הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. בית המשפט פסק כי הנתבע מס' 1 נסע בחוסר זהירות באופן שגרם ברשלנותו לקרות התאונה. אילו היה מסתכל היטב אחורנית לפני ביצוע פעולת הנסיעה לאחור, היה ודאי מבחין ברכב האופל העומד מאחוריו, ולא היה מתנגש בו, וכך היתה נמנעת התאונה בין שני כלי הרכב. להלן פסק דין בנושא נסיעה אחורה בלי להסתכל: א. העובדות הצריכות לענין: זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 19/10/09 (להלן: "התאונה"). התובע היה בעת התאונה נהג רכב מסוג אופל מ.ר. 5021035 (להלן: "רכב האופל"). הנתבע מס' 1 היה בעת התאונה נהג רכב מ.ר. 1690208 (להלן: "הרכב הנתבע"). הנתבעת מס' 2 היתה בעת התאונה בעלי הרכב הנתבע. הנתבעת מס' 3 היתה בעת התאונה מבטחת הרכב הנתבע. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות תאונת הדרכים נשוא כתב התביעה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). לעתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת הכשר, שתוקפו מ - 1 בפברואר 2009, עבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע: "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו". הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681). אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג 1. התובע טען בכתב תביעתו ובדיון כדלקמן: לדבריו, במהלך נסיעתו נסע אחרי רכב הנתבעים, ולפתע נהג הרכב הנתבע נסע לאחור ופגע ברכבו באופן שגרם לנזקיו, כפי שהם מתוארים בדו"ח השמאי מטעמו. בדיון העיד התובע וטען כי הוא הזעיק משטרה לזירת התאונה, וכן כי הוא לא ראה לנכון לזמן לדיון את עוברי אורח אשר היו, לטענתו, עדים לתאונה, על מנת לחסוך הוצאות מיותרות. 2. נהג רכב הנתבע, אשר לא הופיע לדיון, טען בכתב הגנתו כדלקמן: לדבריו, בנוסעו בשטח הכפר, עצר לפני כניסתו לשטח הצומת, והתבונן ימינה ושמאלה על מנת לבחון אם מגיע כלי רכב מאחד הצדדים, כשלפתע חש חבטה בחלקו האחורי של רכבו כתוצאה מהתנגשות רכב התובע ברכבו עקב אי שמירת מרחק. הנהג הוסיף עוד וציין כי לרכב הנתבע לא נגרם כל נזק בעקבות ההתנגשות. עוד ציין הנהג כי בעקבות ההתנגשות איים עליו נהג האופל, עד אשר חשש לחייו, והזעיק משטרה, אשר בחסותה נס ממקום התאונה. 3. בדיון טענה נציגת חברת הביטוח כי הנתבע מס' 1 התפטר מעבודתו אצל הנתבעת מס' 2 לאחר התאונה, וזאת מאחר שהבהיר למעסיקו כי איננו מוכן עוד להמשיך ולפקוד כפרים ערביים במסגרת עבודתו. כן הוסיפה וטענה כי הנתבע מס' 1 לא הופיע לדיון מחשש מפני התובע, אשר איים עליו במעמד התאונה, וביקש לאלצו לחתום על מסמך לפיו הוא זה האחראי לתאונה, אילוצים אשר לא נענה להם הנתבע מס' 1. כן ביקשה נציגת חברת הביטוח כי היה והתביעה תתקבל, אזי שהיא תתקבל אך ורק כנגד הנתבע מס' 1 ולא כנגדה. עוד ציינה נציגת חברת הביטוח כי דו"ח השמאי מטעם התובע לקוי באשר הוא לא ציין כנדרש כיצד חישב את גובה ירידת הערך לרכב התובע. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים, אשר בין היתר, אף הדגימו לפני באמצעות רכבי הדגמה באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה, איש איש לגרסתו, על גבי שרטוט מסומן א'. התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב אופל ונזקי רכב האופל. לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי תביעת בעלי רכב האופל מתקבלת כנגד שני הנתבעים 1+2. ה כאמור, אני מקבלת את תביעת בעלי רכב האופל במלואה אך ורק כנגד הנתבעים 1+2, והנימוקים הם כדלקמן: ראשית, באשר לטענת הנתבע מס' 1, אשר נטענה באמצעות נציגת חברת הביטוח, לפיה הוא לא הופיע לדיון מחמת חששו מהתובע, אני קובעת כי היה על הנתבע להתייצב לדיון ולהשמיע גרסתו, ובמידת הצורך היה מקבל אבטחה מטעם מאבטחי ביהמ"ש. שנית אני קובעת כי עדותו של התובע הותירה עלי רושם אמין. הנתבע מס' 1 נסע בחוסר זהירות באופן שגרם ברשלנותו לקרות התאונה. אילו היה מסתכל היטב אחורנית לפני ביצוע פעולת הנסיעה לאחור, היה ודאי מבחין ברכב האופל העומד מאחוריו, ולא היה מתנגש בו, וכך היתה נמנעת התאונה בין שני כלי הרכב. באשר לטענות חברת הביטוח, אני קובעת כי היה על חברת הביטוח להציג חוו"ד נגדית לחוות דעתו של השמאי מטעם התובע וחילופין לזמנו לחקירה, ומקום בו לא ביצעה אף לא אחת משתי חלופות אלו, כי אז אין לה להלין אלא על עצמה (וראה לעניין זה פסה"ד בעניין ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פד"י 239(1), 245 בו נקבע כי אי העדת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו). 2. לעניין הנזק: הנני מקבלת את חוו"ד השמאי המוסמך מאת בעלי רכב האופל בסך 4,228 ₪ וכן את שכר טרחת השמאי בסך 500 ₪ וכן את ירידת הערך בסך 1,300 ₪ ומוסיפה הוצאות משפט בסך 500 ש"ח. סך כל נזקי התובע שהתקבלו הינו 6,528 ₪. ו הנתבעים 1+2 ביחד ולחוד ישלמו לתובע את הסכום בסך 6,528 ₪ תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישא סכום זה בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. משפט תעבורהנסיעה לאחור