תקנה 41 לתקנות התעבורה

תקנה 41 לתקנות התעבורה קובעת כי נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש.

הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה.

בית המשפט פסק כי נהג המשאית נסע בחוסר זהירות ובלא התחשבות במימדיו הגדולים של רכבו וקיומו של הנגרר, אשר חייבים אותו בנקיטת זהירות וערנות בדרגות הגבוהות ביותר וזאת בהתאם להוראת תקנה 41 לתקנות התעבורה המחייבת נקיטת מרב אמצעי הזהירות טרם ביצוע פניה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הפניה מבוצעת ע"י רכב גדול מימדים וארוך כמשאית ונגרר.

להלן פסק דין בנושא תקנה 41 לתקנות התעבורה:

א. העובדות הצריכות לענין:

  1. זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 19/2/08(להלן: "התאונה").
  2. התובע מס' 1 היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג סובארו מ.ר. 2749087 (להלן: "רכב הסובארו").
  3. התובע מס' 2 היה בעת התאונה נהג רכב הסובארו.
  4. הנתבעת מס' 1 היתה בעת התאונה מבטחת נגרר שמספרו 9769800 אשר נגרר אחר משאית מסוג וולבו שמספרה 5785661 (להלן: "רכב הוולבו").
  5. הנתבע מס' 2 היה בעת התאונה נהג הוולבו.
  6. הנתבעת צד ג' היתה בעת התאונה מבטחת משאית הוולבו.
  7. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה.


ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי
במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...".

באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124).

לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45).
הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה.

עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681)

אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו.

בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו.
ג
1. נהג רכב הסובארו טען בדיון כדלקמן:
לדבריו, הוא התקרב לצומת בנתיב הימני של כביש בעל שני נתיבי נסיעה חד-כיווני ביום גשום, ומולו בצומת עמדה במסלול השני משאית הוולבו מול תמרור "עצור". כשנכנס רכב הסובארו לשטח הצומת, וביקש להמשיך בנסיעתו ישר, פנתה משאית הוולבו שמאלה, ונכנסה אף היא לשטח הצומת, והתנגשה ברכב הסובארו. לטענתו הוא התנגש בחלק הקדמי ימני של הנגרר.
במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 1, מבטחת הנגרר, ענה נהג הסובארו ואמר כי הוא נסע במהירות של כ – 60-70 קמ"ש. כן הוסיף וציין כי ברכבו היו אותה עת שני נוסעים נוספים, אשר לא יכולים היו להגיע ולהעיד שכן היו עסוקים. בנוסף, אמר כי לאחר התאונה אמר לו נהג המשאית כי הוא "איבד את הראש", וחשב כי אף הוא (רכב הסובארו) מתכוון לפנות ימינה, לאותו כיוון אליו פנתה המשאית. באשר לשאלת מיקומו של הנזק ברכבו, ענה ואמר כי לאחר שהבחין כי המשאית מבצעת הפניה שמאלה, הוא בלם באופן פתאומי את רכבו, וברגע של איבוד שליטה התנגש חלקו הימני של רכבו בחלקו הקו הקדמי של הנגרר.

2. נהג הוולבו טען בדיון כדלקמן:
לדבריו, רכב הסובארו עמד על שולי הכביש טרם נכנס לצומת, ואילו רכבו הוא, אשר היה מואר כדבעי לאור החשכה ששררה בשעת הבוקר, עמד מול תמרור "עצור". לאחר שהביט לצדדיו, והבחין כי יש באפשרותו להמשיך בנסיעה ולבצע הפניה שמאלה, החל מבצע הפניה, ואז שמע חריקת בלמים מכיוון רכב הסובארו.

