להלן פסק דין בנושא בניית מחסומים על המדרכה ללא היתר: פסק דין לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים ת"א (כב' השופט א' ספיר, מיום 30.1.06 בת.פ. 4471/04) שהרשיע את המערערים בבנית מחסומי בטיחות על המדרכה ללא היתר. כתב האישום שהוגש לבית משפט קמא כלל אישום בבניה ללא היתר של מחסומי בטיחות על המדרכה, מחסומי בטיחות על הכביש וסככה. בית משפט קמא זיכה את המערערים מבניה ללא היתר של מחסומים על הכביש וסככה והרשיע אותם בבניה ללא היתר של מחסומים על המדרכה. אין מחלוקת כי המחסומים נבנו בפתח עסקה של המערערת 1, מועדון לילה, כדי למנוע ממבלים היוצאים מפתח המועדון לרדת לכביש. הערעור הוא כנגד הכרעת הדין המרשיעה את המערערים בבנית המחסומים על המדרכה וכן כנגד חומרת העונש. 1. הראיות בבית משפט קמא בית משפט קמא ביסס את הרשעתו על שני אדנים. הראשון, תמונות שהציג המהנדס פרידמן מהם עולה כי באוגוסט 2000 לא היה במקום דבר מהבניה שיוחסה למערערים, ותמונות מאפריל 2002 בהן רואים את המחסומים. השני, שיחה בין המהנדס ליסנסקי מטעם התביעה לבין הנאשם 2. על פי עדות המהנדס ליסנסקי הוא ערך ביקורת במקום בתאריך 24.12.03 ומצא כי נבנו, בין השאר, מחסומים על המדרכה. על פי עדותו שוחח המהנדס עם הנאשם 2 בטלפון שהודיע לו, כך על פי עדות המהנדס, שהמערערת 1 אחראית לבניה וכי הצבת המחסומים נעשתה לפי דרישת המשטרה. המערער 2 העיד כי אכן המחסומים על המדרכה הוצבו לפי דרישת המשטרה וכי הם נמצאים במקום משנת 2000. בית משפט קמא, לאחר ששמע את עדות המהנדס ליסנסקי קבע: "המהנדס ליסנסקי העיד הפני ונחקר נגדית. לאחר שבחנתי את עדותו הגעתי למסקנה כי עדותו הינה עדות אמת ויש להעדיפה על עדות הנאשם בכל הקשור לשיחה ביניהם". 2. הטענות בערעור המערערים טוענים כי עד התביעה פרידמן, שהציג את התמונות שהיוו אחד האדנים להרשעה, הוסף לאחר תום הגשת ראיות התביעה, כאשר התביעה לא הצליחה, בעדויות שהציגה, לבסס את האישום. לטענתם, שגה בית משפט קמא שאישר בשלב זה תיקון כתב האישום, וכן שגה כשאישר לעד פרידמן להציג תמונות שלא הוצגו קודם לב"כ המערערים . בדיון בבית המשפט טען ב"כ המערערים כי עיקר הערעור נסב על התמונות שהגיש העד, תמונות שלא היו בתמצית עדותו. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט שגה כאשר העדיף את עדותו של המהנדס ליסנסקי על עדות הנאשם לעניין בניית המחסומים על המדרכה, כאשר לגבי בנית המחסומים על הכביש ובנית הסככה, לא קיבל את עדותו. טענה שלישית של המערערים היא כי יש בידם מכתב מהמשטרה לפיו היא דורשת למערערים להציב מחסומים. המשיבה טוענת כי בית משפט קמא, לאחר שאישר הבאת עד נוסף, דחה את מועד ההוכחות כדי לאפשר למערערים להיערך. לדבריה, תמצית העדות אכן עוסקת בתמונות משנת 2000, כאשר המאשימה טענה שבמועד זה לא היו מחסומים במקום. לדבריה, התמונות שהוצגו באשר למצב היום, ממילא אינן רלבנטיות להרשעה, אלא רק לעניין העונש, כדי להוכיח כי הם לא הוסרו (בניגוד לסככה ולמחסומים על הכביש שמבנייתם זוכו המערערים, ושאינם עוד במקום). 3. ערעור על הכרעת הדין דינו של הערעור על הכרעת הדין להידחות. כפי שציינתי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על התמונות שהגיש העד פרידמן ועל עדות המהנדס ליסנסקי באשר לשיחה שערך עם המערער 2. אשר לעדותו של העד פרידמן - עדותו של העד פרידמן התבקשה לאחר שהסתיימה פרשת התביעה, שהעידה את המהנדס ליסינסקי. הסניגור התנגד בטענה שהגנת מרשיו תקופח. בית משפט קמא אישר את תיקון כתב האישום לצורך הוספת העד פרידמן, אך לבקשת הסניגור דחה את המשך הדיון בהוכחות וקבע כי התביעה תמסור לסניגור תמצית עדות העד ועותק המסמכים שהיא מבקשת להגיש באמצעותו (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 12.12.05). תמצית העדות אכן נמסרה לב"כ המערערים ובה מתייחס העד פרידמן לתמונות שצולמו באוגוסט 2000 מהן ניתן ללמוד כי כל הבניה נשוא כתב האישום לא הייתה במועד זה. כן נמסרו לב"כ המערערים העתקי התמונות שצולמו באותו מועד. בדיון ההוכחות הנדחה (מיום 9.1.06), במהלך חקירת העד פרידמן, ביקשה התובעת להגיש את התמונות האמורות, הסניגור אמר: "אני מסכים בכפוף לחקירה נגדית". כלומר, בית משפט קמא אפשר למערערים להיערך לעדותו של העד פרידמן, תמצית העדות והעתקי התמונות הועברו לב"כ המערערים מבעוד מועד. הסניגור הסכים להגשת התמונות וכעת אינו יכול לטעון כנגד כך. בית משפט קמא איזן כראוי בין האינטרס הציבורי להגיע לחקר האמת, משאפשר למאשימה להוסיף עד רלוונטי, לבין זכויות הנאשמים. התמונה היחידה שהציג העד פרידמן ולא היתה לפני הסניגור היא תמונה ממועד הדיון, או סמוך לכך, בכל מקרה מועד מאוחר לתאריך ביצוע העבירה הנטען בכתב האישום. גם אם לא היה מקום להציג תמונה זו, הרי כיון שהיא מאוחרת למועד ביצוע העבירה, ממילא אינה רלוונטית להכרעת הדין. אשר לעדות המהנדס ליסנסקי - בית המשפט העדיף את עדותו על עדות הנאשם לגבי כל הבניה נשוא כתב האישום. ההלכה היא שאין בית משפט שלערעור מתערב בממצאים לגבי מהימנות עדים, למעט במקרים חריגים. במקרה זה בית משפט קמא הבהיר מדוע לא הרשיע את הנאשמים בבנית המחסומים על הכביש ובנית הסככה, גם עליהם העיד העד ליסנסקי. בית המשפט קבע לעניין זה כי המערער 2 העיד בבית משפט קמא כי באותה שיחה עם המהנדס ליסנסקי, כשאמר שהוקמו מחסומים לפי דרישת המשטרה, התכוון רק למחסומים על המדרכה. כלומר, בלבו של בית המשפט התעורר ספק, ועל אף שככלל לא האמין לעדות המערער 2, בחר לזכות אותו מעניין המחסומים על הכביש. לאור האמור אין מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא ויש להותיר את הכרעת הדין על כנה. 4. הערעור לעניין העונש בית משפט קמא הטיל על המערערת 1 עונש של 10,000 ₪, ועל המערער 2 עונש של 6,000 ₪ או ששים ימי מאסר תמורתם וכן להרוס את המחסומים אלא אם יתקבל היתר בניה בתוך שלושה חודשים. ב"כ המערערים טוען העונש שהוטל עליהם אינו סביר בהתחשב בשלושה גורמים עיקריים. הראשון, כי המערערים זוכו ממרבית עבודות הביה ללא היתר בהן הואשמו. השני, כי עבודות הבניה הם מחסומים שמונעים ממבלים לרדת לכביש כאשר הם יוצאים מפתח המועדון, מחסומים הנמצאים ליד מבני ציבור רבים. השלישי, כי המחסומים הוקמו לפי דרישת המשטרה. ב"כ המאשימה טוענת כי העונש שנגזר על המערערים מהווה עונש קל יחסית לעונש המקסימלי בגין עבירה זו. לעניין זה צודק ב"כ המערערים בטענתו. יש לציין כי בגזר הדין מתייחס בית משפט קמא לעובדה כי הנאשמים זוכו מחלק מהאישומים אך מוסיף וקובע: "אכן, הנאשמים זוכו מחלק מהבנייה, אולם מדובר בבנייה בשטח ציבורי ומהתמונות עולה כי היו גם מחסומים בניצב לכביש ובודאי מחסומים אלו היוו הפרעה להולכי רגל". לא ברור לאילו מחסומים מתייחס בית המשפט, אולם משהרשיע בית המשפט את המערערים רק בבניה ללא היתר של המחסומים במקביל למדרכה, אין לקחת בחשבון לעניין העונש מחסומים אחרים. לעניין זה, ככל שבית המשפט מתייחס לתמונות שהוצגו ע"י העד פרידמן ולא הועברו עובר לעדותו לסניגור, הרי גם מטעם זה אין מקום לקחת זאת בחשבון. בנוסף, בית המשפט אמנם מתייחס לעובדה כי המחסומים הוקמו ככל הנראה כדי לאפשר את קיומו של העסק, היינו לפי דרישת המשטרה, אך מבהיר כי על המערערים היה לפעול באופן חוקי. אכן, צודק בית המשפט קמא כי על המערערים היה לפעול באופן חוקי, אולם, יש להתחשב לעניין העונש בכך שלא מדובר במבנה לשימושם של המערערים אלא במחסומים שהוקמו לרווחת ולבטיחות המבלים במועדון. כן יש לקחת בחשבון כי אם הקמת המחסומים היוותה תנאי שהציבה המשטרה, הרי שסביר להניח כי המשיבה הייתה מתירה את הקמתם. נראה כי כתב האישום הוגש בעיקר בשל הקמת המחסומים והסככה על הכביש, משזוכו המערערים מעבירות אלו, לא היה מקום לפסוק עונש כה גבוה, אף אם מדובר בבית עסק. אין לקבל את טענת המשיבה כי העונש שנפסק אינו חמור בהתחשב בעונש המקסימלי הקבוע בגין העבירה. עונשי מקסימום נקבעו למקרים החמורים. זהו אחד המקרים הקלים יותר, ועל כן אין להתקרב כלל ועיקר לעונש המקסימלי. לאור האמור אני מקבלת את הערעור לעניין העונש ומעמידה את עונשה של המערערת 1 על סכום של 2,500 ₪ ואת עונשו של המערער 2 על 500 ₪. צו ההריסה יעמוד על כנו אלא אם ניתן לגביו היתר.בניהמחסום