קיזוז חיובים בגין 2 עסקאות

סעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע כי חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין לחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.

מהאמור עולה כי ניתן לקזז חיובים בגין שתי העסקאות, רק ככל שהחיובים בגין העסקה השניה, הם "חיובים קצובים".

להלן פסק דין בנושא קיזוז חיובים בגין 2 עסקאות:

פסק דין

נתוני רקע
1.     התובעת משמשת כחברה לגיוס כוח אדם בארץ ובחו"ל. הנתבע, אחד מלקוחותיה, נזקק מעת לעת לכוח אדם של עובדים זרים, לצורך עסקיו. ביום 3.9.97 נחתם הסכם בין התובעת לנתבע שהסדיר את אספקת כוח האדם של התובעת עבור הנתבע. התובעת הגישה תובענה בסדר דין מקוצר נגד הנתבע על סך 44,392 ₪ שהוגשה תחילה לבית משפט השלום בחדרה והועברה לבית משפט זה, ונותבה לטיפולי. התביעה התבססה על דוחות העסקת עובדים שהנפיק הנתבע לתובעת, בחודשים ספטמבר 98 עד ינואר 99, ושעל יסודם הנפיקה התובעת לנתבע חשבוניות מס. לשיטת התובעת החשבוניות האמורות לא שולמו, למעט תשלומים זניחים על חשבון. על יתרת הקרן רובצת ריבית המקובלת בבנק הפועלים, בהתאם להסכם האמור. כל אלו, כמבואר, מעלים יתרה ליום 20.6.99 על סך 44,392 ₪.

2.     הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, וזו ניתנה לו בהחלטת כב' הרשם קפלן מיום 8.3.00. כבר כאן יצויין כי הרשות להתגונן ניתנה בהסכמת ב"כ התובעת. ב"כ התובעת ציין כי "להצעת ביהמ"ש אני מסכים לתת רשות להתגונן בטענת הקיזוז הנטענת" (תיק בש"א 2769/99). ואכן, למקרא תצהירו של הנתבע, שתמך בבקשת הרשות להתגונן, עולה כי התובע לא חלק, למצער לא באופן רציני, באשר לנאותות התביעה העיקרית, ובעיקר לעניין חישוביה. טענת הקיזוז שלו הייתה בעלת שני ראשים:

ראשית, ככל שעסקינן בחשבונית של התובעת בחודש ספטמבר 98 הוא טען כי הוא שילם מכספו ישירות לעובדים הזרים, חרף חובתה החוזית של התובעת לעשות כן. סכום התשלום היה על סך של 10,059 ₪, ויש לנכות סכום זה מחיובי התביעה העיקרית.

שנית, ולכך ניתנה עיקר הדעת במסכת שבפניי, הנתבע טען כי בין התובעת לנתבע נקשר הסכם נוסף. לנתבע אושר להעסיק 10 עובדים זרים בשנת 1998. הסתבר לנתבע כי הוא לא זקוק, אלא ל- 4 עובדים בלבד. התובעת פנתה לנתבע וביקשה להשתמש בזכותו להבאת 10 עובדים כדי להביא עובדים נוספים שיועסקו באתרים אחרים. סוכם, איפוא, על פי הטענה כי "הנתבע יאפשר לתובעת להביא עובדים נוספים על שמו ובתמורה תזכה התובעת את הנתבע בסך 0.5 דולר לכל שעת עבודה לעובד. כך ירוויחו הן הנתבע והן התובעת" (סעיף 7 לתצהיר הנתבע בתיק בש"א 2769/99 הנ"ל). כך אירע. ביום 13.8.98 הובאו לארץ 5 עובדים נוספים שעבדו ברשות התובעת עד סוף דצמבר 98. מינואר 99 ועד יולי 99 הועסקו 3 עובדים נוספים, דהיינו בסה"כ 8 עובדים. על בסיס העקרונות האמורים זכאי היה הנתבע לקבל מהתובעת סך של 40,359 ₪ בצירוף מע"מ. הסכום האמור, איפוא, עולה על סכומי הקרן בגין התביעה העיקרית.

3.     הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות ונשמעו עדויות המצהירים. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מנהלה, מר גבריאל קנדרו (להלן - "קנדרו"). מטעם הנתבע הוגש תצהירו-שלו וכן תצהירו של חברו, מר הדס פולקמן (להלן - "פולקמן"). עוד בטרם הסתיים הליך החלפת תצהירי העדויות הראשיות נדרשתי, בגדר תיק בש"א 651/02, למשמעות פסק דין שניתן בבית משפט השלום בחדרה (ת.א. 1127/02) על ידי כב' השופטת אסיף ולשאלה האם הוא הוליד פלוגתא פסוקה במסכת שבפניי. על כך להלן. ועוד: שעה שהתיק היה בעיצומם של הליכי הגשת סיכומי טענות בכתב הגיש הנתבע, בגדר תיק בש"א 13546/05, בקשה להורות לתובעת להמציא את המסמכים המקוריים של המוצגים נ/2-נ/5, שהוגשו לתיק בעת חקירתו הנגדית של קנדרו. הוריתי כי אדרש להכרעה בתיק בש"א זה בגדר פסק דיני, ואף על כך להלן.

4.     ברי, איפוא, כי בין ב"כ הצדדים אין כל מחלוקת לעניינה של התובענה העיקרית שבפניי, באופן שהתובעת זכאית לסכום של 44,392 ₪. הגם שבכתב התביעה נטען כי לסכום זה יש להוסיף ריבית בשיעור 20%, כמקובל בבנק הפועלים, בגדר סיכומי הטענות נטען כי סכום זה נושא ריבית והפרשי הצמדה מיום 24.6.99, וכך בדעתי לנהוג.

     המחלוקת, איפוא, נסבה לעניינה של טענת הקיזוז שמעלה הנתבע כנגד התובעת. ברגיל, נטל ההוכחה לעניין הוכחתה של טענת קיזוז מוטל על הטוען, הוא הנתבע. ואולם ברי לי, בוודאי ככל שעסקינן לעניין עילת הקיזוז באשר להסכם הנטען שנקשר בין התובעת לבין הנתבע, כי יש להעמיק חקר בפסק דינה של כב' השופטת אסיף, ולעניין הפלוגתא הפסוקה שצמחה בעקבות פסק דין זה.

פסק דינה של כב' השופטת אסיף, ולעניין הפלוגתא הפסוקה
5.     בגדר התובענה שבפניי, כאמור, טוענת התובעת לשירותים של עובדים שלכל הדעות עבדו בשירות הנתבע, ומשום כך הודייתו בחובתו לשלם לתובעת בגין השירותים האמורים. בתובענה שנדונה בפני כב' השופטת אסיף נפרסה מלוא המחלוקת העובדתית באשר לעובדים הנוספים. התובעת טענה כי הנתבע פנה אליה בבקשה להבאתם לארץ של 6 עובדים זרים, נוספים לארבעה שכבר העסיק קודם לכך באמצעותה. כתוצאה מכך הגיעו לנמל התעופה בן גוריון 6 העובדים המוזמנים הנוספים מרומניה ואולם אז הנתבע, תוך הפרת ההתחייבות האמורה, סירב לקבל את 6 העובדים האמורים. התובעת, איפוא, עמדה במצוקה רבה לנוכח התכחשותו של הנתבע להתחייבויות האמורות. עקב כך נגרמו לה נזקים שונים שאת הטבתם דרשה מן הנתבע.

     הנתבע, שם כבפרשה בפניי, טען את טענת הקיזוז שבפניי. על פיה 6 העובדים הזרים האמורים לא הוזמנו עבורו, הגם שהוזמנו על שמו, והם היו עובדים שהתובעת אמורה הייתה לנייד אותם, כצרכיה, לנוכח מצוקת העובדים הזרים אותה עת, וזאת בתמורה המוסכמת של 0.5 דולר לכל שעת עבודת עובד זר.

6.     בגדר החלטתי מיום 17.2.04 הצבעתי על כך שבמחלוקת האמורה הכריעה כב' השופטת אסיף לחובת התובעת ולזכות הנתבע. ציינתי כי כב' השופטת אסיף "אימצה את גרסתו של הנתבע כי הוא כלל לא הזמין את העובדים לצורך עבודה אצלו. היא העדיפה את גרסת הנתבע על-פיה 'הוא הציע לתובעת לנצל את יכולתו ורשיונו להביא ארצה עובדים זרים כאשר ברווחים הנוגעים להעסקת עובדים אלה יתחלקו הוא והתובעת' (עמ' 20 לפסה"ד)" (סעיף 6). לנוכח זאת קבעתי כי ברי לי שהקביעה האמורה לא הצמיחה פלוגתא פסוקה לעניין התביעה העיקרית, הגם שהוספתי "שאין בדעתי לקבוע באופן סופי ונחרץ כי לא צמחה פלוגתא פסוקה לעניין הגנת הקיזוז של הנתבע". לכן קבעתי כי "שאלה זו נותרה פתוחה להכרעתי, הן במימד העובדתי ואף הן לעניין טענות שמשמיעה התובעת ביחס לחוקיותה של ההתקשרות הנטענת בהגנת הקיזוז". דחיתי את משאלת הנתבע אף לסמוך ממצאים לעניין שאלת המהימנות שבה פסקה כב' השופטת אסיף לזכותו של הנתבע וזאת לנוכח קביעתי כי "שאלת המהימנות בוודאי אמורה להיחרץ, מחדש, בכל הליך והליך. בוודאי שהיא, כשלעצמה, אינה יכולה להצמיח פלוגתא פסוקה" (סעיף 6).

