להלן פסק דין בנושא תביעת פיצויים בגין נפילה במדרכה של אישה בהריון: פסק דין תביעה בגין מעידת התובעת בעת הליכתה על מדרכת רחוב יפו בחיפה, בסמוך למבנה ה"סיטי סנטר" (להלן: "הבנין"). לטענת התובעת - ביום 2.5.07 בשעת צהריים, חנתה את רכבה בסמוך לבנין ובעת פסיעתה על המדרכה בזהירות ואיטיות, עקב הריון מתקדם, נתקלה רגלה בבור. הבור נפער, עקב מרצפת אבן שבורה ושקועה בעלת שוליים חדים, נסיבות אשר יצרו הפרשי גבהים של ממש. רגלה של התובעת התעקמה ונפצעה. סבורה התובעת, כי הנתבעת כרשות עירונית האחראית על תקינות ותחזוקה נאותה של כבישים ומדרכות, היא בעלת הפיקוח והשליטה המלאים עליהם. כן נטען, כי נטל הראיה להוכיח שהנתבעת לא התרשלה מוטל על כתפי הנתבעת. לחילופין נטען, כי האירוע בעטיו נגרם לתובעת נזק, אירע עקב מעשיה הרשלניים או מחדליה של הנתבעת ובשל הפרת חובותיה שבחוק. ביניהן, הותרת ליקויי בטיחות במדרכה, אי כיסוי השבר כראוי ואי נקיטת פעולות ואמצעים למניעת האירוע. עוד נטען, כי לאחר האירוע מצאה לנכון הנתבעת לתקן את הליקוי. אשר לנזקי התובעת הוסבר, כי בשעת לילה כאשר כאביה לא פסקו, פנתה התובעת לבית החולים, בבית החולים נחבשה רגלה והיא נדרשה לימי מנוחה. התובעת העמידה נזקיה על סך של 2,500 ₪. לטענת הנתבעת - פעלה בהתאם לחובותיה, על פי כל דין. נטען, כי הנזקים הנתבעים מופרזים והתיעוד הרפואי אינו מצביע על כל נזק ממשי. הוסבר, כי יש לראות את האירוע כחלק מסיכוני החיים הרגילים. עוד נטען, כי למרות טענות התובעת, היא המתלוננת היחידה במקום בו עוברים רבים, כך שלא ניתן למצוא בהתנהלות הנתבעת אחריות. לחילופין נטען, כי רשלנותה של התובעת בהליכתה הינה רשלנות מכריעה. בדיון שהתקיים בפני התייצבו והעידו התובעת ונציג הנתבעת. הוגש מסמך ששלחה התובעת לנתבעת ונתקבל ע"י הנתבעת ב- 5.8.07. כן הוגש דו"ח פרטי משימה מטעם הנתבעת, על פיו, ניתנה משימה לביצוע ביום 16.9.07 והבור טופל כבר ביום 17.9.07. התובעת הסבירה, כי היתה בחודש התשיעי להריונה ונתמכה ע"י בתה, לפיכך אף לא נפלה. היא לא ציפתה למעוד במקום מסוג זה הממוקם בסמוך לבנין ובו מרכז קניות. לטענתה, המקום תוקן מיד לאחר האירוע, אלא שהוכח, כי רק כארבעה חודשים מאוחר יותר תוקן המקום, בעקבות קבלת פניה לביצוע המשימה, שכפי הנראה התקבלה לאחר קבלת מכתבה של התובעת. המכתב נשלח חודשיים לאחר האירוע. לדברי התובעת, במקום מגוריה ביישוב טבעון פקחים עירוניים בוחנים כל העת את מפגעי הדרך ועושים לתיקונם. על פי התעודה הרפואית שהוגשה, תלונת התובעת היתה בגין סיבוב כף הרגל שגרמה לכאבים עזים. נציג הנתבעת הסביר, כי הבור הנטען נפער כפי הנראה עקב רכבים כבדים שפורקים סחורה על המדרכה. עוד הדגש, כי התובעת כלל לא נפלה. משקיבל הנציג את המכתב לטיפולו תוקן המקום. כן נטען, כי הנתבעת לא היתה מודעת לקיומו של המפגע הנטען, למרות פעילותם של פקחים עירוניים בתחומי העיר. אשר לדיווחים אודות המפגע, הצהיר נציג הנתבעת, כי לא התקבל כל דיווח מהציבור המתייחס לבור המריבה. עיינתי בכתבי הטענות ובצרופותיהם, שמעתי דברי הצדדים, התרשמתי באופן בלתי אמצעי מן התובעת ושקלתי טיעוני הצדדים. לסופו של יום איני סבור, כי בנסיבות שהוכחו יש להטיל אחריות על הנתבעת וכפועל יוצא להורות על פיצוי התובעת. התובעת הפנתה אל האמור בת"א (רמלה) 2711/05 רות צופי נ' עיריית ת"א ואח', פורסם באתר משפטי - "גנים ציבוריים אמורים להיות מעצם טיבם וטבעם מקומות בטוחים במיוחד, מתוחזקים היטב ונקיים מכל מפגע של ממש. זאת בהתחשב בכך שרבים מהמבקרים בהם הם ילדים רכים בשנים ואנשים באים בימים. הרי אין לצפות שעוברי אורח יהלכו בדרכים כאשר ראשיהם מושפלים ועיניהם כבושות בקרקע וקל וחומר שאין לצפות כאמור כשעוברי אורח מטיילים להנאתם בגנים ציבוריים, כשהציפיה לגבי האחרונים במיוחד הינה שלא יהיו בהם מכשולים ומפגעים." הדברים ראויים ונכונים הם, ככל שמדובר בגן ציבורי בו מטיילים אנשים להנאתם עם ילדיהם ונכדיהם. איני משוכנע כי יש להחיל דברים אלו ישירות גם על מדרכותיה של עיר, אשר הינן הומות אדם ולא מן הנמנע כי כמות וטיב המכשולים והמפגעים בהם תהיה גדולה יותר. מטבע הדברים מחייבת הליכה על מדרכה, במקום סואן, זהירות גבוהה יותר מאשר שוטטות בגן ציבורי. נפסק בע"א (ירושלים) 4344/97 כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן ואח', פורסם באתר משפטי - "בבחינת למעלה מהצריך נוסיף ונאמר שרחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלו או אחרים. עובדה זו איננה רק מציאות המוכרת לכולנו, אלא שזוהי מציאות הכרחית הנובעת מכך שכפי שהועד בבית משפט קמא, מדובר במאות קילומטרים של דרכים ומדרכות שנעשה בהם שימוש על-ידי עשרות אלפי אנשים, זאת בנוסף לעגלות, משאות, כלי רכב וכל כיוצא באלו. "מצרך המוני" כזה נועד להקל על מעבר אנשים, סחורות וכלי רכב ממקום למקום, ולא להיות מודל גיאומטרי שיש בו יושר מתמטי של פני מפלס. "גלים" שונים במפלסי דרכים אלו, כמו מרצפות הבולטות קמעא פה ושם ברחובות או מדרכות מרוצפות (כפי שהיה המקרה בענין קא עסקינן) הם פועל יוצא של עצם השימוש ההמוני בדרכים שמדובר בהם, בצרוף לארועי טבע, של הבדלי טמפרטורות, של לחות, גשם, יובש וכל כיוצא בזה. כל אלו הם מהמפורסמות שאינן צריכות ראיה. אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטיה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים הוא מפגע. ציבור המשתמשים ער ויודע ש"יושר" כזה אינו קיים ואינו יכול להיות קיים במציאות, והוא נדרש למינימום ההכרחי של זהירות, לבל יינזק מ"אי-יושר" של מה בכך. בענייננו היה מדובר ב"אי-יושר" של כמחצית עוביה של מרצפת, ואי אפשר לבוא בטענות על העירייה על ש"אי-יושר" זה לא תוקן. לחילופין ואפילו יש מידה של רשלנות ב"אי-יושר" זה, הרי הרשלנות התורמת של המערערת באי תשומת לב לנעשה תדירות בדרכים, היא תרומה של 100%. לא הובאו בפני בית המשפט ראיות על עלות צפויה של השגחה, איתור ותיקון זוטי פגעים מהסוג שמדובר בו, ואולם איננו סבורים שנחטא לידיעה השיפוטית של בית משפט אם נאמר שמדובר בעלויות עתק, שספק אם הצבור היה שמח לממנן. נקל לשער את צוות המשוטטים ברחובות לצורך מדידה על עשרה או עשרים מילימטרים של "גלי" עליה או ירידה בכבישים מזופתים, או הפרשי גובה כאלו ברחובות מרוצפים, או כל סדק המצוי דרך קבע בכבישי ומדרכות אספלט. עוד יותר נקל לשער את עלויות עשרות קבוצות הפועלים שיטפלו מעשה יום יום (אם לא רגע רגע) בזוטות כאלו. כאמור הדרכים והכבישים נועדו למעבר ואינם זירה ליישום של מודלים גיאומטרים שאין בהם כל רבב." (ההדגשות אינן במקור, ע.ק.) כן נפסק בת"א (עכו) 2877/96 הינו פלאח סלמאן נ' מועצה מקומית ג'וליס ואח', פורסם במאגר משפטי - "סיווג מקרה הנפילה ככזה שיש בו או אין בו להטיל אחריות על המחזיק במקרקעין או על הרשות, תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע וגובהו או עומקו של המכשול בגינו אירעה הנפילה. אין להשוות בור בעומק עשרים סנטימטר לשקערורית בעומק עשרים מילימטר. לא דומה שקערורית / מהמורה או בליטה / גבשושית בדרך ציבורית, לגבשושית או שקערורית בגובה זהה בקניון מרוצף, שם ניתן לצפות ל'יושר' מוחלט או כמעט מוחלט של מפלס ההליכה." על רקע האמור לעיל, בחנתי את טענות התובעת. עיינתי חזור ועיין בתמונת הבור הנטען. להבנתי וכפי שצוין בכתב התביעה אין עסקינן בבור. נראה יותר כי מדובר בהבדלי גובה שנגרמו בסמוך לשולי המדרכה ויצרו שבר בריצוף. העובדה שהנתבעת בחרה לתקן את השבר לאחר קבלת פניית התובעת, אינה בהכרח מצדיקה הטלת אחריות בגין קיומו מלכתחילה, כאשר לא הוכח כי הנתבעת ידעה כלל אודות המפגע. הנתבעת אינה יכולה להציב פקח בכל רגע נתון בכל אחת מפינות העיר. הנתבעת ניזונה בין היתר מקבלת תלונות מן הציבור באמצעות המוקד העירוני. בהקשר זה, מקובלים עלי דברי נציג הנתבעת, כי לא התקבל כל דיווח, עובר לתיקון האמור, ומשהתקבל, עשתה הנתבעת לתקן את המקום. בין היתר יש גם לשקול את האיזון הראוי בין הטלת חבות על כתפי הציבור לבין הנזק המדובר. כאשר הרשות הציבורית נמצאת כאחראית בנזיקין, עלות הפיצוי מתגלגלת על כתפי הציבור. לכך מחד, יתרונות כגון פיזור הנזק. מנגד ניכרים גם חסרונות, כגון הפגיעה בכושרה של הרשות בביצוע תפקידה והקצאת משאבים לנושאים אחרים. בענין כגון זה, חובתו של המזיק לנקוט אמצעי זהירות נקבעת גם על-פי שיקולים של מדיניות משפטית. "אמות המידה לקביעת המדיניות המשפטית הראויה בעניין זה מבוססות על שקלול רמת הסיכון כנגד עלות אמצעי הזהירות, בהתחשב בערך החברתי של הפעילות שבגינה נוצר הסיכון. כלומר, הגורמים שיש לשקול הם: ההסתברות להתממשות הסיכון; גובה הנזק הצפוי; עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון". ר' ע"א 3124 מאיר סבג נ' דוד אמסלם ואח', פ"ד מט(1) 102, 106. וכן, עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 298-303 (2006). כן יפים לענייננו דברי כב' השופט חשין (כתוארו אז) בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל , פ"ד מז(3) 345 - "אכן,סיכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם ברפואה, אך לא לכל נזק יש שם של אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תיאורטי) המשפט מטיל בגינו אחריות נורמטיבית..." אעיר, כי גם אם הייתי סובר כי במקרה דנן חלה אחריות על הנתבעת וזו אכן התרשלה, ואיני סובר כך, לא מן הנמנע כי היה על התובעת להיזהר שבעתיים ובהתנהגותה אשם תורם מכריע. התובעת העידה, כי חנתה רכבה ועלתה על המדרכה. במצב דברים זה נראה כי היה עליה לשים ליבה היטב למקום בו דורכות רגליה ולבחון שבעתיים את מקום פסיעותיה. יש לשמוח על העובדה, כי הנזק שנגרם לתובעת בסופו של יום היה קטן ביותר. אך גם העובדה, כי לא מעדה בפועל משליכה על מהות התקלה ומהותו של המפגע. סוף דבר - אני דוחה את התביעה. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסכום של 200 ₪. הסכום ישולם תוך 30 יום וישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום. הריוןתאונות נפילהנפילה ברחוב / שטח ציבורינפילה