ניסיון להונות חברת ביטוח

בית המשפט פסק כי חברת הביטוח הוכיחה כי הנהג שנהג ברכב הפג'ו ביום התאונה הינו צעיר, אשר לא היה מבוטח. עיון בתצלומים אכן מגלה כי צעיר הוא זה היושב במושב נהג רכב הפג'ו, וכן כי הרכב לא מצוי, כדברי התובע, בשולי ימין של הכביש, כי אם באמצעו, אות וסימן לנהיגה הפרועה שנהג הצעיר בסמטה צרה כזו אשר בה התרחשה התאונה. בנסיבות העניין, התובע ניסה להונות את חברת הביטוח ולהוציא כספים אשר אינם מגיעים לו. להלן פסק דין בנושא ניסיון להונות חברת ביטוח: א. העובדות הצריכות לענין: 1. זוהי תביעת רכוש בגין תאונת דרכים אשר התרחשה ביום 1/9/07 (להלן: "התאונה"). 2. התובע הינו בעלים של רכב מסוג פג'ו מ.ר. 3974004 (להלן: "רכב הפג'ו"). 3. הנתבעת מס' 1 הינה חברת הביטוח אשר בטחה את הרכב הפוגע ביום התאונה. 4. הנתבעת מס' 2 הינה בעלת רכב מסוג דייהו מ.ר. 9667216 (להלן: "רכב הדייהו"). 5. הנתבע מס' 3 הינו נהג רכב הדייהו ביום התאונה. 6. הצדדים חלוקים באשר לשאלת האחריות לקרות התאונה. ב. רקע משפטי לענין נטל ההוכחה במשפט האזרחי במשפט האזרחי נטל ההוכחה נקבע ע"פ "הטיית מאזן ההסתברות". בפסה"ד בעניין ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 589, 598, נקבע בכל הנוגע למאזן הסתברויות זה כי "... דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51%...". באשר לשאלת נטל ההוכחה - יש להבחין בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות: בעוד נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות, הרי שנטל הבאת הראיות הינו החובה המשנית הנלווית לנטל השכנוע. בעוד שנטל השכנוע הינו קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט, הרי שנטל הראיות הוא דינאמי, והוא עשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (וראה לעניין זה ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, עמ' 8, קדמי "על הראיות" (חלק שלישי, 2003) 1506-1505; ע"א 6160/90 דרוקר נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124). לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיות, או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית המשפט כי כפות המאזניים מעוינות (א. הרנון "דיני ראיות" חלק ראשון (1979) 188). במקרה זה מכריע נטל השכנוע כך שבית המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על פני משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע (פרשת גרשון שלעיל, עמ' 8; ע"א 7905/98 AEROCON C.C. נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387, 397; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית, פ"ד נז (5) 35, 46-45). הוראת ס' 54 לפקודת הראיות קובעת, כי עת מצוי בפני בית המשפט עניין אזרחי, רשאי בית המשפט לפסוק בהליך על סמך עדות יחידה אך ורק אם יטעים זאת וינמק החלטתו, מדוע החליט להסתפק באותה עדות יחידה. עדותו של עד מעוניין, דהיינו - מי שיש לו עניין אישי בתוצאה, מהווה גורם נכבד בשיקולי בית המשפט לעניין מהימנותו של העד והמשקל הראיתי שמן הראוי לתת לדבריו. הפסיקה מחייבת קיומו של טעם אמיתי להכרעת הדין על פי עדות יחידה ומתן אמון מלא ומושלם בה ( ע"א 231/72 עזבון המנוח שמעון אלמליח נ' זוטא פ"ד כז(1), 679, 681) אין צורך להסביר כי בעל דין נמנה באופן מובהק על העדים ה"מעוניינים". על כן, כאשר מדובר בעדות יחידה של בעל דין, הדבר מחייב משנה זהירות כאשר באים להכריע את הדין על סמך עדות שכזו. בשל כך, על פי הוראת סעיף 54 (2) לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971 הכרעה על סמך עדות יחידה של עד מעוניין, מחייבת הנמקה מפורטת. פרשנות סעיף זה, על פי פסיקת בית המשפט העליון היא, כי אין צורך בסיוע - שהוא ראיה עצמאית נפרדת, תומכת - כפי שהיה בעבר, ודי בחובת הנמקה המוטלת על השופט כדי להסביר מדוע הוא מוכן לפסוק על פי עדות יחידה של בעל דין, על אף הבעייתיות של עדות זו. ג. 1. נהג רכב הפג'ו טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע במעלה הכביש בצידו הימני, בעוד נהג רכב הדייהו יורד באותו כביש. על מנת שלא להיתקל בו נצמד נהג הפג'ו לימין. עוד ציין כי שניהם מכירים היטב מקום האירוע. במענה לשאלות נציג הנתבעת מס' 1 ענה נהג הפג'ו ואמר כי אמנם היו עמו שני צעירים נוספים ברכב בעת התרחשות התאונה, אך הוא לא הביאם לדיון, וכי הוא זה אשר נסע ברכב בפג'ו בעת התאונה, ולא איש זולתו, וזאת על אף טענתו של נציג הנתבעת מס' 1 ולפיה אחר נהג ברכב אותה עת. עוד הוסיף נהג הפג'ו כי אותו מוחמד שנראה ישוב על כסא נהג רכב הפג'ו בתמונות שהציג הנתבע היה בן 18 ביום התאונה, ולא היה צריך מלווה. הנהג ציין עוד כי לאחר התאונה הוא נסע עם הרכב בהמשך הכביש בו לא מופיע תמרור "אין כניסה", זאת למרות דברי נציג הנתבעת מס' 1 כי במקום היה תמרור "אין כניסה" אשר הוסר ע"י התובע. 2. נהג רכב הדייהו טען בדיון כדלקמן: לדבריו, הוא נסע בשכונה בה הוא מתגורר מרחק 20-30 מ' מביתו. הנהג הוסיף ואמר כי רכב הפג'ו לא נצמד לימין שלו, כי אם ההפך - הוא פלש לתוך שטח נתיב נסיעתו של רכב הדייהו. עוד ציין נהג רכב הדייהו כי בתחילת הכביש בו נסע הפג'ו ניצב תמרור "אין כניסה" ,והדבר ידוע לכל. כמו כן הוסיף הנהג וציין כי רכב שעה טרם שהתחיל הדיון בביהמ"ש ניגש אליו אביו של נהג הפג'ו, וביקש ממנו לסיים ההתנהלות ביניהם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, וזאת בגלל שלבנו אין ביטוח על הרכב. 3. נציג חברת הביטוח טען כי לאחר בירור שנערך התברר כי לנהג הפוגע אין ביטוח כלל. עוד הוסיף הנציג ואמר כי לאחר שביקשה חברת הביטוח במסגרת תביעת שיבוב להשיב נזקיה, פנתה לחברת הביטוח "מגדל" כמבטחת של הרכב הפוגע, אך נענתה בשלילה עקב העדר פוליסה, וכך היתה גם תשובת "הפניקס". כמו כן ציין כי ככה"נ היתה סיבה לאביו של הנתבע לצלם את הנהג שישוב ברכב בפג'ו, וזאת מתוך חשש שניקר בליבו כי מאוחר יותר ינסה הפוגע לשנות פרטים על אודות התאונה. 4. אביו של נהג רכב הדייהו, מר גסאן זידאן, טען בדיון כי לאחר שהגיע לזירת האירוע הבחין כי נהג הרכב הפוגע היה בחור צעיר, ועמו ישבו ברכב עוד תלמידים מבית הספר. לאחר זמן מה הגיע למקום אביו של הבחור הצעיר, וצעק עליו, וביקש ממנו כי "יגמרו את העניין", אך לאחר שלא הסתדרו, החליטו כי יפנו את העניין לביהמ"ש. ד. 1. שמעתי את טענות הצדדים אשר בין היתר אף הדגימו לפני באופן מפורט ומדוקדק את אופן התרחשות התאונה איש איש לגרסתו באמצעות רכבי הדגמה על גבי שרטוט מסומן א', התרשמתי מעדותם, עמדתי על נסיבות התאונה, מיקום הרכבים ומיקום הפגיעות ברכבים, עיינתי בכל הראיות שהציגו בפניי לרבות חוו"ד השמאי מטעם בעלי רכב הפג'ו, תצלומי זירת האירוע, התיכתובות שנוהלו בין חברת הביטוח הנתבעת לבין חברות ביטוח אחרות ובין התובע, תצלומי זירת האירוע. שקלתי טענות הצדדים, בדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות, ולאור האמור לעיל אני קובעת כי התביעה דין התביעה להידחות. ה. 1. לפיכך, הנני דוחה את התביעה והנימוקים הם כדלקמן: גרסאות הנתבעים ושלהם בלבד הותירו עלי רושם אמין ומהימן. עדותו של אביו של הנתבע מס' 3 עם דברי נציג חברת הביטוח הביאוני לכלל מסקנה כי תביעת התובעים משוללת בסיס. אני רואה בתביעה זו ניסיון לרמות את חברת הביטוח ולדרוש ממנה כספים לא לו. הנתבעים הוכיחו כי הנהג שנהג ברכב הפג'ו ביום התאונה הינו צעיר, אשר לא היה מבוטח. עיון בתצלומים אכן מגלה כי צעיר הוא זה היושב במושב נהג רכב הפג'ו, וכן כי הרכב לא מצוי, כדברי התובע, בשולי ימין של הכביש, כי אם באמצעו, אות וסימן לנהיגה הפרועה שנהג הצעיר בסמטה צרה כזו אשר בה התרחשה התאונה. 2. בנסיבות העניין, ולאור מסקנתי כי התובע ניסה להונות את חברת הביטוח ולהוציא כספים אשר אינם מגיעים לו, אני קובעת כי התובע ישלם לנתבע מס' 3 הוצאות בסך 700 ₪ ולחברת הביטוח הוצאות בסך 500 ₪. 3. התובע ישלם סכומים אלו תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, ולא ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. ו. ביהמ"ש מבקש להבהיר לצדדים, כי הצילומים ו/או המסמכים המקוריים אשר הוגשו ע"י הצדדים במהלך הדיון, יישמרו במעטפה מיוחדת במשך 20 יום בלבד מיום מתן פסק הדין במזכירות ביהמ"ש במידה ואחד הצדדים יבקש לקחתם. לאחר 20 יום מיום מתן פסק הדין, ייגרסו הצילומים והמסמכים באשר מדובר בתיק אלקטרוני ואין ביהמ"ש מחזיק צילומים ו/או מסמכים לאחר מועד זה. פוליסהחברת ביטוח