7.     בחנתי, איפוא, מכלול הנתונים והשיקולים שבפניי וברי לי, בוודאי במישור העובדתי, כי במסכת שבפניי ניצבת פלוגתא פסוקה של כב' השופטת אסיף, המחייבת אותי ככל שעסקינן בהכרעה העובדתית שבמחלוקת הקוטבית שניצבה בין הניצים הן בתביעה שבפניה, אף הן בתביעה שבפניי. התובעת טוענת, מעיקרא, כי העובדים הזרים הנוספים הוזמנו על ידי הנתבע, לצרכיו, ובגדר הסכם המסגרת מ- 3.9.97 ששני בעלי הדין מודים בתוקפו במסכת שבפניי. הנתבע טוען, מעיקרא, כי העובדים הזרים הנוספים הוזמנו על ידי הנתבע, לצרכיה של התובעת, וכנגד תמורה מוסכמת של התובעת לנתבע, לנוכח העובדה שהעובדים הזרים הנוספים הוזמנו במסגרת מכסת העובדים שאושרה לו, ושהיו, מבחינתו "עובדים מיותרים". במחלוקת האמורה, כאמור, קבעה כב' השופטת אסיף, ובאורח נחרץ, כי הדין עם הנתבע. אכן, בהמשך, אדרש למשמעות הקביעה האמורה, ככל שעסקינן במסכת שבפניי.

8.     אכן, אמת ניתנת להיאמר כי ב"כ התובעת, בסיכום טענותיו הנאה והמפורט, חוזר ומשכנע על שום מה אין לרחוש אמון לגרסתו של הנתבע. הוא מצביע על שורה של סתירות, אף של פירכות, בגרסת הנתבע. מנגד, מונח בפניי פסק דינה של כב' השופטת אסיף המצביע, אף הוא, על שורה של סתירות ופירכות בגרסת קנדרו. אין בדעתי לשקלל ולקבוע מה היה מאזן שיקוליי הכולל מול שתי גרסאות לא-משכנעות, הן של האחד והן של השני. שהרי, זה הרציונאל הנעוץ בתורת מעשה בית דין, על שתי שלוחותיו המצמיחות השתק עילה והשתק פלוגתא. פרופ' נינה זלצמן, בספרה מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, מורה אותנו כי "אך שיקולים שבתקנת-הציבור מחייבים לשים סוף לדיונים משפטיים. על-כן, אף אין בודקים אם צדק השופט בהחלטתו, ואין טעות בפסק-הדין מספקת לבעל-הדין היתר להשתחרר מכבלי מעשה-בית-דין" (עמ' 4-5).

     משום כך לא אדקדק ואבחן האם, כשלעצמי, היו נוטות כפות המאזניים לזכות הנתבע, כהכרעת כב' השופטת אסיף, או לזכות התובעת, לנוכח היסוסיי ולבטיי. שהרי גם לו הייתי מגיע למסקנה השונה מזו שאליה הגיעה כב' השופטת אסיף, הן התובעת, הן אנוכי, איננו יכולים "להשתחרר מכבלי מעשה-בית-דין", לעניין הפלוגתא הפסוקה במחלוקת הקוטבית האמורה.


לעניין תיק בש"א 13546/05
9.     במהלך חקירתו הנגדית של קנדרו, ושעה שהוא נחקר לעניין הטענה של בריחת העובדים השנויים במחלוקת בגרסאות הצדדים ולצורך להשבת ערבויות בנקאיות, הוא העיד כי הוא החתים את הנתבע "על מסמך לדוגמא שאני מראה לך", הוא מוצג נ/2. בהמשך העיד קנדרו כי "אני לבקשתך מחפש מסמך המעיד על כך שהגשתי בקשה להחזר ערבויות ואני מציג לך מסמכים נוספים", הם מוצגים נ/3 עד נ/5 (עמ' 5 לפרוטוקול).

