סעיף 49ב(2) לחוק מיסוי מקרקעין

העוררים ביקשו לקבל פטור ממס שבח על פי סעיף 49ב(2) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג - 1963 בגין דירת מגורים יחידה. בסעיף 49ב(2) לחוק נאמר בין היתר כי: (2) הדירה הנמכרת היא דירתו היחידה ... ובארבע השנים שקדמו למכירה לא היתה לו בעת ובעונה אחת יותר מדירת מגורים אחת כאמור; הוראה זו לא תחול על מכירת חלק בדירה שהוא פחות מ-25% ממנה ..." פטור ממס או הנחות ממס, הינם היוצא מן הכלל, לכלל של חובת תשלום המס. לפיכך, על הטוען להפחתה או פטור ממס להוכיח, כי הוא יכול לחסות בהוראה מפורשת בחוק שמעניקה זאת. נפסק, כי תמיד צריך למצוא אחיזה ארכמדית בלשון החוק. לשון הנורמה משמשת הן נקודת המוצא לתהליך הפרשנות, והן מסגרת שבתוכה הפרשנות פועלת. המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה. המועד הקובע לבחינת התקיימות תנאי הפטור ממס, הינו מועד מכירת הזכות במקרקעין שבגינה מבוקש הפטור. להלן פסק דין בנושא פסק דין לפנינו ערר שעניינו בקשתם של העוררים לקבל פטור ממס שבח על פי סעיף 49ב(2) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג - 1963 (להלן - החוק), אשר נדחתה ע"י המשיב. העובדות ביום 12.6.2000 מכרו העוררים דירת מגורים, בגינה קבלו העוררים פטור ממס כ"דירת מגורים מזכה", על פי סעיף 49ב (1) לחוק (ראו חוזה מכירה מ/4). לעוררת 2 היה חלק (1/72) בדירת מגורים אותו קיבלה בירושה. ביום 27.2.01 נמכרה הדירה הנ"ל ע"י מנהל העיזבון (ראו - מ/3) (להלן - דירת הירושה). ביום 3.9.02 מכרו העוררים את דירת המגורים נשוא הערר ובגין מכירתה ביקשו פטור מלא ממס על פי סעיף 49ב(2) לחוק (ראו - מ/2). 4. בדיקה שערך המשיב העלתה, אי התאמה בין כתובת הנכס לבין הגוש והחלקה המפורטים על גבי ההצהרה ועל גבי הסכם המכר. מאידך נמצא כי בגוש ובחלקה הנ"ל קיים משרד שבבעלותם של העוררים. 5. ביום 24.2.03 דרש המשיב מב"כ העוררים להמציא מסמכים נוספים שיסבירו את אי ההתאמות והדגיש כי במידה ולא יומצאו המסמכים עד ליום 4.3.03 תקבע שומה על פי שיקול דעתו והמידע המצוי בידו (ראו - נספח ב' לערר), ומשלא נתקבלו הבהרות הוציא המשיב שומה לפי מיטב השפיטה. 6. ביום 18.5.03 הגישו העוררים השגה, וביום 16.9.03 החליט המשיב לדחותה. בהחלטתו ציין המשיב: "מכיוון שלא ברורה מהות הנכס הנמכר מיקומו וזיהוי הגוש והחלקה, לא מצאתי מקום לתיקון השומה וזאת עד להוכחת מהות הנכס ע"י נסח רישום, ביקור במקום". בהחלטתו הדגיש המשיב, כי פניות אין ספור בעניין להגיש את הפרטים עלו בתוהו (ראו - החלטה מ/6). 7. במועד כלשהו, המציאו העוררים למשיב, פרטים נוספים. ברם, המשיב, לא לנכון להוציא שומה מתקנת וללא הנמקה הותיר את ההחלטה בהשגה בעינה. 8. ביום 20.11.03 הוגש הערר שבפנינו. בכתב הערר הלינו העוררים על החלטת בהשגה. 9. ביום 27.9.06 שיגרה ב"כ המשיב מכתב אל ב"כ העוררים, בו הבהירה, כי מבדיקת נתונים שהיו בפני המשיב, נמצא כי העוררים אינם זכאים לפטור ממס וזאת משני טעמים. הטעם הראשון,התייחס לפטור על פי סעיף 49ב(1), לחוק. לא נעסוק בטעם זה שאיננו רלוונטי לענייננו, כעולה מסיכומי הצדדים וגם מהטעם, שסעד כזה לא נתבקש. אשר לטעם השני, נאמר: "2. לא קמה זכאות לפטור גם מכוח סעיף 49ב(2) וזאת משום שחלק מדירת מגורים הקטן מ- 25% אשר היה בבעלות העוררים בתקופת ארבע השנים שקדמו למכירת הדירה ואשר נמכר לפני המכירה הנדונה, הינו בגדר דירת מגורים נוספת לעניין הפטור ממס על פי סעיף 49ב(2) לחוק האמור. האמור לעיל נכון, ללא קשר לשאלה האם הדירה שחלקם של העוררים בה קטן מ- 25% נמכרה בפטור או לאו. ..." יודגש, כי מהנמקת המשיב לעיל, לא ניתן להבין את המועד בו נערכה הבדיקה שבעקבותיה נתגלו העובדות החדשות. 10. ביום 27.2.01 נמכרה דירת מגורים שירשה העוררת 2 ביחד עם יורשים נוספים. חלקה של העוררת 2 היה 1/72, הדירה נמכרה ע"י מנהל העיזבון ללא פטור ממס (להלן - דירת הירושה). עובדת קיומה של דירת הירושה ומועד מכירתה לא גילו העוררים והיא נתגלתה אגב בדיקה שערך המשיב. המחלוקת המחלוקת העיקרית בערר זה, סבה סביב השאלה, האם, בנסיבות המקרה שלפנינו, קמה לעוררים זכות ליהנות מפטור ממס, בגין מכירת הדירה נשוא הערר מכוח סעיף 49ב(2) לחוק . בנוסף למחלוקת זו עורר ב"כ העוררים טענות דיוניות שאתייחס אליהן בהמשך. . טענות ב"כ בעלי הדין בתמצית טענות העוררים דין השומה שהוציא המשיב להתבטל, בין היתר, משום שהתעלם מנתונים אמיתיים שהיו בפניו ולא מצא לנכון להוציא שומה מתקנת. שיחות טלפוניות ואחרות לרבות מכתבה של ב"כ המשיב, אינם תחליף להחלטה מתקנת ומנומקת. המשיב עשה דין לעצמו ודרש לייחס לערר זה נושא שמעולם לא בא לידי ביטוי בשומה ונימוקיה, ומשחלף המועד לתיקון השומה, המשיב חיפש מוצא לחייב את העוררים בתשלום מס שאין הם חייבים בו. עוד נטען, כי בנסיבות העניין, כשהחליט המשיב שלא להעניק פטור ממס, היה עליו, להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק ביזמתו, להתיר בהוצאות, שהוציאו העוררים, בניכוי על פי סעיף 39 לחוק, ולתקן את השומה בהתאם. לגופו של עניין נטען: העוררת 2 ירשה כסף שקיבלה ממנהל העיזבון ולא חלק מדירה. הדירה הייתה בחזקת מנהל העיזבון, ונמכרה על ידיו. על כן, הדירה נשוא הערר הינה דירתם היחידה ובארבע השנים שקדמו למכירתה, לא הייתה להם, בעת ובעונה אחת, יותר מדירת מגורים אחת. 4 . גם אם תאמר כי, העוררת 2 ירשה דירה, חלקה בדירה זו היה פחות מ- 25% ומטעם זה, חלק זה אינו יכול לעמוד למכשול בפני העוררים לזכות בפטור המבוקש. המחוקק קבע בסעיף 49ב(2) ובסעיך 49ג לחוק, כי גם אם היה לנישום, בנוסף לדירה הנמכרת, חלק שהינו פחות מ- 25%, הדירה הנמכרת תיחשב כדירתו היחידה. טענות ב"כ המשיב ב"כ המשיב ביקשה מאתנו לדחות את הטענות הדיוניות של העוררים, בין היתר, מטעם זה שלא טרחו להמציא למשיב פרטים נוספים לרבות עניין דירת הירושה, דבר שהמשיב גילה בעצמו. לגופו של עניין טענה בין היתר: העוררים לא הרימו את הנטל שרבץ לפתחם, ולא הוכיחו כי במועדים הרלוונטיים לא הייתה להם דירת מגורים נוספת או דירת מגורים בנוסף לדירת הירושה. לעניין זה, נטען בין היתר, כי העוררים הצהירו על נתונים מזהים שגויים ולא שעו לדרישת המשיב להמציא פרטים נוספים לרבות פרטים רלוונטיים אחרים להוכחת טענתם. העובדה כי הדירה נמכרה ע"י מנהל העיזבון אינה רלוונטית לענייננו, למנהל העיזבון אין חלק בעיזבון וכל תפקידו מתמצא בניהול העיזבון. מטעם זה, אין לומר כי העוררת 2 ירשה כספי עיזבון. העוררת 2 ירשה חלק מדירה, חלק זה הינו בבחינת "דירת מגורים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. דירת הירושה נמכרה פחות מארבע שנים לפני מכירת הדירה נשוא הערר. נמצא כי בארבע השנים שקדמו למכירת הדירה נשוא הערר, הייתה לעוררים, "בעת ובעונה אחת, יותר מדירת מגורים אחת". סעיף 49ג לחוק אינו יכול לסייע לעוררים. סעיף זה מתייחס לנקודת זמן שבהווה, בעת מכירת הדירה נשוא הערר, ולא למועד קודם אחר. דיון ב"כ העוררים הקדיש בסיכומיו חלק ניכר לטענות הדיוניות והמעיט בהתייחסו לטענה המהותית. אדון תחילה בטענות הדיוניות. הכלל הוא, שהנטל להוכחת זכאות לפטור ממס, מוטל על כתפי הנישום הטוען לפטור כזה. וכמו, כן החזקה כי ידיעת החוק הינה נחלת שני הצדדים ולא של צד אחד בלבד. נראה לי בנסיבות דנן, כי דבר קיומה של דירת הירושה הינו פרט מהותי לעניין הפטור אותו ביקשו העוררים, זאת על אף טענותיהם באשר למעמדה של דירה זו והמחלוקת הפרשנית בשאלה, האם הם זכאים לפטור ממס. בנסיבות אלה שומה היה על העוררים להביא בפני המשיב את כל העובדות הרלוונטיות שבידיעתם לרבות עובדת קיומה של דירת הירושה. לו גילו העוררים את העובדה הנ"ל במועד המתאים, המחלוקת האמיתית בין הצדדים הייתה צפה ועולה, כשהיא מאפילה על טעותם של העוררים בזיהוי הדירה נשוא הערר, ומן הסתם, הייתה זוכה לתשומת לב והתייחסות כבר בשלב הוצאת השומה ולמצער, גם בהשגה ובהחלטת המשיב בהשגה. כאן אני מגיע לטענת בטלות השומה מחמת זה שלא נומקה. בנסיבות דנן, אין לבוא בטרוניה עם המשיב שקבע את השומה לפי מיטב שפיטתו. מעובדות המקרה ברור, כי נכון למועד ההחלטה בהשגה, העוררים לא זו בלבד שלא דיווחו על דירת הירושה, הם המשיכו במחדל, ולא המציאו את הפרטים שנדרשו להמציא. מכאן אעבור לשאלה, האם טעה המשיב שלא נימק את עמדתו בסרבו להעניק את הפטור. הגם אם תאמר, שמן הראוי היה שהמשיב, יתקן את ההחלטה בהשגה ויוסיף כי מחמת זה שגילה את עובדת קיומה של הירושה לא ראה בהמצאת הפרטים המתקנים משום טעם לתקן את השומה, ולא להשאיר נימוקים אלה לשלב שלאחר הגשת הערר, האם יש בכך עילה לבטלות השומה ? לאחר שקילת נסיבות העניין, אני סבור שיש להשיב על השאלה בשלילה ואין בעובדה זו משום הצדקה או עילה לקבלת הערר. יש לזכור, כי עקב מחדלם של העוררים, המשיב דחה את ההשגה על יסוד זה שהעוררים לא המציאו פרטים שנדרשו להמציא. על כן, משגילה המשיב עובדת קיומה של דירת הירושה, המועד לתיקון שומה חלף לו, על כן לא מצא בפרטים שהמציאו העוררים טעם לתקן את השומה כדי להגיע לאותה תוצאה. בנסיבות אלה, אין לראות באיחור המשיב עד לשלב שלאחר הגשת הערר, משום פגיעה ממשית באינטרס של העוררים. המשיב לא גילה את דעתו בשלב מוקדם בטרם נשמעו הראיות. בפנינו עמדה כשאלה מרכזית, השלכותיה של דירת הירושה על זכאותם של העוררים לפטור. בנסיבות דנן, האיחור במסירת הודעתו של המשיב לא מנע מהעוררים להביא את טענותיהם או להגיש כל בקשה רלוונטית למחלוקת (השוה: בשא 19287/07, וע 1121/07 בעניין סובול יהושע נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור נתניה) (להלן - עניין סובול). שאלה נוספת היא:, האם במועד בו גילה המשיב את נושא דירת הירושה, בין אם מועד זה היה לפני או אחרי תום המועד של 4 שנים כקבוע בסעיף 85 לחוק, היה עליו לפעול מיזמתו לתקן את השומה או להאריך את המועד כדי לפתוח את השומה, ולאפשר ניכוי הוצאות שלטענת העוררים, היו להם לבניית הדירה. ב"כ העוררים הקדיש חלק ניכר מסיכומיו כדי להראות שניתן להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק. אין בדעתי להיכנס לעובי הקורה לשאלת סמכותו של המשיב להאריך את התקופה הקבועה בסעיף 85 לחוק מכוח סמכותו לפי סעיף 107 לחוק. ועדה זו הביעה את דעת ב- וע 1340, 1341 ,1342/05 בעניין סטרינסקי הלל, ב - וע 1012/05 בעניין כספי רות ובפסקי דין נוספים ואין צורך לחזור על דברים שנאמרו. אני מסכים לדעה שבהתקיים נסיבות מיוחדות וחריגות רשאי המנהל להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק. האם היה על המנהל להאריך את המועד מיוזמתו על פי סעיף 85 לחוק, "המנהל רשאי , בין ביזמתו ובין לפי דרישת מי ששילם את המס לתקן שומה". בסעיף 107 (א) לחוק נאמר, ש"המנהל רשאי להאריך כל מועד, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה" (ההדגשות שלי - י.ב). בנסיבות המקרה שלפנינו מזדקרת השאלה, היכן היו העוררים, כשהעובדות היו נהירות להם והחלטת המשיב הדוחה את בקשתם לפטור הובאה לידיעתם. מדוע הם לא הזדרזו להגיש למשיב בקשה מפורטת, שנועדה אך לטובתם, אתמהה. לא זו בלבד שהעוררים לא טרחו להתייחס לעובדות רלוונטיות, אלא גם לא טענו לסעד של ניכוי הוצאות אף במהלך הדיון בפנינו, ולא הגישו בקשה מתאימה תוך פירוט ניכויים כלשהם. הטענה הועלתה לראשונה, בסיכומים ללא כל פרטים שניתן להתייחס אליהם. בנסיבות המקרה שלפנינו, אני סבור שלא היה מקום שהמשיב יצא מגדרו יפעל מיזמתו כדי לתקן את השומה בלי שנתבקש לעשות כן, מקום שהיה על העוררים לבקש וליזום תיקון כזה תוך גילוי כל העובדות הרלבנטיות, המצויות בידיעתם, אם היו כאלה. המשיב סבר, על פי השקפתו, שאין טעם לתקן את השומה מקום שלא היה בפרטים שהומצאו לו, בשלב מאוחר, כדי לשנות את התוצאה אליה הגיע בהחלטה בהשגה. לאור האמור לעיל אני דוחה את הטענות הדיוניות שהעלה ב"כ העוררים בסיכומיו. האם הוכחה זכאות העוררים לפטור ב"כ המשיב ביקשה מאתנו לדחות את הערר , בין היתר, משום שהעוררים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח, "תנאי שלילי", שבמועד הרלוונטי לא הייתה להם דירת מגורים נוספת על דירת הירושה. הטענה הנ"ל מביאה אותנו לשאלת מידת הראיות הדרושות כדי להעביר את נטל הוכחת "תנאי שלילי" מהצד שחובת ההוכחה מוטלת עליו לצד שכנגד. אין בדעתי להיזקק לשאלה סבוכה מעין זו. נראה לי, כי בנסיבות העניין, כאשר גילוי דירת הירושה הוכח, די בכך כדי להעביר את הנטל לפתחו של המשיב לסתור ולהראות כי היו לעוררים דירה נוספת ולצורך זה, אין די בהשערה או אמירות סתם. דירת הירושה אני דוחה את טענת העוררים לפיה, העוררת 2 לא ירשה דירת מגורים וכל שירשה היה כסף אותו קיבלה ממנהל העיזבון. סעיף 1 לחוק הירושה, התשכ"ה - 1965 מורה כי " במות אדם עובר עזבונו ליורשיו". למנהל עיזבון אין חלק בעיזבון, הוא ממלא תפקיד מוגדר ובמלאו תפקיד זה הוא פועל בשם היורשים. זאת ועוד, סעיף 5(ג)(1) לחוק מורה לנו כי "מכירת זכות במקרקעין הנמנית עם נכסי עזבון, ... יראו אותן כמכירת הזכות ... בידי היורשים על אף האמור בסעיף 4" מכאן המסקנה, שהעוררת 2 אכן ירשה חלק מדירת הירושה. כאן המקום להוסיף כי לצורך החוק, מכירת דירת מגורים "יראו מוכר ובן זוגו, ... - כמוכר אחד" (בסעיף 49(ב) לחוק). והכלל חל על העוררים במידה שווה. פרשנותו של סעיף 49ב(2) לחוק. ככלל, פטור ממס או הנחות ממס, הינם היוצא מן הכלל, לכלל של חובת תשלום המס. לפיכך, על הטוען להפחתה או פטור ממס להוכיח, כי הוא יכול לחסות בהוראה מפורשת בחוק שמעניקה זאת. נפסק, כי "תמיד צריך למצוא אחיזה ארכמדית בלשון החוק. לשון הנורמה משמשת הן נקודת המוצא לתהליך הפרשנות, והן מסגרת שבתוכה הפרשנות פועלת. המרכיב הלשוני אינו תנאי מספיק לפרשנות, אך הוא תנאי הכרחי לה" (דנא 6707/95 אהוד לביא נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מט'(5) 155 בעמ' 157) כי המועד הקובע לבחינת התקיימות תנאי הפטור ממס, הינו מועד מכירת הזכות במקרקעין שבגינה מבוקש הפטור. (ע"א 2170/03 מרגריט שכנר נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד נט (2) עמ' 250). כדי להכריע בשאלה, האם העוררים זכאים לפטור ממס על פי הוראות הסעיפים 49ב(2) ו- 49ג', אין להתעלם מהגדרות מפורשות בחוק. בסעיף 1 לחוק מצינו: "דירת מגורים" - דירה או חלק מדירה, ... והיא בבעלותו או בחכירתו של יחיד, ומשמשת למגורים או מיועדת למגורים לפי טיבה,..." (ההדגשה שלי - י.ב) מכאן, שהעובדה כי העוררים מכרו חלק מדירה שהינו פחות מ- 25%, אינה מעלה או מורידה לצורך הגדרת "דירת מגורים" האם קיומה של דירת הירושה שולל את זכות העוררים לפטור ? לא שנוי במחלוקת, כי דירת הירושה נמכרה ע"י מנהל העיזבון ביום 27.2.01 ובגין מכירה זו שולם מס, וביום 3.9.02 מכרו העוררים את הדירה נשוא הערר שבגינה ביקשו העוררים פטור מלא. מכאן המסקנה, כי בארבע השנים שקדמו למכירת הדירה נשוא הערר הייתה להם דירת מגורים נוספת היא דירת הירושה. השאלה היא האם קיומה של דירה זו שולל את זכותם של העוררים ליהנות מהוראת הפטור של סעיף 49ב(2) ?. להשקפת ב"כ העוררים, הואיל ומדובר בחלק מדירה שהינו פחות מ- 25%, אין לראות בדירה הנ"ל דירה נוספת השוללת מהעוררים הזכות לקבל את הפטור. ב"כ העוררים תמך יתדותיו בסעיפים 49ב(2) ו- 49ג לחוק. בסעיף 49ב(2) לחוק נאמר בין היתר כי: "(2) הדירה הנמכרת היא דירתו היחידה ... ובארבע השנים שקדמו למכירה לא היתה לו בעת ובעונה אחת יותר מדירת מגורים אחת כאמור; הוראה זו לא תחול על מכירת חלק בדירה שהוא פחות מ-25% ממנה ..." (ההדגשות שלי - י.ב) נמצא, כי הוראת פסקה (2) מתנה את הפטור בשני תנאים מצטברים; שהדירה הנמכרת היא דירתו היחידה של הנישום וכי בארבע השנים שקדמו למכירתה לא הייתה לנישום יותר מדירת מגורים אחת. מטיעוני ב"כ בעלי הדין עולה, כי דירת הירושה הינה דירת מגורים ואין לי צורך להתעכב על הגדרת "דירת מגורים" על פי החוק. לענייננו, ניתן להבחין בהבדלים מהותיים בין סעיף 49ב(2) לבין סעיף 49ג לחוק. בעוד שהסעיף 49ב(2) הינו סעיף אופרטיבי הקובע את הפטור והתנאים להענקתו, סעיף 49ג איננו כזה, והוא קובע, כמתואר בכותרתו, חזקה משפטית בלבד. גם הסייגים שבסעיפים הנ"ל שונים מבחינת העיתוי. בעוד שסעיף 49ב(2) מתייחס לדירת מגורים שהיית לנישום, בעבר, בארבע שנים לפני מועד המכירה, סעיף 49ג נוקט בלשון הווה "גם אם יש לו, בנוסף על הדירה הנמכרת". בכך נבדל סעיף 49ג לעניין העיתוי מהוראת סעיף 49ב(2) והחזקה שבו אינה יכולה לחול במקרה דנן. על הבדלים אלה עמדה ועדת הערר בירושלים ב- וע 01 / 2046 לודמילה מאיר נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור ירושלים [פדאור (לא פורסם) 04 (5) 394], עמוד 1-3 (להלן - עניין לודמילה). הוועדה הלכה בעקבות עמ"ש 70/84 פנחס קדרון, ודברי המלומדים יצחק הדרי ו- א' נמדר, וקבעה בין היתר: "ההוראה האופרטיבית לצורך מתן הפטור כלולה בהוראות סעיף 49ב.(2) ואילו הוראת סעיף 49ג. איננה לכשעצמה הוראה מבצעת אלא, כאמור לעיל, יש בה קביעת חזקה חלוטה.לא בחזקה לכשעצמה יש כדי להעניק את הפטור ממס אלא 'הלבשתה' על ההוראה האופרטיבית ובחינת התקיימותם של התנאים המנויים בהוראת סעיף 49ב.(2) בעניננו, המחוקק הביע דעתו, וזאת אנו למדים מעיון בהוראות החוק השונות, כי בחינתם של תנאים מזכים לפטור נבחנת תמיד על בסיס 'יום המכירה'.כך בבחינת יסודות ההגדרה של 'דירת מגורים וכך בבחינת התקופות שקדמו למכירה לצורך מתן פטורים שונים. נראה כי לשון הווה הננקטת בסעיף 49ג. ".......גם אם יש לו...." משתלבת בהוראות החוק האחרות וכדי להיחלץ ממנה דרוש תיקון לחוק ... סעיף 49ג. הינו סעיף המעמיד חזקה כפי שמלמדת כותרת השוליים שלה 'חזקת דירת מגורים יחידה'.לאמור גם אם יש בבעלות המוכר דירת מגורים שנתקיים לגביה אחד מהתנאים המנויים בפסקאות (1) (2) ו- (3) לסעיף 49ג., ואין החוק מחייב כי דירה זו תהא דירת מגורים מזכה,לא יהא בכך כדי לגרוע ממעמדה של דירת המגורים הנמכרת בידי הבעלים כדירתו היחידה לצורך מתן הפטור על פי סעיף 49ב (2)". הדברים הנ"ל יפים גם לענייננו. לאור האמור לעיל, אני ממליץ בפני חברי, לדחות את הערר ולחייב את העוררים לשלם למשיב הוצאות בסך 20,000 ₪ בתוספת הצמדה וריבית מהיום. כמו כן, לפנים משורת הדין, להמליץ בפני המשיב, כי במידה ויגישו העוררים תוך 60 יום מהיום, מסמכים קבילים, שיש בהם כדי להניח את דעתו, הוצאות אלה יילקחו בחשבון לצורך החיוב במס השבח. י. בן שלמה, שופט בדימוס - יו"ר אלי מונד, רו"ח אני מסכים אלי מונד, רו"ח חבר דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין אני מסכים דן מרגליות, עו"ד ושמאי מקרקעין חבר לאור האמור לעיל הוחלט לדחות את הערר ולחייב בהוצאות כמפורט בחוות דעתו של יו"ר הועדה כב' השופט בדימוס, י. בן שלמה.מיסיםמקרקעיןמיסוי מקרקעין