תאונה ברוורס בחניה

הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. בית המשפט פסק כי עיון בתצלומי נזקי רכב הפולקסווגן מגלה כי אופיו של הנזק תואם את גרסת התובע - תנועה אחורית פתאומית וחזקה של הג'יפ של הנתבעת באמצעות וו הגרירה המצוי בחלקו האחורי. הנתבעת נסעה בחוסר זהירות בלא שהתחשבה בנסיבות ששררו אותה עת בזירת הימצאה על הנתבעת היה לשמור על מרחק בין רכבה לרכב שלפניה, במיוחד בנסיבות שבהם אנשים רבים מתאספים, עם כלי רכבם, בבית העלמין והכביש הופך צפוף במיוחד ונהגים עוצרים ומחפשים מקומות חניה. להלן פסק דין בנושא תאונה ברוורס בחניה: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 5/8/08 (להלן: "התאונה"). התובע היה בעת התאונה בעלי רכב מסוג פולקסווגן מ.ר. 8986518 (להלן: "רכב הפולקסווגן"). הנתבעת מס' 1 היתה בעת התאונה מבטחת הרכב הנתבע. הנתבעת מס' 2 היתה בעת התאונה נהגת הרכב הנתבע. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. נהג רכב הפולקסווגן העיד בדיון כדלקמן: לדבריו, נהגת רכב הנתבע נסעה ברכב לפניו בטור כלי רכב, ולפתע הידרדר רכבה לאחור, באופן שהתנגש בחזית רכבו. אותה עת רכבו עמד בעצירה מוחלטת , וזאת על מנת לאתר מקום חניה ליד בית העלמין המצוי בקרבת מקום. התובע ציין כי הוא שמר על מרחק של כ - 5 מטרים בין רכבו לבין רכבה. לטענתו, הידרדרותו הפתאומית של הרכב הנתבע לאחור לא היתה מקרית, אלא נבעה מניסיון של הנתבעת מס' 2, לאתר ואח"כ להכנס למקום חניה. מיד עם תחילת הנסיעה לאחור, צפר התובע לנהגת רכב הנתבע, אך לשווא. בעקבות ההתנגשות נכנס וו הגרירה המצוי בחלקו האחורי של רכב הנתבע בפגוש הקדמי של רכב הפולקסווגן, והסב לו נזקיו. 2. בדיון העידה אשתו של התובע, הגב' ברוריה בן עזרא, אשר טענה כי הרכב הנתבע הדליק אורות לפני תחילת נסיעתו לאחור. כן הוספיה וציינה כי בעת התאונה רכבם עמד במקום, בעוד הרכב הנתבע החל בפעולת הנסיעה לאחור. 3. נהגת הרכב הנתבע העידה בדיון כדלקמן: לדבריה, רכבה לא היה בתנועה בעת התאונה אלא עמד במקום; רכב הפוקלסווגן הוא זה אשר התנגש ברכבה, ולא כפי שטענו התובע ורעייתו. לטענתה כל כלי הרכב נסעו בשיירה, בעוד כולם תרים אחר מקום חניה, ורכבה, כאמור עמד במקום, בציפיה להתפנות מקום חניה סמוך. 4. העד מטעם הנתבעת, אביה - מר יוסף לוי, טען בדיון כי הוא ישב לצד בתו בעת התאונה. לדבריו, הרכב שנסע לפניו נעצר באופן פתאומי, ועל מנת למנוע התנגשות בין רכבם לבין רכב קדמי זה, עצרה בתו אף היא בפתאומיות את רכבה, באופן שמיד לאחר עצירה זו חשו חבטה עזה בחלקו האחורי של רכבם, כתוצאה מהתנגשות רכב הפוקלסווגן בחלקו האחורי של רכבם. ד. 1. שמעתי את טענות וגירסת הצדדים ועדיהם, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב הפולקסווגן ותצלומי נזקי הפולקסווגן. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב הפולקסווגן מתקבלת. ה 1. כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב הפולקסווגן , והנימוקים הם כדלקמן: אני קובעת כי עדות התובע ורעייתו הותירו עלי רושם אמין. עיון בתצלומי נזקי רכב הפולקסווגן מגלה כי אופיו של הנזק תואם את גרסת התובע - תנועה אחורית פתאומית וחזקה של הג'יפ של הנתבעת באמצעות וו הגרירה המצוי בחלקו האחורי. הנתבעת נסעה בחוסר זהירות בלא שהתחשבה בנסיבות ששררו אותה עת בזירת הימצאה על הנתבעת היה לשמור על מרחק בין רכבה לרכב שלפניה, במיוחד בנסיבות שבהם אנשים רבים מתאספים, עם כלי רכבם, בבית העלמין והכביש הופך צפוף במיוחד ונהגים עוצרים ומחפשים מקומות חניה. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב הפולקסווגן בעניין ההשתתפות העצמית בסך 1,646 ₪, וכן את הוצאות הכינון בסך 572 ₪, וכן את הפסד הפרמיה בסך 259 ₪, וכן את שכר טרחת השמאי שלא שולם ע"י חברת הביטוח בסך 200 ₪, ומוסיפה הוצאות משפט בסך 900 ₪. סך כל נזקי התובע שהתקבלו הינו 3,577 ₪. ו הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לבעלי רכב הפוקלסווגן את הסכום בסך 3,577 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ז. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהנסיעה לאחורחניה