10.     בגדר תיק בש"א הנ"ל עותר הנתבע לצוות על התובעת להמציא את המוצגים המקוריים וזאת לנוכח החשד כי המוצגים האמורים הינם מזוייפים. כך, לשיטת הנתבע, לנוכח העובדה כי בכל המוצגים מתנוססת חתימתו של הנתבע, כשהיא אותה החתימה בדיוק. והרי הדבר אינו סביר. לא ייתכן כי בכל המוצגים כולם נחתמה חתימתו של הנתבע, כשהיא בעלת זהות מושלמת. אין זאת אלא, כך שיטת הנתבע, שהתובעת "או מי מטעמה 'שתל' את חתימתו של המבקש על המוצגים על מנת להטעות את הרשויות ואולי גם את בית המשפט ולחזק בדרך לא ראויה את טענותיו" (סעיף 4 לבקשת הנתבע).

11.     בקשת הנתבע האמורה היא חסרת שחר, והנני מאמץ את מכלול טענות התובעת בתגובתה לתיק בש"א זה.

     ראשית, אם אכן הגתה התובעת את מזימת-הזיוף, על מנת לבסס את טענותיה, מן הסתם הייתה מציגה המוצגים האמורים, בגדר ראיותיה-שלה, וראש לכל במצורף לתצהירו של קנדרו. מה בצע לתובעת "לייצר" מסמכים מזוייפים לביסוס טענותיה, אם היא לא מציגה מסמכים אלו, ומיוזמת עצמה?

     ברי, כך עולה מהפרוטוקול, כי המוצגים האמורים הוצגו על ידי קנדרו, רק בהקשר לחקירה נגדית ולבקשת ב"כ הנתבע. וככל שלנתבע יש השגות לעניין דיוקו של הפרוטוקול, ברי כי הדרך הנכונה הייתה להגיש בקשה לתיקונו.

     שנית, לא זו בלבד שהתובעת, כאמור, לא הציגה המוצגים האמורים בגדר ראיותיה, אף בגדר סיכום טענותיה היא אינה מאזכרת, אף אינה מסתמכת, על המוצגים האמורים. משמע, גם ככל שבקשת הנתבע יכולה הייתה לעורר דובים מרבצם, ולספק רעיונות נוספים המאששים את גרסת התובעת, הכפפה לא הורמה ולא נשמעה כל טענה, בהסתמך על המוצגים האמורים.

     שלישית, כאמור, ממילא, כך הכרעתי, מחייבת אותי קביעתה של כב' השופטת אסיף במחלוקת האמורה. ממילא המוצגים האמורים אינם דרושים עוד להכרעתי, לנוכח קביעתי זו.

     רביעית, הבקשה לוקה בשיהוי עצום, ואף פגומה מבחינה דיונית. ניתן היה לדרוש לעיין במסמכים האמורים, בגדר הליכי גילוי מסמכים. ניתן וצריך היה לטעון טענה חמורה אודות זיוף, או בעת החקירה ולמצער, בתכוף לאחר גמר החקירה האמורה.

12.     לנוכח כל אלו ברי לי שהבקשה בתיק בש"א 13546/05, אין בה ולא כלום והיא בבחינת רוב מהומה על לא מאומה.

עילת הקיזוז - טענות מקדמיות
13.     ב"כ התובעת, בגדר סיכומיו, טוען כי על בית המשפט להדוף את הדיון בעילת הקיזוז. כך, משום שני טעמים מקדמיים.

14.     הטעם הראשון נעוץ בפרשנות הפסיקה לעניין יישום דיני הקיזוז בהתאם לסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המורה אותנו כי "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין לחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". משמע, כך הטענה, עסקינן בחיובים כספיים "שלא מתוך עסקה אחת", אלא של שתי עסקאות. העסקה האחת, והיא אף החוקית והלא מוכחשת, היא לאספקת העובדים הזרים לנתבע באמצעות התובעת. העסקה השניה, והיא גם לא חוקית וגם מוכחשת, היא לאספקת עובדים זרים שלא לנתבע, הגם ש"במכסתו". מכאן, כי ניתן לקזז חיובים בגין שתי העסקאות, רק ככל שהחיובים בגין העסקה השניה, הם "חיובים קצובים". ב"כ התובעת מצביע על שורה של סתירות בגרסת הנתבע, לעניין החיובים המגיעים לו בגין אותם עובדים זרים נוספים. ממילא, אין עסקינן בחיוב קצוב. ממילא, לא ניתן לקזז את החיובים האמורים. פשיטא, במצב דברים זה יכול הנתבע להגיש תובענה נפרדת כנגד התובעת, אך לא לזכות בסעד של קיזוז.

15.     הטעם השני נעוץ באי החוקיות הנטענת שביסוד העסקה השניה. נושא הסדרת העסקתם של עובדים זרים הוסדר בחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א-1991. מטרת החוק היא להטיל פיקוח מלא והדוק על העסקת עובדים זרים, כדי למנוע את הצפת המדינה בעובדים זרים שאין בהם צורך חיוני והמתחרים באזרחי המדינה, וכן להבטיח תנאי שכר ושהייה הוגנים לעובדים הזרים. קבלת גרסתו של הנתבע, כך לשיטת הנתבע, מעודדת מצב של "שוק עבדים" במדינה, ואין ליתן לה יד. גם אם יחליט בית המשפט, בהקשר לטענה הראשונה, כי אין עסקינן בשני חוזים, אלא בחוזה אחד, הרי מכוח הוראות סעיף 19 לחוק החוזים הנ"ל, הרי ככל ש"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו, ניתן לביטול אותו חלק בלבד...". כך או כך, מתבקש בית המשפט, ולו על דרך של "הפרדה", שלא ליתן תוקף לעסקה השניה הנטענת, בהיותה בלתי חוקית.

16.     דין שתי הטענות המקדמיות האמורות להידחות. כך, ראש לכל, משום שקבלתן של הטענות האמורות גוזרת כליה גורפת על מכלול עילת הקיזוז. ואם אלו הם פני הדברים, אמורה הייתה התובעת להעלות את הטענות המקדמיות האמורות בפני כב' הרשם קפלן, בגדר בקשת הנתבע למתן רשות להתגונן. מכלול הטענות האמורות עמד בפני התובעת, כבר באותו שלב. לא זו בלבד שהתובעת לא העלתה את הטענות האמורות, הרשות להתגונן, כך הראיתי, ניתנה על מנת שהנתבע יתגונן "בטענת הקיזוז הנטענת". רק לנוכח זאת נקבע כי תצהירו ישמש כתב הגנה. ממילא, נפתח השער לדיון בטענת הקיזוז, לגופה ולעיצומה, באופן שאין להידרש לכל טענה מקדמית כאמור.

17.     ככל שעסקינן בטענת אי החוקיות, דומה שהתובעת "נזכרה" בכך שעה שביקשה להגיש כתב תשובה לכתב הגנתו של הנתבע ביום 8.8.04. בגדר החלטתי מיום 20.10.04 ציינתי שאין בדעתי להידרש לכתב תשובה "לאחר שנים מאז פתיחת ההליך, מה עוד שהתיק בשל להוכחות ונמצא בשלבי הגשת תצהירי עדויות ראשית" (סעיף 3). ככל שעסקינן בטענת היותו של החיוב "לא קצוב", ובגדר עסקה נפרדת, אף כתב התשובה האמור, שאת הגשתו לא היתרתי, לא כולל את הטענה האמורה.

     לכך חובר הנתון כי העסקה השניה אינה חייבת, בהכרח, להיות עסקה לא חוקית, כך אף לנוכח גרסת התובעת בפרשה שבפניי. הוכח כי אחד העובדים הזרים שמלכתחילה אמור היה לעבוד בשירות הנתבע עבר לעבוד אצל חברה קבלנית, רייכמן בע"מ, והכל באישור הרשויות המוסמכות, וכדין. משמע, תיתכן האפשרות החוקית של ניוד עובדים זרים, ככל שהדבר נעשה בהיתר ועל פי כל דין. העסקה, איפוא, אוצרת בחובה פוטנציאל של חוקיות, והיא מוחזקת ככזו. היא איננה, מעיקרא, בלתי חוקית יהא הדבר אשר יהא.

18.     שומה עליי, איפוא, להידרש לעילת הקיזוז לגופה, אף לנוכח קביעתה של כב' השופטת אסיף. ואולם טרם שאדרש לכך אפנה לעילת הקיזוז הראשונה לעניין תשלום המשכורות הנטען לתובעים בחודש ספטמבר 1998.

טענת הקיזוז הראשונה - תשלום בסך 10,059 ₪
19.      בחנתי חומר הראיות שבפניי ובדעתי להיענות לטענת הקיזוז האמורה, תוך שאני מאמץ את מכלול טענות ב"כ הנתבע ודוחה את טענות ב"כ התובעת בסוגיה האמורה.

20.     בגדר תצהירו של הנתבע הוא טען כי באוקטובר 1998 הוא שילם ישירות לעובדים את משכורת ספטמבר בסך 10,059 ₪ מכספו, ולא מכספי התובעת, כמוסכם. לתצהירו צורף נספח ג' אשר לטענת הנתבע הוא אישור של העובדים הזרים המעיד על כך. האישור הוא מיום 3.10.98. אכן הוא כתוב בשפה הרומנית ואולם מצוין בו הסכום של 2,424 דולר. דוח ספטמבר שבפניי מעיד על 808 שעות. אין חולקין כי העובדים הזרים היו זכאים ל- 3 דולר נטו לשעה. הסכום של 2,424 דולר מתיישב, איפוא, עם הנתונים האמורים.

     ב"כ התובעת טוען כי נספח ג' לא תורגם תרגום נוטריוני וחותמו לא התייצב לחקירה. איני מייחס כל משמעות לטענות אלו, בהיותן טרדניות וקנטרניות. העובד האמור חזר לרומניה זה מכבר. העובדה שמשמעותו המדויקת של תרגום המסמך אינה נהירה לי, אינה משנה דבר לנוכח העובדה שהיא מסייעת לגרסתו של הנתבע, הנשמעת סבירה והגיונית ומקובלת עליי. אם לכך חוברת העובדה שהנתבע לא נחקר כל עיקר אודות התשלום האמור, אף התובעת לא מסרה כל ראיה חשבונאית לסתור, ברי לי כי עליי להיענות לעילת הקיזוז הראשונה.

עילת הקיזוז השניה - העסקת עובדים זרים נוספים
21.     אדרש, איפוא, לעילת הקיזוז השניה, שאליה מיקדו הצדדים עיקר מעייניהם. עתה ראוי לחזור ולהידרש לפסק דינה של כב' השופטת אסיף, על מנת לאמוד על משמעותו ועל היקף תחולתו, ככל שעסקינן בשיקוליי.

22.     כב' השופטת הכריעה, כמבואר, לעניין צדקת גרסתו העובדתית של הנתבע. משמע, היא העדיפה את הגרסה הבסיסית של הנתבע, אף על אשר התרחש בנמל התעופה בן גוריון שעה שהגיעו העובדים הזרים הנוספים. וכך, בין השאר, העדיפה כב' השופטת את גרסת הנתבע, שצוטטה על ידה כמי ש"לטענתו... הציע לתובעת לנצל את יכולתו ורישיונו להביא ארצה עובדים זרים כאשר ברווחים הנובעים מהעסקת עובדים כאלה יתחלקו הוא והתובעת" (עמ' 20). ועוד קבעה כב' השופטת כי היא מאמצת את גרסת הנתבע על פיה "כל עניין הבאת העובדים נעשה בתיאום מוקדם עמו באופן ששני הצדדים אמורים היו להתחלק ברווח של העסקת אותם עובדים - העסקה שלא אצל הנתבע" (עמ' 21).

     כב' השופטת, איפוא, לא דנה בפרטי העסקה האמורה. היא לא קבעה כל ממצא לעניין כמות העובדים הזרים הנוספים, עניין התמורה המוסכמת, פרטי "חלוקת הרווחים" וכל כיוצא באלה. פסק דינה פילס את הדרך לנתבע לעשות כן. מסכת הראיות שהציג הנתבע קלושה וזרועה בסתירות רבות, שתפורטנה להלן. ברי שהנטל העקרוני להוכחת עילת הקיזוז מוטל על הנתבע, ואולם אף נושא זה ראוי לחידוד ולסייג, כפי שאבאר בהמשך.

23.     בגדר תצהירו למתן רשות להתגונן טען הנתבע כי העובדים הזרים האמורים מועסקים למצער 250 שעות עבודה בחודש. תחשיביו היו מבוססים על ההנחה האמורה. אין בדעתי לקבל הנחה זו של הנתבע, מכל וכל.

     ראשית, גרסה זו של הנתבע מבוססת על הנחתו כי לעובדים הזרים הובטחה מכסת מינימום של 250 שעות, בגדר ההסכמים שלהם עם התובעת. הנחה זו היא חסרת שחר. כל שנרשם בהסכם הסטנדרטי היא תנאי לתשלום "עבור שעות נוספות מעל 250 שעות" (נ/2). משמע, בשום מקום לא צוינה מכסת מינימום זו.

     שנית, אם אכן אלו היו פני הדברים לא היה כל מקום לגרסה החוזרת ונשנית של הנתבע על פיה התובעת זכאית לסך של 0.5 דולר "לכל שעת עבודה של כל עובד" (סעיף 7 ל-נ/6). אם אכן מדובר בתשלום קבוע, המתבסס על מכסת 250 שעות, אין מקום לתנאי הדן ב"כל שעת עבודה". משמע, התשלום מותנה בכמות השעות הפיזית שעבד כל פועל ופועל.

24.     בגדר ההסכם הנטען טען הנתבע, כאמור, כי סוכם על תעריף של 0.5 דולר לכל שעת עבודה. בגדר נספח כ' לתצהיר קנדרו (ת/1) רשם הנתבע כי "לפי סיכום עם גבי נא לזכות אותי בסך 20 סנט לשעת עבודה עבור 5 עובדים לפי .... השעות שהוגשו בעבורם". הנתבע מבאר כי לנוכח התחמקותו של קנדרו לעמוד בסיכום האמור, אף בעקבות "כמה שיחות קשות עם גבי ... הודעתי לו כי אני מוכן לתת לו הנחה משמעותית של 0.3 דולר לכל שעת עבודה המגיעה לי ובלבד שבכך נגמר העניין והוא משלם מיד את המגיע לי בדרך של קיזוז" (סעיף 10 ל-נ/9). לנוכח העובדה שהתובעת לא עמדה בסיכום האמור בוטלה ההנחה האמורה. במצב דברים זה טוענת התובעת, מכל מקום, כי הנתבע לא רשאי היה להסתלק מן הסיכום אודות תעריף של 0.2 דולר, שהמיר את הסיכום אודות 0.5 דולר.

25.     בגדר בקשת הרשות להתגונן טען הנתבע לחוב של הנתבעת בסכום של 40,359 ₪. בהתאם למיטב חישוביי, הסכום האמור מבוסס על הנחה של העסקת 5 עובדים נוספים למשך 4.5 חודשים מאוגוסט 98 ועד דצמבר 98 ושל העסקת 3 עובדים נוספים באופן שמינואר 99 ועד יולי 99 הועסקו 8 עובדים נוספים.

     אף בעניין זה התגלעו סתירות בגרסת הנתבע. בגדר תצהירו הוא דורש תשלום של 50,400 ₪ עבור 8 עובדים, למשך 250 שעות לחודש ולמשך שנה. ברי שיש בכך לא רק סתירה, אלא אף הרחבת חזית מול האמור בתצהיר בקשת הרשות להתגונן.

     זאת ועוד: גרסתו של הנתבע הייתה מבוססת על מכסה מאושרת של 10 עובדים זרים לשנת 98, המצדיקה את העסקתם של 5 עובדים "מיותרים". לא נמסר לי כל נתון, לעניין 3 העובדים הנוספים שנוספו בשנת 99, לעניין המכסה שאושרה לו בגין שנה זו.

26.     עתה ראוי לומר דברים אחדים לעניין נטל ההוכחה. לכאורה, אמור היה הנתבע להוכיח, להנחת דעתי, הן את עניין מניינם המדויק של העובדים הזרים הנוספים שנוידו על ידי התובעת להיכן שנוידו, הן לעניין מניין שעות העבודה המדויק שלהם וכל כיוצא באלה. אכן, מדובר בנתונים המצויים בידיעתה המובהקת של התובעת. יחד עם זאת יכול שהנתבע אמור היה לעשות מעשה נמרץ בסוגיה זו, על דרך הליכי ביניים, הצגת שאלונים ודרישה לגילוי מסמכים.

     מנגד, ולזכות הנתבע, אין להתעלם מכך שיישומו של ההסכם האמור מותנה בשיתוף פעולה בתום לב מצדה של התובעת. עליה לדווח לנתבע, מדי חודש בחודש, על אודות העובדים הזרים הנוספים, מספר שעות העבודה שלהם, על מנת שבעקבות דיווח זה ימציא הנתבע חשבונית לתובעת לתשלום. כך, כמסתבר, נהגו בעלי הדין לעניין התביעה העיקרית שבפניי. הנתבע מסר דוח שעות חודשי של העובדים שהועסקו אצלו. על יסוד זאת התובעת הנפיקה את חשבוניותיה שלה. ואולם התובעת לא מסרה את גרסתה-שלה לעניין העובדים הזרים הנוספים. כך, משום שהמשיכה לדבוק בגרסתה אודות כך שלא העסיקה או ניידה עובדים זרים נוספים אלו, שהרי אלו היו עובדיו של הנתבע. משעה שהתובעת המשיכה לדבוק בגרסתה זו, הגם שנדחתה על ידי כב' השופטת אסיף, ולא המציאה כל נתון אלטרנטיבי לנתונים שבפניי, ברי שאף שיקול זה נזקף לחובתה.

27.     כאשר כל השיקולים הללו לנגד עיניי סבור הייתי שלא ניתן לשלח את הנתבע ריקם, לנוכח המחדלים הראייתיים, אף לנוכח ריבוי הסתירות בגרסאותיו של הנתבע. אף מטעמי צדק לא ראוי, לטעמי, לקבוע, בנשימה אחת, את קיומה העקרוני של עילת הקיזוז, על יסוד קביעתה של כב' השופטת אסיף, ולשלול את כימותה הכספי, לנוכח הנתונים האמורים. משאלו הם פני הדברים סבור הייתי שיש להענות לעילת הקיזוז השניה של הנתבע, על יסוד אומדני השיפוטי. להלן אפרט שיקוליי לאומדני השיפוטי באשר לסכום לו זכאי הנתבע.

28.     איני מקבל, כאמור, את גרסת הנתבע אודות מינימום של 250 שעות. בחנתי, פרקטית, מה ממוצע השעות של העובדים שהועסקו אצל התובעת ומצאתי שמדובר ב- 129 שעות לחודש לעובד. אניח, איפוא, כי זה הבסיס לאומדני לעניין נתון זה.

29.     כב' השופטת אסיף, כאמור, נקטה בביטוי של "חלוקת רווחים". משמע, לכאורה, לא מדובר בתשלום שיגיע לנתבע, ללא ניכוי הוצאות, ושאינו מותנה ברווחים. על יסוד הנתון האמור, כך אומדני, נולד הסיכום אודות בסיס של 0.2 דולר לשעה, במקום הסיכום הראשוני על סך 0.5 דולר בשעה. אכן לא נעלם ממני מכתב הנתבע לתובעת נ/7 מיום 22.9.98 בגדרו חוזר בו הנתבע מן ההנחה שהעניק. המכתב האמור מפוקפק בעיניי, לנוכח העובדה שלא צורף לתצהירו של הנתבע. אניח, איפוא, בסיס של 0.2 דולר לשעה, לעניין אומדני.

30.     ברי לי כי הנתבע זכאי לתשלום בגין 5 עובדים למשך כל התקופה, דהיינו ל- 11.5 חודש. מפוקפק בעיניי עניינם של 3 העובדים הנוספים. בדעתי לערוך את חישוביי, על בסיס העסקת 5 עובדים נוספים בלבד לכל התקופה הנטענת.

31.     לנוכח כל אלו, איפוא, זכאי הנתבע לסכום של (5 עובדים X 129 שעות X 11.5 חודש X 0.2 דולר) 1,483.5 דולר. ערכו השקלי של סכום זה (לפי 4.1 ₪ לדולר כשיטת הנתבע) עולה לסך של 6,082 ₪.

סוף דבר
32.     התובעת, כמבואר, זכאית, כעולה מכתב התביעה, לסכום של 44,392 ₪. היכרתי בזכותו של הנתבע לקזז סכומים העולים לסך של 16,141 ₪. היתרה הנומינלית עולה לסך של 28,251 ₪. לנוכח העובדה שלא ראיתי לרחוש רוב אמון לגרסאות שני הצדדים, אף לנוכח הנתונים שנשקלו בגדר פסק דיני, בדעתי להמעיט בפסיקת הוצאות שהיו נפסקות במצב דברים שונה.

33.     לפיכך, הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך של 28,251 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 24.6.99 ועד מועד התשלום המלא בפועל, אגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל, כאשר הסכומים האמורים ישולמו לב"כ התובעת תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קיזוז חוב קצוב

  2. סעד עצמי קיזוז

  3. קיזוז מס תשומות

  4. פירוט טענת קיזוז

  5. קיזוז מע''מ תשומות

  6. טענת קיזוז כנגד שטר

  7. זכות הקיזוז של הבנק

  8. קיזוז הפסדים שוטפים

  9. הודעת קיזוז חוק החוזים

  10. קיזוז הפסדים של חברת בת

  11. קיזוז מס עסקאות שלא כדין

  12. קיזוז כספי ביטוח לחקלאים

  13. קיזוז חיובים בגין 2 עסקאות

  14. חוק קיזוז מיסים, תש"ם-1980

  15. קיזוז תגמולים לפי חוק הנכים

  16. עיקול צד ג - זכות קיזוז חובות

  17. הוכחה טענת קיזוז בתביעה שטרית

  18. תקנות קיזוז מסים, התשמ''א-1980

  19. קיזוז שכר לעובדים בחברה בפירוק

  20. כתב קיזוז מיוחד לטובת חשבון חברה

  21. קבלת גמלאות מביטוח לאומי ללא קיזוז

  22. קיזוז חובות מקצבת הנכות לה זכאי התובע

  23. קיזוז הפסדים בחברה לאחר שינוי שליטה

  24. סמכות ראש ההוצאה לפועל בענייני קיזוז

  25. ההלכה היא כי טענת קיזוז כמוה כטענת תביעה

  26. ההלכה היא כי טענת קיזוז יש לפרט לפרטי פרטים

  27. על פי הפסיקה דרישת הפירוט מוגברת עוד יותר בטענת קיזוז

  28. טענה לקיזוז חוב כספי שהומחה לנאשם, מפיצוי פלילי שהנאשם חויב בו

  29. אי ביצוע הקיזוז איננו מעיד על אי קיומו של חוב ואיננו מבטל את אותו החוב

  30. כשמדובר בטענת קיזוז, השאלה איננה מהו שוויים המינימלי, אלא מהו השווי המדויק

  31. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון