נטען כי עובד זר הגיע לביתם של מעסיקיו כשהו שיכור כלוט, על כן פוטר, וביקשו ממנו לעזוב את הבית. העובד הזר סירב ונאלצו להזמין משטרה על מנת להרחיקו. העובד הזר נעצר והובא בפני ממונה על ביקורת הגבולות, הכחיש כי היה שיכור בעת מעצרו, אם כי הודה כי הינו שותה לעיתים. בהחלטת בית הדין למשמורת ציינה הדיינת, שרון לארי - בבלי, כי "בעת מעצרו נדף מן המוחזק ריח כבד של אלכוהול, הוא היה מבולבל ולא ידע למסור את פרטי מעסיקיו. גם בדיון שבפניי - המוחזק מבולבל לחלוטין באשר ליום פיטוריו, יום מעצרו ויום גניבת ציודו האישי. התרשמתי כי המוחזק אכן שתה לשוכרה בסמוך למעצרו". להלן פסק דין בנושא גירוש עובד זר שיכור: פסק דין 1. העותר, אזרח הודו, נכנס לישראל ביום 19/3/06 באשרה ב/1 בתחום הסיעוד, לעבודה אצל המעסיק קרפנר ארנס. עקב חוסר התאמה אישית, הפסיק העותר את עבודתו אצלו. ביום 12/7/06, קיבל העותר אשרת שהייה ב/2 עד ליום 12/8/06. ביום 23/8/06 הסדיר העותר מעמדו אצל מעסיק חדש, יוסף יחיא. ביום 13/6/07, נתקבל מכתב מבנו של יוסף יחיא, כי הוא משחרר את העותר מעבודתו, הואיל ואביו, המטופל, אושפז בבית חולים. או אז קיבל העותר אשרת שהייה ב/2 בתוקף עד ליום 13/7/07, כדי לאפשר לו לאתר מעסיק חדש ולהמשיך בעבודתו בארץ. העותר החל בעבודתו אצל מעסיק ברעננה בשם משה סומך, מבלי שמעמדו החוקי הוסדר כדין. ביום 28/8/07 נעצר העותר ברחוב הר ציון בתל-אביב, הובא בפני ממונה על ביקורת הגבולות (להלן: "הממונה") אשר לאחר שימוע, החליט להוציא נגדו צווי הרחקה ומשמורת (נספחים ג' ו-ד' לתשובת המשיבים). 2. מפרוטוקול שמיעת טענות שוהים בלתי חוקיים (נספח ב' לכתב התשובה) עולה, כי אשתו של סומך משה, עמה שוחח הממונה, טענה, כי העותר הגיע לביתם כשהינו שיכור כלוט שלא בפעם הראשונה. על כן פיטרה אותו וביקשה ממנו לעזוב את ביתם. העותר סירב והיא נאלצה להזמין משטרה על מנת להרחיקו. 3. ביום 29/8/07 הובא העותר בפני בית הדין למשמורת. העותר הכחיש כי היה שיכור בעת מעצרו, אם כי הודה כי הינו שותה לעיתים, וכי בעת שנעצר, שתה "שתי בירות", אך הדבר לא גרם לשכרותו; הוא סירב לפנות את בית מעסיקו, ובבוקר זומנה משטרה כדי להרחיקו, ואז נסע לתל-אביב, שם נעצר. 4. בהחלטת בית הדין למשמורת ציינה הדיינת, שרון לארי - בבלי, כי "בעת מעצרו נדף מן המוחזק ריח כבד של אלכוהול, הוא היה מבולבל ולא ידע למסור את פרטי מעסיקיו. גם בדיון שבפניי - המוחזק מבולבל לחלוטין באשר ליום פיטוריו, יום מעצרו ויום גניבת ציודו האישי. התרשמתי כי המוחזק אכן שתה לשוכרה בסמוך למעצרו". עוד הוסיפה הדיינת, כי ספק בעיניה, אם העותר יכול לשמש מטפל לחסר ישע. עם זאת, אם תישלח בקשה מאת מעסיק בעל היתר להעסקת עובד סיעודי, ובתנאי שאותו מעסיק יחתום על הצהרה כי קרא את החלטתה, וחרף זאת יהיה מעוניין להעסיק את העותר, יישקל שחרורו ממשמורת לצורך הסדרת מעמדו (העתק פרוטוקול בית הדין למשמורת צורף כנספח ה' לעתירה). ביום 11/9/07 ניתנה החלטה על שחרורו של העותר ממשמורת בתנאים מסוימים, ולאחר מכן שונו תנאי השחרור (נספחים ז' ו-ח' לתגובה) והעותר שוחרר מהמשמורת. 5. לא מצאתי להטיל ספק בקביעותיה של הדיינת, בפניה בא העותר, על מצב שכרותו של העותר בעת מעצרו ובפניה. הממונה תיאר את העותר כאדם מבולבל, שריח אלכוהול נודף מפיו. גם בדיון בפני בית הדין היה העותר מבולבל לחלוטין. התרשמותם של הדיינת ושל הממונה מתחזקת בראשית ההודאה של העותר, כי "שתה שתי בירות". הטענה שהעלתה באת כוחו של העותר, כי אשת מעסיקו העלילה עליו כי הינו שיכור כדי להתחמק מתשלום שכרו, ועל כן הזעיקה את המשטרה, אין בה כל ממש, זאת לאור מצבו כפי שתואר בפרטיכל של הממונה ושל ביה"ד למשמורת. העותר אף לא הזכיר דבר וחצי דבר על העלילה שנרקמה נגדו, כביכול, בעת מעצרו ובפני הדיינת. מה גם שמשטרת כפר סבא הרחיקה את העותר מבית מעסיקו בכפר סבא, ומשטרת ההגירה עצרה את העותר בתל-אביב, באקראי. 6. באת כוח העותר מבקשת להחיל על העותר את נוהל "שמיים פתוחים", הגם שאף לפי גרסתה, העותר אינו עומד בכל הקריטריונים הנוהגים לגבי נוהל זה. לטענתה, אין למצות עמו את הדין, גם אם שהה שלא כדין בישראל ועבד כעובד סיעודי במקום כזה או אחר ללא אישור עבודה, וזאת לאור הסכום שהוציא כדי להגיע לארץ, מצבו הכלכלי הקשה, ומשך שהותו בארץ. ב"כ העותר תומכת את טענותיה במספר רב של פסקי דין, בהם לא הקפיד בית המשפט על קוצו של יוד עם עובדים סיעודיים ואיפשר את שהייתם בארץ, תוך מתן אשרת עבודה. 7. אכן, "כפי שציין בית המשפט פעמים רבות, אין הוראות הנוהל חזות הכול אלא מתווה להתנהלותה של הרשות. על אף הגיונו של הנוהל וסבירותו הכללית, יש לזכור כי מגולמות בו הנחיות פנימיות אשר מעצם הגדרתן מיועדות להנחות את הרשות ולא להכתיב את התנהלותה בצורה דווקנית. יפים לעניין זה הדברים האמורים בעת"מ (תל-אביב-יפו) 3139/04 מלאי פולאו נ' מדינת ישראל - משרד הפנים ואח': 'משרד הפנים קבע לעצמו נוהלים לטיפול בבקשות של עובד זר לעבור ממעסיק למעסיק, ולקבל אשרת עבודה כדין לצורך כך. אלו הן הנחיות מינהליות שהמינהל הציבורי קובע לעצמו כדי להדריך עצמו במילוי תפקידיו. אולם, אין מדובר בהוראת חוק או תקנה המחייבת לנהוג על פיה בכל מקרה, בלא כל שיקול-דעת. כפי שמודגש בספרו של יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, כרך ב' תשנ"ו-1996, בעמ' 773, המתייחס להנחיות מינהליות באומרו: 'אין הם כללים נוקשים, כמו חוק או תקנה שאסור לסטור מהם, אלא הם כלליים גמישים שאפשר וראוי לסטות מהם בנסיבות ראויות' (ראה גם: ע"א 544/88 מדינת ישראל נ. סלון טוקיו בע"מ, פד"י מו(4) 226, בעמ' 257). לכן, הרשות איננה רשאית לפטור עצמה מהתייחסות פרטנית לכל מקרה ומקרה בהסתמך על ההנחיות, אלא שעליה להחליט בכל מקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות (ראה: בג"צ 297/82 ברגר ואח' נ' שר הפנים, פד"י לז(3) 29, בעמ' 48-47). לאור זאת, מודגש בספרו הנ"ל של יצחק זמיר, בעמ' 785: 'לכן אין היא (הרשות) רשאית, למשל, לדחות בקשה לרשיון על הסף רק משום שהמבקש אינו מקיים את התנאים שקבעה בהנחיות. התנאים שנקבעו על-ידי הרשות בהנחיות, אינם יכולים להגביל את הסמכות שנקבעה על-ידי המחוקק בחוק, והרי החוק לא קבע כי רק מי שקיים אותם תנאים יקבל רשיון. לפיכך חובה על הרשות לשקול כל מקרה שלפניה, על יסוד הנסיבות המיוחדות של המקרה, ולא להסתפק בבדיקת המקרה לאור ההנחיות'". (עת"מ (ת"א) 2592/07 צן דואנמאי נ' משרד הפנים-היועץ המשפטי לממשלה, ). 8. בענייננו, לא מצאתי כי קיימות נסיבות מיוחדות כלשהן לחרוג מהנוהל; אדרבא, התנהגותו של העותר מצדיקה את הרחקתו. העותר נוהג לשתות לשוכרה, ועל רקע זה פוטר ממקום עבודתו האחרון. הדעת נותנת, כי העותר נהג גם בעבר להשתכר במסגרת עבודתו, וזאת לאור האמרה הסתמית בעתירה, כי פוטר מעבודתו אצל מעסיקו הראשון עקב "חוסר התאמה", מבלי שפורט או הובהר בדרך כלשהי, מהו חוסר ההתאמה. לא יכול להיות ספק, והדבר מקובל גם על ב"כ העותר עצמה, כי "אדם שהינו שיכור אינו ראוי לטפל באנשים מוגבלים", ועל כן החלטת המשיבים בכל הנוגע להרחקתו של העותר, הינה סבירה ובדין, ואין להתערב בה. 9. למעלה מן הצורך ייאמר עוד, כי העותר לא ניצל את האפשרות שניתנה לו על ידי דיינת בית הדין למשמורת, לבדוק את מעמדו מחדש אם יציג אישור של מעביד פוטנציאלי המוכן להעסיקו בנסיבות בהן הורחק ממקום עבודתו האחרון. במצב דברים זה, כשאין לעותר כל מעסיק פוטנציאלי, בוודאי ובוודאי שאין מקום להאריך את שהותו בארץ. אף זוהי סיבה שלא להתערב בהחלטת המשיבים. 10. בשולי הדברים עוד ייאמר, כי בכל פסקי הדין עליהם הסתמכה באת כוח העותר, רובם ככולם, לא נפל רבב בהתנהגותם של העותרים אשר התנהלותם היתה בתום לב, ושלא בטובתם הופסקה עבודתם אצל המעסיק אליו הגיעו. מה שאין כן, כאמור, בענייננו. 11. אשר על כן, אני דוחה את העתירה. כל צו ביניים שניתן - מבוטל בזה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. משרד הפניםגירוש מארץעובדים זרים