ד.
1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב סובארו ובתצלומי נזקי רכב הסובארו.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הסובארו מתקבלת במלואה.
ה
1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב הסובארו במלואה באופן בו מחצית מהפיצוי ישולם ע"י הנתבעים בתביעה העיקרית ומחצית מהפיצוי ישולם ע"י צד ג' , והנימוקים הם כדלקמן:
אני קובעת כי עדות התובע בפני הותירה עלי רושם אמין.
נהג המשאית נסע בחוסר זהירות ובלא התחשבות במימדיו הגדולים של רכבו וקיומו של הנגרר, אשר חייבים אותו בנקיטת זהירות וערנות בדרגות הגבוהות ביותר וזאת בהתאם להוראת תק' 41 לתק' התעבודה המחייבת נקיטת מרב אמצעי הזהירות טרם ביצוע פניה, ועל אחת כמה וכמה כאשר הפניה מבוצעת ע"י רכב גדול מימדים וארוך כמשאית ונגרר.
באשר לשאלת חלקות האחריות בין המשאית – הגורר ומבטחתה לבין מבטחת הנגרר:
אני רואה לנכון בנסיבות העניין לצטט פסה"ד בעניין תק 1396/06 מנאע ואח' נגד מגל ואח' שאשר ניתן ביום 6/11/06 בנסיבות זהות לנסיבותינו אנו:
"...באשר לחלוקת האחריות שבין שתי המבטחות נשאלת השאלה איזו חברת ביטוח תשא בתשלום: האם מבטחת הגורר היא שאמורה לשאת במלוא הנזק או שמא על מבטחת הנגרר להשתתף במחצית הנזק שנגרם לרכב התובע, שהרי עסקינן בביטוח משותף ל"רכב הפוגע" בעת התאונה, שהיה מורכב כאמור מגורר + נגרר.

שאלה זו נדונה רבות בפסיקה, אך טרם גובשה הלכה מנחה בסוגיה וניתן לראות כי אין תמימות דעים בין הפוסקים השונים.
בתא (ת"א) 21367/05 אלטורי איבראים חסין נ' אלגואברה עטא סקרה כב' השופטת חנה פלינר את המצב המשפטי בסוגיה זו כדלקמן:
"12.      הגישה האחת גורסת כי מדובר בתביעה נזיקית, ולכן בראש ובראשונה יש לייחס אשם לגורם המעוול. הגורם המעוול הינו הנהג אשר נהג בגורר ; הנגרר הינו החלק הפסיבי, חסר חיות משל עצמו, וגם אם היה מגע בינו לבין הרכב הנפגע, אזי הוא "נגרר" לתאונה על ידי ה"רכב הפוגע", הוא הגורר – ולכן על מבטחת הגורר לשאת במלוא הנזק.
הדוגלים בגישה זו מזכירים את עמדת בית המשפט העליון לעניין האבחנה בין גורר "רכב מנועי" לנגרר פסיבי, כפי שהובעה בפסקי דין שעסקו באחריות לנזקי גוף במסגרת תאונת דרכים (ראה בעניין זה פסק דינה של כב' השופטת גרוסמן, בת"א 73712/99 הכשרת הישוב נ' גדנסו אברהים ואח' ; פסקי דינה של כב' השופטת פליגלמן בת"א 58790/99 ספנקריט אשדות יעקב מאוחד ואח' נ' מאיר בע"מ ; ת"א 66183/03 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ביאטרה וידאל ; ת"א 48540/03 עמק חפר אגודה שיתופית חקלאית של משקעי עובדים להובלה בע"מ נ' עיסא עלי ואח' ; ופסק דינו של כב' השופט אדטגי בת"א 93291/00 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מכלוף בלוואה ואח' , שם קבע כב' השופט כי לצד הניזוק בתאונה אין כלל מעמד כלפי מבטחת הנגרר מכיוון שכלל לא התגבשה חבות המבוטח כלפי אותו ניזוק).
13.        לעומתם, יש הגורסים כי אין לראות בנגרר חלק פסיבי אלא מרגע שחובר לגורר, יש לראות את הרכב הפוגע ככלי משולב, הדורש מיומנות נהיגה מיוחדת מהנהג. כב' השופט בשן בת"א (ת"א) 154390/02 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אמזלט דודו ואח' , אף דוגל בדעה כי הנהג שנהג בגורר בעת התאונה חובש לראשו שני כובעים נורמטיביים – נהג הגורר ונהג הנגרר והוא נוהג בשניים בו זמנית.
בעת שבפעולת הנהג דבקה רשלנות הגורמת לתאונה – אזי הן על נהג הגורר והן על נהג הנגרר לשאת באחריות לתאונה באופן שווה, ועל מבטחי שני חלקי הכלי המשולב לשאת בפיצוי.
פסק דין נוסף בו הוטל חובת הפיצוי גם על מבטחת הגרר הוא פסק דינו של כב' השופט בכר בת.א. 43632/01 איילון בע"מ חברה לביטוח בע"מ נ' חברת עאזם טאלב בע"מ , שם הסכים כב' השופט בכר כי התאונה נגרמה בשל מחדלו של נהג הגורר, אולם קבע כי הפוליסה הספציפית שהוצאה לנגרר, כוללת מקרה שהנגרר היה מעורב בתאונת דרכים בהיותו מחובר לגורר, ומכח כך סבר כי קמה החבות למבטח הנגרר כלפי צד שלישי".
 
