הקונה שקנה את הרכב מהתובע, פנה אליו בטרוניה אחרי הקניה, בטענה כי התברר לו כי הרכב היה בעברו רשום כליסינג, וכי למעשה ערכו בשוק פחות מהמחיר שבו הוא רכש אותו . הקונה תבע מאת התובע את הפרש המחיר, ומשזה סרב להחזיר לו את ההפרש, הגיש הקונה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. להלן פסק דין בנושא קניית רכב שהיה בליסינג ללא ידיעה: לנתבע היה רכב מסוג סוזוקי מ.ר. 7468828 , וחפץ למכור אותו. התובע הינו סוחר מכוניות, אשר קרא מודעה שפרסם הנתבע בדב רכוונתו למכור את הרכב, נוצר ביניהם קשר, ובסיומו , ולאחר בדיקת הרכב הוחלט ע"י התובע לקנות את הרכב מאת הנתבע. אין מחלוקת בין הצדדים כי ערכו של הרכב על פי המחירון המקובל בשוק, היה 62000 ₪ , ואילו בין הצדדים הוסכם כי התובע ישלם את תמורתו בסכום של 54000 ₪ . התובע רכש את הרכב במחיר הנ"ל ובין הצדדים נחתם זיכרון דברים ביום 26/1/06 . בזיכרון הדברים הקצר שבין הצדדים התחייב הנתבע כי " המוכר מתחייב כי הידיים ברכב פרטיות " לימים מכר התובע את הרכב לאדם אחר , תמורת הסכום של 67000 ₪ , ברווח של 13000 ₪ . אותו קונה , מר לוינברג, שקנה את הרכב מהתובע , פנה אליו בטרוניה אחרי הקניה, בטענה כי התברר לו כי הרכב היה בעברו רשום כליסינג , וכי למעשה ערכו בשוק פחות מהמחיר שבו הוא רכש אותו . לוינברג תבע מאת התובע את הפרש המחיר, ומשזה סרב להחזיר לו את ההפרש, הגיש מר לוינברג תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. התובע טוען כי במסגרת התביעה הקטנה נאלץ הוא לפנות לעו"ד לייעוץ משפט, ושילם 2500 ₪ , הפעיל חוקר, כדי שיוכיח כי לוינברג למעשה מכר את הרכב לאדם רביעי במחיר יותר מאשר הוא טוען , ועל כן הפסדו אם בכלל אינו כפי שהוא טוען, והתובע טוען כי החוקר עלה לו 5000 ₪ . בסוף ההליך שאותו פתח לוינברג כנגד התובע , נפסק נגד התובע כי הוא יפצה את לוינברג בגין הפרש מחיר הרכב , בגלל היותו בעברו רכב ליסינג, סכום של 5000 ₪ . התובע הגיש תביעה זו כנגד הנתבע ובה הוא מבקש לחייבו להחזיר לו את הסכום של 5000 ₪ שנפסק כי ישלם ללוינברג,סכום של 5400 ₪ פיצוי מוסכם על פי תנאי זכרון הדברים בינו לבין הנתבע , סך של 4851 ₪ ששילם התובע לחוקר שהפעיל בהליך בינו לבים לוינברג , ועוד 2500 ₪ עוגמת נפש. טענתו של התובע היא כי הנתבע רימה אותו כאשר הצהיר בפניו , כי מדובר ברכב "שהידיים בו הן פרטיות " כלשון זכרון הדברים, שעה שהתברר יותר מאוחר בתביעה של לוינברג, כי הרכב אכן היה בליסינג לפני רישומו על שמו של הנתבע, וכי הנתבע לא גילה בפני התובע עובדה זו . הנתבע טוען כי הוא הודיע לתובע כי הרכב בעברו היה בליסינג, וכי הכתוב בזכרון הדברים כי" הידיים ברכב הן פרטיות" הכוונה שלו היתה שבעת היה הרכב בחזקתו , הוא היה בידיים פרטיות. דיון והכרעה סעיף 12 לחוק החוזים קובע 12. תום לב במשא ומתן (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 2, יחולו בשינויים המחוייבים. עקרון תום הלב הקבוע בסעיף 12 לחוק , כולל בתוכו גם את חובת הגילוי הנאות, כאשר מוכר רכב שעבר תאונה או היה בבעלויות אשר על פי המבחנים המקובלים בשוק הרכב משפיעים על שוויו של הרכב, חייב הוא להודיע לקונה על אותם אירועים בחיי הרכב. ראה בענין זה את ע"א 8564/06 - סעיד חסן סולטאני ז"ל ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' . תק-על 2008(3), 185. בזכרון הדברים , התחייב הנתבע בכתב כי המדובר הוא ברכב שהבעלות בו היא בידיים פרטיות, הדבר מצביע על כך שהתובע בקש לדעת את ההיסטוריה של הבעלויות על הרכב, וכי הנתבע מסר כי הרכב היה בידיים פרטיות, ועל כן הדבר צוין במפורש בזכרון הדברים. הסברו של הנתבע כי הוא התכוון לכך כי בזמן שהרכב היה אצלו הוא היה בידיים פרטיות, אינו הגיוני ואינו יכול לעמוד . שכן ברור שכאשר הקונה שואל לגבי הבעלות או הבעלויות על הרכב, השכל הישר אומר שהוא מבקש לדעת את כל ההיסטוריה של הרכב, ושנית ההסבר של הנתבע אינו הגיוני , מכיוון שברור הוא שבעת היה הרכב ברשותו , והוא אדם פרטי, הרי הרכב היה בידיים פרטיות ואין צורך לציין זאת בהסכם . הנתבע מוסר כי הוא הודיע לתובע כי הרכב היה בליסינג בטרם הגיע אליו. ראשית אין לשמוע עדות בעל פי כנגד מסמך בכתב ( זיכרון הדברים עליו חתום הנתבע ) ושנית אם אכן הוא גילה לתובע את דבר היות הרכב בליסינג בעבר, מדוע לא עמד על כך שהדבר ירשם בזיכרון הדברים שהוא ידוע לתובע . אני קובע אם כן כי הנתבע הפר את חובת ניהול המו"מ בתום לב וחובת הגילוי הנגזרת ממנו , ולא גילה לתובע כי הרכב היה בליסינג טרם הגיע לידיו . כנגד חובת הגילוי החלה על המוכר, חלה על הקונה הכלל " יזהר הקונה " ת"א (תל-אביב-יפו) 10385/07 - ביטון שלומי נ' א. אלפא סחר בע"מ . תק-של 2008(1), 25809 ,עמ' 25811. אכן, ככל שחלה על המוכר חובת הגילוי, חל על הקונה הכלל של "יזהר הקונה". (ת.א. 88479/99 לניר ראובן ואח' נ' עו"ד אוזנה סיגל). "עוד נקבע שם כי "אין חולק כי חובת הגילוי עשויה לחול גם מקום שהצד השני יכול להשיג את המידע בעצמו וראה דעתו של כב' השופט (כתוארו אז) י. כהן בעניין ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי, פ"ד לב (1) עמ' 231 בעמ' 248, ואף במצב בו המידע הרלוונטי גלוי לכל אך אחד הצדדים יודע פוזיטיבית כי הצד השני אינו מודע לו כלל (ראה בספרם של פרידמן וכהן, חוזים, כרך א', אבירם - הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ט - 1999, עמ' 584). (תא (חי') 439/98 אשרו בע"מ נ' א.ב. סיסו סחר בע"מ". הנתבע הציג בפני תמונה של הרכב , כאשר על שמשתו מודבקת מדבקה , ועליה רשום לטענתו " ניו קופל " וידוע כי ניו קופל היא חברה להשכרת רכב , בין השכרה רגילה ובין ליסינג תפעולי , וטוען כי היה על התובע להבחין במדבקה ולדעת כי הרכב היה בליסינג.חובת הגילוי הנאות חלה גם מקום בו הקונה יכול היה להשיג את המידע על מצב הרכב והעליות עליו בעצמו ( ראה ענין ביטון לעיל .) כמו כן נטען כי התובע הינו סוחר רכב מזה עשר שנים, והוא אינו מכחיש זאת, ובתור סוחר מנוסה , יכול היה לבדוק את ההיסטוריה של הבעלויות על הרכב , גם אם הנתבע לא גילה לו זאת. יש טעם בדברי הנתבע . כמו כן מוסכם כי הרכב נמכר בסכום הנופל משוויו במחירון לוי יצחק בסכום של 8000 ₪ , אם כי הצדדים , גם הנתבע, טוענים כי ההפחתה במחיר הרכב נעשתה לאור מצבו של הרכב שנתגלה בבדיקה . סבור אני כי סוחר רכב , שאין עולם הרכב , והבעלויות על רכבים זר לו, חייב היה לבצע בדיקה של הבעלות על הרכב בטרם קניה , עצם הסתמכות התובע על דברי הנתבע בלבד, יש בה משום עצימת עין רצונית, וחוסר רצון לפעול לגילוי האמת בדבר הבעלויות הקודמות על הרכב . אני סבור שגם זה חטא , וגם זה אינו נקי . לפיכך אני מוצא להטיל על הנתבע מחצית האחריות לתוצאה , בגין הפרת חובתו על פי סעיף 12 לחוק החוזים, וחובת הגילוי הנאות. באשר להפסדים . אין מחלוקת כי התובע חויב לשלם ללוינברג סכום של 5000 ₪ , ויש לאשר סכום זה . התובע תובע גם סכום של 5400 ₪ בתור פיצוי מוסכם בינו לבין הנתבע בהתאם לכתוב בזכרון הדברים בענין פיצוי מוסכם בשיעור של 10% . אין התובע זכאי להיפרע גם פיצוי מוסכם, וגם פיצוי על הנזק שנגרם לו בסכום של 5000 ₪ אותם שילם למר לוינברג. לפי כך אני דוחה את התביעה בראש נזק זה . התובע טוען כי מגיע לו פיצוי על ההוצאות ששילם לחוקר מטעמו . אני סבור כי אין קשר בין התנהגותו של הנתבע לבין הוצאה זו. התובע נתבע ע"י מר לוינברג בטענה כי לוינברג מכר את הרכב הלאה לאחר במחיר מופחת. התובע הכחיש את טענתו של לוינברג , ועל כן הפעיל חוקר כדי לאמת את טענתו כי לוינברג לא הפסיד בעסקת מכירת הרכב . גם אם התובע הוציא הוצאה כזו, הרי הוא הוציא אותה במחלוקת בינו לבין לוינברג , וללא קשר עם הטענה כי מדובר ברכב שהיה בליסינג לפני שנמכר לתובע . אין קשר בין הפרת התחייבותו של הנתבע לבין הוצאה זו .. כן תובע התובע פיצוי בגין עוגמת נפש. הלכה היא כי אין פוסקים פיצוי בגין עוגמת נפש במקרים של תאונות דרכים על נזקי פח בלבד או הפרת הסכמים למכירת רכב. עוגמת נפש הוגדרה בפסיקה בהסתמך על מלונים, כנזק נפשי , כולל צער עמוק הנצרב בתודעתו של הנפגע ומשאיר צלקות נפשיות לזמן רב. במקרה זה לא מתקיימים התנאים לפסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש . בסעיף 9.4 לכתב התביעה כרך התובע את עוגמת הנפש עם הוצאות ששילם לעו"ד . התובע לא פירט את הסכומים, ובהעדר פירוט , איני יכול לפסוק לתובע פיצוי על הוצאות שלא הוכחו . מכל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה חלקית , ומחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסכום של 2500 ₪ , בצירוף אגרת המשפט ששולמה , וכן הוצאות משפט בסכום של 500 ₪ והכול בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. רכבליסינגקניית רכב