לשיטת המשיב, שעה שחלק מעילות התביעה הן מתחום הקניין הרוחני, אזי הסמכות לדון בתובענה מוקנית לבית המשפט המחוזי, ואין בעובדה שסכום התובענה במסגרת סמכותו של בית משפט השלום, כדי לשנות. סעיף 40 (4) לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן: בית משפט מחוזי ידון באלה: (4) תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" - תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן: (א) חוק זכות יוצרים, 1911; (ב) פקודת זכות יוצרים; (ג) פקודת הפטנטים והמדגמים; (ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965; (ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967; (ו) פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972; (ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973; (ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984; (ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. בית המשפט ציין כי המחוקק לא התכוון באמצעות סעיף 40 (4) לחוק, לשלול את סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות בענייני קנין רוחני ובלבד שהסכום הנתבע הוא בתחום סמכות בית משפט השלום, וכן שלא נתבע בנוסף לתשלום, גם סעד בתחום הקניין הרוחני. רישת הסעיף מלמדת כי רק בשעה שנתבע סעד בענייני קניין רוחני, שהינו רק בסמכות בית משפט המחוזי, יהיה בית משפט הדן בתביעה, בית המשפט המחוזי. מכלל הן, נשמע לאו, דהיינו אם לא נתבע סעד בענייני קניין הרוחני, אין מניעה שגם בית משפט השלום ידון בתביעה כל עוד הסכום הנתבע בגדר סמכותו. המטרה אותה התכוון המחוקק להשיג היתה יעילות דיונית בכך שיימנע פיצול בין הערכאות בבירור התביעה. דהיינו אם נתבע סעד בענייני קניין רוחני המצוי בסמכות הבלעדית של בית המשפט המחוזי, ובצדו נתבע גם סעד כספי המצוי בגבול הסמכות של בית משפט השלום, לא יפוצל הדיון בין הערכאות, באופן שהסעד הראשון יתברר בבית המשפט המחוזי ואילו הסעד הכספי יתברר בבית משפט השלום. לכן, גם אם הסכום הכספי הוא בסמכות בית משפט השלום, תתברר התובענה על כל סעדיה הנוספים בתחום הקניין הרוחני , בבית המשפט המחוזי. להלן החלטה בנושא סמכות עניינית בתביעות קניין רוחני: החלטה 1. המשיב, צלם חובב, הגיש תביעה נגד המבקשים שעניינה הפרת זכויות יוצרים. עניינה של ההפרה הוא פרסום תמונות שצלם המשיב במופע שנערך ביום 15.7.05 בתיאטרון בתל-אביב, בו נטל חלק המבקש 4 (להלן: "אמדורסקי"), שהינו זמר אמן ויוצר. 2. המשיב הינו איש הי טק העוסק בעתות הפנאי באומנות הצילום. המבקש 1 הינו מפיק ואמרגן. המבקשת 2, עוסקת בהפקת אירועים ומופעים ובכללן של אמדורסקי. המבקשת 3 הינה הבעלים של המבקשת 2. 3. המשיב גורס כי הצילומים נעשו בהרשאה ובהסכמה מראש של אמדורסקי, כאשר במהלך ההופעה צילם כ- 240 תמונות באיכות גבוהה. 4. לטענת המשיב הוא בחר 30 תמונות (להלן: "התמונות") מכלל התמונות שצילם ומסר אותן לתיאטרון "תמי-נע". התיאטרון ביקש ממנו את הסכמתו להעביר את התמונות למבקשת 2, לצורכי פרסום; לגרסת המשיב הוא נתן את הסכמתו להעברת התמונות למבקשת 2 ובלבד שטרם עשיית שימוש בהן, יפנו אליו. בהמשך התבקש המשיב, על ידי המבקשת 2, להתיר לה להשתמש בתמונה אחת מכלל התמונות לשם פרסום מופע של אמדורסקי. לדבריו הוא נתן הסכמתו לבקשה ובלבד שיוסיפו לו קרדיט בפרסום. 5. המשיב טוען כי באקראי התגלה לו שבאתר האינטרנט של אמדורסקי, פורסמו התמונות ללא אישורו והסכמתו ומבלי שינתן לו כל קרדיט באשר לתמונות שפורסמו. מוסיף המשיב וטוען כי נעשה פרסום נוסף בתמונות ברשת האינטרנט באתר MYSPACE בקשר להופעה של אמדורסקי ולצרכים מסחריים, ואף זאת ללא אישורו ומבלי שיקבל קרדיט. פרסומים אלה מהווים לדעת המבקש משום הפרה של זכויות היוצרים שלו, לרבות זכויות מוסריות ובנוסף יש בכך משום עשיית עושר ולא במשפט, הפרת חובה חקוקה ועוד. 6. לפיכך הגיש המשיב תביעה לבית משפט זה במסגרתה עתר לסעד כספי בלבד ולפיו התבקש בית המשפט לחייב את המבקשים לשלם לו פיצוי סטטוטורי בסך של 200,000 ₪ ובנוסף פיצוי בגין עגמת נפש בסך 20,000 ₪. 7. המבקשים טוענים כי התביעה חמדנית וסחטנית ונעדרת כל בסיס עובדתי ומשפטי. אמדורסקי אף טוען כי התנהגות המשיב עולה בגדר פגיעה בפרטיותו. 8. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, הגישו המבקשים את הבקשה נשוא החלטתי זו, לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר סמכות בת המשפט המחוזי לדון בה. 9. לאחר עיון בבקשה בתגובה ובהבהרה לבקשתי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל מאחר והסמכות לדון בתובענה, מוקנית לבית משפט השלום, ואבהיר. 10. המשיב מסתמך על הוראת סעיף 40 (4) לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), המורה כדלקמן: " בית משפט מחוזי ידון באלה: (4) תביעה בעניני קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניני קנין רוחני שהיא בסמכות בית המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניני קנין רוחני" - תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן: (א) חוק זכות יוצרים, 1911; (ב) פקודת זכות יוצרים; (ג) פקודת הפטנטים והמדגמים; (ד) חוק הגנת כינויי מקור וציונים גיאוגרפיים, התשכ"ה-1965; (ה) חוק הפטנטים, התשכ"ז-1967; (ו) פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972; (ז) חוק זכות מטפחים של זני צמחים, התשל"ג-1973; (ח) חוק זכויות מבצעים ומשדרים, התשמ"ד-1984; (ט) חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999. 11. לשיטת המשיב, שעה שחלק מעילות התביעה הן מתחום הקניין הרוחני, אזי הסמכות לדון בתובענה מוקנית לבית המשפט המחוזי, ואין בעובדה שסכום התובענה במסגרת סמכותו של בית משפט השלום, כדי לשנות. לטעמי, דין הטענה להדחות. 12. המחוקק לא התכוון באמצעות סעיף 40 (4) לחוק, לשלול את סמכות בית משפט השלום לדון בתובענות בענייני קנין רוחני ובלבד שהסכום הנתבע הוא בתחום סמכות בית משפט השלום, וכן שלא נתבע בנוסף לתשלום, גם סעד בתחום הקניין הרוחני. 13. רישת הסעיף מלמדת כי רק בשעה שנתבע סעד בענייני קניין רוחני, שהינו רק בסמכות בית משפט המחוזי, יהיה בית משפט הדן בתביעה, בית המשפט המחוזי. מכלל הן, נשמע לאו, דהיינו אם לא נתבע סעד בענייני קניין הרוחני, אין מניעה שגם בית משפט השלום ידון בתביעה כל עוד הסכום הנתבע בגדר סמכותו. 14. המטרה אותה התכוון המחוקק להשיג היתה יעילות דיונית בכך שיימנע פיצול בין הערכאות בבירור התביעה. דהיינו אם נתבע סעד בענייני קניין רוחני המצוי בסמכות הבלעדית של בית המשפט המחוזי, ובצדו נתבע גם סעד כספי המצוי בגבול הסמכות של בית משפט השלום, לא יפוצל הדיון בין הערכאות, באופן שהסעד הראשון יתברר בבית המשפט המחוזי ואילו הסעד הכספי יתברר בבית משפט השלום. לכן, גם אם הסכום הכספי הוא בסמכות בית משפט השלום, תתברר התובענה על כל סעדיה הנוספים בתחום הקניין הרוחני , בבית המשפט המחוזי. אפנה בהקשר זה לדברי ההסבר של הצעת החוק: "הצעת החוק אינה משנה את הסמכות העניינית לדון בתביעות בענייני קניין רוחני שמבוקש בהן סעד כספי בלבד, אשר ימשיכו להיות מוגשות לבית המשפט המתאים לפי סכום התביעה" (הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 34) (כריכת סעדים בתביעות בענייני קניין רוחני), התשס"ג -2003, הצ"ח 30, עמוד 478). 15. המשיב הוא התובע, הגביל את תביעתו לפיצוי כספי בלבד ולא עתר לסעדים נוספים מתחום ענייני הקניין הרוחני, כצווי עשה וצווי מניעה. שעה שהמשיב לא כרך את תביעת הפיצויים עם סעדים נוספים מתחום הקניין הרוחני, הסמכות נקבעת איפוא רק לפי סכום התביעה. 16. הואיל וסכום התביעה לפני הוגבל לסך של 220,000 ₪, מוקנית איפוא הסמכות לדון בתובענה לבית משפט השלום (ראה ת.א. (י-ם) 8517/06 ד"ר יאיר גורביץ ואח' נ' גיל טבע), וכקבוע בסעיף 51(א)(2) לחוק. 17. לא התעלמתי מתגובת ב"כ המשיב לבקשה ובכלל זה האמור בסעיפים 6 ו-7 לה. שם נטען כי יש לראות את כתב התביעה ככולל גם סעד של צו מניעה וכי על בית המשפט להתיר את תיקון התביעה, אך לא ראיתי באמור כדי לשנות מההחלטה ודוק; לו סבר המשיב שיש מקום לסעד נוסף, מעבר לפיצוי הכספי של צו מניעה זמני, היה עליו לבקש את תיקון התביעה ולתמוך את הבקשה בתצהיר כדין ולא להסתפק בטענה בתגובה לבקשה לסילוק על הסף וכזאת לא עשה. 18. עם זאת לא ראיתי לנקוט בסעד של סילוק התביעה על הסף אלא לפעול לפי סעיף 79 לחוק, על ידי העברת התובענה לבית משפט השלום בתל אביב יפו. המשיב ישא בהוצאות הבקשה בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סמכות ענייניתקניין רוחני