להלן פסק דין בנושא סירוב להחזיר כדור שנזרק לחצר פרטית: 1. התובע נמנה עם חבורה של 25 אנשים שנוהגים לשחק קט-רגל במתחם תנועת-הצופים בחדרה, סמוך לביתה של הנתבעת שגובל באותו מתחם. לטענת התובע, הוא מייצג בתביעתו את חבריו לקבוצה , חבורת אנשים המשחקת במקום מזה עשרות שנים, עוד בטרם הקימה הנתבעת את ביתה. (לכתב התביעה צורפה רשימה של "תובעים" אך הם לא חתמו על כתב-התביעה ורובם לא הופיעו לדיון) לטענתו בעשר השנים האחרונות נפלו לחצר-הנתבעת כ - 500 כדורי רגל , אותם לפי הטענה סירבה להחזיר. עלות כל כדור היא כ - 30 ₪, ולכן דורש התובע בשמו ובשם חבריו פיצוי של 15,000 ₪, עלות הכדורים. התובע טוען כי הנתבעת הקימה גדר אבן , המונעת מהם גישה לחצרה, ולעומת זאת הם מצידם על מנת למנוע את העפת הכדורים לחצרה, הקימו על חשבונם רשת בגובה 8 מ' ובאורך 25 מ'. 2. הנתבעת הגישה כתב -הגנה וכן כתב תביעה -שכנגד. היא מסכימה לטענה שבמשך השנים "נורו" לחצרה מאות כדורי רגל על ידי התובעים, לטענתה מספר הכדורים אפילו גבוה יותר ועולה על 1000, אבל אין זה נכון שהכדורים נשארו אצלה. בדרך זו או אחרת, לעיתים תוך הסגת גבול, התובע וחבריו לקחו את הכדורים חזרה לרשותם, את אותם מעט מהכדורים שנשארו בחצר, הנתבעת משליכה בחזרה למגרש לאחר שהתובע וחבריו עוזבים את המקום וחלקם נתרם לנזקקים. הגדר הוקמה על ידי הנתבעת ובעלה כדי להגן על עצמם מפני הכדורים שנבעטים לחצר ולא על מנת להקשות על התובע וחבריו. לעומת זאת, הגדר שהקימו התובע וחבריו איננה אלא רשת שנתלתה בצורה רשלנית ומידותיה קטנות בהרבה מהנטען על ידי התובע. 3. בכתב התביעה-שכנגד דורשת התובעת פיצוי על המטרד שנגרם לה כתוצאה ממשחקי הכדורגל של התובע וחבריו, שמלווים בקללות, ברעש והפרת הוראות החוק בדבר שמירת השקט בשעות מסוימות, בגרימת נזק לרכושה ולצמחיה של הבית וכן היא תובעת שינתן צו שיאסור משחקי- כדור במגרש בין השעות 14:00-16:00 אחה"צ. 4. בדיון שהתקיים בפני הופיע התובע והביא עמו כמה מחבריו, בין השאר הוא העיד ש 95% מהכדורים לא פוגעים בכלום ומידי פעם נפגע תריס. לדעתו הנתבעת היא תובעת-סדרתית( ! ) ונטפלת אליו ולחבריו וגם לילדי תנועת-הצופים שאינם מפריעים לאיש. אחד מעדיו (ד"ר אריה לוקר), אף התלונן שהיא העיזה לשפוך מים רותחים על מישהו (לא אחד מהחבורה של התובע) שנכנס לבית שלה ובכלל איך היא מעיזה. .. 5. הנתבעת ובעלה העידו בדיון כי הם סובלים קשות מהרעש והכדורים שמתעופפים לחצרם, בשעות המשחק הם גוזרים על עצמם "עוצר", וגם הנכדים שלהם אינם יכולים לשחק בחצר באותן שעות. לא ניתן לגדל צמחיה בגינה בגלל מָטָר הכדורים שנוחת בחצר מזה שנים. כמו כן הנתבעת סיפרה שמעבר לגידופים ששחקני הכדורגל, התובע וחבריו, מגדפים זה את זה, מעת לעת מופנים גם כלפיה גידופים-משפילים ובעלי קונוטציה מינית. בעלה הוסיף כי עד כה הם לא ידעו את מי לתבוע , משום שמדובר בקבוצת אנשים שאיננה פורמאלית ואף אחד לא לקח אחריות למעשיה, אבל משהגיש התובע את תביעתו התאפשר לנתבעת להגיש תביעה -שכנגד. 6. שמעתי את הצדדים,ראיתי תצלומים שהציגו לי, ואין לי ספק שהגדר שהקימה הנתבעת נועדה להגן עליה ממטר כדורי הרגל שנחתו בחצרה, ולא על מנת לגזול את כדורי -הרגל של התובע וחבריו. אם לא נוצרה בינם שכנות טובה, אין זאת אלא משום שהגדר לא הייתה גבוהה די הצורך. הרשת שהקימו התובע וחבריו היא רשת מאולתרת, מכוערת ו"מצ'וקמקת", שנראית כמו רשת הסוואה צהלי"ת, שהוקמה באיזה מחנה-ארעי לשהיית-יום. עצם הצבתה בחזית ביתה של הנתבעת היא מפגע סביבתי מכוער. 7. שוכנעתי, הרבה מעבר לרמה הנדרשת בהליך אזרחי, שהתובע וחבריו מקימים רעש בכלל וגם בשעות המנוחה בפרט, שהמם מגדפים, ובעיקר שהכדורים הנבעטים לחצר ביתה של הנתבעת , ביחד עם הרעש הבלתי נסבל, פוגעים בשלוות חייה ובזכותה לשקט יחסי. עוולת המטרד בסעיף 44(א) לפקודת הנזיקין: "מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק." טענת התובע וחבריו: "אנחנו היינו שם קודם והיא באה אל מה שבעניה הוא מטרד ושם בחרה לבנות את ביתה" אינה יכולה להיות נקודת המוצא של הדיון: סעיף 46 לפקודת הנזיקין קובע כי : "בתובענה על מטרד ליחיד לא תהא הגנה בכך בלבד שהמטרד היה קיים לפני שהתובע תפש או רכש את המקרקעים הנדונים" בנוסף, סעיף 48 ב' לפקודת הנזיקין קובע כי: "שימוש במקרקעין הדרוש לטובת הציבור לא יהיה בו מטרד לעניין סימן זה, אף אם הוא גורם נזק למקרקעין שכנים או מונע מבעליהם הנאה מלאה ממקרקעיהם, ובלבד שהנזק שנגרם אינו חורג מתחום הנסבל, והמשתמש נקט אמצעים סבירים כדי להקטין את הנזק ככל האפשר; אולם רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים - אם בתשלום חד-פעמי ואם בתשלומים חוזרים - אם נגרם לבעל המקרקעין נזק ממון." מטרת הסעיף ליצור איזון בין אינטרסים נוגדים, כשמדובר בשימוש במקרקעין "הדרוש לטובת הציבור", דבר שמתקיים לגבי השימוש במתחם תנועת- הצופים למשחקי כדור. ברור שמי שגר בטבורה של עיר אינו יכול לצפות לשלווה ושקט המאפיינים יישוב כפרי, אבל שוכנעתי שהרעש והעדר הפתרון לבעיית הכדורים שנופלים לחצר הנתבעת ממררים את חייה בצורה לא סבירה, או בלשון הסעיף: חורגים מתחום הנסבל, והעובדה שהתובע וחבריו היו שם קודם, מתגמדת לעומת עוצמת המטרד. בשולי הדברים אוסיף שמה שהיה אפשרי ומותר לפני 40 שנה, ברמת עיוּר נמוכה, ולא נחשב אז למטרד, יכול וכיום, עם התגברות האורבניזציה באותו מקום, להיחשב למטרד. 8. מדובר בעוולת מטרד-ליחיד שחוזרת על עצמה שבוע אחר שבוע, ומלווה לעיתים גם בהסגת גבולה של הנתבעת, בין ע"י בעיטת כדורים לחצרה ובין ע"י שליחת נערים לאסוף את הכדורים. במקרה דומה (א 015542/01) חויבה עירית-נשר בתיק אזרחי בגין אחריותה למטרד דומה, וב א 011945/00 חויבה גם עיריית נתניה באחריות למטרד מאותו סוג. 9. לא רק שלא הוכח שהנתבעת עכבה תחת ידיה מספר משמעותי של כדורי- רגל מתוך אלו שנפלו בחצרה, אלא אפילו היה מוכח הדבר, לטעמי היה הדבר מותר על פי דין. בע"פ 2/73 סלע נ. מ"י, פד"י כ"ח (2) 376, עיכב הנאשם תחת ידו שני כבשים שנכנסו לחצרו וגרמו נזק. הוא הואשם בסחיטה, והגנתו התבססה על זכות עתיקת-יומין, לפיה בעל מקרקעין רשאי לתפוס חיה שפלשה שלא כדין לרשותו (וגם חפץ אחר) ולעכבה תחת ידו עד אשר יבוא בעליה ויפדה אותה על-ידי תשלום הנזק שנגרם לו. זכות זו ידועה במשפט האנגלי בשם (המורכב חציו מאנגלית וחציו מפרנקו-נורמנית)- DISTRESS DAMAGE FEASANT - "תפיסת חפץ מזיק", אך כפי שהוסבר שם, היא מקובלת בכל ארצות -תבל. נקבע באותו עניין שאין תימה בדבר, שחרף עתיקותה של הזכות לתפוס חפץ מזיק, שהייתה נוהגת באנגליה עוד לפני הכיבוש הנורמני, היא נשארה על כנה גם כיום, וכי הדין- הישראלי מכיר בזכות הנפגע לעכב תחת ידו חפץ מזיק, וניתן לבסס זאת על סעיף 11 לחוק המיטלטלין תשל"א - 1971. 10. לתת צו מניעה קבוע לא אוכל, כי "הוראת סעיף 60 של חוק בתי המשפט הינה ברורה וחד משמעית, ולפיה בית המשפט לתביעות קטנות מוסמך לדון רק בתביעות אזרחיות כספיות (המוגבלות לסכום הנקוב בחוק המשתנה מעת לעת לפי צווים המוצאים על ידי שר המשפטים) וכן בתביעות להחלפת מצרך, תיקונו או ביטול עסקה לרכישתו. מכאן, שבית משפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת צווי עשה או צווי מניעה כמו אלה שניתנו על ידי בית המשפט קמא בענייננו." (בר"ע 2347/06), וממילא ספק אם יהיה טעם בצו כזה שניתן יהיה לאכפו רק על התובע, אך לא על חבריו שאינם חתומים על כתב התביעה וכנראה לא ניתן לראות בהם צדדים להליך. 11. ניתן עם זאת לחייב את התובע בתשלום פיצוי לנתבעת (התובעת- שכנגד), משום שגם כמעוול-במשותף הוא אחראי יחד ולחוד עם שאר המעוולים שלא נתבעו (סעיף 11 לפקודת הנזיקין ) ותקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי. סוף דבר: התביעה נדחית, והתביעה שכנגד מתקבלת בחלקה באופן שהתובע יפצה את הנתבעת (התובעת-שכנגד) בסך 5,000 ₪ . חצר