להלן פסק דין בנושא תביעה בגין יתרת חוב שכירות רכב: פסק דין בפני תביעה כספית של חברת ליסינג, התובעת, כנגד הנתבעים בגין יתרת חוב עבור שכירות רכב. התביעה הוגשה במקור ע"ס 133,063 ₪, לאחר בירור המחלוקת בתיק, נותרה יתרת התביעה ע"ס 51,690 ₪ נכון ליום 3.8.97. המסכת העובדתית 1. התובעת, חברת פמה ליסינג בע"מ, הינה חברה שעוסקת בליסינג מכוניות. ביום 28.9.95נחתם בין התובעת לנתבע הסכם ליסינג לפיו שכר הנתבע מהתובעת רכב רובר (להלן "הרכב"). מספר ימים לאחר מכן חתמה אחות הנתבע, היא הנתבעת 2, על מסמכים הנוגעים להסכם. ביום 30.6.96 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים. הוצאות התיקון הושתו על הנתבע והחזר ההוצאות שולמו ע"י חברת הביטוח לתובעת. סכום זה קוזז, עם חובות פיגורים שצבר הנתבע. מיד לאחר קרות התאונה, הזמין הנתבע שמאי על מנת שיעריך את ירידת ערך הרכב. עפ"י חוו"ד השמאי מיום 16.8.96 ערך הרכב ירד בכ- 30,000 ₪. ביום 6.7.97, לאחר שהנתבעים לא עמדו בהתחייבויותיהם כלפי התובעת, חתם ראש ההוצל"פ באילת על צו למכירת הרכב. הנתבעים פנו בהליך של המרצת פתיחה לביהמ"ש השלום בחיפה (ה"פ 4181) בה ביקשו להצהיר, כי פרעו את חוב הפיגורים באופן חלקי וכי יתרת החוב תשולם בהוראת קבע חדשה. במסגרת הליך עיקרי זה התבקש גם סעד זמני של עיכוב ביצוע שטר המשכון ועיכוב הליכי מכירת הרכב. הליכי הביניים הסתיימו בהחלטה של כב' הש' פריאל לפיה נדחתה הבקשה לסעד זמני. הדיון בעתירה להמרצת הפתיחה נקבע ליום 17.11.98. ביום 11.11.98 הוגשה בקשה מוסכמת לביהמ"ש למחיקת המרצת הפתיחה. באשר לתוכן ההסכמה יש חילוקי דעות בין הצדדים ועל כך נידון בהמשך. ביום 11.6.01 הוגשה התובענה שבכותרת כנגד הנתבעים ובתאריך 12.12.02 ביהמ"ש מינה בהסכמת בעלי הדין מומחה רואה חשבון לשם הכרעה בסוגיית היקפו של החוב. ביום 8.2.04 השלים המומחה את חוות דעתו המקורית וקבע כי גובה החוב הינו 29,093 ₪ נכון ליום 3.8.97.. המומחה, כאמור בחוות דעתו, הותיר מספר עניינים להכרעת ביהמ"ש: א. הטענה בדבר ירידת ערך הרכב בסך 30,000 ₪. ב. עניין תשלום המע"מ בגין מכירת הרכב ע"י הכונס. ג. הטענה לגבי גביית פרמיית ביטוח רכב מופקעת. 2. לאחר קבלת חוות דעת המומחה, תוקנו כתב התביעה וכתב ההגנה ונקבעו הפלוגתאות הבאות להכרעת ביהמ"ש: א. האם הנתבעת מס' 2 חתמה על הסכם הליסינג כרוכשת או כערבה בלבד, ומה הנפקות לחיובה בתשלום החוב. ב. האם הצדדים הגיעו להסכם במסגרת המרצת הפתיחה, לפיה התובעת תוותר על כל תביעה כספית ותסתפק בתמורה שתתקבל ממכירת הרכב כנגד הסכמת הנתבעים שלא לעכב את הליכי מכירת הרכב. ג. נפקות טענת הנתבעים בדבר ירידת ערך הרכב בסך של 30,000 ₪ וחובתה של התובעת לתבוע מחברת הביטוח את הסכום הנ"ל. ד. טענת הנתבעים כי גובה הפרמייה שנגבתה מהם מופרזת ובבחינת "עושק". ה. האם יש להוסיף לסכום החוב המוסכם את סכום המע"מ בסך של 19,214 ₪ שלטענת התובעת היא הוציאה בגין מכירת הרכב ע"י כונס הנכסים. יצוין כי מחלוקת נוספת שהייתה לגבי תביעתה של התובעת לתשלום מע"מ על פיגורים בתשלום דמי שכירות בסך 3,127 ₪ הורדה מסדר היום כאשר אישר ב"כ הנתבעים את הדרישה ואין צורך להוכיחה (פרוט מיום 28.10.04 עמ' 2 סיפא). בשלב זה, חוב הנתבעים שאיננו שנוי במחלוקת עומד ע"ס 32,220 ₪ (29,093 ₪ בתוספת 3,127 ₪). טענות התובעת 3. דין טענתה של הנתבעת 2 כי חתמה על מסמכי השכירות כערבה ולא כשוכרת להידחות, יען כי לא הצליחה להוכיחה באופן פוזיטיבי. כמו כן אין מחלוקת כי היא חתמה בעצמה על המסמכים מתוך כוונה וידיעה באשר לתוקפם המשפטי ומשמעותם הכספית. עוד נטען כי טענת הערבות נדחתה בהחלטה מיום 12.12.02 במסגרת הבקשה למתן רשות להגן. באשר להסכם היעדר תביעות שהושג, לטענת הנתבעים עם התובעת, הרי שזוהי טענה בעלמא ועומדת בניגוד לעדויות אשר בפני ביהמ"ש. הטענה בדבר ירידת ערך הרכב, לא הועלתה ע"י הנתבע באף אחת מהערכאות הקודמות, אין כל הוכחה על פניות שנעשו בעניין זה אל התובעת ואף חוות דעתו של השמאי עליה מסתמכים הנתבעים לוקה במספר פגמים מהותיים. באשר לטענות בדבר גביית פרמיית ביטוח מופקעת, מדובר בטענה שצצה כעבור שנים. הנתבע מעולם לא טען בפני התובעת כי הוא מעוניין להחליף את חברת הביטוח ומעולם לא העלה טענה כי הפרמייה גבוהה מדי, עד להגשת כתב ההגנה המתוקן. כמו כן הטענה כי עלותו הממוצעת של ביטוח דומה עמדה על סך של 4,000 ₪, לא נסמכת על ראיה אמיתית. באשר לסכום המע"מ בסך 19,214 ₪, הרי שלתצהיר עדותו הראשית של מנכ"ל התובעת, מר פיקס, צורף העתק חשבונית המוכיח כי התובעת הוציאה חשבונית מס ביום 3.8.97 הכוללת מע"מ בסך 19,470 ₪. טענות הנתבעים 4. מעמדה של נתבעת 2 הינו של ערבה בלבד ולא של רוכשת במשותף. עצם העובדה שהיא חתמה על המסמכים מספר ימים לאחר שאחיה חתם עליהם מעידה על כך שמעמדה היה כשל ערבה ולא כשל רוכשת. כמו כן, כל הפניות של התובעת בעניין צבירת החובות נעשו מול נתבע 1 בלבד ואף כאשר הרכב נתפס והועמד למכירה, התובעת לא הודיעה על כך לנתבעת 2. כל זאת מעיד על כך שמעמדה הוא כשל ערבה ולאור העובדה שלא קיבלה אף הודעה באשר למצב החובות של אחיה הרי שיש לפטור אותה מכל חוב. באשר להסכם היעדר תביעות בין הצדדים, באותה תקופה נערכו מספר שיחות טלפון בין עו"ד גזאווי ועו"ד הכט לקידום ההסכם בין הצדדים. הסכמה כזו התקבלה בסופו של דבר בעל פה. עצם העובדה שהתובעת לא נקטה כל הליכים במשך השנים והעובדה שהנתבע הסכים למחיקת המרצת הפתיחה, מעידים על קיומה של הסכמה זו ואשר ממנה נובע כי הנתבעים אינם חייבים דבר לתובעת. בנוגע לירידת ערך הרכב, עפ"י הערכת השמאי מיום 16.8.96, ערך הרכב ירד בכ 20% עקב התאונה שעבר. מאחר והתובעת היא היחידה שבסמכותה לנהל מו"מ מול חברת הביטוח, על אף פניותיו החוזרות ונשנות של הנתבע, התובעת לא נקפה אצבע בכדי שחברת הביטוח תשיב לנתבע את הכספים המגיעים לו בגין ירידת ערך הרכב. זוהי התרשלות של התובעת ויש