קנס כפל מס מע''מ

תכליתו של כפל המס שבסעיף 50 היא כפולה: ראשית, היא נועדה להבטיח כי למדינה יוחזר הסכום שאותו היא זכאית לקבל כתקבולי מס, ושנית, היא באה להרתיע את הרבים.

תכלית זו תוכשל, אם מי שמקים מנגנון של הוצאת חשבוניות פיקטיביות (למשל, דואג להכנתן והדפסתן), יוצר קשרים עסקיים לצורך הפצתן תמורת עמלה ושולח אדם אחר, אל הגוף המעוניין ברכישתן, כדי לבצע את פעולת הוצאת החשבונית (סעיף 29 לחוק העונשין). האם הקביעה רק "השליח" ייחשב מוציא החשבונית לצורך ההוראה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק.

מטרתו של סעיף 50 היא לכן לפצות את שלטונות המס על הפסד זה ולהרתיע אחרים שלא להתחמק ממס.

הקביעה כי ניתן לחייב בכפל המס רק את מי שמבצע את הפעולה הפיזית של רישום החשבונית במועד הרלוונטי לעסקה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק.

כוונתו של סעיף 50 א לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 להרתיע אנשים שאינם מורשים להוציא חשבונית מס.

הוצאת חשבונית מס שלא כדין עשויה לגרום לנזק כפול לשלטונות המס, ראשית, המס הכלול בחשבונית עשוי שלא להיות משולם על ידי מי שהוציא את החשבונית, ושנית, מקבל החשבונית עשוי לנכות את המס כמס תשומות על בסיס מסמך שאינו חשבונית מס.


להלן החלטה בנושא קנס כפל מס מע''מ:

ה ח ל ט ה

1.     המחלוקת
ערעור כנגד חיוב המערער ע"י המשיב לשלם כפל מס שהוטל מכוח סעיף 50 (א) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו- 1975 (להלן: 'חוק המע"מ'). בראשית הדיון התעוררה מחלוקת לגבי טענת המשיב כי אין מקום לשמוע ראיות בתיק אלא יש לדחות את הערעור בהישען על קביעות בית משפט השלום בת"פ 2756/03 שנוהל כנגד המערער, ולפיהן ניתן לייחס למערער הוצאת חשבוניות מס שלא כדין.
     המערער טוען, כי לא יוחסה לו בתיק הפלילי עבירת הוצאת חשבונית שלא כדין, ועל כן, גם לא ניתן להישען על קביעות התיק הפלילי כדי לחייבו בכפל המס. עוד טוען המערער, כי מאחר שחיוב המס הוא של החברה שבעבורה עבד, לא ניתן להטיל עליו את החיוב בכפל המס, מאחר שלא ניתן לפצל את החיובים האמורים. רקע עובדתי

2.     בשנת 2001, נפתחה כנגד חברת "זבנג" (להלן: "החברה"), האני ערפה (מנכ"ל החברה- להלן: "נאשם 2") והמערער (מנהל המשרד שסיפק שירותי הנהלת חשבון לחברה), חקירה בחשד להוצאת חשבוניות מס פיקטיביות לצורך התחמקות מתשלום מס. חקירה זו גובשה לכדי כתב אישום.

3.     כתב האישום (ת"פ 2756/03) ייחס למערער עבירות של ניכוי מס תשומות ללא מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק המע"מ, וזאת במטרה להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק המע"מ וכן עבירה לפי סעיף 119 לחוק המע"מ, ואילו לחברה ולמנכ"ל החברה ייחס כתב האישום עבירה של הוצאת חשבוניות מס בלא שהיו זכאים לעשות כן, עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק מע"מ.

4.     ביום 11.10.04, ולאחר שמיעת ראיות, הורשעו החברה, נאשם 2 והמערער (שם נאשם 3), בעבירות שיוחסו להם. במסגרת הכרעת הדין כתב השופט צור כי הלכה למעשה המערער תפעל ושלט בחברה ונאשם 2 היה שליחו למרות תוארו כמנכ"ל. בגזר הדין כתב השופט כי למרות שהתביעה ייחסה למערער את העבירה של ניכוי המס, "יכלה (התביעה) לייחס לו (למערער) לאור החומר שנתגלה עבירות הרבה יותר חמורות".

5.     ביום 3.4.05 הגיש המערער ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין (עפ 9299/05). ערעור זה נדחה, כאשר שופטי בית המשפט המחוזי ציינו, כי "לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות (של בית משפט קמא)...".

6.     אל המערער נשלחה הודעה, בה חויב לשלם את כפל המס בסכום של 461,612 ₪. על חיוב זה הוגש כאמור הערעור.
השאלות שיידונו כאן הן הבאות: באיזו מידה ניתן להישען על קביעות התיק הפלילי, והאם ניתן לפצל את החיוב בכפל המס מהחיוב במס.

מי יחשב מוציא החשבונית

7.     סעיף 50 (א) לחוק המע"מ קובע:
     "אדם שאינו רשאי לפי סעיף 47 להוציא חשבונית מס, והוציא חשבונית מס או הוציא מסמך הנחזה כחשבונית מס אף אם חסרים בו פרטים הנדרשים לענין חשבונית מס, יהיה חייב בתשלום כפל המס המצויין בחשבונית או המשתמע ממנה".

     מסעיף זה אנו למדים, כי ניתן לחייב אדם לשלם כפל מס בגין חשבוניות שהוצאו שלא כדין, אם הוציא את החשבוניות.

8.     לטענת ב"כ המערער, הסנקציה בסעיף זה אינה חלה אלא על מי שהוציא את חשבונית המס בפועל.

אדון בטענה זו תחילה. אין מחלוקת שהמערער לא הורשע בתיק הפלילי בעבירה של הוצאת חשבונית, עבירה שלא יוחסה לו כלל. ברם, מקובל עלי, כי פרשנות נכונה של סעיף זה תכניס לגדרו גם אדם שהינו אחראי להוצאת החשבוניות, למרות שאינו רשאי לעשות כן, אף אם נמנע מלהוציאה בעצמו אלא שלח אדם אחר לעשות זאת. גישה זו נתמכת ע"י השיקולים הבאים:

א. גישת הפסיקה.
בע"ש (באר שבע) 8073/96 אבו עיסא נמר נ' מנהל מע"מ (מיסים) נאמר כי:

"יתכן מקרה, שאדם עובד כפקיד או כשליח של עוסק מורשה ובתפקידו זה, הוא מוסר חשבוניות מס, בשם מעבידו, ללקוחות. במקרה כזה, כמובן, לא ייאמר, כי אותו שליח הוציא חשבוניות מס".

גם בע"ש (ירושלים) 50/94 האני רמדאן נ' מנהל המכס ומע"מ (מיסים), נאמר:

"אני ער לכך שיש עסקאות רבות ש'החזות החיצונית' שלהם מובילה למסקנות, שבירור עובדתי נוסף שולל אותן. כך, למשל, יכול שפלוני יהיה שליח של אלמוני, שאזי פעילותו של פלוני מחייבת ומזכה את אלמוני".

ב. תכלית החוק
הקביעה כי ניתן לחייב בכפל המס רק את מי שמבצע את הפעולה הפיזית של רישום החשבונית במועד הרלוונטי לעסקה אינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. "כוונתו של סעיף 50 א להרתיע אנשים שאינם מורשים להוציא חשבונית מס... הוצאת חשבונית מס שלא כדין עשויה לגרום לנזק כפול לשלטונות המס, ראשית, המס הכלול בחשבונית עשוי שלא להיות משולם על ידי מי שהוציא את החשבונית, ושנית, מקבל החשבונית עשוי לנכות את המס כמס תשומות על בסיס מסמך שאינו חשבונית מס. מטרתו של סעיף 50 היא לכן לפצות את שלטונות המס על הפסד זה ולהרתיע אחרים שלא להתחמק ממס" נמדר, מס ערך מוסף, עמ' 798. כך גם בע"א 6825/98 חברת אדוריים בע"מ נ' מנהל מע"מ (מיסים), נאמר כי תכליתו של כפל המס שבסעיף 50 היא כפולה: ראשית, היא נועדה להבטיח כי למדינה יוחזר הסכום שאותו היא זכאית לקבל כתקבולי מס, ושנית, היא באה להרתיע את הרבים.
     תכלית זו תוכשל, אם מי שמקים מנגנון של הוצאת חשבוניות פיקטיביות (למשל, דואג להכנתן והדפסתן), יוצר קשרים עסקיים לצורך הפצתן תמורת עמלה ושולח אדם אחר, אל הגוף המעוניין ברכישתן, כדי לבצע את פעולת הוצאת החשבונית (ראו: סעיף 29 לחוק העונשין). האם הקביעה רק "השליח" ייחשב מוציא החשבונית לצורך ההוראה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק.

ג. יסודות הדין הפלילי.
בדין הפלילי הוראה מעין זו אינה שוללת אחריות של שניים או יותר, שהם בגדר מבצעים בצוותא ואשר חברו יחד בתהליך הוצאת החשבוניות. ע"פ כללי הדין הפלילי (ס' 29 לחוק העונשין) אין כל דרישה שהמבצעים בצוותא יבצעו את כל הפעולות שאיפשרו ביצוע העבירה כדי שהעבירה תיוחס לכל אחד מהם. בדרך כלל קיימת חלוקת עבודה בין המבצעים. כך גם אם החלק הפיזי הנוגע ל"תלישת" החשבונית ומילוייה נעשה על ידי אחד, אפשר שהאחר יכין את התשתית להוצאתה על ידי בניית הרקע שיאפשר את ניצול ההסדר החוקי למעשה המרמה, או אף יסתפק בתכנונה בלבד וגם כך יהא שותף מלא בביצוע העבירה. לכן, הפירוש שמבקש ב"כ המערער לאמץ אינו מתיישב גם עם הדין הפלילי, ואין סיבה שלא לנקוט אותו פירוש לעניין החיוב בכפל המס בתחום האזרחי.



פיצול החיוב בכפל המס מהחיוב במס

9.     אותם שיקולים רלבנטיים לטענתו העקרונית השניה של המערער.
     לטענת ב"כ המערער, לא ניתן לפצל את החיוב בגין הקנס מהחיוב במס באופן שישות אחת תחויב בתשלום המס וישות אחרת תחויב בתשלום כפל המס. לגישתו, כפל המס על-פי סעיף 50(א) לחוק, מהווה חיוב מוחלט שחל על מי שהוציא את החשבונית שלא כדין, וכשם שמי שהוציא את החשבונית אינו יכול לבקש שישלם פחות מכפל המס, אם הוציא את החשבונית, (הערה: הטענה מנוגדת לסעיף 100 לחוק). אין אפשרות להטיל כפל מס על מישהו אחר לא יתכן על פי טענת המערער כי, למשיב מסור שיקול דעת לבחור על מי להטיל את כפל המס. ברם, אם נכונה טענת המשיב כי, המערער הוא זה שהוציא את החשבוניות, כאשר לצורך ביצוע הפעולה הפיזית של הוצאת החשבוניות, השתמש בנאשם 2 כשליחו, ניתן גם לומר מהטעמים שצויינו כי הקנס מוטל על מוציא החשבונית עצמו. לכן, שאלת ההפרדה בין החיובים בהקשר כזה אינה מעוררת בעיית פגיעה בזכות קנין מאחר שאם המס מוטל על אחד ורק כפל המס על אחר, אין אחד מהם יכול לטעון כי נפגעה זכותו, שהרי ניתן להטיל את המס וגם את כפל המס על כל אחד מהם.
מקובלת עלי גישת המשיב. ראשית, במצב בו יש לייחס אחריות להוצאת החשבוניות גם למי שלא הוציא בפועל את החשבוניות אין כל פסול בפיצול תשלום המס מתשלום כפל המס. נראה כי פרשנות זו נכונה במיוחד כאשר לישות אחת אין את האמצעים לשלם גם את המס וגם את כפל המס, או אפילו אחד מהסכומים וזאת לאור תכלית החוק המפורטת להלן, להביא לגבית מלא המס. בע"ש (באר שבע) 8073/96 אבו עיסא נמר נ' מנהל מע"מ נאמר: "חזקה על שלטונות המס, שיעשו כל מה שביכולתם, ובמסגרת החוק, כדי לגבות את מלוא המס המגיע למדינה, מכל אדם". בנוסף, מוטלת בדרך זו אחריות על כל מי שניתן ליחס לו את הוצאת החשבונית ומבחינה זו מוגשמת גם תכליתו ההרתעתית. ויוטעם, פירוש זה מתיישב עם לשון החוק שהרי סעיף 50(א) מתייחס לתשלום כפל המס בלבד ואינו מתייחס לתשלום המס עצמו. אוסיף כי למעשה כפילות או הפרדה זו כבר מעוגנת בפסיקה. כך נקבע כי ניתן להחיל את סעיף 50 גם על מנהל של חברה הן כאורגן שלה והן באופן אישי על ידי הרמת מסך החברה, שכן סעיף 50 איננו מדבר על העוסק המורשה דווקא אלא על אדם שהוציא חשבונית ע"ש 1176/95 אילל אליה נ' מנהל מע"מ, (מיסים).


הניתן להישען על קביעות ומסקנות התיק הפלילי

10.     אעבור לשאלה אם על יסוד התיק הפלילי ניתן לייחס למערער את הוצאת החשבוניות שלא כדין כאמור, למרות שכתב האישום לא ייחס לו עבירת הוצאת החשבונית אשר עומדת בבסיס שומת כפל המס. מהכרעת הדין של כב' השופט צור במסגרת ההליך הפלילי ניתן להסיק לכאורה כי זו היא דעתו.

במסגרת הכרעת הדין (סעיף 17), נאמרו על ידי כב' השופט צור הדברים הבאים:

"אני מקבל במלואן את טענות התביעה שהנאשם 3 (המערער) היה הרוח החיה שתפעלה את נאשמת 1 (החברה), כאשר נאשם 2 (האני ערפה) היה, למרות תוארו כמנהל החברה, יד ימינו ושליחו של נאשם 3. אף כי נאשם 3 ניסה להסתתר ולטשטש את העקבות המובילים אליו כמי שהפעיל את החברה נאשמת 1 וכמי שהפעיל את נאשם 2 (שפורמאלית רשום כמנהלה), ישנן ראיות הקושרות אותו באופן ברור בניהול החשבונות של החברה-נאשמת 1 ובניהול החברה עצמה. להלן הראיות:

א.     נאשם 3 היה זה שטיפל ברישומה של נאשמת 1 ברשם החברות (וראה לעניין זה את עדותו של עו"ד מחבר שתוזכר להלן).
ב.     בהודעתו הראשונה של נאשם 3 (ראה ת/33) מודה נאשם 3 שהכין את הדו"חות למע"מ לאחר שנאשם 2 היה מביא לו את החומר פעם בחודשיים.
ג.     בהודעתו השנייה של נאשם 3 (ראה ת/35 עמ' 1 ש' 5) הודה נאשם 3 שהוא ערך 3 דו"חות מע"מ והוא הקליד את החומר למע"מ ומסר אותו לנאשם 2 שישלם אותו.
ד.     כתובת משרדו של נאשם 3 מופיעה על החשבוניות של נאשמת 1 . בנושא זה נחקר נאשם 3 בחקירה נגדית (עמ' 139 ש' 13) ואז נתן את הגירסה הכבושה שהסיבה לכך היתה מכיוון שנאשם 2 אמר לו שבכפר סילוואן הדואר לא מגיע.נ
ה.     כפי שראינו לעיל, העד יהושע ארזי, שהיה לקוח של נאשמת 1 העיד (עמ' 83 ש' 26) שהיתה לו תכתובת עם נאשם 3 באשר לחברה.
ו.     ת/46 הוא דוגמא לקשר ישיר ומתמשך בין מר ארזי הנ"ל לבין נאשם 3. ב-ת/46 מאשר נאשם 3 שנאשמת 1 מקבלת ממשרדיו שירותי הנהלת חשבונות מיום פתיחתה. הוא גם אישר שנאשמת 1 מנהלת פנקסי חשבונות כחוק. נאשם 3 הוסיף ואישר במכתבו שלנאשמת 1 יש אישור ניהול ספרים ואישור על פטור מלא מניכוי מס במקור מרשות מס הכנסה. על גבי מכתב זה ישנן תירשומות שונות של מר ארזי המצביעות על שיחות מתמשכות עם נאשם 3. מתרשומת אחת, צויין שנאשם 3 מאשר שהחברה מנהלת כספים ומשלמת מע"מ כנדרש, וצויין שנאשם 3 הציע לשלוח אליו העתקים מתשלומי המע"מ. על אותו מכתב מופיעה תרשומת נוספת לפיה נאשם 3 אישר למר ארזי שנאשם 2 הוא בעל החברה, בעל מניות , מנהל ובעל זכויות חתימה בחברה נאשמת 1.
ז.     לפי עדותו של נאשם 2 שלא הופרכה (ראה עמ' 143 ש' 16-20) נאשם 3 שילם בהמחאה אישית שלו קנס של נאשמת 1.ב
ח.     נאשם 3 ניסה לטעון שגב' שרה רובינשטיין, שהיתה פקידה במשרדו, היא זו שביצעה את הנהלת החשבונות בפועל באשר לנאשמת 1, ואילו הוא, נאשם 3, היה רק בעל המשרד. טענה אשר כזו לא מתקבלת נוכח הודאת נאשם 3 בחקירתו בפני רשויות מע"מ (ראה ת/35 עמ' 1 ש' 5) שהוא היה זה שערך , והקליד למחשב ומילא 3 דוחות מע"מ. מכל מקום היה על נאשם 3 ובא כוחו לדאוג לאיתורה וזימונה של שרה רובינשטיין לעדות. ניתנו לנאשם 3 ובא כוחו הזדמנויות לא מעטות לאיתורה של הנ"ל ונאשם 3 לא סייע בשום דרך לאיתורה. "

בנוסף, בגזר הדין ציין כב' השופט צור שהוא נמנע מלהרשיע את המערער בעבירות יותר חמורות מאלו שיוחסו לו, בהתחשבו בכך שהתביעה בחרה בכל הקשור לנאשם 3 (המערער) לייחס לו אך ורק את האמור באישום השני (ניכוי מס תשומות הכלול בחשבונית מס שהוצאה ללא כדין), אף כי יכלה לייחס לו, לאור החומר שנתגלה, עבירות הרבה יותר חמורות.

11.     המשיב טוען כי למעשה הונחה בתיק הפלילי תשתית ראייתית מספקת לכך שהמערער לא רק ניכה את תשומות החברה שלא כדין אלא גם תפעל מנגנון של הוצאת חשבוניות פיקטיביות, ולכן קביעתו של כב' השופט צור הייתה מבוססת. המשיב מפנה לעדותו של נאשם 2 (בתיק הפלילי) המלמדת על הדומיננטיות של המערער בהפעלת החברה, ועל עדותו של עו"ד דוד מחבר, שאמר כי "הרוח החיה היה ירון משריקי, הוא האיש שהרוויח מזה (מהחברה) ויזם את ההקמה של החברה". וכן הטעים המשיב שכתובת משרד המערער הופיעה על החשבוניות שהוצאו בשם החברה ושהמערער שילם בהמחאה אישית שלו קנס של החברה.

12.     מנגד, טוען המערער כי ביהמ"ש לא קבע כי המערער הוא זה שהוציא את חשבוניות המס נשוא האישום, ודבריו היו בגדר התרשמות, מבלי שנשענו על ראיה מסוימת. עוד טוען המערער כי לא היו ראיות ספציפיות שקשרו אותו עם הוצאת החשבוניות הפיקטיביות. המערער מוסיף כי העדויות שהוצגו, אינן עוסקות בהוצאת חשבוניות מס פיקטיביות אלא הן עדויות הנוגעות לחלקו בהקמת החברה ובניהולה. המערער מטעים כי הוא לא נשאל אפילו שאלה אחת לגבי הוצאת החשבוניות או לגבי מתן הוראה לנאשם 2 (האני ערפה) להוציא חשבונית מס. לדבריו, מכל העדויות שנפרשו בהליך הפלילי אין ולו עדות אחת המלמדת שהוא הוציא חשבוניות פיקטיביות. המערער מטעים כי העובדה שהמאשימה החליטה לפצל את האישומים המופיעים בכתב האישום, ולא להאשימו בעבירה של הוצאת חשבונית מבססת גם היא את הטענה שלא היו ראיות מספיקות כדי לקשור אותו לעבירה זו.

13.     את השאלה האם יש ביד המשיב להישען על התיק הפלילי, יש כמובן לבחון לאור סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971, הקובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה חלוטה....". אליבא דמשיב דבריו של כב' השופט צור הם בגדר מסקנה חלוטה ודי בה כדי לדחות את הערעור. המשיב הפנה למספר פסקי דין שבהם נתקבלו ממצאי ההליך הפלילי, לאחר הרשעה, בהליך האזרחי כגון: ע"ש 244/88 וילצ'ינסקי נ' מנהל מע"מ, (מיסים) ועמ"ה 176/95 סופר חוט בע"מ נ' פקיד שומה ת"א, (מיסים). כמו כן טוען המשיב כי בפסיקה נקבע כי כאשר נפסק ההליך הפלילי כי מס תשומות נוכה שלא כדין, הסכום נחשב כחוב שאינו שנוי במחלוקת (ע"ש 333/89 אופמן את מאירוביץ שותפות נ' מנהל מע"מ (מיסים) המשיב מכיר בכך שהמערער לא הואשם והורשע בעבירות של הוצאת חשבוניות מס שלא כדין, אך לטענתו הדבר נבע מ"בחירת" התביעה להאשימו כך, כאשר מכל מקום, בית המשפט (השופט צור) מצא כי העבירה אכן בוצעה.

14.     מנגד טוען המערער, כי סעיף 42א לפקודת הראיות ופסקי הדין שהציג המשיב אינם רלבנטיים לענייננו, מאחר שהוא הועמד לדין והורשע בגין עבירה אחרת ולא בגין עבירה של הוצאת חשבונית. המערער מוסיף כי כיוון שאמירת כב' השופט צור בעניינו לא הסתיימה בהרשעה, לא היה באפשרותו לערער עליה ולכן אין היא יכולה לשמש בהליך האזרחי. לדבריו, מאחר שהתביעה החליטה שלא להאשימו בעבירה זו, גם מנוע המשיב מלייחס לו אותה עתה.

     
15.     אני סבורה כי מאחר שהמערער לא הורשע בתיק הפלילי אין ביד המאשימה להישען על ס' 42א לפקודת הראיות. אכן, המערער הורשע באותו תיק בעבירה של ניכוי תשומות שלא כדין אבל הוא לא הורשע בעבירה הרלבנטית (הוצאת חשבונית). לכן, אין ביד המשיב להישען על ס' 42א כדי להביא לקביעה כי יש ליחס למערער את מעשה הוצאת החשבוניות הכוזבות.

ואולם עדיין יש מקום לשקול הישענות על קביעות המשפט הפלילי מכח כללי מעשה בי-דין. השאלה אם פסק דין במשפט פלילי מקים השתק פלוגתא במשפט אזרחי נבחנה בע"א 581/72 ארביב נ. מדינת ישראל, כז (2) 513 פס"ד זה ענה על שאלה זו בשלילה, גם כאשר מדובר באותם צדדים בשני ההליכים, מהטעם של השוני בדיני ההוכחה ובדרכי הדיון בכל אחד מן ההליכים. בשנת תשל"ג סייג המחוקק הישראלי את הלכת ארביב בחקקו את סעיף 42א לפקודת הראיות. (ראו זלצמן מעשה בי-דין בהליך אזרחי, סעיפים 9 ו- 78). ומכאן שעל המשיב בהקשר זה למצוא פתרון בגדר סעיף 42א בלבד. לעיל קבעתי כי הסעיף אינו מסייע למשיב.
יש בהקשר זה מקום להדגיש, כי השופט צור לא רק הרשיע את המערער בעבירה של הוצאת החשבונית, אלא גם לא אמר מפורשות כי מסקנתו היא שהמערער הוציא את החשבונית, ואולם, כלל דבריו בנושא מאפשרים ייחוס ההוצאה גם למערער.
עלי לציין כי הצדדים לא היפנו אותי לפסק דין ארביב ולא טענו לגביו, ולכן, אין בידי לדעת כיצד מתגבר המשיב על העולה ממנו. ואולם אף אם טעיתי בקביעתי לעניין השלכת פסק דין ארביב על העניין, קיים לשיטתי שיקול חשוב נוסף התומך באותה מסקנה, שיקול זה יפורט להלן.

16.     לשיטתי השיקול המכריע בהקשר הנדון נעוץ בעובדה שהשופט צור בחר שלא להרשיע את המערער בעבירה של הוצאת החשבונית, חרף יכולתו לעשות כן על פי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. סעיף זה שולל סמכות זו, רק כאשר לנאשם לא ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן ("ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבורה להתגונן"). השופט צור לא השתמש בסמכות זו, בציינו בגזר הדין: "משלא הוזהר נ' 3 באשר לאפשרות של ייחוס עבירות יותר חמורות, הרי שדינו ייגזר על פי המיוחס לו בכתב האישום". נראה, כי למעשה כב' השופט צור הוטרד מהחשש הטמון בחריג הקבוע בסעיף 184 - שהרי היה בסמכותו להרשיע גם כאשר העובדות לא נטענו בכתב האישום.

עם זאת, עלי להדגיש כי אני מתקשה לקבוע שלא היה בידי המערער להוכיח בתיק הפלילי כי לא נטל חלק בביצוע העבירה. הנושא עלה על פני העדויות והיה בידו להעיד על הנושא בעצמו, לחקור את האני ערפה, ואת דוד מחובר שביססו גרסה אחרת, וכן להביא עדים נוספים כרצונו.ואולם, לנוכח זהירותו של השופט צור בהסקת המסקנה, איני סבורה כי ניתן לצעוד את הצעד הנוסף עתה, מה גם שהמאשימה לא ראתה לנכון לעשותו כן בעת שהעמידה אותו לדין, אף כי הכירה את כל חומר הראיות, והיא גם לא ביקשה הרשעתו בעבירה של הוצאת חשבוניות חרף הראיות המובילות לכך, לטענתה.

17.     לאור האמור אני דוחה את בקשת המאשימה.
חרף האמור, ומטעמי יעילות, אני רואה לנכון לאפשר לצדדים להישען על עדויות ו/או הודעות שנגבו בהליך הפלילי כעל עדויות ראשיות (*הכל בכפוף לחקירה נגדית).
המערער יגיש תצהיריו עד ליום ­­­­­­­­­­1.7.08.
והמשיב עד ליום 10.9.08.
קדם נוסף ביום 18.9.08 שעה 9:30.
אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קנס חלוט

  2. הסבת קנס

  3. ביטול כפל קנס

  4. קנס כפל מס מע''מ

  5. בקשה להפחתת קנסות

  6. התיישנות קנס חניה

  7. תביעה למחיקת קנסות

  8. קנס על תליית מודעות

  9. בקשה לעכב תשלום קנס

  10. עיכוב גביית קנס מע''מ

  11. קנס על פתיחת עסק בשבת

  12. דחיית תשלום קנס מע''מ

  13. בקשה להישפט קנס כשרות

  14. הצעת חוק ביטול כפל קנס

  15. קנס תעבורה - חטא או עוון

  16. התיישנות עבירות ברירת קנס

  17. קנס בהליך בזיון בית המשפט

  18. קנס לפי סעיף 95 לחוק מע''מ

  19. קנס על חציית קו הפרדה רצוף

  20. ערעור על קנס בניה לא חוקית

  21. האם מותר לשלם קנס של אדם אחר

  22. ביטול קנס על פתיחת עסק ביום שבת

  23. תוספת פיגור בגין איחור בתשלום קנס

  24. קנס בהתאם לסעיף 95 לחוק מס ערך מוסף

  25. תשלום המעביד על קנס תעבורה של עובד

  26. צו העיריות (עבירת קנס), תשל"א-1971

  27. קנס בגין העסקת עובדת יהודיה ביום שבת

  28. חוק המסים (קנס פיגורים), התשמ"א-1980

  29. צו עבירת קנס (זהום אוויר), תשל"ז-1977

  30. תקנות מס ערך מוסף (הגדלת סכומי קנסות), התשמ''ד-1984

  31. לא שילם את הקנס במועד ועיריית ת"א דרשה "הוצאות גבייה"

  32. צו שפיכתם של שמנים לתוך מי הים (עבירות קנס), תשל"ג-1972

  33. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - שמן משומש), התשס"ז-2006

  34. צו הביטוח הלאומי (שינוי תקופות ושיעורי קנס), התשמ"ו-1985

  35. צו עבירת קנס (יום הזכרון לחללי מערכות ישראל), התשמ"א-1981

  36. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - שמירת הניקיון), התש"ס-2000

  37. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - מניעת מפגעי יתושים), התשס"א-2001

  38. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - פיקדון על מכלי משקה), התשס"ב-2002

  39. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - פינוי יריעות פלסטיק), התשס"ד-2003

  40. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - סילוק ומיחזור צמיגים), התשס"ח-2008

  41. צו סדר הדין הפלילי (סעיף 196 לחוק העונשין - עבירת קנס), התשמ"ד-1984

  42. תקנות סדר הדין הפלילי (גביית חוב של קנסות שלא שולמו במועדם), התשס''ב-2001

  43. תקנות סדר הדין הפלילי (תוספת פיגור מופחתת על הודעות תשלום קנס קודמות), התש''ן-1990

  44. צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס - גנים לאומיים ושמורות טבע ואתרי לאום), התשמ"ט-1989

  45. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון