תשלום ארנונה עיכוב הליכי הוצל''פ

המבקש, כונס הנכסים טען כי אין הוא חייב לשאת בתשלומי הארנונה מכיוון שהליכי ההוצאה לפועל עוכבו, ולאחר מכן בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי, ורק לאחר מספר שנים הוא שב לתפקידו בעקבות החלטת בית משפט זה.

המבקש טוען כי מדובר בסוגיה משפטית עקרונית, מכיוון שיש לבחון האם כונס נכסים שהליכי ההוצאה לפועל בתיק בו מונה עוכבו ובוטלו, ולאחר מכן שבו על כנם, חייב בתשלומי ארנונה לרשות, בגין תקופת העיכוב והביטול.

להלן החלטה בנושא תשלום ארנונה עיכוב הליכי הוצל''פ:

החלטה     

     בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ברצ"פ 3451-08 מיום 18.2.2009 (כבוד השופטת ת' שרון נתנאל), אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחיפה (כבוד הרשם ע' סעיד) מיום 28.7.2009 (תיק מס' 02-06371-04-9).

     בקשה זו הינה חוליה נוספת בשרשרת ארוכה של התדיינויות שיפוטיות שנסובו סביב דירת מגורים הידועה כחלקה 1900/9 בגוש 6043 ברחוב ברקת 30 בחולון (להלן:הנכס). המשיבה היא הזוכה בתיק הוצאה לפועל (תיק מס' 02-06371-04-9) שנפתח לשם תשלום ארנונה בגין הנכס. המבקש הינו כונס הנכסים של הנכס, אשר מונה ביום 19.4.2004. עיקרה של בקשה זו קשור קשר הדוק בשאלת הליכי ההוצאה לפועל שנוהלו בקשר לנכס, על כן, יפורטו בקצרה העבדות הקשורות לעניין זה.

      המבקש מונה ככונס הנכסים של הנכס למען מימוש השעבוד שהיה עליו, על מנת לפרוע חוב של מר שלמה בן דוד ז"ל (להלן:המנוח). ביום 4.7.2004 הורה ראש ההוצאה לפועל למבקש לפעול למכירת הנכס והורה על פינויו. ילדיו של המנוח והשוכרת שהתגוררה בדירה הגישו בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל. ביום 3.8.2004 החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן, בר"ע 1612/04) לבטל את החלטת ראש ההוצאה לפועל מכיוון שלא נשמעה עמדתה של השוכרת עובר למתן ההחלטה על פינוי הנכס. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי מכיוון שלא הוצא צו ירושה על ירושת המנוח, לא ברור מה מעמדם המשפטי של ילדיו בכל הנוגע לנכס. בעקבות החלטה זו נשארה השוכרת בנכס עד סיום חוזה השכירות, ביום 30.11.2004.

     ההליכים הוסיפו והתגלגלו. בתו של המנוח ביקשה לפדות את הנכס. בקשה זו נדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל (כבוד הרשם מ' דאוד). על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, וביום 11.11.2004 הוצא צו עיכוב ביצוע הליכי ההוצאה לפועל עד ההחלטה בבקשת רשות הערעור (בש"א 16536/04). ביום 17.4.2005 ניתנה החלטה בבקשת רשות הערעור (בר"ע 1843/04). בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ע' גרשון) החליט לבטל את הליכי ההוצאה לפועל, בשל שני פגמים שנפלו בהם. הפגם הראשון הוא, שההליכים ננקטו כנגד עיזבון המנוח, ללא ציון שמו של אדם חי. הפגם השני שנקב בו בית המשפט המחוזי הוא, שהאזהרה הומצאה בדרך פסולה. על יסוד כל אלה, הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי ראש ההוצאה לפועל כלל לא קנה סמכות לדון בפרשה, ועל כן, נשמטה הקרקע מתחת לכל ההליכים שהתקיימו וההחלטות שניתנו בתיק ההוצאה לפועל, ויש לבטלם.

     המבקש ובעל השעבוד - בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ - הגישו בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. בית משפט זה קיבל את בקשת רשות וקבע ביום 15.3.2007, כי:

"בענייננו, בחר הבנק בדרך של הדבקה על דלת הדירה. אף אם נמאן לראות בדרך זו כהמצאה הולמת, הרושם המתקבל מן המסמכים הוא שהיורשים הפוטנציאליים...היו מודעים לקיומו של ההליך ומעורבים בו...מכלול הנסיבות מביא אפוא למסקנה כי לא היתה הצדקה, במקרה זה, לבטל את כל הליכי ההוצאה לפועל שנעשו, שהגיעו עד לכדי אישור מכירתו של הנכס לצד שלישי... התוצאה שהערעור מתקבל" (רע"א 4779/05 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' בן דוד (טרם פורסם, 15.3.2007).


     לאחר מכן המשיכו ההליכים, ולבסוף ביום 29.8.2007 עבר הנכס לקונים.

     כעת פנתה עירית חולון (המשיבה בבקשה זו) למבקש וביקשה לגבות את תשלומי הארנונה בגין תקופת הכינוס. ראש ההוצאה לפועל בחיפה (כבוד הרשם ע' סעיד) קבע ביום 28.7.2008 (תיק מס' 02-06371-04-9) כי המבקש חייב לשלם את תשלומי הארנונה בגין הנכס החל מיום 1.9.2004 עד מסירת הנכס לקונים ביום 29.8.2007. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (רצ"פ 3451-08, כבוד השופטת ת' שרון נתנאל) וטען כי מכיוון שבמרבית התקופה בוטלו הליכי ההוצאה לפועל והוחזרו רק לאחר החלטת בית משפט זה, אין להטיל עליו את תשלומי הארנונה. בית המשפט המחוזי דן בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור. ביום 18.2.2009 החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור, וקבע כי בהתאם לממצאים העובדתיים ולהלכות שיצאו מלפני בית משפט זה, על כונס הנכסים לשאת בתשלומי הארנונה, תוך תיקון קל לגבי התאריכים. בהתאם נקבע כי על כונס הנכסים לשלם את הארנונה בגין הנכס החל מיום פינוי הנכס על ידי השוכרת עד ליום העברתו לקונים, קרי, מיום 1.12.2004 עד יום 29.8.2007.

     מכאן בקשה זו, שבפניי.

     המבקש חוזר וטוען כי אין הוא חייב לשאת בתשלומי הארנונה מכיוון שהליכי ההוצאה לפועל עוכבו, ולאחר מכן בוטלו על ידי בית המשפט המחוזי, ורק לאחר מספר שנים הוא שב לתפקידו בעקבות החלטת בית משפט זה. המבקש טוען כי מדובר בסוגיה משפטית עקרונית, מכיוון שיש לבחון האם כונס נכסים שהליכי ההוצאה לפועל בתיק בו מונה עוכבו ובוטלו, ולאחר מכן שבו על כנם, חייב בתשלומי ארנונה לרשות, בגין תקופת העיכוב והביטול. בנוסף טוען המבקש כי כל אותה תקופה הוא לא החזיק בנכס, ולכן יש לחייב את ילדיו של המנוח בתשלומי הארנונה. לעניין התאריכים טוען המבקש כי הוא תפס חזקה בנכס רק ביום 21.5.2007, עת מורשה מטעמו נכנס לנכס, או לכל היותר ביום 15.3.2007, עת ניתנה ההחלטה בבית משפט זה. הנכס נשאר בחזקתו, על פי טענתו, עד אישור הליכי המכר, ביום 17.7.2007.

     המשיבה דוחה את טענות המבקש וטוענת כי הבקשה אינה מעלה סוגיה משפטית עקרונית המצדיקה דיון בפני ערכאה זו. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי המבקש היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס בכל התקופה, החל מיום 1.12.2004 ועד יום 29.8.2007. המשיבה סומכת ידה, בעניין זה, על החלטות הערכאות הקודמות ועל הלכות שונות של בית משפט זה. בנוסף טוענת המשיבה כי המבקש לא המציא כל ראיה כי בתקופה שבה עוכבו ובוטלו הליכי ההוצאה לפועל, גורם אחר החזיק בבעלותו את הנכס, ויתר על כן, ילדיו של המנוח כלל לא הוכרזו כיורשים, ולכן לא ניתן לייחס להם זכות בעלות בנכס. כמו כן, טוענת המשיבה כי לאחר מתן פסק הדין בבית משפט זה, שהשיב את הליכי ההוצאה לפועל על כנם, המצב המשפטי הינו כי ההליכים מעולם לא בוטלו, או לא היה תוקף לביטולם. בנוסף, על פי טענתה, המבקש לא הגיש השגה כנגד חיובו בארנונה, בהתאם להליך הקבוע בחוק, ולכן החוב הפך חלוט.

     לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובהחלטות של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.

     מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין; במילים אחרות, מקרים בהם החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). לא שוכנעתי, כי הבקשה דנא מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, אשר נדון כבר בפני שתי ערכאות, הן בפני ראש ההוצאה לפועל והן בפני בית המשפט המחוזי ושיש בה כדי להצדיק דיון ב"גלגול שלישי". מסיבה זו בלבד דין הבקשה להידחות.

     מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הלכה מושרשת היא שחייב בארנונה הוא מי שהינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, כפי שציין הנשיא מ' שמגר לעניין זה:

"המחוקק ביקש להדגיש, כי בנקטו את הביטוי 'מחזיק' אין הוא מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא - יחסית כמובן - בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס, לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני, אם יש שוכר או בר-רשות או מחזיק באופן אחר" (ר"ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(3) 341, 343 (1985)).
ראו גם רע"א 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים, פ"ד מו(3) 661, 663 (1992); ע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 164 (1999); רע"א 7037/00 עיריית ראשון לציון נ' וינבוים, פ"ד נו(4) 856, 861 (2002) (להלן:פרשת וינבוים); ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עיריית ראשון לציון (לא פורסם, 9.2.2003); רע"א 9813/03 מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון (טרם פורסם, 4.2.2007); בר"מ 7856/06 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין (טרם פורסם, 16.3.2008) (להלן:פרשת איגוד ערים אילון), וכן, הנריק רוסטוביץ, פנחס גלעד, משה ועקנין ונורית לב ארנונה עירונית ספר ראשון 254 (מהדורה חמישית, 2001) (להלן: רוסטוביץ)).


     מכאן ברור כי עד פינוי הנכס על ידי השוכרת, אין כונס הנכסים חייב בתשלום הארנונה (ראו פרשת וינבוים, עמ' 862; רע"א 3437/01 עיריית ראשון לציון נ' לנדוי (לא פורסם, 11.7.2002); רע"א 4650/06 עיריית תל אביב-יפו נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (טרם פורסם, 11.6.2007)). אולם מיום שפונה הנכס ונותר ריק, כונס הנכסים הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס, כפי שציין בית משפט זה: "בעוד שכאשר הדירה עומדת ריקה, הבעלים (או מי שנכנס בנעליו - למשל כונס נכסים) הוא הנהנה מאותה תמורה עקיפה" (פרשת וינבוים, עמ' 862 ראו גם רע"א 2631/04 עיריית שדרות נ' טופז (לא פורסם 12.12.2004). ראו גם רוסטוביץ עמ' 272). מכאן שעל המבקש מוטלת החובה לשלם את תשלומי הארנונה בתקופה שהוא היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס.

     בעניינו טוען המבקש כי המקרה הינו שונה, מכיוון שבמשך תקופה ארוכה לא התאפשר לו למלא את תפקידו לאור עיכוב הליכי ההוצאה לפועל, ולאחר מכן ביטולם, עד אשר הושבו על כנם על ידי בית משפט זה. אין בידי לקבל טענה זו. בית משפט זה קבע בעבר בעניין דומה - חוב ארנונה של מפרק - כי:

"לטענת המפרק אין הוא 'מחזיק' בנכס, שהיה בסכסוך משפטי תקופה ארוכה ולא ניתן לו לעשות בו שימוש כלשהו... נראה לי כי אין לקבל את טענת המפרק, שכן, שאלת השימוש בנכס אינה רלוונטית בהקשר זה... בשורה ארוכה של פסקי דין נפסק, כי ה"מחזיק" לצורך החיוב בתשלום ארנונה...הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס" וכי אין ללמוד מהמונח "למעשה" המופיע בהגדרה כי נדרשת החזקה פיזית דווקא... נפסק, שגם בנסיבות בהן אין כל אפשרות לעשות שימוש בנכס, יכול אדם להחשב מחזיק...

עולה מן האמור, שהעדר יכולת של המפרק להשתמש בנכס כנטען על-ידו, אין בה כדי לשלול את זהותו כמחזיק...המפרק מקבל לידיו או לפיקוחו את הנכס, הופך המפרק להיות בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. שכן במצב זה יכולתו של המפרק לשלוט בנכס ולעשות בו פעולות עולה במידה ניכרת על יכולתה של החברה בפרוק, או יכולתו של כל גורם אחר "(ע"א 5957/92 באום נ' אשטרום (לא פורסם, 3.12.1996). ראו גם פרשת וינבוים, עמ' 863)


     לעניין העדר יכולת שימוש בנכס, נאמר גם במקום אחר כי: "אין לקרוא לתוך ההגדרה הפשוטה להפעלה של המונח 'מחזיק' בסעיף 1 לפקודה, את התנאי של קיום אפשרות ההנאה מהנכס" (ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עירית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991). ראו גם פרשת איגוד ערים אילון, פס' 24 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). יתר על כן, בעניינו המבקש הוא זה שערער על ביטול הליכי ההוצאה לפועל, ומכאן שהוא ראה את ביטול ההליכים כבלתי מוצדקים, ואכן לבסוף הוא זכה בערעורו, ומימש את הנכס. כך שהוא זה שהפיק את ההנאה הכוללת מן הנכס. כמו כן, לא הוכח קיומו של בעל זיקה קרובה יותר לנכס כאשר הוא עמד ריק.

     בשולי הדברים יוער כי עניינו מעלה גם את הסוגיה בדבר "משפט וזמן" (ראו רע"א 8925/04 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ נ' עזבון המנוח אלחמיד (טרם פורסם, 27.2.2006) (להלן:פרשת סולל בונה); ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765 (1992) (להלן:פרשת ארביב); ע"פ 4912/91 ירון תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581 (1993); בג"ץ 9098/01 גניס נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נט(4) 241 (2004); מ"ח 8390/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 607, 615 (2005). ראו גם French, Time in the Law, 72 U. Col .L. Rev. 663 (2001); Tur, Time and Law, 22 Oxford J.L. Stud. 463 (2002); Rodger, A Time For Everything Under The Law: Some Reflections On Retrospectivity, 121 Law.Q.Rev. 57 (2005);; וכן, אהרן ברק, פרשנות במשפט כרך ב' פרשנות החקיקה 609 (1993); גד טדסקי, "הלכה לעתיד", מסות במשפט 25 (1978); עדנה קפלן, "תחולה צופה פני עתיד לתקדימי בית המשפט העליון", משפטים ט' 221 (1979); אהרן ברק, שיקול דעת שיפוטי 417 (1987); עדנה קפלן, "תחולה עתידית לתקדימי בית המשפט העליון", מאזני משפט ד'- ספר אבנר חי שאקי 125 (2005) יניב רוזנאי "רטרואקטיביות - יותר מאשר 'רק עניין של זמן'!" משפט ועסקים ט' 395 (2008)). יש טעם רב בדברי המשיבה כי מיום קביעת בית משפט זה להשיב את הליכי ההוצאה לפועל על כנם, יש להחלטה זו תחולה רטרוספקטיבית (ראו בג"ץ 221/86 כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(1) 469, 480 (1987); פרשת סולל בונה, פס' 17 לפסק דינו של הנשיא ברק). זהו אחד מאותם מצבים בהם ב"עולם המשפטי-נורמטיבי" ישנה נורמה החלה למפרע, וב"עולם המציאותי-פיזי" תהליכים התרחשו על ציר הזמן. אך המקרה הנדון אינו מעורר קושי מיוחד מכיוון שלא ניתן לומר כי חיובו של המבקש בחוב הארנונה, עלול לגרום לעוול, אי צדק, פגיעה בוודאות ובביטחון ביחסים הבין-אישיים (ראו פרשת ארביב, עמ' 776). אין לומר כי נפגע עקרון ההסתמכות של המבקש (ראו פרשת סולל בונה, פס' 18 לפסק דינו של הנשיא ברק), שהרי הוא עצמו חשב כי ביטול הליכי ההוצאה לפועל אינו תקין וערער על כך לבית המשפט זה. מכאן שהוא עצמו לא הסכים להסתמך על קביעת בית המשפט המחוזי, ומובן שהוא קיווה לזכות בערעורו, ואכן כך היה.

     מעבר לנדרש, ומבלי להביע כל עמדה, אציין כי אם המבקש סבור כי התנהלות מי מהצדדים שניהלו כנגדו את ההליכים המשפטיים, גרמה לו לנזק ובכך מקימה יסודותיה של עוולה נזיקית כלפיו, יכול הוא לנקוט בהליכים המתאימים (ראו באופן כללי על"ע 663/90 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מז(3) 397, 403 (1993). ראו גם בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בי נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא משרד התעשיה והמסחר (לא פורסם, 30.6.2005)).

     סוף דבר, הבקשה נדחית.

     המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 10,000 ש"ח.     





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הליך תלוי ועומד

  2. צו לעיכוב הליכי מכרז

  3. עיכוב הליכים בוררות

  4. עיכוב הליכי מכרז למשרה

  5. עיכוב הליכי מאסר מזונות

  6. עיכוב הליכי הוצאה לפועל

  7. עיכוב הליכי פינוי של חלקה

  8. הסכם בוררות - עיכוב הליכים

  9. עיכוב זמני של נקיטת הליכים

  10. בקשה לעיכוב הליכי מימוש נכס

  11. הליך תלוי ועומד תביעת פינוי

  12. עיכוב הליכים בשל הסכם בוררות

  13. עיכוב הליכים עד להמצאת ערבות

  14. עיכוב הליכים הליך תלוי ועומד

  15. הליך תלוי ועומד - עיכוב הליכים

  16. עיכוב הליכי הוצאה לפועל בערעור

  17. בקשה לצו עיכוב הליכי מימוש משכון

  18. תשלום ארנונה עיכוב הליכי הוצל''פ

  19. בקשה לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות

  20. עיכוב הליכי גבייה לפי פקודת המיסים

  21. עיכוב הליכים לאחר מינוי כונס נכסים

  22. ערעור על עיכוב הליכים בהליך בוררות

  23. דחיית בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל

  24. עיכוב הליכי הוצאה לפועל מכוח פסק דין

  25. עיכוב הליכי מימוש משכנתא בהוצאה לפועל

  26. עיכוב הליכים בהוצאה לפועל בתיק המזונות

  27. בקשה לעיכוב הליכים - סעיף 5 לחוק הבוררות

  28. עיכוב הליכים אזרחי עד לסיום ההליך הפלילי

  29. בקשת נאמן על נכסי פושט רגל לעיכוב הליכים

  30. אי הגשת תביעה לאחר עיכוב הליכי הוצאה לפועל

  31. בקשת צו מניעה זמני לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל

  32. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון