נטען בכתב התביעה כי אנשי הביטחון של בית החולים מנעו מהתובע לצאת דרך שער המכוניות, ובהמשך פעלו בצוותא עם הנהלת בית החולים על מנת להתנכל לתובע ולפתוח לו תיק במשטרה. עוד צוין כי התובע נעצר ונלקח למשטרת ישראל, שם נחקר כאשר במהלך החקירה קצינים ושוטרים איימו על התובע, שפכו עליו מים, זרקו עליו דברים ואמרו שרק בשל היותו חולה נפש לא יעצרו אותו. התובע מוסיף כי שוטרים אחרים סירבו למסור את פרטיהם לתובע וכי גורמים שונים, ובהם חלק מהנתבעים המקוריים, סירבו לטפל בתלונותיו של התובע. להלן פסק דין בנושא תביעה על התנכלות: לפני שני הליכים אשר הדיון בעניינם אוחד. התביעה הראשונה הוגשה במסגרת ת"ק 618-10-07 (להלן -ההליך הראשון). התביעה השניה הוגשה במסגרת ת"ק 612-10-07 (להלן- ההליך השני). ההליך הראשון התביעה בהליך זה הוגשה כנגד שתי הנתבעות וכנגד 14 נתבעים נוספים ובהם שר הבריאות, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, מנכ"ל בית החולים איכילוב, מנהלת מחלקת פניות הציבור בבית החולים איכילוב, מפקד מחוז תל אביב במשטרת ישראל וגורמים נוספים. התובע מתאר בכתב התביעה כי הינו נכה בשיעור של 100%, כמעט ואינו רואה, עבר מספר ניתוחי ראש, ובעל מגבלות קשות בשימוש בידיים. בשים לב למצבו, וכיון שהתובע מבקר לעיתים קרובות בבית החולים איכילוב, ביקש התובע לצאת משער יציאת וכניסת המכוניות בבית החולים (להלן- שער המכוניות) ולא משער היציאה הרגיל הבנוי מדלת מסתובבת עם מוטות פלדה משוננים (קרוסלה). נטען בכתב התביעה כי אנשי הביטחון של בית החולים מנעו מהתובע לצאת דרך שער המכוניות, ובהמשך פעלו בצוותא עם הנהלת בית החולים על מנת להתנכל לתובע ולפתוח לו תיק במשטרה. עוד צוין כי התובע נעצר ונלקח למשטרת ישראל, שם נחקר כאשר במהלך החקירה קצינים ושוטרים איימו על התובע, שפכו עליו מים, זרקו עליו דברים ואמרו שרק בשל היותו חולה נפש לא יעצרו אותו. התובע מוסיף כי שוטרים אחרים סירבו למסור את פרטיהם לתובע וכי גורמים שונים, ובהם חלק מהנתבעים המקוריים, סירבו לטפל בתלונותיו של התובע. התובע עותר בכתב תביעתו לקבלת צו אשר יחייב הנתבעת 1 לאפשר לו לצאת ולהיכנס בשער המכוניות; לפצותו בגין האירועים שתוארו בכתב התביעה בסך 15,000 ₪; ולחייב את משטרת ישראל למסור לו את פרטי השוטרים שהיו מעורבים באירוע. הנתבעות כופרות בטענות התובע. ביום 18.3.08 קיבלתי את בקשת המדינה אשר מסרה הודעה על קיומה של חסינות עובדי ציבור לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], והוריתי על דחיית התביעה כנגד נתבעים 5-12, 15 ו-16. בישיבת יום 3.6.08 הוריתי על מחיקת התביעה כנגד נתבעים 3, 13 ו-14 (עיריית תל אביב, רון חולדאי וחביבה אביגיל). נימוקיי פורטו בהחלטה ואציין בתמצית כי נתבעים אלה לא היו חלק מאותם אירועים המתוארים בכתב התביעה, וטענת התובע כנגדם מתמצה בטרוניה כי לא טיפלו כיאות בתלונתו לאחר האירועים. לטעמי, בנסיבות המקרה, אין בטרוניה זאת כדי להקים עילת תביעה עצמאית כנגדם, בוודאי שלא אישית (כנגד נתבעים 13 ו-14), ואין מקום להותרתם כנתבעים בהליך. ההליך השני התביעה בהליך זה הוגשה כנגד שר הבריאות, נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות וגורמים נוספים (סך הכל 7 נתבעים). התובע מתאר בכתב התביעה כי לאחר היה מעורב בתאונת דרכים ביום 6.4.07, הגיע ביום 8.4.07 לחדר המיון בבית החולים איכילוב והתקבל בשעה 14:10 בערך. לטענת התובע, הטיפול בו התנהל בצורה איטית ורשלנית, כאשר רק לאחר מספר שעות נשלח לביצוע בדיקת C.T ומשחזר מביצוע הבדיקה איש מהצוות הרפואי לא הגיע לבדוק אותו ולדרוש בשלומו. נטען כל ידי התובע כי בשעה 19:50 התייאש ויצא מבית החולים מבלי שתוצאות בדיקתו התקבלו. התובע טוען בכתב התביעה כי פניותיו לחלק מהנתבעים לטיפול בתלונתו לא נענו. התובע סבור כי נסיבות המקרה מצדיקות קבלת פיצוי בסך 15,000 ₪ מהנתבעים, הן בשל ההתנהלות בבית החולים, והן בשל אי מתן תשובות ענייניות לפניותיו. הנתבעות כופרות בטענות התובע וטוענות, בין היתר, כי אין באותם פרקי זמן עליהם מצביע התובע משום רשלנות בטיפול בו. בישיבת יום 3.6.08 קיבלתי בקשת התובע והוריתי על צירוף הנתבעות להליך (המרכז הרפואי על שם א סוראסקי ומשרד הבריאות). עוד הוריתי על מחיקת כל שבעת הנתבעים המקוריים, וכאן אפרט כי ביסוד החלטתי עמדו אותם טעמים שעמדו ביסוד החלטתי בהליך הראשון. ביום 17.5.09, ולאור הסכמת הצדדים, הוריתי על איחוד שני ההליכים באופן שהראיות יישמעו בצוותא. הראיות בהליכים נשמעו ביום 3.6.08 (עדות התובע ביחס להליך הראשון), ביום 17.5.09 (עדות התובע ביחס להליך השני ועדי הנתבעות) וביום 24.6.09 (המשך שמיעת עדי הנתבעות וסיכומי הצדדים). דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות העדים, החלטתי לדחות את שתי התביעות. התרשמותי מהתובע טרם אדון בכלל הראיות, מצאתי לפרט מעט על התרשמותי מהתובע שכן להתרשמות זאת משקל משמעותי בהעדפת גרסת הנתבעות על פני גרסתו של התובע. אפתח ואומר כי צר לי על מצבו הרפואי של התובע - מצב לא פשוט שאין להקל בו ראש. יחד עם זאת, ולצד אותן בעיות רפואיות שהינן מנת חלקו של התובע, התרשמתי כי התובע אדם בוטה, נוח לכעוס, חסר סבלנות, המתקשה לנהל את ענייניו בצורה ראויה ומנומסת. בשני ההליכים התובע צירף לכתב התביעה, ללא כל אבחנה עניינית, כל אדם ששמו עלה, ולו בעקיפין, כבעל תפקיד רלוונטי או כמי שאחראי על גורמים אשר כשלו, לטענתו, בטיפול בו. הדיונים שהתנהלו בבית המשפט התאפיינו במתיחות רבה, בניסיונות חוזרים ונשנים של בית המשפט לרסן את התובע ולאפשר למי מהעדים, או לנציג הנתבעת, מר אורי אסא, לומר את דבריו מבלי שאלה יקטעו בבוטות על ידי התובע. בית המשפט ניסה פעם אחר פעם למקד את התובע בטיעוניו, אך התובע הרגיש צורך לחזור על טענותיו וטרוניותיו ללא הרף. התובע, ולא מן הנמנע כי היה בדברים אלה משום ניסיון תמוה להלך אימים על בית המשפט, התעקש לציין בעדותו מספר פעמים כי בעקבות תלונותיו פוטרו בעבר מספר עובדים, לרבות שוטרים ושופטים (!) (פרוטוקול מיום 3.6.08 עמ' 1-2). התובע ציין כי עורכת דין מסוימת התאבדה בשל תלונותיו (פרוטוקול מיום 17.5.09 עמ' 9 ש' 6). התובע, למרות שהעיד על עצמו כי הוא אדם תרבותי המתבטא בנימוס ואינו מקלל, לא היסס להתבטא בבוטות בבית המשפט ולהטיח ביטויים קשים בעדי הנתבעת, עד כי הצהרתו שלו הפכה לחסרת משקל בעיני. ראה לדוגמא עדותו בישיבת יום 3.6.08: "עובד בכיר באיכילוב מכיר אותי יותר משלושים שנה. ידיד שלי, תסלחו לי על הביטוי: "מלקק" לי. המזכירות שלו עושות מה שאני רוצה" (פרו' עמ' 1 ש' 16-17). ההליך הראשון- דיון והכרעה מעבר לעדות התובע, העידו מטעם הנתבעת העדים הבאים: מר דוד רונאל (בפרוטוקול הדיון צוין בטעות כי שמו של העד דוד רונן)- המנהל האדמיניסטרטיבי בבית חולים איכילוב; רס"ר יניב שובל שהיה מעורב בהתנהלות מול התובע בבית החולים איכילוב; רס"מ יהודה כהן שהיה מעורב בחקירת התובע בתחנת המשטרה; ומר עמוס מיכאל- סגן מנהל מחלקת הביטחון בבית החולים איכילוב. מעדויות עדי הנתבעת, עדויות שלא מצאתי בהן כל דופי, עלה כי לאחר שמאבטחי בית החולים סירבו לאפשר לתובע לצאת דרך שער המכוניות, החל התובע לקלל ולאיים והופנה על ידי העד עמוס מיכאל לממונה, מר דוד רונאל. מעדותו של מר רונאל, שהתאפיינה ברגישות והבנה למצבו הרפואי של התובע, עלה כי העד עצמו בדק את תלונתו של התובע, אולם סירב בסופו של יום, מטעמי ביטחונו של התובע, לאפשר לו לצאת ולהיכנס דרך שער המכוניות. העד ציין כי הציע לתובע מספר חלופות שאינן כוללות יציאה או כניסה דרך הקרוסלה אך התובע סירב לקבל אחת החלופות, התעקש כי יינתן לו אישור לצאת דרך שער המכוניות, וסירב לצאת ממשרדו. רק לאחר שנכשלו הניסיונות ליישב המחלוקת ברוח טובה, הוזמן קצין הביטחון למקום ובשלב מסוים הוזמנה המשטרה. מעדותו של העד יניב שובל עולה כי זומן לבית החולים בעקבות תלונה על התנהלותו של התובע וסירובו לפנות את משרדו של מר רונאל. דו"ח הפעולה שערך העד צורף לכתב ההגנה, ממנו עולה כי התובע התבקש לעזוב את המשרד, אולם סירב לעשות כן וקרא לשוטר כלב ונוכל. בהמשך אמר התובע לשוטר כי הוא כלבלב וכי הוא "פיטר שופטים וקצינים בתל אביב". תמצית האירוע צוינה על ידי העד בדו"ח פעולה שצורף לכתב ההגנה, וכפי שציינתי הרי שהתבטאויות דומות, שלא לומר זהות, היו מנת חלקו של התובע אף בבית המשפט. מעדותו של העד רס"מ יהודה כהן עולה כי במהלך חקירתו של התובע בתחנת המשטרה הוא לא הפסיק לצעוק ולקלל והדבר מצא ביטוי במזכר שצורף לכתב ההגנה. מעיון בהודעת התובע, שנגבתה ביום 4.9.07, עולה כי התובע מודה כי הוא עצמו צעק בתגובה לצעקות המאבטחים ואף אמר להם כי ידאג להכניס אותם לבית הסוהר. אותן אמירות חוזרות של התובע לפיהן הוא אחראי לפיטורי קצינים ושופטים, נאמרו אף במסגרת חקירתו של התובע במשטרה (הודעת התובע מיום 4.9.07, עמ' 2 ש' 28-29). דרך ההתבטאות הבוטה של התובע ניכרת אף מדבריו במסגרת חקירתו (ראה לדוגמה- "ש. מפקח הביטחון אלון הגיש תלונה עליך בגין הפרעה? ת. לא היה ולא נברא. ואני אוכיח להם שאלון ליקק לי בתחת", עמ' 1 ש' 8-9). מעדויות העדים, אותן אני מעדיף על פני עדותו של התובע, עולה כי התובע התנהל בצורה בלתי הולמת במהלך האירוע המתואר, ומשסורבה בקשתו, ומעבר לאותה זעקה לגיטימית, הרחיק לכת עד כדי איומים וקללות אותם הטיח בנושאי משרה בבית החולים, כמו גם בשוטרים שהיו מעורבים באירוע. לא למותר לציין כי תמונה דומה עולה ממזכרי שוטרים נוספים שלא העידו אך צורפו לכתב ההגנה (נספחים ד', ה' ו-ו'). התנהלותו של התובע, כפי שתוארה על ידי עדי הנתבעת, תואמת את התרשמותי מהתנהלות התובע במהלך הדיונים שהתקיימו בבית המשפט. סירוב בית החולים לאפשר לתובע לצאת ולהיכנס דרך שער המכוניות סביר ביותר בעיני, ובהחלט מתיישב עם דאגה לביטחונו של התובע, שעל פי דבריו שלו, סובל מלקות ראיה קשה. כיצד יכול התובע לדרוש לצאת ולהיכנס דרך שער המכוניות באשר ברור כי מעבר הולכי רגל דרך שער זה מסוכן לכל אדם, קל וחומר ללקוי ראיה? ההצעות החלופיות שהציע מר רונאל לתובע היו סבירות, והיה בהן כדי לאפשר לתובע לצאת ולהיכנס לבית החולים באופן התואם את מגבלותיו הרפואיות. סוף דבר בעניין זה, לא מצאתי כל הצדקה בתביעתו של התובע ועל כן אני דוחה את התביעה. מעבר לצורך אעיר כי התובע עתר במסגרת הליך זה, ובנוסף לסעד הכספי, לקבלת צו אשר יחייב הנתבעת 1 לאפשר לו לצאת ולהיכנס בשער המכוניות. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 24.10.07 הרי שסעד זה ממילא אינו מצוי בגדר סמכויותיו של בית המשפט לתביעות קטנות. ההליך השני- דיון והכרעה מעבר לעדותו של התובע, העידו מטעם הנתבעת העדים הבאים: ד"ר דוד אלג'ם- מנהל המיון הכירורגי בבית החולים איכילוב וגב' אילת אלעד- אחות חדר המיון אשר קלטה את התובע. מעדויות התובע והעדים מטעם הנתבעת, כמו גם מהרשומות הרפואיות שצורפו, עולה כי התובע התקבל לחדר המיון בשעה 14:12, כאשר בשעה 14:20 נבדק על ידי רופא ואחות ונלקחו ממנו מדדים חיוניים. בשעה 14:35 הוזמן רופא נוירולוג ובשעה 16:30 הוזמנה בדיקת C.Tמוח. הבדיקה הסתיימה בשעה 18:00, כאשר בשעה 19:30 הגיעה תשובת בדיקת ה - C.T מוח. בשעה 20:00 ניסה צוות בית החולים לאתר את התובע אך מסתבר שהתובע נעלם. נעשה ניסיון טלפוני לשוחח עם התובע אולם הניסיון לא צלח ורק בשעה 21:50 נוצר קשר טלפוני מחודש עם התובע אך התובע סירב לשוב לבית החולים. עיון בתלונת התובע שצורפה לכתב התביעה מלמד כי התובע עזב את בית החולים בשעה 19:50. יש בכך חיזוק לטענת הנתבעת כי בשעה 20:00 לא הצליחה לאתר את התובע. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, ועיון ברשומות הרפואיות שצורפו, לא מצאתי כי נפל פגם בטיפול בתובע. העובדה כי תשובת בדיקת ה- C.T התקבלה בשעה 19:30 ובשעה 20:00 ביקש נוירולוג לראות את התובע, סבירה בעיני. התובע אינו המטופל היחיד בבית החולים וכפי הנראה, נוכח העובדה עזב את בית החולים בכוחות עצמו וללא שחשש לבריאותו, מצבו לא היה כזה אשר הצדיק העדפת הטיפול בו על פני חולים אחרים שהמתינו לטיפול. אציין אף כי אותה תאונת דרכים נטענת אירעה ביום 6.4.07, כיומיים לפני המועד בו הגיע התובע לבית החולים. אני מאמץ את עדות ד"ר אלג'ם וגב' אלעד בדבר סבירות הזמנים האמורים ולא מצאתי כל ראיה שהונחה לפני מצידו של התובע בדבר חוסר סבירות משכי זמן אלה. ברור כי בסיטואציות רבות בהן מגיע אדם לטיפול בבית החולים ניתן לשפר את יעילות הטיפול בו, אך בית החולים, כמו כל מערכת המשרתת את הציבור, פועל תחת מגבלות כוח אדם, תקציב ומכשור, ובהתחשב בנתונים אלה, לא ניתן לומר כי נמצא כשל בהתנהלות בית החולים בטיפול בתובע. סוף דבר, אף בעניין זה לא מצאתי ממש בתביעת התובע ועל כן אני דוחה את התביעה. טרוניות התובע ביחס לאפשרות לזמן עדים מטעמו בישיבת יום 24.6.09, ציין התובע בדברי הסיכום שהשמיע מטעמו כי בית המשפט שגה כאשר מנע את שמיעת עדותם של אנשי משרד הבריאות אשר כשלו בטיפול בתלונתו לאחר האירועים שתוארו לעיל. באותו מעמד הטיח התובע בבית המשפט דברים קשים. אתייחס בקצרה לעניין זה ואומר כי אין כל הצדקה והיגיון בהגשת כתב תביעה בניהול הליך משפטי כנגד גורמים אשר אמונים על טיפול בפניות הציבור רק בשל העובדה כי לא השיבו באופן הראוי (מבחינה סובייקטיבית) לתובע. די בעובדה כי התלונה עצמה מתבררת בבית המשפט מול בעלי הדין המתאימים, שכן היה ובית המשפט יסבור כי יש צדק בטרוניה מטרוניות התובע, ממילא אין משקל משמעותי לתשובתו של הגוף האמון על פניות הציבור. דווקא בתיק בו ניכרים סימנים ממשיים להתנהלות אמוציונאלית מבחינתו של התובע, יש חשיבות כי בית המשפט יעמוד על המשמר בכל הנוגע לרצונותיו האינסופיים של התובע לזמן לעדות, בין אם כעד ובין אם כנתבע, כל בעל תפקיד במשרד הבריאות, במשטרת ישראל או בבית החולים איכילוב. מטעם זה לא נעתרתי לבקשת התובע לזמן לעדות את פרופ' גליק וד"ר הסנר (שטרם מחיקתם היו נתבעים בהליך) רק משום שטיפולם של השניים בתלונתו של התובע אודות האירועים, לא השביע את רצונו (ראה נימוקי התובע בבקשה שהגיש לזימונם). לו בית המשפט היה סבור כי היה בעד נוסף, זה או אחר, כדי לשפוך אור חיוני על האירועים נשוא שני ההליכים, בוודאי שהיה נעתר לבקשה לזמנו, אולם התובע לא הצביע על עד שכזה, לפחות לא בשמו, ולבד מטענות כלליות על קיומו של אדם גבוה מחופש לדתי שהיה מעורב באירוע נשוא ההליך הראשון, לא נטענו טענות קונקרטיות אשר הצדיקו זימון עד נוסף על אלה שזומנו. התובע אמנם ביקש לזמן אדם בשם אשון גול (שאף הוא היה במקור נתבע), אך אעיר לעניין זה כי בבקשת התובע לזימון עדים ציין כי העד מכהן בתפקיד מפקח בטחון ואחראי על הכניסה והיציאה לבית החולים. כיון שלא נטען כי אותו עד פוטנציאלי היה מעורב באופן אישי באירועים, וממילא הוכח כי עדים אחרים הם אלה המכהנים כאחראיים על אותו תחום (מר דוד רונאל ומר עמוס מיכאל) והם אלה שהיו בקשר עם התובע ביום האירוע, ממילא לא מצאתי טעם המצדיק זימונו לעדות בבית המשפט. סיכום לאור כל האמור לעיל - אני דוחה את שתי התביעות. שקלתי האם יש מקום להטיל הוצאות משמעותיות על התובע בשים לב להיקף שמיעת הראיות שנדרשה בתיק זה ולדחיית טענותיו. אודה כי התלבטתי בעניין זה, אולם החלטתי בסופו של יום, ובשים לב למצבו של התובע, להסתפק בהוצאות סמליות בלבד. התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך 500 ₪. הנתבעת 2 תישא בהוצאות העדה אילת אלעד בסך 200 ₪. התשלומים יבוצעו תוך 45 יום. המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום. התנכלות