להלן פסק דין בנושא פיצויים בגין איחור חזרה לארץ מחו"ל: לפני תביעה לתשלום סכום של 7,650 ₪. עפ"י האמור בכתב התביעה התובעים רכשו ביום 27.06.07 אצל נתבעת 1 כרטיסי טיסה מת"א לסיירבו דרך איסטנבול וחזרה. הם קיבלו הכרטיסים מנתבעת 1. נתבעת 2 הינה החברה אליה הופנו התובעים ע"י נתבעת 1, כאשר היא לא סיפקה להם את הטיסה. התובעים היו אמורים לחזור לת"א ביום 20.07.07. התובעים אישרו את הטיסה ביום 18.07.07 בהודעה טלפונית למשרדי נתבעת 1 עפ"י מס' הטלפון שנמסר להם ע"י נתבעת 1. כשהתובעים הגיעו לשדה התעופה שעה לפני מועד הטיסה הוברר להם, כי הכרטיסים שלהם נמכרו ע"י נתבעת 1, אשר טענה כי התובעים אחרו להגיע לטיסה. עפ"י הוראות נתבעת 1 היה צריך להגיע לשדה 45 דקות לפני הטיסה. נציגי נתבעת 1, לאחר מחאת התובעים, התנצלו בפני התובעים והציעו להמיר כרטיסי הטיסה לטיסה של נתבעת 2 שהייתה אמורה להמריא למחרת דרך בודפשט. התובעים הסכימו להצעה זו. התובעים הגיעו לשדה התעופה זמן רב לפני הטיסה, אך נציגי נתבעת 2 מסרו להם בשדה התעופה בסיירבו, כי הטיסה לבודפשט מלאה ונשמר לתובעים מקום רק בטיסה היוצאת מבודפשט. בדיקה אישית שנעשתה ע"י מנהלת נתבעת 2 העלתה, כי היה רישום יתר ולכן לא היה מקום בטיסה. הודע לתובעים לחזור כעבור יומיים ולעלות לטיסה לאיסטנבול ומשם לישראל. התובעים סירבו להצעה זו כיוון שתובע 1 היה אמור להתחיל בעבודה חדשה ביום 22.07.07. התובעים לא הצליחו לאתר את נציגי נתבעת 1. התובעים שחששו כי יפסידו את מקום הטיסה מבודפשט לקחו מונית ונסעו 8 שעות כדי להגיע לבודפשט ושם עלו על טיסה של נתבעת 2 לישראל. התובעים מכחישים, כי הכריזו את שמם בשדה התעופה בסרייבו, שכן אם היו עושים כן היו חוסכים נסיעה של 8 שעות ואין זה הגיוני שיסעו 8 שעות כאשר יכלו לעלות מיד לטיסה. התובעים עותרים לפיצוי : * בגין כלכלה של יום נוסף בסרייבו בסך 300 ₪. * עלות החזר הלוואה דרך שירותי דיוור 100 בסך 250 ₪. * הוצאות הנסיעה במונית לבודפשט בסך 2,100 ₪. * ביטול זמן ועוגמת נפש בסך 5,000 ₪. נתבעת 1 בכתב הגנתה טוענת, כי על היחסים בין הצדדים חל בישראל חוק התובלה האווירית, התש"ם - 1980, שעל פיו הוחלו בישראל האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בינלאומית, שנחתמה בוורשה בשנת 1929 שתוקנה בפרוטוקול מנכן בשנת 1955 בהאג. נתבעת 1 טוענת, כי סעיף 10 לחוק מגביל את אחריות המוביל האווירי, ולפיכך היא אחראית אך ורק עפ"י האמנה והחוק. סעיף 10 לחוק קובע כי : "אחריות של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא עפ"י חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". עפ"י תקנות שירותי תעופה (רישום יתר) התשמ"ה - 1985 הפיצוי בגין כך הינו בין 50 ל-200 $. נתבעת 2 סיפקה על חשבונה הסעות ובתי מלון עד למועד ההמראה החלופי. הנתבעת 1 מאשרת, כי נעשה רישום יתר. רישום יתר מתבצע כדבר שבשגרה כדי לאזן בין אלה שלא מגיעים לטיסה לבין הצורך למלא את הטיסה. בעונת השיא רישום היתר ננקט בחברות שונות. סכום הפיצוי בין 50 $ ל-200 $ נקבע ע"י מתקין התקנות מתוך ראייה רחבה שיש בה איזון בין האינטרס הכלכלי של הנתבעות ושל חברות התעופה שהמטוסים יצאו מלאים. דבר זה אף מאפשר לשפר את מחירי הכרטיסים. עוד טוענת נתבעת 1, כי לבקשת התובעים היא המירה כרטיסיהם לנתבעת 2, שהייתה אמורה לבצע את הטיסה, ולפיכך יש לתבוע את נתבעת 2. נתבעת 1 מצטטת את סע' 30 לאמנה הקובע : "במקרה של תובלה שיש לבצעה על ידי מובילים שונים בזה אחר זה כמוגדר בפסקה השלישית לסעיף 1, יהיה כל מוביל המקבל נוסעים, כבודה או טובין כפוף לכללי אמנה זו וייראה כצד לחוזה התובלה במידה שחוזה זה דן באותו חלק מהתובלה המבוצע בפיקוחו. בתובלה מסוג זה לא יהיה הנוסע או הבאים במקומו על פי דין רשאים להגיש תביעה אלא כנגד המוביל שביצע את התובלה שבה אירעו התאונה או האיחור, פרט למקרה בו קיבל עליו המוביל הראשון, בהסכם מפורש אחריות לכל המסע. " לפיכך, לתובעים יש זכות תביעה כנגד נתבעת 2, שהייתה המוביל האווירי בפועל ולא נגד נתבעת 1. נתבעת 1 מצרפת העתק הזמנה לפיו הזמינה טיסות על שם התובעים מסרייבו לבודפשט ומשם לת"א. מבדיקה שערך מנהל נתבעת 1 בתחנה בסרייבו מול נציגי נתבעת 2 כי הם ביקשו מהתובעים להמתין מעט מאחר ובוצע רישום יתר, אך התובעים בחרו לנסוע לבודפשט במוניות, למרות שנמצאו מקומות פנויים בטיסה. הנתבעת 1 מוסיפה ומצטטת את סע' 21 לאמנה הפוטר את המוביל מאחריות כולה או מקצתה אם אשמת הניזוק גרמה או תרמה לנזק. עוד טוענת נתבעת 1, כי לא ניתן עפ"י סעיף 10 לחוק לפצות על נזק לא ממוני. נתבעת 2 בכתב הגנתה טוענת גם היא לתחולת הוראות החוק והאמנה שצוטטו ע"י נתבעת 1, דהיינו שהתביעה צריכה להיות בגדר הנזקים המפורטים בחוק. עוד טוענת נתבעת 2, כי נתבעת 1 אמנם ניסתה לבצע הזמנת מקומות לתובעים, אך באותה עת הטיסה מסרייבו לבודפשט הייתה מלאה וניתן היה לרשום רק ברשימת המתנה. לתובעים לא היו מקומות מאושרים לטיסה מסרייבו לבודפשט. נתבעת 2 טוענת, כי נציגיה הציעו לתובעים להמתין למקרה שלא כל הנוסעים יגיעו לטיסה ואז ייתכן וניתן יהיה להעלותם לטיסה. בהמשך לא התייצבו מספר נוסעים וניתן היה להעלות לטיסה את הרשומים ברשימת המתנה. נציגי נתבעת 2 ניסו לאתר את התובעים ולקרוא להם, אך נאמר להם כי הם בחרו שלא להמתין. עוד טוענת נתבעת 2, כי תנאי כרטיס הטיסה ותנאי ההובלה הכללים של הנתבעת, שהם החוזה בין הצדדים, כוללים תניה מפורשת, לפיה זמנים הנקובים בלוחות זמנים, או בכל מקום אחר, אינם מהווים חלק מחוזה ההולכה והם ניתנים לשינוי, לפיכך הדחייה אין בה משום הפרת חוזה. הראיות וניתוחן : תובעת 2 העידה בביהמ"ש וחזרה על האמור בכתב התביעה. התובעת מוסיפה, כי לא קראו בשמם. הם נסעו משדה התעופה מספר דקות לפני ההמראה. אין ספק שהיו מעדיפים לטוס מאשר לנסוע 8 שעות במונית. נציג נתבעת 1 בעדותו בביהמ"ש מכחיש, כי לא היה מקום אצל נתבעת 2 ולפיכך ניתן לתובעים כרטיס טיסה, נתבעת 1 העבירה את התובעים על חשבונה למלון, ומרגע שנתנה להם כרטיסים האחריות עוברת למוביל האווירי בפועל שזו נתבעת 2. עוד מוסיפה נציגת נתבעת 1, כי הציעה לכל אחד מהנוסעים פיצוי בסך 150 $, אך התובעים סירבו לקבל פיצוי זה. נציג נתבעת 2 חוזרת על האמור בכתב הגנתה. לטענתה, האחריות עליה היא מרגע שהנוסע משוריין לטיסה חלופית המוצעת לו. בבדיקת ההזמנה ניתן לראות כי היא נמצאת ברשימת המתנה ונשלחה הודעה לנתבעת 1 שהטיסה סגורה להזמנות. כשהגיעו התובעים לשדה התעופה הנציגה שם לא ראתה שהנוסעים מאושרים. מאחר והטיסה הייתה מלאה הועברו התובעים לרשימת המתנה. ולפיכך נאמר לנוסעים, כי רק בתום הבידוק יהיה אפשר לוודא שהתפנו מקומות ואז יקראו להם. נציגת נתבעת 2 ניסתה לייצור קשר עם נתבעת 1, אך אף אחד לא ענה. הוצע לתובעים להמתין, אך הם חשבו שיפסידו את הטיסה מבודפשט. זוג אחר שהמתין, עלה לטיסה. נציג נתבעת 1 חזרה והעידה, כי המקומות היו מאושרים. העובדה שלא ניתן ליצור קשר עם נציגה שלהם בשדה התעופה היא כי באותו יום לא הייתה להם טיסה. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הרי ברור שהתובעים היו רשומים ברשימת המתנה. התובעים רכשו כרטיסים אצל נתבעת 1 והיא זו שאחראית לוודא הטסת התובעים. העובדה שנתבעת 1 לא בדקה באופן יסודי, כי יש מקום בטוח על הטיסה של נתבעת 2 היא זו שבסופו של דבר גרמה לכך, שהתובעים לא היו בטוחים כי יוכלו לשוב לארץ במועד שבו היו אמורים לשוב, עפ"י תוכניתם, כולל סידורי עבודה של תובע 1. לפיכך, אני קובע כי חלה אחריות על נתבעת 1 כמפורט לעיל: אין נתבעת 1 יכולה להסתתר מאחורי העובדה, שבסופו של דבר מי שהיה צריך להטיס את התובעים היא נתבעת 2. באשר לנתבעת 2, היא קיבלה את התובעים ברשימת המתנה ולפיכך היא נהגה עפ"י נתון זה. באשר לרשלנות תורמת של התובעים, אני דוחה זאת מכל וכל. התובעים אינם חייבם להמר על אפשרות, לפיה אולי יתפנה מקום בטיסה. אם בפועל לא היה מתפנה מקום בטיסה, הם היו מפסידים את הטיסה ארצה מבודפשט. באשר לסכום התביעה, אני סבור כי כאשר הרשלנות היא של תובעת 1, אין היא יכולה להסתתר מאחורי סכומי הפיצוי הנקובים בתיק. הסכום שהתובעים תבעו הוא סביר בנסיבות העניין ואני מקבל את התביעה ומחייב את נתבעת 1 לשלם לתובעים סך של 7,650 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובעים הוצאות המשפט בסך 800 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי תוך 15 ימים מיום קבלת פסה"ד. תביעות נגד חברות תעופהפיצויים