תנאי ראשוני ומחייב לשם הענקת כל שירות נדרש לתושבי איו"ש, לרבות מעבר במחסומים הפנימיים בגדה המערבית, שינוי כתובת, פתיחת עסק, הגשת בקשות למשרדי התיאום והקישור ועוד. אשר למשיבים - בתגובתם המשלימה מיום 26.5.2010 נטען כי לפי הנמסר מגורמי הצבא, אין צורך בכרטיס מגנטי לצורך מעבר במחסומים פנימיים בגדה המערבית; אין צורך בכרטיס מגנטי לצורך פתיחת עסק; אין צורך בכרטיס מגנטי לצורך קבלת שירותים שונים מגורמי המינהל האזרחי באיו"ש; וכי הכרטיס המגנטי הינו כרטיס נלווה להיתרי כניסה לישראל, ומטרתו לאפשר זיהוי מיטבי ומהיר בעת הכניסה לישראל ובכלל זה, למנוע זיוף היתרי כניסה לישראל ולסכל ניסיונות בלתי לגיטימיים של הסתננות לשטחה הריבוני של מדינת ישראל. אשר על כן, שבו וטענו המשיבים כי דינה של הבקשה לפסיקת הוצאות להידחות. 3. לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים ובתיק בכללותו, ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בבג"צ 842/93 אלנסאסרה הנ"ל, באתי למסקנה כי דין בקשת העותר לפסיקת הוצאות להתקבל באופן חלקי בלבד. כידוע, לשם מתן החלטה בבקשה לפסיקת הוצאות לטובת עותר שביקש למחוק עתירתו בלא שהוכרעה לגופם של דברים, יש לבחון האם היה צידוק להגשת העתירה מלכתחילה; האם העותר מיצה הליכים בטרם הגשת העתירה והאם השתהה בהגשתה; וכן האם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. בנסיבות המקרה שלפניי, עיקר המחלוקת בין הצדדים נגעה לשאלה מה היתה מטרת העתירה. מחלוקת זו משליכה על השאלה האם העתירה היתה מוצדקת מלכתחילה והאם הובילה להשגת הסעד העיקרי שהתבקש במסגרתה. בחינה של כתב העתירה מגלה כי הסעד העיקרי שהתבקש במסגרתה היה הנפקת כרטיס מגנטי עבור העותר. כאמור, בכתב העתירה צוין כי העותר זקוק לכרטיס המגנטי בהיותו תנאי הכרחי לכל בקשה שהוא חפץ להגיש. לא נאמר דבר לעניין רצונו של העותר להיכנס לישראל. ואולם, כפי שהובהר לעיל, טענת המשיבים היתה כי מבחינה מהותית, מטרת העתירה היתה להשיג לעותר היתר כניסה לישראל. טענה זו התבססה על כך שבמכתב בא-כוח העותר ללשכת היועץ המשפטי ביו"ש אשר צורף כנספח ג' לעתירה ואשר קדם להגשתה, נאמר במפורש כי העותר מעוניין להוציא כרטיס מגנטי לשם הוצאת היתר כניסה לירושלים לצרכי עבודה. בא-כוח המשיבים הוסיף וטען כי בבקשה לפטור מאגרה בהליך שבכותרת ציין בא-כוח העותר כי "הוא [העותר] לא מסוגל לצאת באופן חופשי אל השוק על מנת להתפרנס". לטענת המשיבים, האמור אינו מתייחס לשטחי איו"ש שכן לא נדרש כרטיס מגנטי לשם יציאה לשוק שם, ומכאן שהעותר רצה בכרטיס מגנטי לצורך כניסה לישראל לצרכי תעסוקה. לפי הטענה, מסקנה זו מתבקשת גם מהדברים שנאמרו במסגרת בקשת העותר להורות על הקדמת מועד ההגשה של תשובת המשיבים, מן הטעם שפרנסתו נפגעת. בהתחשב בכל אלה, טענו המשיבים כי אף שהסעד שהתבקש במסגרת העתירה נוסח, פורמאלית, כסעד לקבלת כרטיס מגנטי, הרי באופן מהותי ביקש העותר את הכרטיס המגנטי לצורך כניסה לישראל לצרכי עבודה. בהתבסס על כך, טענו המשיבים כי העתירה לא השיגה את מטרתה העיקרית, שהרי העותר קיבל כרטיס מגנטי בלא היתר כניסה לישראל. אין בידי לקבל את גישת המשיבים במלואה. הסעד המפורש שהתבקש במסגרת העתירה היה קבלת כרטיס מגנטי, ולא היתר כניסה לישראל. אמת, מן החומר שבתיק עולה כי שררה אי בהירות בנוגע למטרה אשר לשמה התבקש הכרטיס המגנטי - האם לצורך קבלת היתר כניסה לישראל, אם לאו. עם זאת, ראוי לציין כי טענת המשיבים לפיה אין לכרטיס המגנטי משמעות מעשית בהעדר היתר כניסה לישראל, אינה מתיישבת לכאורה עם העובדה כי לעותר הונפק בסופו של דבר כרטיס מגנטי, בלא שקיבל היתר כניסה. לפיכך מתבקשת המסקנה כי השניים - כרטיס מגנטי והיתר כניסה לישראל - אינם אחוזים בקשר בל יינתק. בנסיבות אלה, ובהתחשב בכך שהסעד המפורש שהתבקש במסגרת העתירה היה קבלת כרטיס מגנטי ולא היתר כניסה; באתי למסקנה כי העותר הרים את הנטל להוכיח כי הגשת העתירה היתה מוצדקת מלכתחילה שכן טרם הגשתה סרבו המשיבים להנפיק כרטיס מגנטי לעותר; וכי העתירה הובילה לקבלת הסעד העיקרי שהתבקש במסגרתה - הנפקת כרטיס מגנטי - ולמצער, העתירה תרמה לאופן ולזמן בו ניתן הסעד (ראו והשוו: בג"צ 1009/08 עטאוונה נ' מפקד כוחות צה"ל המפקדה המערבית (לא פורסם, 31.7.2008)). יחד עם זאת, אני סבורה כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל באופן חלקי בלבד, וזאת משני נימוקים מצטברים: ראשית, אופן ניסוח העתירה יצר אי בהירות בנוגע למטרה אשר לשמה התבקש הכרטיס המגנטי. גם ההתכתבויות שניהל בא-כוח העותר עם הרשויות טרם הגשת העתירה התאפיינו בחוסר בהירות, שכן בא-כוח העותר נמנע מלהעמיד את הרשויות על כך שמרשו מעוניין בכרטיס המגנטי ללא היתר כניסה לישראל. התנהלות זו תרמה לכך שהמשיבים לא הבינו כראוי את מטרת הבקשה כפי שהיא הוסברה על-ידי העותר ביום הדיון. כך במיוחד, בשים לב לעובדה שבדרך-כלל, בקשה לכרטיס מגנטי מכוונת להשגת היתר כניסה לישראל, ובשים לב לכך שבפנייתו הראשונה לרשויות טרם הגשת העתירה ציין בא-כוח העותר כי הכרטיס נדרש למרשו לשם בקשת היתר כניסה לירושלים. שנית, המשיבים הגישו את תגובתם המקדמית לעתירה ביום 23.9.2009. מהתגובה המקדמית עלה בבירור כי המשיבים סברו שמטרת הבקשה לכרטיס מגנטי היתה קבלת היתר כניסה לישראל. במצב דברים זה, היה על בא-כוח העותר להימנע מלשבת באפס-מעשה בהמתנה ליום הדיון, שרק אז הבהיר בא-כוח העותר את מטרת בקשתו. תחת זאת, היה עליו להגיש הודעה לבית-המשפט טרם הדיון המבהירה כי הסעד המבוקש הינו הנפקת כרטיס מגנטי בלא היתר כניסה לישראל. לו פעל בא-כוח העותר באופן האמור, יתכן כי הדיון בפני ההרכב היה נחסך שכן המשיבים היו מסכימים לבחון את הבקשה המצומצמת לגופה עוד בטרם הדיון. לכך יש להוסיף כי מרגע שהמשיבים הבינו כי רצונו של העותר בכרטיס מגנטי ללא היתר כניסה לישראל, הונפק הכרטיס בתוך זמן קצר יחסית. משקלם המצטבר של טעמים אלה, הובילני למסקנה כי יש לפסוק הוצאות לטובת העותר באופן חלקי בלבד. בהתחשב בשיקולים האמורים המצדדים בפסיקת הוצאות חלקיות, ובשים לב לכך שמדובר בעתירה שאינה מורכבת להכנה מחד גיסא; אך גם בשים לב לזמן הממושך בו היתה העתירה תלויה ועומדת עד לקיום הדיון ועד למחיקת העתירה מאידך גיסא; ישלמו המשיבים שכר-טרחת עורך דין העותר בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל. מחיקת עתירהפסיקת הוצאות