השאלה אם הערעור עוסק בבעיה משפטית מתעוררת לאור קביעת תקנה 12 לתקנות: "על החלטת וועדת הערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט המחוזי". יש בפסיקה לא מעט קביעות של בתי משפט, מהן עולה שאין זה תפקידה של ערכאת הערעור לבחון נכונות קביעות בנושאים עובדתיים שהוכרעו ע"י וועדת הערר ואף אין עליה לבחון את הדרך שבה הוועדה שקלה והעריכה את חומר הראיות. כך, בוודאי כאשר הסמכות של ערכאת הערעור צומצמה מראש לדיון בבעיה משפטית, כפי שנקבע בתקנות. להלן פסק דין בנושא ערעור על החלטת ועדת ערר מס רכוש וקרן פיצויים: פסק דין 1. לפני ערעור על החלטת וועדת הערר (להלן - הוועדה) לפי תקנה 12 לתקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), תשל"ג-1973 (להלן - התקנות). הוועדה קבעה כי בדין נדחתה ע"י המשיב תביעת המערערות להכיר בנזק שריפה שהתרחש במחסנה של המערערת 1 בעטרות כ"נזק מלחמה", כהגדרתו בסעיף 35 לחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961. המערערת 2 היא חברת הביטוח אשר שילמה למערערת 1 דמי ביטוח בגין השריפה, תוך קבלת התחייבות מהמערערת 1 לשפותה אם יתברר שמדובר בנזק הנכנס לגדרו של סעיף 35 הנזכר. 2. אין מחלוקת כי השריפה אירעה כתוצאה מהצתה בזדון. חוקרי המשטרה לא הצליחו לאתר את המצית ולא לקבוע את סיבת ההצתה. עם זאת, חוקרי המשטרה הגיעו למסקנה כי "אין ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות מלחמה/איבה נגד ישראל". 3. בהחלטתה ציינה וועדת הערר כי משטרת ישראל ביצעה חקירה מקיפה בניסיון לגלות את מבצעי ההצתה בטרם הגיעה למסקנת העדר ממצאים המצביעים על כך שהנזק נגרם כתוצאה מפעולות איבה נגד ישראל. הוועדה הוסיפה כי לא זו בלבד שהמשטרה קבעה כי אין בידיה ממצאים כאמור, אלא אף משרד הביטחון קבע שאין מקום להוצאת תעודה לפיה קיים חשד סביר שהרקע לשריפה הינו פעולת איבה. הוועדה קבעה כי המערערות לא הביאו ולו ראשית ראיה שיהיה בה כדי ללמד כי הנזק הינו נזק מלחמה ברמת הסתברות העולה על חמישים אחוז. הוועדה הוסיפה כי המערערות מנסות בסיכומיהן, כמו גם בניהול התיק בכללותו, ליצור "מצג מעורפל הכולל בליל של טענות נסיבתיות", מבלי להביא ולו ראיה עובדתית אחת המעידה כי הנזק הינו נזק מלחמה. הוועדה הסבירה כי היא נותנת במסקנתה משקל ראייתי משמעותי למסקנת משטרת ישראל ומשרד הביטחון. 4. המערערות טוענות כי הוועדה לא התייחסה לשורה ארוכה של ראיות שהובאו בפניה והתעלמה מהן. עוד טוענות המערערות כי הוועדה לא יישמה נכון את נטל הראיה המקובל בהליך אזרחי, ואילו פעלה כדבעי, היה עליה לקבוע, על פי הראיות שהוצגו בפניה, כי הוכח שהנזק הינו בבחינת "נזק מלחמה". עוד טוענות המערערות כי הוועדה לא הבינה כי ניתן להוכיח את המניע להצתה בראיות נסיבתיות, וחלף זאת חיפשה ראיות ישירות להוכחתו, כאשר היה עליה להסתפק בראיות הנסיבתיות שעמדו לפניה. 5. הראיות הנסיבתיות אשר על פי טענות המערערות מובילות למסקנה שרקע ההצתה לאומני הן אלה: א. אין מחלוקת שמדובר בנזק בזדון שנגרם בהצתה. ב. האזור בו נמצא המחסן (אזור התעשייה עטרות שבמזרח ירושלים), הינו אזור מועד לנזקי פח"ע - פעילות חבלנית עויינת (ראיה שנתקבלה בהסכמת הצדדים). ג. סמוך לאחר כיבוי השריפה נמצאה במקום קלטת אודיו בשפה הערבית, הקוראת לחידוש האינתיפאדה ולפגיעה בעם היהודי. ד. הוכח כי משפחת סביטאני (בעלי המערערת 1) קשורה למכירת קרקעות מול הר הבית לראשי המתנחלים, וככזו - היא נתפסת כמשתפת פעולה. זאת גם על רקע התעשרותה, המשויכת לקשרים עם הממסד הישראלי, ואף בשל כך שהעסיקה בכירים משירות הביטחון הישראלי בתפקיד בכיר. עוד הוכח, על פי הנטען, כי המשפחה נתפסת כמשתפת פעולה בשל היותה מחזיקה מחסני ערובה באשדוד, דבר שהינו חריג ביותר עבור גורם פלשתינאי, אלא אם יש לו קשרים מיוחדים עם הרשויות בישראל. כמו כן, הוכח שהחברה אינה סוגרת את עסקיה בימי שביתה על רקע פוליטי. ה. הובאה לפני הוועדה חוות דעת של מומחה, המבוססת על חומר מודיעיני, שלפיו דקות לפני הצתת המחסן ביקרו במקום שלושה מבכירי "הביטחון המסכל" הפלשתינאי. ההערכה המודיעינית היתה שהמחסן הוצת עקב אי-מתן תרומה בעבור אסירים פלשתינאים על ידי המערערת 1, כפי שנדרש ע"י אותם בכירים. המערערת 1 טוענת בהקשר זה כי בהיותם בכירים הפועלים בצוותא, לא ניתן לראות בהם גובי תרומות בעבור עצמם או בעבור הטבות אישיות. באותו הקשר נטען גם כי, לאור מעמדם והארגון בשמו פעלו, אין להעלות על הדעת כי היו מסתכנים ולוקחים את הכספים לעצמם, ועל כן, אין כאן חשש לסחיטה פלילית רגילה. יצוין כי, ההערכה לגבי גרימת ההצתה ע"י בכירי הביטחון המסכל הפלשתינאי מבוססת על תרשומת שיחה שערך שוטר מצוות החקירה במשטרה עם בעליה של המערערת 1, ובה נכתב "תרם כסף 10,000 הם לא ידעו בקשר לכך, איימו עליו ושרפו את המקום. ביקשו סליחה". מתרשומת זו עולה לכאורה כי אנשי הבמ"ס הודו בפני הבעלים כי הציתו את המחסן על כי לא העביר להם כספים. המערערות מייחסות למידע זה חשיבות רבה. בנוסף, מצביעות המערערות על "ראיות שליליות", כתיאורן, כדלהלן: לא נגנב דבר מהמחסן; המערערת 1 לא קיבלה איומים על רקע פלילי; אין כל ראיה, קשר או זיקה להצתה על רקע פלילי. המערערות מוסיפות כי טעתה הוועדה בכך שהתבססה על דברים שנכתבו על ידי השוטר סנ"צ רוזנברג בטופס 3294, לפיהם אין ראיות למניע לאומני. על פי הנטען, רוזנברג לא היה מעורב בניהול החקירה, ידיעתו מבוססת על קריאת תיק החקירה ואין לו שום מומחיות בנושא. המערערות מוסיפות שרוזנברג ביסס עמדתו על העדרן של ראיות ישירות לגרימת ההצתה, בעוד שעל פי ההלכה הפסוקה, ניתן ונכון להתבסס על ראיות נסיבתיות. מחקירתו הנגדית של רוזנברג עלו ממצאים שאינם מתיישבים עם מסקנתו, והסתבר גם, לטענת המערערות, שהוא אינו בקיא בפרטים ושכח קיומו של מידע מודיעיני בחומר בחקירה. עוד נטען בערעור כנגד תוכן עדותם של קציני משטרה אחרים. 