להלן פסק דין בנושא סכסוך בין שכנים בבחירות לועד בית: מונחת לפני תביעה בסך 17,800 ₪ שהוגשה בהליך של תביעות קטנות. רקע התובע נבחר לכהן כחבר בוועד בית ברחוב דרך נמיר 122 בתל אביב בכך, החליף את הנתבעת שכיהנה עד לתאריך זה כחברת וועד הבית. בין התובע לנתבעת התגלע סכסוך שלטענת התובע החל לאחר היבחרו לוועד הבית במקום הנתבעת. בתאריך 30.10.07 קיבל התובע מכתב מאחיה של הנתבעת שהוא עו"ד במקצועו. (צורף כנספח ג' לכתב התביעה). התובע טוען כי מכתב זה והאמור בו מהווה הוצאת דיבה. כמו כן, טען התובע כי הנתבעת פגעה בשמו הטוב תוך שהאשימה אותו בכתבי בי-דין בהליך של תביעות קטנות קודם שמספרו הוא 3893-11-07 בטענות שאינן אמת. משכך ביקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצוי בגין הוצאת לשון הרע בהתאם להוראות החוק. הנתבעת דחתה את טענות התובע. לשיטתה, התובע מבסס את כל טענותיו על דברים שנאמרו במהלך הליך שיפוטי ואין לראות באמירות מעין אלה הוצאת לשון הרע. הפניתי את הצדדים להליך של גישור כדי למצוא פתרון לסכסוך שביניהם, אולם הצדדים לא הצליחו לגשר על הפערים שביניהם. משכך אין מנוס אלא מלהכריע בתיק זה לפי הכלל של "ייקוב הדין את ההר". דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לדחות את התביעה והכל כפי שיפורט להלן. לשון הרע מהי ? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ד-1965 (להלן: "החוק") קובע כדלהלן:   "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית. בסעיף זה, "אדם" - יחיד או תאגיד".   סעיף 7 לחוק (בפרק הפרשנות) מה דינו של המוציא לשון הרע: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944" את המבחנים שהעמידה הפסיקה בכדי לבדוק מה דינה של תביעה זו נקבעו על ידי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ' נח (3) 558, עמוד 566: "ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר [39], בעמ' 109). בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק (השוו Price supra [40], at pp. 3-4). בשלב השלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: "האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות" (פרשת אמר [1], בעמ' 520). כך האיזון שולט על קביעת הגדרתם של הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים". המכתב ששלח ב"כ של הנתבעת לתובע, נשלח אך ורק לתובע. התובע לא הוכיח שמכתב זה הועבר לצדדים שלישיים ולא הביא כל עדות של דייר אחר בבית אליו הועבר העתק המכתב כטענתו. אם כן, כל שנותר לבדוק הוא האם לנתבעת ישנה ההגנה המנויה בחוק. סעיף 15(5)(א) לחוק איסור לשון הרע הקובע כדלקמן: "הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע - (א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21," וראה לעניין זה דברי כ' השופט ריבלין ב רעא 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל עמוד 3 : "פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף-קטן (5) - או בכל אחד מסעיפי המשנה האחרים של סעיף 13 - הוא פרסום "מותר" שאינו מהוה עילה למשפט פלילי או אזרחי. במשקפיים של חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה בא בגדר "פריבילגיה מוחלטת" שאיננה מסויגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום (ראו ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1) 797 (1988)). לשון החוק בעניין זה ברורה: פרסום בנסיבות המנויות בסעיף-הקטן "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" וכן (עמוד 5 שם) : "אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב"הגנה מוחלטת" וכן (עמוד 6 שם): "סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי". וכן (עמודים 6-7 שם): "יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)". וכן (עמודים 8-9 שם): "מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה - וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק - אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) - הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר" בנוסף לאמור לעיל, לא ראוי, לטעמי, כמדיניות שיפוטית לאפשר ל"מעגל שוטה" בלתי נגמר על ידי תביעות נוספות שנולדות מדיון בסכסוכים ישנים בבית המשפט. לא יהיה לדבר סוף. כל דיון בבית המשפט בתיק מסוים, יגרום ל"הולדת" עוד שלושה תיקים נוספים לפחות. אלו יגרמו להגשת עוד תשעה תביעות וכן הלאה, בטור הנדסי. בית המשפט איננו "מחנך מחדש" של צדדים למשפט. על בתי המשפט, העמוסים בלאו הכי, להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך ארץ שמירת הלשון וטון דיבור. מדיניות שיפוטית ראויה מצריכה העברת מסר ולפיו יש להימנע מהתרבות הליכים על גבי הליכים לפי חוק איסור לשון הרע על דברים הנאמרים במהלך משפט או כחלק מההליכים המשפטיים. הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאת הדיונית על ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי הדין ולא על ידי פתיחת הליך חדש בין בעלי הדין בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר. מבלי לבחון את אמיתות הדברים שטוען התובע כי הנתבעת טענה נגדו בכתבי בי-דין ובהתכתבות בין ב"כ לבינו, הרי שביטויים אלו אינם נופלים להגדרת לשון הרע שבגינה מגיע פיצוי על פי החוק. משכך, אין גם מקום לבחון את הפגיעה הנטענת בהתאם להוראות הפסיקה. אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני דוחה את התביעה. בנסיבות העניין, אינני פוסק צו להוצאות. בתים משותפיםועד בית משותףבחירותסכסוך שכניםסכסוך