בסופו של דיון משפטי, הצטרפה כב' השופטת חנה פלינר לגישה המטילה אחריות גם על מבטחת הנגרר והיא מסבירה:
 
"15.      בראש ובראשונה, ולמעשה אין מחלוקת בין הפוסקים, כי הגורם המעוול הינו הנהג ולא הרכב. לכן, מכוח קביעה זו מתחייבת המסקנה כי ה"גורר", קרי כלי הרכב בו ממוקם באופן פיזי הנהג, אינו אחראי לתאונה כי אם הנוהג בו, וגם ה"גורר" אינו אקטיבי בתאונה :
הן הגורר והן הנגרר הינם דוממים, חסרי חיות, הנשלטים על ידי הנהג, ובנקודה זו לא ברורה למותב זה האבחנה אשר עושים הפוסקים בין ה"גורר" ל"נגרר" מדוע דווקא מוגדר הנגרר כ"חסר חיות" והגורר אינו כזה ?
16.        יתרה מזו. הן הגורר והן הנגרר הינם כלי רכב :
בפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א 1961 כולל המונח "רכב" :
רכב הנע בכוח מיכני או הנגרר על ידי רכב או על ידי בהמה, ובחוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים המונח "רכב מנועי" או "רכב" מוגדר כ- "רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ו רכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי (למעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות)".
(ההדגשות שלי).
17.        ולא רק החוק מתייחס לנגרר כאל כלי רכב. גם מבטחת הנגרר מתייחסת לנגרר ככלי רכב, ודי בעיון ברשימת הפוליסה אשר צורפה כדי ללמוד על כוונה זו – ברשימה עצמה מציינת מבטחת הנגרר במפורש : "תנאי מוקדם לכיסוי הביטוח במקרה של נזק על פי רשימת הסיכונים המבוטחים, כי בעת קרות הנזק, הרכב המבוטח היה נהוג בידי נהג שגילו מעל 24 שנים והינו בעל רשיון נהיגה בר תוקף לנהיגה ברכב מסוג הרכב המבוטח מעל 24 חודש". (ההדגשות שלי).
18.        צא ולמד, כי מבטחת הנגרר עצמה מתייחסת לנגרר כאל רכב, ואף מציבה תנאים לנוהג בו . מכיוון שבנגרר עצמו לא ניתן לנהוג – ברור כי הכוונה לנהג הגורר את הנגרר , והוא הוא נהג הנגרר – אשר מחוייב להיות בעל רשיון נהיגה של ותק של שנתיים, ומעל 24 שנים.
19.        מסקנות אלו מתבקשות מתוך הפוליסה עצמה, המכתיבות כאמור תנאים לזהותו של נהג הנגרר .
20.        זאת ועוד.
טוענים הדוגלים בגישה הרואה בנגרר כחלק פסיבי חסר חיות, כי הכיסוי הביטוחי ניתן למעשה למקרים בהם הנגרר חונה או ניתק בזמן נסיעה וכו'. במתן פרשנות כזו, נוצרות החרגות יש מאין בפוליסה, החרגות שאם היתה כוונה כלשהי מצד המבטחת לכלול אותן, אזי יש חובה לעשות זאת במפורש, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, וראה בעניין זה :
ע"א 4688/02 חזי כהן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח' , שם נקבע בין השאר כי: "התכלית האובייקטיבית של הפוליסה המורחבת היא התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגישם באמצעותה" ;
ע"א 5757/97, אליהו ואח' נ' זיאד עלי חמאדה ו-8 אח' ,פ"ד נג(5), 849, שם נקבע בין השאר כי: "מבטח המעוניין לסייג את חבותו על פי הפוליסה, חייב להביע את רצונו זה בפוליסה עצמה, ולא רק זו בלבד, אלא שהחוק קובע את הדרך בה על סייג זה למצוא את ביטויו בפוליסה".
21.        בנוסף, אין להתעלם מהוראות סע' 3 לחוק חוזה הביטוח הקובע כי: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו כפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת ; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם".
סעיף 3 הוא סעיף קוגנטי ומכאן שאכן הצדדים רשאים להתנות עליו, סעיף זה משתלב בתכלית הכללית של החוק שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח".
 
הן בת.א. (ראשל"צ) 6490/02 א.מ. הובלות ומנופים בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ דובר על רכב שנפגע מנגרר כתוצאה מנסיעה לאחור וכב' השופטת שולמית יעקובוביץ פסקה כי "יש לחלוק את האחריות לתאונה בין הגורר והנגרר, בחלקים שווים, זאת באשר שניהם גם יחד, גרמו לתאונה".
 
 לענין זה, ראוי להביא דבריו של השופט ת' אור בע"א 944,922/91 אבו ג'בר נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, הפול, פ"ד מח(3),340:
"הבדל מעשי קיים במקרה של שני מבטחים שונים, אחד של הרכב הגורר ואחד של הרכב הנגרר. אם יש נוהג אחד ברכב הגורר הוא ייחשב כנוהג גם בנגרר. התוצאה היא, כי אדם שנפגע מחוץ לכלי הרכב יכול לתבוע את הנוהג בשתי כשרויותיו, ודרכו את שני המבטחים."
 
מאידך, בפסקי הדין הבאים סברו הפוסקים כי אין להטיל אחריות על מבטחת הנגרר:
           
בת.א. (ת"א) 48540/03 עמק חפר אגודה שיתופית של משקי עובדים להובלה בע"מ נ' עיסא עלי קבעה כב' השופטת פנינה פליגלמן כי הנגרר הוא בבחינת "כלי מת חסר חיים" בהיותו מחובר לגורר ואינו בבחינת רכב מנועי. "לא זאת אף זאת, השליטה המלאה בפעולותיו מסורה בידי הנהג הנוהג בגורר המוביל את הנגרר לכל מקום שימצא לנכון ...". לפיכך, נדחתה התביעה כנגד מבטחת הנגרר.
 
בתא (ת"א) 93291/00 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מכלוף בלוואה דובר על נגרר שהיה מחובר לרכב גורר ואשר פגע, תוך כדי נסיעת הגורר, ברכב אחר.
כב' השופטת אטדגי יונה כתבה בפסק דינה כדלקמן:
"3.        אין חולק כי "האשם" במקרה דנן מוטל על נהג הרכב, ועליו בלבד. הנגרר (כהגדרתו) נגרר על ידי הרכב, אשר היה נהוג כאמור, והוא הוטח לעבר הרכב הנפגע באמצעות ועל ידי הרכב, דהיינו על ידי נהג הרכב, הנתבע 1, המבוטח, באמצעות מעבידתו נתבעת 2, על ידי נתבעת 3.
אין כל הבדל בין מקרה זה לבין המקרים הבאים, שבוודאי לא יכולה להיות עליהם מחלוקת: נ
חפץ שנפל מהרכב על רכב אחר והזיק לו;
רכב שפגע ברכב שלפניו והדפו לעבר רכב נוסף;
רכב שפגע בחפץ נייח (תמרור, למשל) והחפץ פגע ברכב אחר.
4.        זאת, שהנגרר היה מבוטח בפוליסה נפרדת, אינה משנה לעניין זה. פוליסת הביטוח מחייבת
את המבטחת כלפי מבוטחה בלבד בהתחייבויות החוזיות האמורות בה.
 
5.         השאלה, שנשאלה על ידי הנתבעים מדוע נדרשה פוליסה נפרדת לנגרר, אינה יכולה
לבוא במקום הוכחת האשם או חבותו, כאמור, אפילו לא הייתה לה תשובה. אף על פי כן ניתן למצוא לה תשובה בדוגמאות בלתי נדירות: ו
נגרר שהוצב במקום, באופן המהווה רשלנות (כביש שאין בו תאורה וללא שילוט או מחזירי אור) ורכב אחר התנגש בו;
נגרר שמעצוריו לא היו תקינים, והוא ניתק ממקומו ופגע ברכוש אחר, ועוד".
  בעניין זה, ההודעה לצד השלישי, המבטחת של הנגרר, נדחתה.
בעניין אחר, תא (ת"א) 73712/99 הכשרת הישוב חברה לביטו בע"מ נ' גדנסו אברהם (הוגש לביהמ"ש – קובץ נ/4), עלתה השאלה "האם הנזק נגרם על ידי הגורר, שהוביל את הנגרר, או ע"י הנגרר אשר חבט בפועל ברכב התובעת?"
בעניין זה רכב התובעת נפגע כתוצאה מעקיפה שביצע הרכב הגורר, אליו היה מחובר הנגרר.
כב' השופטת נועה גרוסמן פסקה:
"אני קובעת, כי האחריות לתאונה מוטלת על הגורר, וכפועל יוצא על מבטחת הגורר ועל נהגו. העובדה שפיזית נגרמה הפגיעה על ידי הנגרר, אינה מעלה ואינה מורידה. הנגרר הוא החלק הפסיבי בין שתי היחידות. בסיטואציה הספציפית נשוא התביעה. לא היתה לנגרר חיות משל עצמו. הנגרר הובל על ידי הגורר, ונסע לאשר הסיעוהו. הנגרר פגע ברכב התובעת, שכן כוון באופן לא נכון על ידי הגורר ונהגו הנתבע 1. כתוצאה מכך, אין להשית את האחריות לתאונה על הנגרר, אלא על הגורר כמי שכיוון אותו לביצוע החבלה".
ובהמשך:
"הנגרר פגע ברכב התובעת, אולם הוא כוון לכך על ידי הנהג הגורר. משום כך, יש לקבוע כי האחריות הבלעדית מוטלת על הנהג הגורר, הנתבע 1, ועל מבטחת הגורר, הנתבעת 2. אין להשית אחריות משפטית על מבטחת הנגרר. ביטוח הנגרר לא נעשה לצורך כך, אלא לצורך עוולות נפרדות שעשוי לבצע הנגרר כגון התדרדרות בדרך, ופגיעה בעוברי אורח או רכוש. במקרה כזה, תחול אחריותה של מבטחת הנגרר. אך, אחריותה של מבטחת הנגרר לא תחול מקום שהפגיעה בוצעה על ידי הנגרר באופן פסיבי בעת שהיה מחובר לגורר ונשלט על ידו".

בעניינינו, אני קובעת כי חלוקת האחריות הינה שווה בשווה בין כל הנתבעים וצד ג', קרי – הנתבעים בתביעה העיקרית אחראים למחצית נזקי רכב התובע, ואילו מבטחת הנגרר, צד ג', אחראית למחצית נזקי רכב התובע, וזאת מאחר ואני קובעת כי אין לראות בנגרר כגוף נפרד מהגורר והוא בבחינת ה"עגלה" הרתומה אחר ה"סוס". הרי הנגרר שפגע ברכב התובע לא היה לבדו ולא היה מגיע לזירת התאונה לולא התאונה, והעובדה כי הוא היה שם הינה פועל יוצא מהיותו נגרר אחר ה"סוס".

2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הסובארו בסך 5,164 ₪ וכן את שכר טרחת השמאי מטעמו בסך 700 ₪, ומוסיפה הוצאות בסך 1,500 ₪ אשר מחציתן ישולמו ע"י הנתבעים יחד ולחוד בתביעה העיקרית ומחציתן ע"י צד ג'.
סך כל נזקי התובע שהתקבלו הינו 7,364 ₪.

ו הנתבעים בתביעה העיקרית ישלמו לבעלי רכב הסובארו את הסכום בסך 2,932 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. כמו כן הנתבעת מס' 1 תשלם לתובע ההוצאות בסך הוצאות בסך 500 ₪, והנתבע מס' 2 ישלם הוצאות בסך 250 ₪ ואף זאת בתוך 30 יום מהיום.
צד ג' תשלם לתובע סך 2,932 ₪ וכן הוצאות בסך 750 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם.
לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין


ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ערעור תעבורה

  2. אי שמירת רווח

  3. הידרדרות עגלה

  4. מספר שלדה מזויף

  5. כניסה לאי תנועה

  6. סיבוב פרסה מסוכן

  7. זהירות במעבר חציה

  8. דחיית ערעור תעבורה

  9. ענישה בעבירות תעבורה

  10. חובת איתות לפני פניה

  11. פניית פרסה במקום אסור

  12. הצעת חוק משקיפי תנועה

  13. הסעת נוסעים ללא מלווה

  14. עבירות תנועה של עו''ד

  15. נסיעה נגד כיוון התנועה

  16. פגם ברישום דו''ח תנועה

  17. שמירת מרחק בפניית פרסה

  18. תקנה 41 לתקנות התעבורה

  19. מתי מותר לנסוע לאחור ?

  20. תקנה 567 לתקנות התעבורה

  21. סעיף 48 לפקודת התעבורה

  22. סעיף 56 לפקודת התעבורה

  23. אי האטה לפני מעבר חצייה

  24. הארכת מועד בתיקי תעבורה

  25. זיכוי לאחר ערעור תעבורה

  26. תקנה 169 לתקנות התעבורה

  27. תקנה 21 ג לתקנות התעבורה

  28. כניסה לכיכר - עבירת תנועה

  29. ערעור תעבורה ללא עורך דין

  30. תקנה 169ו' לתקנות התעבורה

  31. פניה שמאלה - תקנות התעבורה

  32. בדיקה שנתית של ממיר קטליטי

  33. האטה לפני פקק - שמירת מרחק

  34. אזהרה לא לעבור עבירות תנועה

  35. אי ידיעה על מועד דיון תעבורה

  36. ביצוע פניית פרסה שלא בזהירות

  37. הארכת מועד הגשת ערעור תעבורה

  38. עונש לא מרתיע בעבירות תעבורה

  39. דחיית ערעור תעבורה על גזר דין

  40. ערעור על חומרת גזר דין תעבורה

  41. הרשעת עורך דין בעבירות תעבורה

  42. פניה ימינה בכיכר מהנתיב השמאלי

  43. פסיקת הוצאות בגין זיכוי תעבורה

  44. ערעור על הרשעה בבית משפט לתעבורה

  45. הארכת מועד להישפט בעבירות תעבורה

  46. קנס בשל עבירת תעבורה של ברירת משפט

  47. זימון למשפט תעבורה ללא אישור מסירה

  48. ערעור על חומרת העונש בעבירות תעבורה

  49. תקנה 49 לתקנות התעבורה - שמירת מרחק

  50. הארכת מועד להישפט בבית משפט לתעבורה

  51. עבר תעבורתי כשיקול בערעור על גזר דין

  52. אי ייצוג ע''י עורך דין בעבירות תעבורה

  53. הצעת חוק לתיקוני ענישה בעבירות תעבורה

  54. קבלת ערעור המדינה על זיכוי בעבירת תעבורה

  55. הארכת מועד להגשת ערעור על גזר דין תעבורה

  56. פניה שמאלה - סעיף 43 (א) (3) לתקנות התעבורה

  57. ערעור על גזר דין בית משפט לתעבורה תל אביב

  58. צו מס בולים (תשלום אגרות תעבורה בבולים), תש"ם-1980

  59. התאונה התרחשה בתוך מעגל תנועה שהיו בו שני נתיבי נסיעה

  60. קביעת בית המשפט לתעבורה בהכרעת הדין המרשיעה מהווה ראיה

  61. תקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית המשפט), התשנ''ז-1997

  62. חוק שיפוט בענייני תעבורה (תשדיר - הוראת שעה), התשס"ט-2009

  63. כתב אישום בעבירות סטייה שלא בבטחה, בניגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה

  64. כתב אישום על קיפוח זכות עוברי דרך - עבירה לפי תקנה 21(ב)(1) לתקנות התעבורה

  65. כללי השפיטה (סדרי העבודה של הועדה לבחירת שופטים - שופט תעבורה), התשמ"ז-1986

  66. תקנה 40(א) - לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון

  67. סעיף 44 (א) לתקנות התעבורה - לא יפנה נוהג את רכבו כדי להסתובב ולנסוע בכיוון הנגדי

  68. תקנות התעבורה (סדרי הדין בבקשות לפי סעיף 57 לפקודת התעבורה וערעור על החלטות בהן), תש''ם-1980

  69. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון