הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות הנזקים שנגרמו בעקבות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. נהג הרכב הנתבע הודה בעצמו כי הוא עמד עם רכבו הפרטי לפני המשאית על שולי הדרך והחל לנסוע כ-3-4 מ' ולא ידע לומר אם זה היה עדיין נסיעה בשול או על הכביש. כמו כן, העמידה על השול של המשאית ושל רכבו הפרטי לא היתה כדין ויציאתו ממקום עמידתו על השול לכביש, שהינה פעולה מסוכנת ביותר, ואשר יש לבצעה בזהירות מוקפדת אף היא, לא בוצעה על ידו כדין. שדה הראיה של התובעת אשר נסעה ישר בנתיב כדין, במהירות המותרת, לגבי הקורה בצד ימין בשול הדרך, לפני המשאית הגדולה היה חסום לחלוטין. ומכאן שלא יכלה לנחש קיומו של רכב נוסף שם ובוודאי לא את פריצתו הפתאומית לתוך הנתיב בו נסעה. להלן פסק דין בנושא תאונה בחזרה לכביש מהשוליים: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 28.2.07 (להלן: "התאונה"). התובע מס' 1 היה בעלי רכב מ.ר. 30-192-08 ביום התאונה (להלן: "רכב התובע"). התובעת מס' 2 נהגה ברכב התובע ביום התאונה (להלן: "גוני"). הנתבע 1 היה הנהג אשר נסע ברכבו הפרטי ביום התאונה. (להלן: "רכב הנתבע"). הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות הנזקים שנגרמו בעקבות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. גרסת גוני - תובעת מס' 2: לדבריה, נסעה בכביש מכרמיאל לכיוון ראמה שהינו דו נתיבי כאשר בין הנתיבים משורטט על הכביש אי תנועה ארוך וצר. בשול הכביש מצויה דרך עפר אשר היא במישור אחד עם הכביש. משאית עמדה בשול הכביש באופן שחלקה על דרך העפר וחלקה על הכביש (להלן: "המשאית"). לפני המשאית, על השול עמדה מכונית פרטית של הנתבע. לפתע, הנתבע יצא עם רכבו הפרטי לכיוון הכביש בנסיון לחצות את הנתיב שבו נסעה. גוני לא הספיקה לעצור וכך ארעה ההתנגשות. גוני המשיכה ואמרה כי המשאית אשר היתה מאוד גדולה חסמה את הנתיב באשר שול הכביש היה צר וגם חסמה את שדה הראיה באופן שלא ניתן היה לראות את הרכב הפרטי שעמד לפניה. המשאית עמדה על השול ללא כל סימנים או איתותים שהיא עומדת לצאת. על מנת לנסות ולמנוע את התאונה ניסתה גוני "לברוח" שמאלה וכאמור שני כלי הרכב התנגשו וגוני איבדה השליטה על הרכב, התהפכה עם רכבה ומצאה את עצמה על שביל העפר בשול של הצד השני של הכביש והכל סומן על שרטוט "א". הפגיעה היתה חמורה מאוד והתנועה עוכבה במשך שעתיים. שוטר הגיע למקום ולא נלקחו מהצדדים כל תעודות ולא נעשו כל בירור או בדיקה מצד המשטרה לגבי תאונה זו והתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. התובעת התפנתה בכוחות עצמה מהמקום. לשאלות נציג נתבעת מס' 2 ענתה גוני כי כשראתה את המשאית האטה מעט, אך היא לא נסעה גם קודם במהירות. היא הוסיפה ואמרה כי אינה יכולה להזכר אם הכביש היה פנוי לחלוטין חוץ מרכבה, המשאית והרכב הנתבע אך הכל קרה בכביש צר מאוד ומסוכן וזהו מקום שאין נוהגים בו במהירות. לגבי מיקום הפגיעה ברכבה, עקב ההתנגשות, אמרה גוני כי זה היה בחלק הקדמי של רכבה ולאחר כל קורותיה בתאונה התנפצה השמשה הקדמית והרכב הוכרז כטוטאלוס. 2. נהג רכב הנתבע טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע ברכב הפרטי לפני המשאית לכיוון כרמיאל. הוא שכר את המשאית על מנת להעמיס עליה אבנים וגושי אבן גדולים. הוא הוביל את המשאית לכיוון המפעל המשורטט אשר מסומן בצד שמאל לכביש בשרטוט א' לצורך שקילתם של אותם האבנים במפעל של אחיו. כאשר נהג המשאית החל לאותת לו בידו ושאל היכן המפעל, הוא עצר לפניו בשול הדרך, מחוץ לקו הצהוב והמשאית עצרה מאחוריו. לטענתו, הוא כיוון את המשאית למפעל אך בפירוש אמר לו שהוא לא יכול להכנס בצומת שמאלה, כי משורטט על הכביש פס לבן רצוף והנחה אותו לנסוע קדימה עד לסג'ור ושם בכיכר לחזור חזרה ולהכנס למפעל. אחרי שנכנס לרכבו הפרטי הוא ביקש לנסוע כפי שהנחה את נהג המשאית וטען כי הוא רגיל ומצוי היטב במקום והוא יודע שאין לחצות את הקו הלבן המצוי שם וכולם נוסעים לכיוון הכיכר וחוזרים חזרה על מנת להכנס למפעל. לשאלות התובעת מס' 2 ענה נהג רכב הנתבע, כי הוא החל לנסוע ישר ורכבה הגיע ופגע בו. הוא לא זכר לומר אם רכבו היה כולו בשוליים בעת הפגיעה או חלקו כבר היה על הכביש, אך הוא היה בטוח שאחרי שנסע כ-3-4 מ' רכב גוני פגע בה. לשאלת הנזקים שארעו לרכבו ענה, כי רכב גוני סחב את רכבו לפנים קדימה באופן שרכבו פנה על הכביש שמאלה, בנתיב השני. 3. נציג חברת הביטוח טען בדיון כי, עפ"י גרסת גוני, רכבה פגע בצד ימני קדמי של רכב הנתבע אך אין זה נכון כי רכב הנתבע נפגע בצד קדמי שמאלי דווקא, והוא ביקש לדחות את התביעה ולחייב בהוצאות. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם התובעים, וצילומי רכב הנתבע. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי התביעה מתקבלת. ה 1. כאמור, אני מקבלת את התביעה והנימוקים הם כדלקמן: א. אני מקבלת במלואה את גרסת התובעת ואני נותנת בה ובה בלבד אמון מלא. ב. נהג הרכב הנתבע הודה בעצמו כי הוא עמד עם רכבו הפרטי לפני המשאית על שולי הדרך והחל לנסוע כ-3-4 מ' ולא ידע לומר אם זה היה עדיין נסיעה בשול או על הכביש. כמו כן, העמידה על השול של המשאית ושל רכבו הפרטי לא היתה כדין ויציאתו ממקום עמידתו על השול לכביש, שהינה פעולה מסוכנת ביותר, ואשר יש לבצעה בזהירות מוקפדת אף היא, לא בוצעה על ידו כדין. ג. שדה הראיה של התובעת אשר נסעה ישר בנתיב כדין, במהירות המותרת, לגבי הקורה בצד ימין בשול הדרך, לפני המשאית הגדולה היה חסום לחלוטין. ומכאן שלא יכלה לנחש קיומו של רכב נוסף שם ובוודאי לא את פריצתו הפתאומית לתוך הנתיב בו נסעה. ד. גרסתו של נהג הרכב הנתבע אינה אמינה עלי ואינני מקבלת אותה. ה. ללא ספק מדובר בתאונה קשה וחמורה ביותר אשר נגרמה אך ורק עקב התנהגותו של נהג הרכב הנתבע אשר פעל בחוסר זהירות מובהק ובהתעלמות מוחלטת מהקורה סביבו. 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את הרכיבים הבאים של התביעה: א. הפסד פרמיה בגין ביטול הפוליסה בסך של 317 ₪ ב. הפסד העדר תביעות שנה ראשונה 817 ₪ ג. צפי העדר תביעות שנתיים נוספות בסך של 1,334 ₪ סך כל נזקי התובעת שהתקבלו 2,468 ₪ ו הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעים את הסכום בסך 2,468 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. כמו כן, הנני משיתה הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ שישולמו באופן הבא: 1,000 ₪ ישולמו לתובעת ע"י הנתבע מס' 1 ו-1,000 ₪ ישולמו לתובעת ע"י שני הנתבעים יחד ולחוד וזאת בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. כביש