6. המשיב טוען כי אין יסוד לערעור, מאחר שאינו נסוב על "בעיה משפטית". לשיטת המשיב, לא ניתן לעטוף עניינים עובדתיים תחת כסות של בעיה משפטית. עוד טוען המשיב כי צדקה הוועדה בקביעותיה לגופן. 7. השאלה אם הערעור עוסק בבעיה משפטית מתעוררת לאור קביעת תקנה 12 לתקנות: "על החלטת וועדת הערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית המשפט המחוזי". אכן, נמצא בפסיקה לא מעט קביעות של בתי משפט, מהן עולה שאין זה תפקידה של ערכאת הערעור לבחון נכונות קביעות בנושאים עובדתיים שהוכרעו ע"י וועדת הערר ואף אין עליה לבחון את הדרך שבה הוועדה שקלה והעריכה את חומר הראיות. כך, בוודאי כאשר הסמכות של ערכאת הערעור צומצמה מראש לדיון בבעיה משפטית, כפי שנקבע בתקנות. ראו: ע"ש (י-ם) 5203/98, מנהל מס רכוש נ' מוסא מחמד עליל (תקדין); ע"ש (י-ם) 9014/01, מישל גוזלן נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים ירושלים (תקדין). לעמדה לפיה השאלות המתייחסות לקביעת ממצאים ע"י וועדת הערר אינן בגדר שאלה משפטית, ראו: ע"ש 6/96, א.ד. בתי עץ (שבדיה) בע"מ נ' מנהל מס רכוש; ע"ש 381/97, תבליני גלעד בע"מ נ' מנהל מס רכוש ירושלים. למשמעות העיונית של המונח "בעיה משפטית" המופיע בהקשרים שונים, ראו: ע"א 266/97, מנהל מס שבח מקרקעין חיפה נ' מקס וויסמן (תקדין); ע"א 7624/04, השקעות ר.ע.ה בע"מ נ' מינהל מיסוי מקרקעין חיפה (תקדין) (להלן - עניין וויסמן). כב' השופט ש' לווין ביטא בעניין וויסמן את הכלל הרלוונטי באומרו: "מוטיב מרכזי בהגדרת שאלה כ'בעיה משפטית', להבדיל מ'שאלה עובדתית' הוא הרצון להחליט בנושא המגיע לבית המשפט לפי כללים מחייבים סטנדרטיים ... בית המשפט נדרש לקבוע מהו הכלל החל ואם הדבר נדרש - להחיל אותו על המקרה הקונקרטי" (סעיף 9 לפסק הדין). כב' השופטת שטרסברג-כהן ביטאה בעניין וויסמן את הכלל במילים אלו: "כאשר התשובה לשאלה המתעוררת אינה אמורה ליצור קביעה עובדתית או תשתית עובדתית אלא כלל משפטי העולה מן העובדות שנקבעו בערכאה הדיונית בהסכמה או על פי חומר הראיות, הרי לפנינו בעיה משפטית". 8. המערערות טוענת מנגד כי הערעור נסוב על בעיות משפטיות, מאחר שלשיטתן, החלטת הוועדה היא בגדר "הכרעה שלא על פי הראיות תוך התעלמות מופגנת מכל אותן ראיות ישירות ונסיבתיות שהוגשו; הכרעה בערר לפי נטל ראיות פלילי, הכרעה שלא על פי ראיות נסיבתיות, הכרעה שלא לפי דרך האלימינאציה; מבלי דיון מלא, שיטתי והוגן" (ס' 31 לסיכומים). אשר לטענת המערערות כי הוועדה פעלה לפי כלל בלתי נכון לעניין נטל ההוכחה, מטעימות הן כי בבר"ע 6904/97, ס'ת'ו' בקעות נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (תקדין, להלן - הלכת ס'ת'ו'), הבהיר בית המשפט העליון שבשל הקושי הראייתי הטבוע בנושא הוכחת המניע שביסוד פעולה הגורמת נזק לרכוש, בתי המשפט נזקקים לראיות נסיבתיות, וכי על התובע להוכיח תביעתו אך ורק כמקובל בהליכים אזרחיים, דהיינו - על פי מאזן ההסתברויות. לשיטת המערערות, הוועדה פעלה למעשה על פי נטל הראיות בתחום הפלילי. עוד טוענות המערערות כי הפסיקה - בשורת פסקי דין שניתנו ע"י בתי המשפט המחוזיים - וגם ההגיון, מלמדים כי לגבי הצתה בזדון יש לפעול בדרך האלמינציה, וכאשר נשללת האפשרות שבעל הנכס הצית את הנכס, ונשללת האפשרות שההצתה נעשתה על רקע פלילי, אזי נותרת האפשרות שההצתה נעשתה כחלק מפעולות איבה. המערערות טוענות כי עמדו בנדרש: הן היחידות שהביאו ראיות, המשיב לא הביא ראיות שכנגד, וחרף האמור נדחתה תביעתן, בניגוד לכלל האמור. טיעון המערערות מביא אותנו לכאורה לקביעות העובדתיות שבתיק, אם כי תוך כדי התייחסות להיבטים הנורמטיביים. דהיינו, הטיעון מביא למישור העובדתי, תוך כדי הישענות על טענת הפרת הכללים המשפטיים ההולמים. האם בשל ההיבטים הנורמטיביים מדובר בשאלות משפטיות? או מן הצד האחר - האם אין שאלות משפטיות הכרוכות בקביעת העובדות, כגון לעניין נטל הראיה, או באופן כללי יותר לעניין דרך קביעת הממצאים? להבנתי, שאלה זו מורכבת, והתשובה עליה אינה פשוטה. ברם, לאחר שבחנתי את טענות המערערות, הגעתי למסקנה שאין עלי להכריע בה בגדר העניין שלפני, מאחר שממילא יש לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לוועדה מטעם ברור אחר. אסביר דבריי להלן. 9. בחינת החלטת הוועדה מלמדת כי הוועדה חוזרת בגדרה על הקביעה שלא הובאה לפניה כל ראיה להיות הנזק "נזק מלחמה", ואולם, אין היא מתייחסת לראיות שעמדו בפניה, בין על דרך החיוב ובין על דרך השלילה, זולת באמירה כי המדובר ב"מצג מעורפל הכולל בליל של טענות נסיבתיות". אין הוועדה מנמקת כלל מדוע אין בראיות עליהן נשענות המערערות כדי להביא למסקנה הרצויה להן. הוועדה אינה מפרטת ראיות אלו ואינה דנה בהן, ובמובן זה המסקנה בהחלטה אינה מוצגת כתוצאה של הראיות הספציפיות והטענות שליוו אותן. בעל דין זכאי לדעת מה עלה בגורל ראיותיו, ובכלל זה להבין מדוע הראיות שהביא אינן בגדר ראיות או אינן אוצרות כח שכנוע. חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (החל גם על וועדת הערר בה עסקינן), קובע בסעיף 40: "החלטת בית דין תהיה מנומקת". ברי, אפוא, שהוועדה פעלה בנושא זה שלא על פי הכלל הראוי. לשיטתי, די בכך כדי להכניס את הערעור לגדר הערעורים המעלים בעיה משפטית ואף להביא לקבלתו בשל הפגם שנפל בהחלטה. אוסיף כי, הוועדה הבהירה בהחלטתה, כאמור לעיל, כי היא מייחסת משקל ראייתי משמעותי "לעובדה שמשטרת ישראל ומשרד הביטחון לא מצאו כי מדובר בנזק מלחמה", ואולם משהוועדה לא התייחסה כלל לראיות שהובאו בפניה ע"י המערערות, מתעורר הרושם שהיא נתנה משקל יתר לעמדת משרדים אלו, מבלי שבחנה ושקלה היא עצמה את הראיות שטרחו המערערות להעמיד בפניה. אני סבורה כי כאשר הגופים האמורים לא מצאו ראיות שמדובר בנזק מלחמה, אין ביד הוועדה לייחס לעובדה זו משקל מכריע, שהרי ממילא את השאלה אם הוצגו לעניין זה ראיות המובילות לכיוון זה או לכיוון אחר, עליה לבחון על פי הראיות שהובאו לפניה. בגדר בעיית אי-ההתייחסות לראיות שהובאו ע"י