מה נפקות ההבדל בין תושבות לאזרחות בכל הקשור לסמכות עניינית של בתי המשפט הארץ ? סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים משתרעת על החלטות רשות הקשורות להליך שלסופו מבקש אזרח זר לקבל מעמד של תושבות בישראל. זאת, להבדיל ממקרים מסוימים בהם מבקש האזרח הזר לקבל אזרחות ישראלית ושאלת התושבות מהווה רק שלב ביניים (בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 (2002)). העותר להלן, כך על פי העתירה, מבקש לקבל רישיון לישיבת קבע בישראל. מכאן מתבקשת המסקנה כי לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בעניינו (ולא בג"צ). להלן פסק דין בנושא ההבדל בין תושבות לאזרחות - סמכות עניינית: פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בעתירה זו מבקש העותר כי יוצא צו על תנאי המורה למשיבים לנמק מדוע לא יוענק לו מעמד קבע בישראל בהתאם להחלטת ממשלה מס' 156 מיום 18.6.06, ויבוטלו החלטות הדוחות את בקשתו לקבלת מעמד כאמור. כמו כן מבוקש צו ביניים האוסר על המשיבים לנקוט הליכי משמורת והרחקה כנגד העותר. 2. על פי הנטען בעתירה, הגיע העותר, שנולד בארמניה בשנת 1980, לישראל בהיותו בן 12 על מנת ללמוד בסמינר התיאולוגי של הפטריארכיה הארמנית בירושלים. שהייתו של העותר בישראל הוסדרה באמצעות אשרת לימודים, אשר הוארכה מעת לעת עד לשנת 1998. בשנה זו עזב העותר את הסמינר והחל ללמוד במוסדות אחרים. בתגובה, כך לפי הטענה, פעלה הפטריארכיה הארמנית לביטול אשרת הלימודים שלו באופן שהוא לא יוכל לקבל אשרה חדשה. מאז שוהה העותר בארץ שלא כחוק. לטענת העותר, הוא השתלב בישראל לחלוטין ואיבד כל זיקה לארץ מוצאו. ביום 18.6.06 התקבלה החלטת ממשלה מס' 156 שכותרתה "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל - תיקון החלטה" (להלן - החלטת הממשלה). בהחלטת הממשלה הוקלו הקריטריונים למתן מעמד לילדי שוהים בלתי חוקיים ביחס לקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה הקודמת שעסקה בנושא. העותר סבר, כי עניינו נכלל בהסדר החדש ועל כן הגיש למשיבה 2 בקשה לקבלת מעמד. הבקשה נדחתה, מן הטעם שאין העותר עומד בקריטריונים הקבועים בהחלטת הממשלה. ערר שהוגש למשיב 3 נדחה אף הוא. לטענת העותר, הטעמים בגינם נדחו הבקשה והערר אינם נכונים. מכאן העתירה. בהחלטתי מיום 10.9.07 ביקשתי מהעותר לנמק מדוע לא תימחק העתירה בשל קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים, וזאת לאור פרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן - חוק בתי משפט מינהליים). בהודעתו מיום 20.9.07 טוען העותר, כי לא עומד לו סעד חלופי, שכן מדובר בהחלטת ממשלה בעניין עובדים זרים, אשר לפי פרט 12 לתוספת לא ניתן לפנות בגינה לבית המשפט לעניינים מינהליים. 3. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט מינהליים קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות על החלטות מינהליות המנויות בתוספת הראשונה לחוק. על פי פרט 12 לתוספת (כפי שתוקן ביום 8.8.05 בחוק בתי משפט לענינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה - 2005), לבית משפט לעניינים מינהליים תהיה סמכות בנושא הבא: "מינהל אוכלוסין ועובדים זרים - החלטה של רשות בעניני אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה, לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, וכן החלטה של רשות לפי חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991, למעט החלטת ממשלה בענין עובדים זרים והחלטה לפי פרק ה' בחוק האמור". סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים משתרעת על החלטות רשות הקשורות להליך שלסופו מבקש אזרח זר לקבל מעמד של תושבות בישראל. זאת, להבדיל ממקרים מסוימים בהם מבקש האזרח הזר לקבל אזרחות ישראלית ושאלת התושבות מהווה רק שלב ביניים (בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950 (2002)). העותר דנא, כך על פי העתירה, מבקש לקבל רישיון לישיבת קבע בישראל. מכאן מתבקשת המסקנה כי לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בעניינו. העותר אינו חולק על כך, אלא שלגישתו עתירתו נוגעת ל"החלטת ממשלה בענין עובדים זרים" ואילו על פי התוספת החלטות ממשלה אינן מצויות בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים. זאת, שכן את בקשתו לקבלת רישיון ישיבת קבע בארץ הוא מבסס על החלטת הממשלה, אשר עוסקת בעניין עובדים זרים. עמדה זו אין בידינו לקבל. אכן, החלטת הממשלה שהוזכרה לעיל עניינה עובדים זרים, ועל כן על המבקש לתקוף אותה להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אולם העותר אינו תוקף את החלטת הממשלה עצמה. טענתו היא שעומד הוא בתנאים שבהחלטה, אלא שההחלטה לא יושמה כיאות על ידי הרשויות שדנו בבקשתו. משכך, אין לראות את עתירתו כנסובה על החלטת הממשלה, אלא על ההחלטה שלא לאשר לו מעמד של תושב קבע (השוו: בג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח (2) 97, 100 (2003); עע"ם 8635/05 עיריית יבנה נ' ארנפרוינד כהן (לא פורסם, 15.5.07) פיסקה 9). עתירה זו ניתן להביא בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. משמצאנו כי בידי העותר סעד חלופי של הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים, אין מקום כי בית המשפט הגבוה לצדק יידרש לעניין. העתירה נדחית אפוא על הסף ועימה נדחית גם הבקשה לצו ביניים. סמכות ענייניתמשרד הפניםתושבותאזרחות