הנתבעת טוענת שאף שעל-פי החוק רשאית היתה להשמיד את הרכב בחלוף חודשיים מגרירתו, היא המתינה כארבעה חודשים בטרם עשתה כן. בכל אותה תקופה לא פנה אליה התובע, לא התעניין ברכבו ולא דרש אותו ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. להלן פסק דין בנושא גרירת רכב שהושאר ברשות הרבים - השמדת רכב לאחר גרירה: 1. לפניי תביעה לפיצוי על נזק שנגרם לתובע בעקבות פינוי רכבו ע"י הנתבעת. 2. ביום 25.9.2007 גררה הנתבעת את רכבו של התובע שהושאר במקום אחד, ברשות הרבים, במשך תקופה שעלתה על 60 יום. בחלוף כארבעה חודשים השמידה הנתבעת את הרכב. 3. התובע טוען שהנתבעת גררה והשמידה את רכבו שלא כדין והוא תובע ממנה פיצויים על אובדן הרכב ועל אובדן ציוד יקר ערך שהיה בו. 4. הנתבעת טוענת שהיא פעלה מכוח סמכותה ע"פ חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984, ובהתאם להוראותיו, ושלא נפל פגם כלשהו בפעולותיה. הנתבעת טוענת שאף שעל-פי החוק רשאית היתה להשמיד את הרכב בחלוף חודשיים מגרירתו, היא המתינה כארבעה חודשים בטרם עשתה כן. בכל אותה תקופה לא פנה אליה התובע, לא התעניין ברכבו ולא דרש אותו ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו בלבד. 5. שמעתי את הצדדים בדיון שהתקיים לפניי. בנוסף, התרתי להם להגיש מסמכים להשלמת טיעוניהם, לאחר הדיון. לאחר שבחנתי את הראיות ושקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את התביעה בחלקה, מהנימוקים שיפורטו להלן. 6. מהראיות עולה שהנתבעת פעלה על פי סמכותה מכוח הוראות חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד- 1984 (להלן: "החוק"). אין חולק שבמקרה זה אין עסקינן בסמכות לסלק גרוטאה עליה חלות הוראות סעיף 8 לחוק, אלא בסמכות לגרור רכב שהושאר ברשות הרבים עליה חלות הוראות סעיף 8א לחוק. 7. שוכנעתי שרכבו של התובע הושאר ברשות הרבים במשך תקופה שעלתה על 60 ימים. התובע הכחיש עובדה זו בלשון רפה ולא משכנעת, והעובדה שלא התעניין ברכבו במשך כל התקופה בה הוחזק הרכב בידי הנתבעת (ועל כך אין מחלוקת), תומכת בטענת הנתבעת שטרם גרירתו הושאר הרכב ברשות הרבים במשך תקופה שעלתה על 60 ימים. בנסיבות אלה, על-פי הוראות סעיף 8א(א) לחוק רשאית הייתה הנתבעת להורות על גרירתו של הרכב מהמקום בתנאים שנקבעו בסעיף. 8. על פי הוראות סעיף 8א(ב) ו-(ג) לא היתה הנתבעת רשאית לגרור את רכבו של התובע אלא לאחר שדרשה ממנו לפנותו והודיעה לו כי אם לא יעשה כן בכוונתה לגרור את הרכב ולהעמידו במקום שפורט בהודעה. עוד נקבע כי הודעה כאמור "תודבק על הרכב במקום הנראה לעין ותישלח בדואר רשום לבעל הרשום של הרכב, אם ניתן לזהותו, לפחות ארבעה עשר ימים לפני הגרירה". 9. הגעתי למסקנה כי הנתבעת לא פעלה בהתאם לדרישות החוק ובנוסף הפעילה את סמכותה בחוסר זהירות וברשלנות ולא נקטה באמצעים שנכון וצריך היה לנקוט למניעת הנזק שנגרם לתובע, כפי שיפורט להלן: א. בהתאם להוראות החוק היה על הנתבעת להדביק את הודעתה על רכב התובע לפחות ארבעה עשר יום לפני הגרירה. מהאמור בכתב ההגנה עולה שהיא הדביקה את ההודעה על הרכב 48 שעות בלבד לפני הגרירה (סעיף 6 לכתב ההגנה). אלא שהאפשרות להדביק הודעה 48 שעות קודם לביצוע הפעולה קבועה בסעיף 8(ב) לחוק ומתייחסת למקרה של סילוק גרוטאה. בעניינו לא מדובר בגרוטאה וההוראות הרלוונטיות הן הוראות סעיף 8א לחוק העוסקות שרכב שהושאר ברשות הרבים (להבדיל מגרוטאה). על פי סעיף זה היה על הנתבעת להדביק את ההודעה לפחות 14 ימים לפני הגרירה (סעיף 8א(ג) לחוק). ב. הנתבעת שלחה לתובע הודעה על הכוונה לגרור את הרכב, בדואר רשום, לכתובת: רחוב הנחל 1 רמת-גן. במועד הרלוונטי לא התגורר התובע במען זה לאחר שהעתיק את כתובת מגוריו לרחוב הבילויים 37 בעיר. הנתבעת טוענת ששלחה את ההודעה על פי הכתובת הידועה של התובע במשרד הרישוי. דבר הדואר עם הודעת הנתבעת, שנשלח לתובע לרחוב הנחל, חזר בציון "עזב". התובע העיד שבסמוך לאחר שהעתיק את כתובתו - זמן רב לפני האירועים נשוא התביעה - הודיע על השינוי הן לנתבעת והן למשרד הפנים. לאחר הדיון המציא מסמכים מהם עולה שלפחות בחלק מאגפיה של הנתבעת עודכנה כתובתו החדשה עוד לפני האירועים נשוא התביעה. כך למשל עולה מחיוב ארנונה שנשלח לתובע, לכתובת הבילויים 37, בחודש מרס 2007, ומפניה של עורך-דין מטעם הנתבעת לתובע בעניין חוב ארנונה מתאריך 24.7.07. בנוסף הגיש התובע תמצית רישום ממרשם האוכלוסין במשרד הפנים. מתמצית הרישום עולה שבתאריך 4.1.2009 הודיע התובע למשרד הפנים על השינוי האחרון בכתובתו ועדכן את הכתובת החדשה (רחוב בר יוחאי). באותו מסמך פורטו המענים הקודמים של התובע ביניהם רחוב הבילויים 37, רחוב הנחל 1, וכתובות קודמות. אין באישור פירוט לגבי התאריך בו הודיע התובע על השינוי הקודם במענו, היינו המעבר מרחוב הנחל לרחוב הבילויים, אך יש במסמך חיזוק לעדותו על-כך שהוא מקפיד להודיע על שינוי כתובתו ושכך נהג גם כשעבר מרחוב הנחל לרחוב הבילויים, קודם לאירועים נשוא התביעה. על כן ניתן לקבוע, ברמת הסתברות גבוהה, שהתובע הודיע לנתבעת ולמשרד הפנים על השינוי בכתובתו. אין ספק שבקלות רבה יכלה הנתבעת לברר את כתובתו העדכנית של התובע. לו רק ערכה בירור אצלה פנימה היתה מאתרת את כתובתו במחלקת הארנונה. משחזר דבר הדואר בציון "עזב" (ולא בציון "לא נדרש" או כיוצ"ב) חובה היה על הנתבעת לערוך בירור כזה בניסיון לאתר את כתובתו כדי להביא את כוונתה לגרור את רכבו לידיעתו. מעדות נציג הנתבעת עולה שלא נעשה כל ניסיון לברר את כתובתו של התובע לאחר שחזרה המעטפה. גם בכך התרשלה הנתבעת. 10. השמדת רכבו של אדם, גם אם היא נעשית מכוח סמכות שלטונית, יש בה כדי לפגוע פגיעה ממשית בזכות הקניין שלו. פגיעה כזו מחייבת את הרשות השלטונית לנהוג משנה זהירות בשעה שהיא מפעילה את סמכויותיה. במקרה זה לא מילאה הנתבעת אחר דרישות החוק במלואן, ולא נהגה בזהירות הראויה בפעולותיה לגרירת רכב התובע. 11. מטעמים אלה אני קובעת שעל הנתבעת לפצות את התובע על נזקיו. יחד עם זאת, אין ספק שלתובע תרומת רשלנות מצדו לאירועים ולתוצאתם, בכך שהשאיר את רכבו תקופה ארוכה במיוחד ברשות הרבים ובכך שלא בדק מה עלה בגורלו במשך חודשים ארוכים כשזה הוחזק ברשות הנתבעת. לאחר בחינת מידת האשם המוסרי של כל אחד מהצדדים ובהתחשב בחובותיה המוגברות של הנתבעת במיוחד בעת פגיעה בזכות יסוד, אני מעמידה את שיעור אשמו התורם של התובע על כ- 25%. 12. התובע טוען שנגרם לו נזק בגין אובדן הרכב ובנוסף בגין אובדן חפצים וציוד שהיו בו ושערכם הכספי היה רב. אומר כבר עתה שלא שוכנעתי שברכב הושאר ציוד בעל ערך. העדפתי את עדות נציג הנתבעת שנתמכה ב"דו"ח מצב מכונית לפני גרירה" אותו מילא בסמוך לגרירת הרכב, לפיה לא נמצאו חפצים ברכב. בנוסף, לא סביר בעיני שהתובע השאיר ציוד יקר ערך במכונית שנעזבה על ידו משך תקופה כה ארוכה. על כן אני דוחה את התביעה בחלקה זה. לכתב התביעה לא צורפו מסמכים להוכחת שוויו של הרכב במועד גריסתו, וגם בדיון לפניי לא הציג התובע ראיות להוכחת שוויו. רק לאחר הדיון הגיש התובע, במצורף לאחת מהודעותיו, דף מתוך חוברת מחירון רכבים משומשים של השמאי לוי יצחק בו הוערך שוויו של רכב מסוגו של רכב התובע, ששנת ייצורו 1998, בכ- 22,400 ₪. רכב התובע, לפי עדותו, היה משנת יצור 1995 או 1996, ואף שטען ששוויו 15,000 ₪ לא הציג אסמכתאות או ראיות אחרות להוכחת הטענה. 13. לאור כל האמור לעיל: רשלנות הנתבעת מחד ורשלנותו התורמת של התובע מאידך, וקביעת ערך הרכב על-פי הערכה בהעדר הוכחה ממשית על שוויו, מצאתי לחייב את הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 7,000 ₪. 14. סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,000 ₪. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪. הסכום הכולל ישולם בתוך 14 יום מהיום וממועד זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום קבלת פסק-הדין. גרירת רכברכב