סלילת כביש בשטח פרטי

עבודות סלילת כביש בוצעו ע"י קבלן מטעם עיריית חיפה ובפיקוח העיריה. במהלך סלילת הכביש, חרגו המדרכה והכביש אל תוך מגרשו של התובע.

זכותו של התובע לתבוע את פינוי עיריית חיפה מהשטח שבבעלותו, מקורה בעילה של הסגת גבול; בעוד שזכותו לקבל דמי שימוש ראויים, בגין החזקתה של הנתבעת בשטח מיום הפלישה ועד פינויו, מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט.

להלן פסק דין בנושא סלילת כביש בשטח פרטי:



התובע הינו תושב חיפה, המתגורר ברחוב שארית הפליטה, בסמוך לצומת שבין רחוב זה לרחוב אסתר רבין. בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 יזמה הנתבעת - עירית חיפה (להלן – העיריה) את סלילת רחוב אסתר רבין. עבודות הסלילה בוצעו ע"י קבלן מטעם העיריה ובפיקוח העיריה. במהלך סלילת הכביש, חרגו המדרכה והכביש אל תוך מגרשו של התובע, באופן שנגרע משטחו משולש שבסיסו כ-22 מטר וגובהו 1 מטר.




בעקבות פניותיו של התובע אל העיריה, שלח התובע בנובמבר 1987 מכתב לעיריה (ת/2) ממנו עולה לכאורה, כי הושגה הסכמה בין התובע לעיריה, לפיה התובע יבנה גדר סביב מגרשו, באופן שחלק ממנה יוצב על המדרכה, וכי גדר זו תוזז לגבול המגרש, באופן שהחלק שנלקח ממנו יוחזר אליו, לכשיבנו המגרשים מול ביתו.


השנים חלפו, ועל פי עמדת העיריה, לא נבנו כל אותם בתים מול בית התובע, שהצדיקו את הזזת הגדר והחזרת המצב לקדמותו.



החל משנת 1995, פנה התובע לעיריה בדרישה כי האחרונה תסיט את הכביש ותפנה את השטח. משפניות אלו לא נענו בחיוב, הוגשה, בשנת 2004 תביעה לסילוק יד, שנדונה בפני כבוד השופטת תמר נאות פרי [א' (שלום חיפה) 1760/04, דרורי ואטי ניצן נ' עירית חיפה].





בפסק הדין, מתאריך 28/6/2006, קיבל בהמ"ש את טענות התובע, וקבע, בין היתר, את הממצאים הבאים:




הסטייה בתוואי הכביש בוצעה על ידי הקבלן מטעם העיריה, בפיקוח העיריה ובאישורה ולכן העיריה חבה כלפי התובע בתוצאות פעולתו של הקבלן.
התנאי שנכלל בהסכמת הצדדים משנת 1987 (ת/1 לעיל), כי הגדר תוזז רק כאשר ייבנו הבתים ממול בית התובע, התקיים כבר בשנת 2001, עם בניית הבתים ברח' 3 ו 5 ברח' אסתר רבין. בהקשר זה נדחתה טענת העיריה כי יש להמתין עד לבניית הבתים שמספריהם 1 ו 7.
לאור האמור לעיל, קיבל, בהמ"ש את תביעת התובע, נתן צו לסילוק יד וכן הורה להסיט את תוואי הכביש והמדרכה כך שלא יעברו בשטח התובע, תוך שלושה חודשים ממתן פסק הדין.




לאחר מתן פסק הדין, הגיש התובע בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט כנגד העיריה, על רקע טענותיו, כי האחרונה אינה מיישמת את פסק דינו של בהמ"ש, בטענה כי בפסק הדין לא נקבע שעל העיריה לבצע, על חשבונה, את עבודות הסטת תוואי הכביש. בהחלטת בהמ"ש בנדון (בש"א 16205/04, מתאריך 20/11/2006) נקבע כי העיריה אכן הפרה את הוראות פסק הדין, והסברי העיריה לאי ביצוע פסק הדין מלמדים על חוסר תום לב מצדה. בעקבות ההחלטה לעיל, יישמה העיריה את פסק הדין.




בתאריך 28/8/08, הגיש התובע תביעה שניה באותו עניין, במובנו הרחב, לבית משפט זה (ת"ק 9873-08-08), ובה טען כי הגדר החדשה שאמורה היתה להבנות בגבול שטחו, צריכה להבנות על חשבון העיריה. התובע טען, כי הוא כבר בנה על חשבונו גדר אחת, ואין הגיון בכך כי גם הגדר השנייה תבנה על חשבונו, למרות שהאחראית למצב הינה העיריה. בתאריך 17/12/08 הגיעו הצדדים להסכמה בקשר לתביעה זו, והעיריה שילמה לתובע סכום כולל של 7,000 ₪.




בתאריך 21/12/08 (ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין בת"ק 9873-08-08 לעיל) הגיש התובע תביעתו זו, ובה הוא תובע סכום של 30,000 ₪ וזאת בגין דמי השימוש שנעשה בשטחו כמתואר לעיל, ושנוצל לטובת המדרכה והכביש. התובע התייחס לתקופה החל משנת 1983 ועד למועד הפינוי (סוף שנת 2006 – תחילת שנת 2007).





באופן חריג, אפשרתי לעיריה להיות מיוצגת על ידי עו"ד מטעמה. להגנתה, טענה העיריה כי התובע מנוע מלהגיש תביעתו לדמי שימוש ראויים, הואיל והוא לא ביקש לפצל את סעדיו, במסגרת תביעת הפינוי שהגיש בשנת 2004 בת.א. 1760/04 לעיל. מלבד טענתה זו, לא העלתה הנתבעת כל טענה אחרת בכתב ההגנה, וכלל לא התייחסה לתביעה במסגרת ת"ק 9873-08-08 לעיל. בדיון שהתקיים בפניי ביום 6/7/09, הוסיפה הנתבעת טענה, בדבר אי הגשת חוות דעת מטעמו של התובע, נימוק המצדיק לטעמה, לכשעצמו, את דחיית התביעה.




לאחר שבחנתי את ראיות הצדדים ואת טיעוניהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.


אתייחס תחילה לטענת הנתבעת, כי משלא ביקש התובע היתר לפצל סעדיו, אזי היה מנוע מלהגיש תביעה זו.

כידוע, על תובע המגיש תביעתו, למצות בתביעתו את מלוא הסעדים הנובעים מעילת התובענה, אלא אם קיבל היתר לפצל סעדיו (ר' תקנות 44 ו 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). אשר על כן, השאלה המרכזית, בהקשר זה, הינה האם הסעדים המבוקשים נובעים מאותה עילה.

במקרה דנן, לא היה מקום מלכתחילה לבקש פיצול סעדים, וזאת מהטעם שאין מדובר בעילה אחת, כי אם בשתי עילות שונות – עילה הנוגעת לסילוק יד; ועילה הנוגעת לדמי שימוש ראויים. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו ברע"א 1156/02, 1238/02, עבד אל סלאם חיר ואח' נ' אלון לידאי, פ"ד נז (3), 949:

"דומה כי בפרשה שלפנינו לא מדובר בשני סעדים אלא בשתי עילות תביעה נפרדות; האחת, הרשות שניתנה למבקשים להתגורר בנכס בוטלה ולפיכך עליהם לפנותו; השנייה, זכותו של המשיב לקבל דמי שימוש ראויים עבור החזקתם של המבקשים בנכס מיום ביטול הרשות ועד פינוי הנכס, שיסודותיה נטועים בדיני עשיית עושר ולא במשפט. יודגש כי העילה האחרונה, המבוססת על פסק הדין לסילוק יד, טרם התגבשה בעת הגשת התביעה, והרי המבקשים טרם פינו את הנכס (לעניין זה ראו: דברי השופט ח' כהן בע"א 329/73, לעיל, בעמ' 20, שם נאמר כי אין צורך ברשות לפצל סעדים במקרים בהם עילת התביעה לסעד פלוני טרם נתגבשה). מכיוון שבשתי עילות נפרדות, ובסעדים הצומחים מכל אחת מהן, עסקינן, לא נזקק המשיב לרשות לפצל את הסעדים. הוא רשאי, איפוא, לתבוע בעתיד דמי שימוש ראויים, כפי שביקש. . .".

כמו כן, ר' בנדון ספרו של א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, תשס"ט – 2009, בעמ' 127- 128; ות"א (שלום ת"א) 10710/05, עיריית תל אביב נ' הקרי יוסף, ניתן בתאריך 2/7/2009.



במילים אחרות, זכותו של התובע לתבוע את פינוי הנתבעת מהשטח שבבעלותו, מקורה בעילה של הסגת גבול; בעוד שזכותו לקבל דמי שימוש ראויים, בגין החזקתה של הנתבעת בשטח מיום הפלישה ועד פינויו, מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט.


יצויין, בהקשר זה, כי למונח "דמי שימוש ראויים" שני פנים שכן יש לראותו " ... הן כפיצוי על נזקי הסגת גבול, הן כהשבה מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט (השבת ההפקה מן השימוש במגרש), שכן אלו הם שני צדדים של אותה מטבע ... " [מתוך ע"א (מחוזי נצרת) 1074/06, חורי נ' נעמה אברהים נסייר, ניתן בתאריך 17/4/2007; כמו כן ר' בנדון ע"א 891/95 זידאני נ' אבו אחמד, פ"ד נ"ג(4) 769, 775].

זאת ועוד, במקרה דנן העילה הנוגעת לדמי השימוש, מבוססת על פסק דינו של בהמ"ש במסגרת א 1760/04 מיום 28/6/06, וטרם התגבשה בעת הגשת התביעה לסילוק יד בשנת 2004, כל עוד לא הורה בית המשפט כי הוא זכאי לכך שהנתבעת תפנה את הנכס (ר' בנדון את ע"א (מחוזי נצרת) 1005/07, איתי קלע נ' שלמה מרדכי ואח', ניתן בתאריך 15/4/08).

לאור האמור לעיל, מדובר היה בשתי עילות שונות, משכך, לא היה צריך התובע לבקש היתר לפיצול סעדים מלכתחילה.



למרות שהנתבעת כלל לא התייחסה לשאלה, באם היה מקום מצד התובע לבקש פיצול סעדים, בעת שהגיש את ת"ק 9873-08-08, הרי שאיני סבור כי מדובר באותה עילה שכן, התביעה לבניית גדר מקורה בתהליך הפינוי בעקבות סילוק היד (מדובר, בבניית גדר חדשה, לאחר שהתובע בנה כבר גדר על חשבונו בעבר); מנגד, התביעה הנוכחית לדמי שימוש ראויים מקורה, כאמור לעיל, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט.


יחד עם זאת, אעיר כי בהחלט היה מקום כי התובע ירכז, ימצה ויסכם את מלוא טענותיו כנגד העיריה בנדון, גם אם מבחינה משפטית גרידא, מדובר בעילות שונות.



בנוגע לגובה דמי השימוש הראויים, הנתבעת לא הכחישה את עצם קיום זכותו של התובע לדמי שימוש ראויים. הנתבעת, כפי שציינתי לעיל, הסתפקה בכתב ההגנה בטענה שעניינה פיצול הסעדים, אותה דחיתי; וכן העלתה טענה בנוגע לאי הגשת חוות דעת שמאי.


אציין בהקשר זה, כי לא נעלמו מעיניי הדברים שהובאו בעדותו של מר בולנסקי סטפן, מנהל היחידה לפיקוח היתרי בניה, שהובא לעדות על ידי התובע דווקא. מר בולנסקי התייחס להסכמות שהיו בשנת 1987 בין התובע לעיריה (ר' ת/2 לעיל) ומעדותו עולה כי למעשה, הסכים התובע לפלישה לשטחו, ולכן הוא מנוע מלטעון את טענותיו כיום. איני יכול לקבל טיעון זה, שכלל לא נטען על ידי הנתבעת, ולמותר לציין, אף הוכחש בתוקף על ידי התובע.

כפי שכבר צויין, התובע לא הגיש חוות דעת שמאי בעניין, והסתפק בהעלאת חישוב סתמי שדומה שההגיון היחיד שעמד בבסיסו, הוא הנסיון לקלוע לגבול סמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות. כמו כן, לתובע לא היה כל הסבר, מדוע לא הצטייד בחוות דעת של שמאי מקרקעין בנוגע לגובה דמי השימוש הנתבעים.

יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מזכותו של התובע לקבל דמי שימוש ראויים בשל השנים הארוכות בהן נלקח ממנו, שלא כדין, חלק מחצר ביתו.

דחיית תביעתו, רק בשל אי הגשת חוות דעת מקצועית, תחטא, לעניות דעתי, לנסיבות המקרה; למטרות ההליך המשפטי בכלל; ולמטרות בית המשפט לתביעות קטנות אשר מאפשרות סטייה מסויימת מדיני הראיות ומסדרי הדין.

בסופו של דבר, ולמרות מחדליו של התובע, הרי שהצטיירה תמונה על פיה התובע נאלץ, על כרכו, להגיש תובענות לבתי המשפט בנוגע לזכויותיו – החל מסילוק יד (וכן ההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט); דרך תביעתו בנוגע לגדר; וכלה בדמי השימוש.

תוצאת אי הבאת חוות דעת מטעמו של התובע, תהיה קביעת דמי שימוש ראויים על דרך האומדנא, ועל הצד הנמוך והבטוח. ור' לעניין זה בע"א (מחוזי ירושלים) 6068/99, שלמה קול ו-2 אח' נ' ג'מילה טאהר, ניתן בתאריך 8/11/99, פסקה 6 לפסק הדין; שם צויין, בין היתר, כי:

"הערכת הנזקים אינה עניין של וודאות גמורה. לעתים הפסיקה מכירה, במקרים ההולמים ובהתאם לנתונים המצויים בחומר הראיות, באפשרות להוכיח נזק גם על-פי אומדנה (ע"א 427/82 "השתיל" נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ, פ"ד מ(316 ,309 (4 מול ב'-ג'; ע"א 646/85 יצירות ברנע בע"מ נ' דניה חברה לפיתוח בע"מ, פ"ד מב(800 ,793 (2 מול א' וההפניות שם). זאת ועוד, משמתקיימות נסיבות כאלו ומוכח קיומו של נזק מבלי שהוכח היטב שיעורו, נוטים לפסוק פיצויים על הצד הנמוך והבטוח (טדסקי עורך - אנגלרד, ברק וחשין דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית, 576 ; ע"א (י-ם) 4401/97 ברוכי נ' גולדשטיין, תק-מח(3131 ,3125 (3). אלו הן הנסיבות גם כאן."



אשר על כן, לאור כלל נסיבות תיק זה, שפורטו לעיל, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 12,000 ₪ בגין דמי שימוש ראויים. הסכום לעיל ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כללתי בסכום זה את הוצאות המשפט.




זכות בקשת רשות ערעור מבית המשפט המחוזי תוך 15 יום, מקבלת פסק הדין.







לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סלילת כביש בשטח פרטי

  2. ביטול מכרז סלילת כביש

  3. היטל סלילה קריית אונו

  4. תשלום היטל סלילת כביש

  5. היטל סלילה בחיפה

  6. היטל סלילת כבישים רמת גן

  7. היטל סלילת כבישים בחדרה

  8. היטל סלילה - דמי השתתפות

  9. היטל סלילת כבישים בתל אביב

  10. ביטול סלילת כביש חוצה ישראל

  11. השתתפות בהוצאות סלילת רחובות

  12. חיוב תושבים על סלילת מדרכות

  13. ערר לא לאשר בקשה לסלילת דרכים

  14. בחוק העזר לסלילה הוגדר "נכס גובל"

  15. החזר היטל סלילת מדרכה התקנת תאורה

  16. פיצויים בגין סלילת כביש בקרבת בית מגורים

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון