להלן פסק דין בנושא תאונה בצומת באור אדום: מונחת בפני תביעה אשר הוגשה בהליך של "תביעות קטנות" לתשלום סך של 16,061 ₪. טוענת התובעת, כי ביום 24.11.07 בשעה 13:00 עמדה ברמזור אדום עם רכבה ברחוב פנחס רוזן פינת רחוב וולמן בתל אביב. משהתחלף הרמזור לירוק פנתה ברכבה שמאלה ובעודה פונה הגיח רכב בו נהג הנתבע 1 לצומת תוך שהוא מתעלם מרמזור אדום שהיה בנתיב נסיעתו, פגם ברכבה והדף אותו לכיוון אי התנועה שהיה במקום. לטענתה, התאונה ארעה באשמתו המוחלטת של הנתבע 1 אשר נהג בחוסר זהירות וברשלנות, לא ציית לרמזור אדום שהיה בנתיב נסיעתו, נכנס לצומת לא פנוי תוך סיכון והפרעה לכלי רכב, לא בלם ולא הסיט את רכבו במועד באופן שהיה מונע את התאונה. בעקבות התאונה נגרמו לתובעת נזקים העולים לכדי סכום התביעה, כדלהלן: ערך הרכב בניכוי השרידים 14,700 ₪. שכ"ט שמאי 700 ₪. אגרת בימ"ש 161 ₪. טרחה ועוגמת נפש 500 ₪. נתבעת 2 המבטחת את הרכב הפוגע סירבה לשלם לה את הנזק שנגרם לרכב ומשכך הגישה התובעת את תביעת הנזיקין בגין הפגיעה ברכב נגד הנתבע. נתבעת 2 שלחה נציג מטעמה לדיון אשר ביקש לצרפה כנתבעת נוספת בתביעה, וזו צורפה כבקשתה. הנתבעים טענו כי הנתבע 1 לא עבר ברמזור אדום אלא דווקא בירוק, ואילו התובעת שפנתה שמאלה היא זו שטעתה ונסעה באדום תוך שהתבלבלה בין הרמזור המורה על נסיעה במסלול הנוסע ישר לבין המסלול הפונה שמאלה. צורפו לתיק התביעה הרשעות תעבורה קודמות של הנתבע 1 בגין עברות תנועה שביצע, וכן צורפו שתי הודעת עד שנערכו על ידי בוחן התנועה שנכח במקום התאונה אחר קרתה ולפיהן התובעת פנתה שמאלה ברמזור ירוק בעוד הנתבע 1 חצה את הצומת ברמזור אדום. הדיון הראשון בתיק היה ביום 26.8.08, אז נמסר לי כי הוגש כתב אישום פלילי נגד הנתבע בגין התאונה. משכך, ביטלתי את הדיון בכדי להמתין לתוצאות בהליך פלילי. לצערי, הדבר נעשה בחינם. הנתבע דחה את הדיונים ב-26.3.08, וב-25.5.08, וב-2.9.08, וב-2.12.08 והתיק נקבע להקראה בבית המשפט לתעבורה רק ביום 18.2.09. מכאן נקבע להוכחות רק ליום 24.11.09. משכך, לא נותרה ברירה אלא לדון בתיק שבפניי לפני ההכרעה בהליך הפלילי. אציין, למעלה מן הצורך, כי בתיק זה, כבכל הליך אזרחי שיגרתי, התובעת היא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את הטענות מוטל עליה, כשנטל זה נקבע על פי "הטיית מאזן ההסתברות" (בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 598, 589). משכך, קביעותיי בתיק זה, אין בהם בכדי להשפיע על ההליך הפלילי בו מידת ההוכחה הנדרשת להרשעה היא "מעל לספק סביר" (ראה ספרו של המלומד י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי עמודים 1466 - 1472). משמיעת דברי הצדדים ומעיון בראיות שהוצגו בפני - הנני בדעה כי התובעת נשאה בנטל זה וכי דין התביעה להתקבל. האחריות לתאונה נשוא התביעה מצויה על כתפי הנתבע 1 ועליו בלבד. התובעת הגישה שתי הודעות של עדות שנערכו על ידי הבוחן, וכן גיליון הרשעות תעבורה קודמות של הנתבע 1 המלמד על התנהגות רשלנית ואף מסוכנת בנהיגתו. בהתאם לפקודת הראיות מהווה תעודה זו ראיה קבילה. צודק הנתבע 1 כי לא ניתנה לו הזדמנות לחקור את העדים הנ"ל ואת בוחן התנועה ולכן על בית המשפט להיות זהיר בקשר למשקל שיש לייחס לראיות אלו, אך פסק דיני אינו מבוסס על כך, אלא בעיקר, עד עדותה הקוהרנטית, הגיונית ואמינה של התובעת אשר עדיפה מאשר עדותו של הנתבע ( המתאימה גם לתמונות הנזק של רכב שמראות שהיא ספגה מכה צדדית). גם התנהגותו המתפרשת כניסיון "לדחות את הקץ" כל העת בהליך הפלילי בבית המשפט לתעבורה, במקום לבקש להסיר מעליו עננת עינוי דין פועלת נגדו. יתירה מזאת, הנתבע נמנע מלהגיש תמונות הנזק של רכבו, דבר שיכול היה להבהיר את מיקום הנזק והתרחשות התאונה, או אולי להפריך את דברי התובעת. לעניין זה יפים דברי כ' השופט גולדברג (עא 88 / 465 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו מה (4) 651, עמוד 658) הנסמך בדבריו בין היתר על דברי כ' הש' פורת (בע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרופורי ושות' בע"מ ,פד"י לד(1) 701, , בעמ' 705) : "אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. בע"א 240/77 [3], בעמ' 705, אומרת השופטת (כתוארה אז) בן-פורת, כי "אי הזמנתם להעיד (של עדים רלוואנטיים - א' ג') יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." וכן יפים לעניין זה דברי כ' השופטת בן-עתו (ע"א 78 / 548 אלמונית נ' פלוני לה (1) 736, עמוד 760): "...כלל הנקוט ידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". אף במקורות ישראל, בתלמוד הבבלי, (מסכת קידושין, דף סו, עמ' ב) מצאנו את דעתו של האמורא אביי כי כאשר מצוי עד אחד הטוען כי כהן הינו בעל מום, והכהן מכחיש את דבריו, יש להאמין לעד האחד (אף שעל פי ההלכה יש צורך בשני עדים), כי אנו אומרים לכהן "שלח אחוי" וכדברי רש"י, שם: "אם אינך בעל מום, הפשט בגדיך, ונראה". על בסיס דברים אלה מסיקים בעלי התוספות, שם, ד"ה שלח ואחוי: "מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר, עד אחד נאמן עליו, ואפילו עד אחד מכחישו". עוגמת נפש באשר לטענת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש, לדעתי צודק נציג נתבעת 2, שאין כל מקום לפסוק ראש נזק זה. בתאונה מסוג זה, זכאית התובעת רק ל"כאב וסבל" לפי הוראות חוק הפלת"ד ולא לעוגמת נפש כללית מהסוג שנפסק על פי סעיף 13 לחוק החוזים ותרופות בשל הפרת חוזה - תשל"א 1970. אשם תורם: על אף שהתאונה התרחשה בצומת, לא ראיתי לנכון להשית על התובעת כל אשם תורם, משהוכיחה שנכנסה לצומת באור ירוק והנתבע הוא שהפר הפרה גסה את הוראות בחוק וגרם לתאונה. לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 15,500 ש"ח. בנוסף ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט בסך 720 ₪. הסכומים הנ"ל צמודים ונושאים ריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל. משפט תעבורהנסיעה באור אדוםצומת