לקזז סכום זה על סך 30,000 ₪ מסכום התביעה. באשר לגביית תשלומי ביטוח מופקעים, מאחר והחתימה על הסכם הביטוח הייתה תנאי הכרחי להסכמת התובעת לחתום על ההסכם כולו, זהו תנאי מקפח בחוזה אחיד, ויש לבטלו. יתר על כן, חייבה התובעת סכום הגבוה בכ- 5,500 ₪ מהסכום שהיה מקובל בשוק אותה עת, על כן יש לקזז סכום זה מסכום התביעה. באשר לטענת התובעת כי יש להוסיף לסכום התביעה סך של 19,214 ₪ תשלום מע"מ יש לדחותה שכן אישור בדבר ביצוע התשלום מעולם לא סופק על ידה ואין כל דרך לוודא שאכן שילמה, כפי שטוענת. דיון והכרעה 5. מעמדה של הנתבעת 2 לטענת הנתבעים לכל אורך הדרך נהגו הצדדים בנתבעת כערבה בלבד ולא כרוכשת במשותף. הנתבעת חתמה על המסמכים מספר ימים לאחר שהנתבע חתם עליהם, כאשר נוצרו חובות התובעת פנתה אל הנתבע בלבד, ואף כאשר הרכב נתפס והועמד למכירה התובעת נמנעה מלהודיע לנתבעת על הליך זה. כמו כן מכיוון שהתובעת לא טרחה להודיע לנתבעת על חובות הנתבע הרי שהיא מנעה ממנה אפשרות להקטין את נזקיה ולהציל את רכבו של הנתבע ממכירה. ואולם מנגד הרי שהנתבעת חתומה עם הנתבע על גבי אותם מסמכי רכישה. כמו כן טוענת הנתבעת כי עד מועד הגשת התובענה לא ידעה דבר אודות החוב נשוא התובענה ואולם במסמכי הבקשה לעיכוב בביצוע שטר "משכון" ועיכוב הליכים בהליך הביניים שהתנהל בבימ"ש השלום בחיפה, שמה של הנתבעת מופיע ב"מבקשים" ואף מהבקשה עצמה עולה כי עד לאותו מועד אומנם לא ידעה דבר על תפיסת הרכב אך לאותה בקשה צירפה תצהיר דהיינו מאותו מועד חייבת הייתה לדעת על ההליכים המתנהלים כנגדם ועל חובם לתובעת. הנטל להוכחת טענותיה של הנתבעת כי הוטעתה לחתום כשוכרת בזמן בו התכוונה לחתום כערבה בלבד מוטל על כתפי הנתבעת אולם זו לא צלחה להביא כל ביסוס עובדתי מינימלי להוכחת טענתה הנ"ל. אין עוררין מול העובדה כי הנתבעת ידעה על אלו מסמכים היא חותמת, את הקשרם ואת תוקפם המשפטי והכספי . כמו כן אפילו הייתה מוכיחה כי חתמה כערבה ולא כשוכרת, אין כל נפקות מבחינת חובתה לשלם את החוב לתובעת, שכן לא הוכיחה כי התקיימו נסיבות על פיהם היא מופטרת מחובה. על אף שאין נפקות למעמד הנתבעת לעניין תשלום החוב, מאחר והנתבעת לא צלחה להיראות ביסוס לטענתה, אני קובע כי מעמדה הוא כשל רוכשת במשותף. טענתה של הנתבעת על היותה "ערבה" נדחתה על ידי במסגרת ההחלטה בדיון הבקשה למתן רשות להתגונן שכן תצהירה לא גילה הגנה. לאחר שתוקנה התביעה הגישו הנתבעים כתב הגנה מתוקן במסגרתו חזרה הנתבעת על טענת הערבות ואולם לא הביאה ראיה כלשהי לטענה זו, מעבר למה שנטען על ידה בתצהיר הבר"ל ונדחה. הנתבעת לא הרימה הנטל להראות כי בניגוד לרשום במסמכים, מעמדה הינו מעמד של ערב ולכן נדחית הטענה. 6. הסכם היעדר תביעות הנתבעים טוענים כי הגיעו להסכם עם התובעת לפיו במסגרת המרצת פתיחה שהגישו בקשר לרכב הסכימו שלא לעכב את הליכי מכירתו כנגד הסכמת התובעת לוותר על כל תביעה כספית נגדם וכי התובעת תסתפק בתמורה שתתקבל ממכירתו. הטענה בדבר הסכם היעדר תביעות היא טענה שהועלתה מטעם הנתבעים ועליהם הנטל להוכיחה. מתוך עדותו של הנתבע עולה כי הוא אינו זוכר מתי ביקשו לסגור את התיק בחיפה. הוא יכול להעיד עפ"י מה שעו"ד תאופיק מסר לו כי הוא סגר את התיק בחיפה לאחר סיכום עם התובעת. עוד טוען הנתבע כי במשפט פנו אליו כמה פעמים בנוגע להסכם העדר טענות הדדיות אך הוא לא הסכים לכך (פרוטוקול דיון מיום 27.12.04, שורות7-10 לפרוטוקול). מעדותו של עו"ד עומר גזאווי אשר לטענת הנתבעים, השיג את ההסכמה האמורה: "אני הצעתי לעו"ד הכט שיסתפקו בתמורה שיקבלו ממכירת הרכב למיטב זכרוני עו"ד הכט הסכים להצעה" (עמ' 11 שורות 7-8) מתוך תצהירו ומעדותו של עו"ד גזאווי עולה כי ההסכמה האמורה הושגה ב 11.11.98 ואולם הרכב נמכר כבר ביולי 97' (עמ' 11 שורות 21-22). עוד מסביר עו"ד גזאווי כי למרות שכל בקשות הביניים שהגיש הנתבע נדחו, התובעת הסכימה להסכם האמור עקב מצבו הכספי והבריאותי של הנתבע (עמ' 11, שורות 11-13). כמו כן עולה כי במכתב מתאריך 8.11.98 מאת עו"ד תאופיק ומיועד לעו"ד אלגואטי אודות ההסכמה בין הצדדים, אין איזכור לכך שזהו הסכם היעדר תביעות בין הצדדים. גרסה זו של הנתבע איננה נתמכת במסמכים בכתב. המסמך עליו סומכים הנתבעים ידיהם הוא מכתב מיום 8.11.98 אשר נשלח מאת עו"ד תאופיק אל עו"ד אלגואטי ובו נכתב בזו הלשון : "1.בהמשך לשיחתנו הטלפונית, משרדנו נותן את הסכמתו למחיקת המרצת הפתיחה שמספרה 4181/97. 2. משרדנו שמייצג את התובע מאשר את סגירת ההמרצה וביטול הדיון שנקבע ל 17.11.98 ללא צו להוצאות. 3. אודה לך, ותישלחי למשרדנו את ההחלטה בדבר סגירת התיק ללא צו הוצאות כמסוכם." אין כל איזכור להסכמה הנטענת ע"י הנתבעים. כפי שהעיד עו"ד גזאווי כי המוסכם היה בעל פה (עמ' 12 שורות 19), וגם זאת רק למיטב זכרונו. יש וצריך לצפות מעו"ד שמשיג הסכמה כה אקוטית ללקוחו, לאחר ניהול 5 הליכים כושלים, כי יטרח ויעלה אותה על הכתב. התנהלותם של עורכי הדין שעסקו בענייניו של הנתבע תמוהה מאוד בעיניי ואף עדותו של עו"ד גזאווי כי למיטב זכרונו עו"ד הכט הסכים מעלה תמיהות קשות. הסכמה כזו מהותית ראוי כי תיזכר ותועלה על הכתב באיזשהו אופן. גם מספר הגרסאות העולות מתוך העדויות לגבי מועד קבלת ההסכמה הנ"ל לא מוסיפות לאמינות הגרסה הנ"ל, בלשון המעטה. סתירות נוספות אשר אינן מוסברות בגרסתם של הנתבעים מתייחסות למספר עורכי הדין אשר טיפלו בבקשותיו של הנתבע. עו"ד גזאווי אשר לטענת הנתבעים קיבל את ההסכמה האמורה עם עו"ד הכט, פוטר על ידי הנתבע בדיון מיום 3.6.97. בעדותו הסביר הנתבע כי לאחר מכן חזר בו וביקש להחזיר את עו"ד גזאווי לייצגו. כמו כן טוען עו"ד גזאווי כי ההסכמה נעשתה ע"י עו"ד תאופיק על דעתו וכי מדובר בעו"ד שכיר שעבר במשרדו. ואולם כשנשאל מדוע שמו לא מופיע על נייר המכתבים ששלח עו"ד תאופיק לב"כ התובעת (נספח ב'), הסביר זאת בכך שעו"ד תאופיק לא אהב להדגיש את העובדה שהיה שכיר במשרדו. ועולה התמיהה מדוע לא טרחו הנתבעים להעיד את עו"ד תאופיק או את עו"ד אלגואטי לשם חיזוק גרסתו של עו"ד גזאווי? בשולי הדברים, אוסיף כי לא מוסיפה או מורידה בעיניי עובדת השתהות התובעים בהגשת התביעה, ולא נזקפת לחובת התובעים העובדה שעו"ד הכט לא זומן לעדות ע"י התובעת שכן אף הנתבעים קובעים כי הנ"ל עזב את הארץ. לפיכך אני קובע כי אין ממש בטענת הנתבעים לפיו היה הסכם היעדר תביעות בין הצדדים אשר הופר ע"י התובעת בהגשת תביעה זו. גרסתם של הנתבעים, עפ"י הראיות שהובאו, בדבר "הסכם" לא הוכחה ואף לא מתקבלת על הדעת ואינה סבירה, לאור הנסיבות וכי איזו סיבה הייתה לתובעת להסכים להסכם הנטען 8 חודשים אחרי שהרכב כבר נמכר? לא סביר כי התובעת הסכימה להסדר בשל מצבו הכלכלי הקשה של הנתבע שכן לו רצתה לוותר על חלק מהחוב לא הייתה צריכה הסכם לשם כך. המסקנה המתבקשת הינה כי אין ממש בטענתם של הנתבעים על הסכם ויתור תביעות הדדי ולכן גם לא הפרה התובעת כל הסכם עת הגישה את התביעה. הטענה בדבר "הסכם" נדחית. 7. ירידת ערך הרכב כאמור, ביום 30.6.96 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים. עקב הנזק הרב שנגרם לרכב הזמין הנתבע שמאי מומחה שיעריך את ירידת ערך הרכב כתוצאה מהתאונה. השמאי נתן את חוות דעתו ביום 16.8.96. לטענת הנתבע, על אף פניותיו החוזרות ונשנות, התובעת לא נקפה אצבע בכדי שחברת הביטוח תשיב לו את כספי ירידת ערך הרכב. למרות טענתו של הנתבע כי הוא פנה מספר פעמים רב אל התובעת בטענה כי עליה לתבוע את סכום ירידת הערך מחברת הבטוח, הוא לא הציג בפני ביהמ"ש כל אסמכתא כתובה לכך. גם עפ"י עדותו של השמאי מר נחום שפיר, את חוות הדעת הזמין הנתבע ורק לו נמסרה חוות הדעת. כמו כן עפ"י עדותו של הנתבע כל פניותיו אל התובעת היו בעל פה. מנגד עפ"י עדותו של מר פיקס, מנכ"ל התובעת, הטענה בדבר ירידת ערך הרכב לא נטענה בפניה מעולם ע"י הנתבע ולא הגיע אליה דו"ח השמאי בדבר ירידת ערך (עמ' 19 שורות 22-23 לפרוטוקול מיום 27.12.04). כמו כן עפ"י עדותו של מר פיקס, התובעת איננה מלווה את הטיפול ברכב לאחר תאונה: "נודע לנו על תאונות ברגע שאנחנו מקבלים שיקים מחב' הביטוח ואז אנחנו יודעים שהייתה תאונה" (פרוטוקול מיום 27.12.04 עמ' 18 שורות 25-27) עוד מעיד מר פיקס כי התובעת לא בודקת רכבים שיש להם ירידת ערך, ברוב המקרים התיקון מחזיר את הערך של הרכב לקדמותו אך במצב שבו מתקבל דיווח על ירידת ערך, הלקוח מוזמן ומנסים להגיע איתו להסדר. ובעניינינו, "מעולם לא הגיע אלי תביעה על ירידת ערך. לא קיבלנו את דו"ח השמאי ולא ידענו על ירידת ערך" מן העדות עולה כי התובעת יודעת על תאונות רק לאחר קבלת הכספים מן הביטוח, דהיינו שהנתבע הוא זה שהעביר את דו"ח הנזקים אל חברת הביטוח. כך גם עפ"י סעיף 7.6 להסכם השכירות, השוכר מתחייב לקיים את כל תנאי הפוליסה לרבות מתן הודעה מיידית למבטח בהיוודע לו על קרות אירוע העלול להוות עילה לתביעה עפ"י פוליסת הביטוח. אומנם עפ"י סעיף 7.7 להסכם השכירות הזכות לנהל מו"מ הינו למשכירה בלבד אך לשם כך עליה לקבל הודעה מהשוכר על התאונה ונזקיה. ככל שעולה מן העדויות שבפני, אכן הנתבע הוא שהעביר ישירות את דו"ח הנזקים אל חברת הביטוח, על כן מה מנע מבעדו להעביר אל חברת הביטוח ישירות גם את דו"ח השמאי בדבר ירידת הערך? וכל זאת בניגוד לעדותו כי כלל לא זכר את שם חברת הביטוח ולא היה בקשר עימה לאחר התאונה (פרוטוקול מיום 27.12.04, עמ' 9 שורות 7-9). עוד עולה מחקירתו של הנתבע כי הוא שלח את החומר לחברה: "השמאי קבע שנגרם נזק רציני לג'יפ, שלחתי את החומר של השמאי לגבי התאונה עם החומר הזה, הם קיבלו את הכסף מהביטוח" כך שמתוך עדותו של הנתבע מצטיירת התמונה לפיה הוא העביר, אם בכלל , את דו"ח השמאי אל חברת הביטוח ולא אל התובעת כפי שהוא טוען. לאור העובדה כי הנתבעים כשלו להוכיח את גרסתם כי העבירו את דו"ח השמאי אל התובעת או כי פנו אליה בכתב בעניין זה, כמו גם לא יכלו ליתן פרטים בגין פניות אלה, גם אם נעשו בעל פה, אל מי נעשו? מתי?, חוסר היכולת לפרט או לתת איזושהי אסמכתא לאשש את גרסתם כל אלו מביאים למסקנה כי הטענה לא הוכחה ויש להעדיף ולקבל את גרסתה של התובעת. על כן אני קובע כי לא הייתה התרשלות בהתנהלותה של התובעת ואין לקזז מסכום התביעה סכום זה בסך 30,000 ₪ בעילה של ירידת ערך. 8. תשלומי ביטוח לטענת הנתבעים החיוב השנתי בגין דמי ביטוח לשנת 1996 בסך 9,475 ₪ "הינו בבחינת עושק ואינו מוצדק" לאור העובדה שעלותו הממוצעת של ביטוח דומה בשוק באותה עת עמד על כ- 4,000 ₪. להוכחת טענה זו צירפו הנתבעים לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע "הערכת חב' ביטוח לביטוח רכב זהה משנתון הרכב הנדון בסכום של 4,000 ₪" חוות הדעת הינה של חברת "מודל רכב". חוות דעת זו חסרה פרטים מהותיים בגין מהות וטיב ההצעה הנ"ל, מידת הכיסוי הביטוחי היא איננה מפורטת איננה ערוכה כראוי ואיננה מקובלת עלי כמסמך המתיימר להוכיח את דמי הביטוח המקובלים בשוק לרכב המדובר בשנת 1996, ומכל מקום אינם ראיה לסכום הבטוח של הרכב הנדון. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבע מעולם לא ביקש להחליף את חברת הביטוח או העלה טענה כי הפרמיה גבוהה מדי. מתוך תצהיר עדותו הראשית של מנכ"ל התובעת- מר פיקס: "יצוין כי ביטוח הרכב נעשה אצל חברות ביטוח באמצעות סוכנויות ביטוח מוכרות ולאחר קבל תמס' הצעות ביחס לכל רכב. טענת הנתבע כי יכול היה להשיג ביטוח זול יותר איננה מפורטת, נטענת באיחור של שנים על מנת להימנע מתשלום ונוגדת את סעיפי ההסכם שבין הצדדים" (סעיף 4 לתצהיר עדותו הראשית) אין כל מחלוקת כי התובעת איננה חברת ביטוח וכי הביטוח נעשה ע"י חברת הביטוח "מנורה" על כן לא התובעת קובעת את גובה התשלום עבור הביטוח. אין גם כל מקום לטענות כאילו מרוויחה התובעת משהו מן הסכומים שהועברו כדמי ביטוח שנתי אל חברת מנורה, וטענות כגון אלו לא הוכחו. על כן אני דוחה את טענת הנתבעים בדבר גביית פרמיות ביטוח בסכומים מופקעים ע"י התובעת. תשלומי המע"מ 9. לתובעת הותר לתקן את כתב תביעתה בדרך של הוספת 19,214 ₪ אשר מהווה את סכום הפרש המע"מ לגבי מכירת הרכב ע"י כונס נכסים לצד שלישי. לטענת הנתבעים, התובעת לא צלחה להוכיח כי שילמה רכיב זה. ואולם, מתצהיר עדותו הראשית של מר פיקס מנכ"ל התובעת עולה כי המע"מ שולם ע"י התובעת ישירות לשלטונות מע"מ וחשבונית לרוכש הרכב הוצאה ישירות ע"י התובעת (סעיף 3 לתצהיר עדותו). אין ספק כי עסקת המכירה של הרכב הייתה מחויבת בתשלום מע"מ. בדיון מיום 28.10.04 ביקש ב"כ הנתבעים לקבל את החשבונית לפיה שולם המס. לאחר שהוצגה החשבונית נתבקשה התובעת להראות כי העבירה את סכום המס לשלטונות מע"מ. אל תצהיר עדותו של מר פיקס צורף העתק חשבונית המוכיחה כי התובעת הוציאה חשבונית מס ביום 3.8.97 וכי החשבונית כוללת מע"מ בסך 19,470 ₪. מחקירתו הנגדית של מר פיקס עולה כי בתשובה לטענה כי המע"מ לא הועבר לשלטונות המס, ענה מר פיקס כי: "אנחנו חברה בת של חברה ציבורית, משלמים דו"חות מע"מ, כל חודש מופיעות למעלה מ 4,000 פעולות. אני בדקתי בהנה"ח לפני שחתמתי על התצהיר עם סכום המס עפ"י החשבונית שצורפה לתצהיר הועברה לשלטונות המס ונאמר לי שכן... כל מערכת החשבונאות שלנו כחברה ציבורית עוברת דביקורת של רו"ח אחת לשלושה חודשים, לא יהי חשבונית שלא תירשם בה. עברו מאז הרבה ביקורות של מע"מ שאם משהו לא היה עובר היה מתגלה" (עמ' 22 לפרוטוקול שורות 5-10, 11-14). בהסתמך על עדותו של מר פיקס שהיא אמינה עלי ובהסתמך על החשבונית שהוצאה ביום 3.8.97 אני קובע כי סכום המס הועבר כדין ולכן יש לחייב את הנתבעים בסכום זה של 19,470 ₪. סיכום 10. לאור כל האמור לעיל ולאחר שנדחו טענותיהם של הנתבעים, כמפורט לעיל, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: סך של 29,093 ₪, הסכום אשר נקבע כיתרת חוב ע"י חוות דעת מומחה ואשר מקובלת על הצדדים. לכך יש להוסיף סך של 3,127 ₪ המתייחס לחיובי מע"מ בשל פיגורים בתשלום דמי השכירות, אשר ב"כ הנתבעים הודה כי הינו סכום מאושר ואין צורך להוכיחו (פרוטוקול מיום 28.10.04 עמ' 2 שורות 21-22) לשני הסכומים המוסכמים הנ"ל יש להוסיף סך של 19,470 ₪, סכום המע"מ שנגבה ע"י כונס הנכסים עם מכירת הרכב והועבר לשלטונות המס. דחיתי את טענת הנתבעים בדבר גביית פרמיית ביטוח מופקעת וכן דחיתי את טענתם לקיזוז סך של 30,000 ₪ בגין ירידת ערך הרכב. על הנתבעים לשלם סך כולל של 51,690 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 3.8.97 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו כן אני מחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות המשפט ובנוסף בתשלום שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. ההוצאות ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ושכ"ט עו"ד מיום מתן פסה"ד, ועד לתשלום המלא בפועל. רכבשכירותחוב