המערערות, אציין כי, הוועדה גם לא הבהירה מה עמדתה כלפי העולה מהתיק הסודי ס/1 (תיק שנקרא כך בשל טענות חסיון שהועלו לגביו ע"י המשיב), לגבי זהות מבצעי ההצתה ורקע ההצתה, ראיה שהמערערות מייחסות לה משקל רב. כאמור, מפי מנהל המערערת 1 נרשם כי בכירי הביטחון המסכל הודו בפניו כי ההצתה בוצעה בשל אי-מתן תרומה עבור אסירים פלשתינאים. הוועדה לא התייחסה לנתון האמור. לא ניתן לדעת האם הדבר נבע מכך שהוועדה סברה כי אין להתחשב במידע זה בשל בעיה מתחום דיני הראיות, או אולי סברה כי אין העובדות האמורות מצביעות על "נזק מלחמה" כהגדרת המונח בחוק. אפשר שאילו ניתנה הנמקה, היה ברור שמדובר בבעיה משפטית, בין מאחר שמדובר בפירוש לא נכון של החוק - ואיני קובעת שרק פירוש כזה יכול להביא לאותה תוצאה - ובין מאחר שהוועדה הדריכה עצמה באופן לא נכון לעניין ההתייחסות לראיות - ואיני קובעת כאן שהראיות מובילות דווקא למסקנה הרצויה למערערות. הוועדה גם לא התייחסה לראיות אחרות שהמערערות נשענו עליהן, אם כי כתבה כי ב"כ המשיב ציין בכתב תשובתו לערר שורה ארוכה של עובדות ונסיבות השוללות את ההכרה בתוצאות השריפה כנזק מלחמה. נראה כי אותם נימוקים היו מקובלים על הוועדה. מהנימוקים שפורטו ע"י ב"כ המשיב, בחרה הוועדה לציין את הבאים: המערערת 1 נמצאת בבעלות משפחה ערבית מכובדת תושבת מזרח ירושלים, עיקר פעילותה הינו במגזר הערבי ביו"ש ובמזרח ירושלים, והיא מעסיקה עשרות עובדים ומפרנסת עשרות משפחות תושבות אזורים אלו (אפשר ששיקול זה הובא כדי להפריך את הטענה שהמערערת 1 נתפסה במגזר הערבי כמשתפת פעולה, ואולם, הדבר לא הובהר). כמו כן, למערערת 1 סניפים רבים באזורי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, וסביר להניח שאילו רצו גורמים פלשתינאים כלשהם לפגוע במערערת 1, היו יכולים לעשות זאת ביתר קלות באותם מקומות. כן ציינה הוועדה כי באזור המחסן לא נמצאו סיסמאות לאומניות כלשהן ו/או כרוזי תעמולה שהיו עשויים לקשור את האירוע לרקע לאומני. וכן - באזור המחסן מצויים עסקים רבים בבעלות יהודית - שמהווים, כך סביר להניח, יעדים "מקובלים" יותר לפח"ע - אך אותם עסקים לא נפגעו. עוד ציינה הוועדה כי לאחר האירוע לא נטל על עצמו שום ארגון עויין את האחריות למעשה. לעניין השיקולים האמורים שפורטו בהחלטת הוועדה, אציין כי אפשר שיש בהם או בחלקם משום תשובה לשיקולים שהמערערות ביקשו להעלות באמצעות ראיותיהן הנסיבתיות, אך הוועדה לא הציגה כך את הדברים. למעשה, הוועדה כלל לא הציגה את הראיות שהמערערות לומדות מהן את דבר היות הנזק "נזק מלחמה", ולא ניתן לדעת אם שקלה אותן. בהעדר התייחסות מפורשת וברורה לראיות אלו, לא ניתן לבחון את ההחלטה בערכאת הערעור ולקבוע אם ההחלטה מעוררת שאלה משפטית הטעונה הכרעה. כך גם אין לדעת אם הוועדה סברה שאין ביד המערערות להישען על ראיות נסיבתיות, ועל כן דחתה את התביעה. יתר על כן, עובדת אי-ההתייחסות לראיות המערערות, היא עצמה, מעוררת בעיה משפטית, מאחר שהתוצאה המשפטית שהתקבלה אינה נובעת מהראיות שהובאו או אינה מוצגת ככזו. לשון אחר: חסרה הנמקה, ולא ניתן לעקוב אחר הלך החשיבה של הוועדה ביחס לראיות שהובאו. כאמור, הוועדה מחויבת במתן הנמקה. ההנמקה היא המאפשרת גם את הביקורת ע"י ערכאת הערעור (ראו בהקשר אחר, י' זמיר, הסמכות המינהלית, עמ' 897, עמ' 909), ולכן, על אף שאין לומר על ההחלטה בה עסקינן שאין בה כל הנמקה - שהרי, כאמור, פורטו מספר שיקולים - יש, לשיטתי, לומר שאין היא מנומקת כנדרש, מאחר שאין היא מתייחסת לראיות שהובאו לפניה, והרי ראיות אלו מונחות בבסיס טיעוני המערערות. ההנמקה צריכה להתייחס לטיעון הספציפי שהועלה. לעניין מידת ההנמקה, הפנה פרופ' זמיר בספרו הנזכר (שם, עמ' 909) לדבריו של כב' השופט ש.ז. חשין בע"א 30/56, בן חרוש נ' קצין התגמולים, פ"ד י', 931, 932, בעניין מידת ההנמקה הנדרשת מוועדת ערעור לפי חוק הנכים תגמולים ושיקום, שהחוק מחייב אותה לתת נימוקים להחלטתה - "עניין שהעדויות בו מועטות, העובדות ברורות ושאלות התיק אינן מסובכות, אין מן ההכרח להרחיב עליו את הדיבור, וועדת ערעור יוצאת ידי חובתה בהסבירה קצרות שאין היא משוכנעת באמיתות גירסתו של המערער או של המשיב. אך לא כך הדבר כשעצם אי השכנוע טעון הנמקה". מהאמור עולה, לענייננו, כי הנמקה שאין בה התייחסות לראיות הספציפיות שהמערערות סבורות כי הן מוכיחות את טענתן אינה בגדר הנמקה הולמת. וראו לעניין חשיבות ההנמקה ולעניין מידת ההנמקה גם רע"א 8996/04, עודד שכטר ואח' נ' נציגות הבית המשותף (תקדין), כן ראו עע"מ 2418/05, צ'רלס מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה (נבו), סעיף 21, וכן מאמרו של י' דותן, חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים, מחקרי משפט י"ט, 5, שבו קורא המחבר, בדונו בשאלת תוצאות הפרת חובת ההנמקה, לשינוי היחס המרוסן וההססני של בתי המשפט להפרת חובת ההנמקה באופן שבתחום תוצאות ההפרה, יופגן על ידם "המעוף והתנופה המאפיינים את יחסים לעקרונות אחרים של המשפט, ובראשם כללי הצדק הטבעי המסורתיים" (שם, עמ' 65). הנמקת החלטות תורמת לאיכות ההחלטה - "חיובו של מקבל ההחלטה מהווה כלי חשוב בידי המחליט לבקרה עצמית של החלטותיו", דותן, שם, עמ' 8. בשל טעם חשוב זה להנמקה, אני סבורה שדין ההחלטה בה עסקינן להתבטל, ויש להחזיר את התיק לוועדה לדיון מחודש. מדובר במקרה שבו הליך הבאת הראיות לפני הוועדה והדיונים לפניה היה ממושך מאוד, ולא יתכן שבסופו לא תייחס הוועדה לאותן ראיות שטרחו המערערות להביא, חרף חובה חוקית ברורה לנמק את ההחלטה. לאור האמור, אני רואה לנכון לבטל את החלטת הוועדה כדי ששיקוליה יובהרו בהחלטה חדשה, שתבוא חלף ההחלטה הקודמת. ויוטעם, הנמקה מחודשת יכולה, מטבע העניין, אף להביא לתוצאה אחרת. 10. לאחר שקיבלו רשות להוסיף שני נימוקי ערעור, העלו המערערות שתי טענות נוספות. אחת מהן היא הטענה שנגרם למערערות נזק בשל חקירת המשטרה במקרה זה, ויש לכך השלכה על הנטלים הראייתיים. טענה זו מבוססת על הערכת המערערות שהמשטרה התרשלה במקרה זה. בכך שלא ביצעה חקירה מינימאלית לבירור המניע להצתה, אף כי היה בידה מידע קונקרטי בדבר זהות המציתים, כפי שהתברר מהחומר המודיעיני הסודי שנחשף רק לאחר מאבק משפטי. לפי טענה זו, בשל ההתרשלות הנטענת עבר נטל הראיה במקרה זה אל המדינה לשלילת המניע הלאומני. המערערות נשענות לעניין טענה זו על הלכת דנ"א 1912/05, מדינת ישראל נ' עאזם עבדאללה סעיד דאהר ואח' (תקדין), וטוענות לעניין זה כי מדובר בהלכה חדשה. מאחר שהגעתי למסקנה שדין החלטת הוועדה להתבטל, אני רואה לנכון גם להורות שהמערערות תוכלנה להעלות לפני הוועדה גם טענה זו, אף אם לא העלו אותה בטרם מתן ההחלטה המבוטלת. אין בהחלטתי כאן כדי לקבוע שהטענה רלוונטית, ואולם, אני רואה לנכון לאפשר העלאתה, מאחר שניתן לראות בפס"ד דאהר פס"ד המגלה פנים חדשות בהלכה. הטענה השניה היא שמן הראוי לפסוק פיצוי למערערות אף אם לא הוכיחו מה היה התהליך שגרם לנזק, כאשר ניתן להסתפק בקיומו של קשר סיבתי הסתברותי לנזק על יסוד ראיות סטטיסטיות או על דרך של אומדנא. לענין זה נשענות המערערות על ע"א 7375/02, בי"ח כרמל-חיפה ואח' נ' מלול (תקדין), שבו נקבע, כטענת המערערות, שגם אם התובע אינו מסוגל להוכיח את הקשר הסיבתי לנזק שנגרם לו על בסיס נטל הראיה המקובל בהליך אזרחי (מאזן ההסתברות), הרי שאם בנסיבות העניין קיים קושי מובנה בהוכחת הקשר הסיבתי, עדיין ניתן לפסוק פיצוי לטובתו, מאחר שגישת ה"הכל או לא כלום" עלולה לגרום לאי-צדק. המערערות מצביעות בהקשר זה על הראיה בדבר הודעת בכירי הבמ"ס בפני מנהל המערערת 1 בצד הראיות הנסיבתיות האחרות. מאידך, מודות המערערות כי לא ניתן לשלול לחלוטין רקע פלילי רגיל למעשה. לכך יש להוסיף, טוענות המערערות, את הקושי המובנה בהליך מסוג זה - הקושי להוכיח מניע שביסוד הפעולה שגרמה לנזק, קושי שהוכר בהלכת ס'ת'ו' הנ"ל ובפסיקה נוספת. לכן, מוסיפות וטוענות המערערות, בשלו התנאים ליישום הלכת מלול בעניינן. מקובלת עלי טענת המשיב, כי אף כי פסק דין מלול ניתן ביום 31.3.05, אין מדובר בהלכה חדשה, אלא, בהלכה שנפסקה שנים קודם לכן, בע"א 231/84, קופ"ח של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312, ואולם, מאחר שמדובר בטענה משפטית הנוגעת לאופן ההתייחסות לראיות, ואין מדובר בנושא המצריך קבלת ראיה חדשה, ומשממילא יהא על הוועדה לבחון מחדש את העניין, אני רואה לנכון לאפשר גם העלאת טענה זו לפניה. גם בהקשר זה אדגיש כי, אין בדברים אלה כדי להביע דעה בדבר הרלוונטיות של טענה זו לדרך פעולתה של הוועדה או לנסיבות המקרה. 11. לאור האמור, אני רואה לנכון לקבל את הערעור, לבטל את החלטת הוועדה ולהחזיר אליה את התיק למתן החלטה, שביסודה בחינת כלל הראיות שבתיק, זאת לאחר שמיעת סיכומים. המשיב ישלם הוצאות הערעור, וכן שכר טרחת עורך דין, בסך 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ. מס רכוש - נזקי מלחמהערעורעררועדת ערר