בית המשפט ציין כי המחיר המקורי של נכס שהתקבל בירושה יהיה המחיר ביום פטירת המוריש ולא ביום בו נרכש על ידיו. להלן פסק דין בנושא מחיר נכס שהתקבל בירושה: פסק דין לפנינו עררים שהדיון בהם אוחד (להלן - העררים), נגד החלטת המשיב לדחות השגותיהם על השומות שהוצאו ע"י המשיב. בכתב הערר העלו העוררים טענות רבות נגד החלטת המשיב ברם, טענות אלה הצטמצמו הודות להסכם פשרה שהושג בין הצדדים. המחלוקות שנותרה לדיון בפנינו מתמקדת בשאלות שלהלן, כעולה מסעיפים 7 ו-8 להסכם הפשרה: "7. לענין הנישומים ב- וע 1194/03 (אפרוס ואפרת) יום הרכישה המוסכם הינו 28.6.78 - אולם לענין זה קיימת מחלוקת בנוגע לשווי הרכישה כדלקמן: לדעת הנישומים שווי הרכישה הנכון הוא בשיעור של 170,000 ל"י לדונם ללא הפחתת פחת ואילו לדעת המנהל השווי הנכון הוא רק 25,000 ל"י לדונם ומשווי רכישה זה יש להפחית פחת. הצדדים מסכימים בזאת כי כל צד יהיה רשאי לטעון ולהוכיח את עמדתו בפני ועדת הערר הנכבדה." "8. מחלוקת נוספת הקיימת בין הצדדים הינה ביחס לתחולת סעיף 48א1 לחוק מיסוי מקרקעין וזכאות הנישומים להנחה בשיעור 20% הן במס שבח והן במס מכירה כל שהדבר נוגע לשיעור המס על הפיצוי שניתן בגין השטחים שהופקעו - גם בענין זה כל צד יהיה רשאי לטעון טיעוניו בפני ועדת הערר הנכבדה." מסעיפי ההסכם המתוארים לעיל, עולות שלוש מחלוקות: האחת, משפטית, העולה מסעיף 8 להסכם, משותפת לשני העררים, ושתי מחלוקות שמתייחסות לשווי הרכישה וניכוי הפחת ב- וע 1194/03 . הצדדים הסכימו, בין היתר, על יום רכישה ויום מכירה. יום הרכישה המוסכם; 7.8.64 לגבי העוררות ב- וע/ 1193/03 ו- 28.6.78 לגבי העוררות ב- וע 1194/03. נדון תחילה במחלוקת המשפטית ונביא בקצרה עובדות רקע שהן רלוונטיות להבנת השאלות השנויות במחלוקת, כעולה מהסכם הפשרה. עובדות רקע. ערר 1193/03 העוררים היו הבעלים של מקרקעין בשטח של כ- 43 דונם בגוש 6364 חלקה 42, שהינם כ- 6/16 חלקים משטח החלקה 43 הנ"ל (להלן - הנכס). הנכס הנ"ל נרכש בשנת 1932 ע"י המנוח שמואל קרלוביץ. שמואל קרלוביץ נפטר ביום 7.8.1964. זכותו בנכס (6/16) עברה מכוח צוואתו, לבתו שרה קנוביץ . ביום 8.2.73 העבירה גב' קנוביץ את הזכות, שירשה מאביה, במכר ללא תמורה מיחיד לקרובו; מחצית (3/16) לבעלה שמעון קנוביץ. ביום 30.3.94 שרה קנוביץ ובעלה שמעון העבירו את זכויותיהם בנכס לילדיהם העוררים בערר וע 1193/03, בחלקים שווים (2/16 לכ"א מהם), במכר ללא תמורה. ערר 1194/03 בשנת 1932 רכש אפרוס גרשון ז"ל חלק מחלקה 42 בגוש 6364 וביום 28.6.78 נפטר. זכויותיו בחלקה הנ"ל עברו בירושה לילדיו אברהם אפרוס ו- הלן אפרוס (העוררת 1), מחצית לכ"א מהם. ביום 11.10.01 נפטר אברהם אפרוס, ומכוח צוואתו עברו זכויותיו לאלמנתו אפרת בטי (העוררת 2). ההפקעה ביום 12.12.01 הפקיעה המדינה באמצעות מע"צ חלק גדול מחלקה 42 שהשתרע על חלק מזכויות העוררים בתיקים המאוחדים. ביום 8.5.02 הודיעה מע"צ על נכונותה להעמיד את הפיצוי שאינו שנוי במחלוקת לעוררים ובימים 28.5.02 - 4.6.02 העבירה מע"ץ את הסכום שאינו שנוי במחלוקת לאחר שניכתה 10% עבור מס שבח. היקף תחולתו של סעיף 48א1(א) לחוק הנורמה המשפטית: בסעיף 5(א) לחוק נאמר: "מכירת זכות במקרקעין ...וכן הפקעת זכות במקרקעין שיש עמה תמורה - יראו בהן לענין חוק זה מכירת זכות במקרקעין ... ומי שזכאי לקבלת פיצויים בשל הפעולה כאמור, יראו אותם כמוכר ... " בסעיף 48א1(א) (1) נאמר: "במכירת זכות במקרקעין בתקופה הקבועה, שיום הרכישה שלה היה לפני יום התחילה, זכאי המוכר להנחה ממס כמפורט להלן: (1) נעשתה המכירה בתקופה החל ביום התחילה עד יום כ"ו בטבת התשס"ג (31 בדצמבר 2002) - בשיעור של 20% מהמס החל לפי סעיף 48א;" (ההדגשה אינה במקור) בסעיף 48א1(ג) נאמר: "האמור בסעיפים קטנים (א) ו- (ב) לא יחול על מכירת זכות במקרקעין שנעשתה בלא תמורה או בין קרובים או שחל לגביה פטור ממס, כולו או חלקו, או שיעור מס מופחת, לפי חוק זה, או לפי הפקודה; ..." בסעיף 48ג' לחוק שכותרו "שיעור מיוחד להפקעה"נאמר: "(א) במכירת זכות במקרקעין שהיא הפקעה ... רואים בה את המוכר כמוכר חלק יחסי מהזכות במקרקעין - לגבי החלק האמור - יינתן למוכר זיכוי מן המס שהוא חייב בו, בסכומים אלה: ..... ..... ..... על כל סכום נוסף 50%" (ההדגשה אינה במקור) טענות הצדדים העוררים טוענים כי הם זכאים לשלם מס מופחת בשיעור 20% (סעיף 48א1(א) לחוק) ובנוסף, לזיכוי בשיעור 50% מהמס שהם חייבים בו (סעיף 48ג' לחוק).וכי סעיף 48א1(ג) אינו חל עליהם. לעניין מס מכירה טענו, כי מכוח סעיף 72י' לחוק דין מס מכירה כדין מס לכל דבר ועניין. ב"כ המשיב תמך יתדותיו בסעיף 48א1(ג) לחוק וטען, כי מן הנמנע לזכות בשיעור מס מופחת פעמיים. משזכו העוררים בזיכוי ממס בשיעור 50% לפי סעיף 48ג', הם אינם יכולים ליהנות מהנחה של 20% לפי סעיף 48א1(א) לחוק. ב"כ המשיב טען, בין היתר, כי סעיף 48א1(א) שבא בגדרה של הוראת שעה, במסגרת תיקון 50, נועד ליישם המלצותיה של ועדת רבינוביץ לרפורמה, בין היתר, להאיץ את הפעילות בענף הנדל"ן, לעודד בעלי נכסים למכור נכסי מקרקעין, בתקופה הקובעת, וע"י כך להוציא את שוק המקרקעין ממיתון כבד. ב"כ המשיב סבור, שההקלה שסעיף 48א1(א) דן בה נועדה לחול, לפי תכלית הוראת השעה, אך על מכירה רצונית, הסכם הפקעה, ולא על מכירה כפויה במסגרת צו הפקעה. ב"כ המשיב הפנה אותנו לפסק דינה של ועדת ערר חיפה בוע 4004/03 זקס ברוריה ואח' נ' מנהל מס שבח, (ראו מצורף לסיכומי ב"כ המשיב), התומך בעמדתו. ב"כ המשיב לא התעלם מפסיקתה העקבית של ועדה זו התומכת בעמדת העוררים, ב- וע 1088/03 גני רון בע"מ נ' מס שבח רחובות (להלן - עניין גני רון) ו- וע 1106/04 מידן חמד נ' מס שבח רחובות (להלן - עניין מידן) (ראו מצורפים לסיכומי ב"כ העוררים). ב"כ המשיב הדגיש בסיכומיו, כי ערעור בסוגיה זו תלוי ועומד בבית המשפט העליון. לאחר שקילת טענות באי כוח בעלי הדין, לא השתכנעתי שיש מקום לסטות מהחלטותיה של ועדה זו בעניין גני רון ו- מידן ואין להחיל הוראת סעיף 88א1(ג) לחוק על המקרה שלפנינו . בשני העררים הנ"ל אבחנה הועדה, בין הנחה משיעור המס העולה מסעיף 48א לחוק המיסוי לבין זיכוי מן המס כעולה מסעיף 48ג(א) לחוק. לנוכח השוני הלשוני והתוצאה, בין "זיכוי מן המס", שביצועו בא רק לאחר קביעת סכום המס, לבין קביעת שיעור המס שלפיו מחשבים את סכום החיוב במס, אין מקום לסטות מלשון הכתוב בחוק או לסברה כי המחוקק חפץ להחיל דין שונה על הפקעה בהסכם מחד ועל הפקעה על פי צו הפקעה מאידך. בעניין מידן נאמר, מפי חבר הועדה דן מרגליות; "משקבע המחוקק בסעיף 48א1(ג) לחוק, כי ההקלה תישלל ממכירת מקרקעין שחל לגביה פטור (מלא או חלקי) או שיעור מס מופחת (להבדיל ממכירה בגינה נאלץ הנישום לשלם סכום מס מופחת), יש להניח כי התכוון להעניק את ההקלה במקרה בו ניתן זיכוי מסכום המס, שכן חזקה על המחוקק כי הוא בורר מילותיו בקפידה, ולו רצה להוציא את המקרים בהם ניתן זיכוי מתחולתו של סעיף 48א (א) לחוק המיסוי, מן הראוי היה לנסח זאת מפורשות." לאור האמור לעיל, אני סבור שיש לקבל את הערר בסוגיה זו. נפנה עתה לדון במחלוקת העולה מסעיף 7 להסכם הפשרה. שווי הרכישה של העוררים אפרוס ואפרת - וע 1194/03 על יסוד שתי "עסקות" שהתייחסו לנכסים באותו גוש, קבע המשיב את שווי הרכישה ליום 28.6.78, סך 25 ל"י למ"ר (25,000 ל"י לדונם, כ- 1,412 $ לדונם) (ראו החלטת המנהל בהשגה - נספח ב' לסיכומי העוררות). לעומתו טענו העוררות, על יסוד חוות דעת של שמאי מטעמן ושווי עסקות דומות, שווי הרכישה ליום 28.6.78, סך 170,000 ל"י (9,600 $) לדונם. הפער בין עמדות הצדדים הינו פער ניכר. בפנינו מחלוקת עובדתית שתמצא את פתרונה בחומר הראיות המונח לפנינו. במהלך הדיון טען ב"כ העוררות, כי המשיב לא נענה לפנייתו בדבר קבלת פרטים ביחס לשתי ה"עסקות" אשר שימשו בסיס להחלטת המשיב וחקר את עד המשיב מר צקי , אם ידועה לו סיבת אי הענות המשיב לדרישה. העד ענה כי הסיבה לא ידועה לו והשאלה זו נותרה ללא מענה. מר צקי ביקש לחזק את עמדת המשיב וציין, כי בבוקרו של אותו יום בדק 4 עסקאות נוספות מהן הסיק כי השווי אשר קבע המשיב היה נוח יותר לעוררות. ברם, מסמכים שהתייחסו לאותן עסקות לא הביא עמו. העד היה מוכן להמציא את המסמכים וכן פרטים ביחס לשתי ה"עסקות" שנזכרו בהחלטת המשיב. לשם כך נדחה הדיון תוך שמירת זכותו של ב"כ העוררות להזמין את השמאי מטעמו כעד הזמה. הפרטים נמסרו לב"כ העוררות ומהם עלה כי שתי ה"עסקות" הנזכרות בהחלטת המשיב היו שומות להעברת נכסים בירושה ולא שומות שהתבססו על שווי השוק. ב"כ טען, כי השומות הנ"ל אינן בגדר עסקות בין מוכר מרצון לבין קונה מרצון ומטעם זה הן אינן רלוונטיות לענייננו. המסמכים שהתייחסו לעסקות שנבדקו ע"י עד המשיב בבוקרו של יום מתן 13.7.05, הוגשו לפנינו ביום 19.9.05, במהלך עדותו של השמאי, כעד הזמה, מטעם העוררות (ראו ע/1, ע/21, ע/3, ע/4). השמאי התייחס בעדותו למסמכים הנ"ל, לשומות אשר שימשו יסוד להחלטת המשיב בהשגה, לחוות דעתו מיום 2.6.05 ולעדותו מיום 13.7.05 . השמאי תמך בהערכת השווי כעולה מחוות דעתו. בשלב זה ברצוני להעיר, כי ראוי היה לתת לעוררות פרטים אודות השומות אשר שימשו בסיס להחלטת המשיב, מבעוד מועד ולא להוסיף עסקות להשוואה שנאספו בבוקר יום שמיעת ראיות הצדדים. בנסיבות הנ"ל, כאשר מדובר בנתונים חדשים שלא שימשו יסוד לדיון בהשגה, לא היה מנוס מהזמנת השמאי מטעם העוררות להעיד כעד הזמה. זאת ועוד, לנוכח הקושי האובייקטיבי במציאת חומר להשוואה לצורך קביעת שווי הרכישה בחלוף הרבה שנים מיום הרכישה, בשל העדר מאגרי מידע רשמיים, אין לדחות כלאחר יד נתוני מידע ממאגרים פרטיים כגון המאגר המצוי במשרדו של השמאי מטעם העוררות והוא הדין לנתוני השוואה שהתייחסו לעסקאות שמחוץ לשטח השיפוט של נס ציונה. יודגש, כי בין החוזים אליהם התייחס מר צקי בעדותו , מצוי חוזה שמתייחס לפרדס הנמצא מחוץ לנס ציונה (ראו ע/1). נראה לי שאף כאן, אין לשלול ערך הוכחתי לעסקות השוואה של מכירת פרדסים באותו המחוז קרי, מחוז המרכז. השאלה הינה שאלת המשקל שיש לייחס לחומר אשר כזה. יש לבחון כל ראיה לפי הנסיבות ושאר הראיות המונחות בפני הוועדה. מותר להוסיף עוד, כי במצב בו הנתונים אינם מצויים במאגר מסודר, ובגלל כן איתורם כרוך בקשיים, יש חשיבות רבה לגילוי נאות והתייחסות עניינית לראיות שבידי הצדדים או בשליטתם, אגב הדיון בהשגה. אם כך ייעשה, עשוי הדבר לייתר את הצורך בהגשת ערר במקרים רבים. ראוי להעיר עוד, כי בנסיבות כמו המקרה שלפנינו, יש חשיבות רבה לכך שמי שנתן את ההחלטה בהשגה יופיע בפני הוועדה בעצמו ע"מ להתייחס לראיות הנישום ויאיר את שיקוליו. ב"כ העוררות טען, כי לא זו בלבד שנתוני ההשוואה עליהם סמך המשיב את החלטתו, אינם רלוונטיים אלא גם החוזים שמר צקי התייחס אליהם וגולו בשלב מאוחר יותר, אין בכוחם לסתור את מסקנותיו של השמאי מטעם העוררות. ב"כ העוררות טען בין היתר, כי למעט החוזה ע/1, כל השאר מתייחסים לזכויות חכירה מממ"י, וכי המדובר בפרדסים אשר שטחם נופל מ- 30 דונם בעוד ששטח הפרדס נשוא הערר הינו יותר מ- 40 דונם בבעלות פרטית. ב"כ העוררות אימץ את גרסת השמאי מטעם העוררות ועמד על ההבדלים בשווי בין השניים, בין היתר, בשל האפשרות לקבל היתר בנייה בעתיד לגבי חלקות ששטחן עולה על 30 דונם, זאת בנוסף לקושי במימוש כאשר מדובר בחלקים קטנים במושע. אין בדעתי להאריך ולהתעכב על כל טענה שנטענה ע"י באי כוח בעלי הדין בשאלה שעניינה משקל הראיות. מקובלת עלי טענתו של ב"כ העוררות, כי השומות עליהן השתית המשיב את קביעת השווי בהיותן שומות שמתייחסות לרישום זכויות בירושה, אינן מייצגות את שווי השוק במכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון והן בבחינת הערכה של המשיב בלבד. מטעם זה, ניתן לומר כי המשיב לא הוכיח כדבעי את שווי השוק. נפסק, כי אף צפייה בדבר אפשרות הניצול של מקרקעין משפיעה על שווי השוק של המקרקעין (ראו ע"א 483/96 בירנבך נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א-יפו, פ"ד מב (3) עמ' 228,233; פ"ד 471/03 אהרוני נ' מנהל מס שבח מקרקעין (חדרה), פ"ד נח (3) עמ' 54 ופסקי דין אחרים). מקובלת עלי דעתו של השמאי כי נתוני החוזים ע/2, ע/3 ו- ע/4 שמתייחסים לחכירה של פרדסים קטנים אינם יכולים לשמש חומר השוואה בטוח לנכס נשוא המחלוקת, בשל העובדה שמדובר בפרדס בבעלות פרטית והצפייה לקבלת היתר בניה בו בעתיד בשל גודלו. אשר לפרדס ע/1, עסקה מיום 18.4.77, אני מקבל את הסברו של השמאי מטעם העוררות, כי מדובר בכ- 9 דונם פרדס בגוש 3630 חלקה 69 ברשל"צ וכי יש לייחס את מחירו הנמוך לעובדה כי מכירתו בוצעה בתוקף צו של בית משפט בשל מחלוקת בין הבעלים, לעומת זאת הצביע על חוזה מכירת פרדס באותו גוש בחלקה 41 אשר נמכר ב.8.6.79 תמורת 302,000 ל"י לדונם (12,600$ לדונם). לא נעלמה מעיני הטענה, כי לפער בזמן בין שתי המכירות, האחת בשנת 1977 והשנייה בשנת 1979, יש חשיבות בשל עליית מחירים בשוק הנדל"ן. בתתי את דעתי גם לעניין זה, אני קובע כי שווי השוק, כקביעת השמאי , על בסיס 170.000 ל"י לדונם (9,600 $ לדונם) נכון ליום 26.6.78 הינו סביר בנסיבות העניין. וכך יש לנהוג גם לעניין מס מכירה. ניכוי פחת מהשווי טענות העוררות 1. בכתב הערר טענו העוררות, כי המשיב טעה בקובעו שיעור פחת ובכך הגדיל את מס השבח. לטענת העוררות, שמואל קרלוביץ ז"ל, רכש את המקרקעין בשנת 1932. כך, שכבר בשנת 1961 מוצא מלוא הפחת של הנכס וממילא לא הייתה יותר זכות לניכוי פחת. 2. אין לקבל את תחשיבו של המשיב. שכן, לא עלה בידיו להראות כי ערך הפרדס בשנת 1964 גבוה מערך קרקע חקלאית באותו אזור. 3. לחילופין, טעה המשיב בכך שייחס לערך הקרקע שווי של 1/3 ולפרדס 2/3 - יחס כזה אינו מתאים לקרקע באזור נס-ציונה וראשל"צ בסמוך לאזורים עירוניים - החישוב הנ"ל הינו קיצוני אף ביחס לאזורים כמו הנגב והגליל. לפיכך גם אילו היה מקום להחיל פחת (ואין זה כך), אזי הפחת הנכון בגין הפרדס הינו נמוך בהרבה מהפחת שנקבע ע"י המשיב. טענות ב"כ המשיב 1. על פי סעיף 47 לחוק שווי ה רכישה של הזכות הנמכרת יקבע בהתחשב בפחת, והגדרת "פחת" באותו סעיף מפנה לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 (להלן - הפקודה). בסעיף 88(4) לפקודה נאמר לעניין זכות שנתקבלה בירושה, כי המחיר המקורי יהיה המחיר ביום פטירת המוריש וכי שווי זה יהיה גם המחיר המקורי לצורך סעיף 21 לפקודה המתיר הפחתת הפחת. מאחר ולפי סעיף 21 לפקודה מותר לנכות פחת בגין הגידולים על קרקע חקלאית, הרי מובן, כי יש להפחית פחת משווי הרכישה, בענייננו, על פי שווי הפרדס ביום פטירת המוריש ולפיכך דין טענת העוררות להדחות. 2. אשר לטענה, כי המשיב קבע שיעור פחת גבוה מדי, הפנה ב"כ המשיב לחוות הדעת של השמאי בסעף ה', וטען, כי אין בחוות הדעת התייחסות לשאלת הפחת בשנת 1964 ועל כן, דין הטענה שהעלו העוררות ב- וע 1193/03 להדחות על הסף מאחר ולא הביאו כל ראיה לשאלת הפחת ולא הרימו את הנטל שרבץ בפתחם. 3. נספחים ה' ו- ו' לחוות הדעת של השמאי תומכים בעמדת המשיב בסוגיית הפחת. על פי הוראות נציבות מס הכנסה, נספח ו' לחוות הדעת אשר אומצו ע"י השמאי כבסיס לחוות דעתו, הכלל הוא, כי שווי המטע הינו שני שליש משווי סך החלקה עד לתקרה של 1,500 $ לדונם (לשנת 1977) במקרה שהמדובר בפרדס פרי הדר. הוראת הנציבות קובעת, כי בהעדר ראיות לסתור מטעם המוכר, יחולו ההוראות הנ"ל. העוררות לא הביאו ראיה לסתור את ההוראות הנ"ל ושווי הפרדס כולל קרקע, נקבע ע"י המשי בסך 1,500 $ לדונם, ברור שהפחת אשר קבע המשיב, הינו נמוך מהפחת הקבוע בהוראות הנציבות עליהן הסתמך השמאי. 4. נספח ה' לחוות דעת השמאי, תומך אף הוא בעמדת המשיב, וזאת מאחר ולפיו הוצאות הגידול בשנת 1975 היו למעלה מ- 6,000 ל"י, ומאחר ובין שנת 1975 לבין שנת 1978 עלה מדד המחירים לצרכן פי 3 בקירוב, ברור גם כי נתון זה תומך בעמדת המשיב לפיה יש לנכות פחת משמעותי בגין הפרדס. ב"כ המשיב הוסיף לטעון, כי ביישום האמור בנספח ה' השמאי טעה בכך שלא הביא בחשבון את הוצאות הספקת המים עד לגבול הפרדס (עמ' 6 סעיף ד' לנספח ה') אשר מהן ניתן לנכות פחת. דיון אינני מקבל את טענתו של ב"כ העוררות, שבמקרה שלפנינו אין מקום להתייחס לפחת משום שמוצא כולו מיום רכישת הפרדס בשנת 1932 ע"י המוריש, שמואל קרלוביץ ז"ל, עד שנת 1961. מקובלת עלי דעתו של ב"כ המשיב, סעיף 47 לחוק מפנה לצורך הגדרת "פחת" לפקודה. על פי הוראת סעיף 88(4), המחיר המקורי יהיה המחיר ביום פטירת המוריש ולא ביום בו נרכש על ידיו. בסעיף קטן 88(4) לפקודה נאמר: " (4) בנכס שנתקבל בירושה - שווי הנכס ביום פטירת המוריש; נקבע שוויו של נכס לצורך מס עזבון כמשמעותו בחוק מס עזבון, התש"ט-1949, יהיה הוא השווי לענין זה, ואולם אם נפטר המוריש אחרי כ"ה באדר ב' התשמ"א (31 במרס 1981) - יהיה השווי שהיה נקבע אילו מכר המוריש את הנכס; השווי כאמור יהא המחיר המקורי גם לענין סעיף 21; " (ההדגשה לא במקור - י.ב). סעיף 21 (א) לפקודה הדן בפחת-נכסים קובע: "(א) יותר ניכוי בעד פחת של בנין, מכונות, מוצבה, רהיטים או נכסים אחרים שבבעלותו של הנישום והמשמשים לצרכי ייצור הכנסתו, לרבות אינוונטר חי ודומם בחקלאות ולרבות נטיעות; סכום הפחת יחושב לפי אחוזים - שייקבעו באישור ועדת הכספים של הכנסת לכל מקרה או לכל סוג של מקרים - מן המחיר המקורי שעלה לנישום, למעט מחיר הקרקע שעליה הוקם הבנין או ניטעו הנטיעות, הכל לפי הענין, ובלבד שהפרטים שנקבעו הומצאו כהלכה; ..." (ההדגשה לא במקור - י.ב) לאור האמור לעיל, נמצא, כי המחוקק קבע נורמה מפורשת שחלה על נכס שנתקבל בירושה ואנו מצווים לנהוג על פיה. אשר על כן אני דוחה את הטענה הנ"ל. אשר לטענה כי המשיב קבע שיעור פחת גבוה מדי, ב"כ העוררות הזמין את הועדה לקבוע, כי הפחת המקסימאלי לא יכול לעלות על שווי המטע - שנאמד ב- 1,500 $ לדונם. לעניין זה הפנה לפרק ה' מחוות דעת השמאי, והוסיף, כי הפחת צריך להתייחס רק לשווי המחוברים המתכלים - היינו העצים והחיבור לרשת ההשקיה וזאת להבדיל משווי הקרקע. לעניין זה הפנה לחוות דעתו של מר אהוד לוטם, מפענח תצלומי אוויר וטען כי תצלומי האוויר, משנת 1978, מראים, כי לא כל החלקה הייתה מעובדת כפרדס (רק 38.7 מתוך 43.2 דונם היו מעובדים כפרדס ומתוכם 34.9 דונם בעיבוד חלקי בלבד), משמע שחישוב מרכיב הפחת אף צריך להיות נמוך בהרבה מ- 1,500 $ לדונם. עוד טען ב"כ העוררות, כי השמאי העריך את שווי המחוברים כ- 1,000 $ לדונם וזאת כאשר נקבע, בהוראה 3 מקובץ מש"ח ,כי שווי מטע הדרים הוא 1,500 $ למטע חדש. לטעמו של ב"כ העוררות, המשיב קבע אומדן שרירותי, על פיו קיים יחס שווי של שליש שמיוחס לשווי הקרקע ושני שליש המיוחסים לפרדס. ב"כ העוררות הפנה גם לעובדה כי עד המשיב, מר צקי אופיר, לא יכול היה להצביע על נורמה התומכת בחלוקה של שליש קרקע ושני שליש פרדס. ב"כ המשיב דחה את הטענות הנ"ל וטען, כי עיון בסעיף ה' לחוות דעתו של השמאי, אינו מעלה כל התייחסות לשאלת הפחת בשנת 1964 ועל כן יש לדחות את טענת העוררות ב- וע 1193/03 מאחר והן לא הביאו כל ראיה לשאלת הפחת בפועל. עוד טען ב"כ המשיב, כי האמור בנספחים ה' ו- ו' לחוות דעתו של השמאי תומכים בעמדת המשיב הואיל ועל פי הוראות נציבות מס הכנסה, אשר צורפו כנספח ו' לחוות דעת השמאי, אומצו ע"י השמאי כבסיס לחוות דעתו, לפי הכלל , כי שווי הפרדס הינו שני שליש משווי החלקה עד לתקרה של 1,500 $ לדונם (לשנת 1977) לגבי פרדס פרי הדר, וכי על פי הוראות הנציבות, בהעדר ראיה לסתור, יחולו הוראות אלו. במקרה שלפנינו, העוררות לא הביאו ראיות לסתור את הוראות הנציבות ועל כן הן שרירות וקיימות. לאחר שקילת טענות באי כוח בעלי הדין, לאור החומר שהונח לפנינו, אני מעדיף גרסתו של ב"כ המשיב. אכן נכון, העוררות לא הביאו ראיות לסתור את הוראת הנציבות ובהעדר פרטים, אין מנוס מדחיית הטענה. ב"כ העוררות הדגיש את העובדה, כי מר צקי שהעיד מטעם המשיב לא ידע להצביע על נורמה לפיה יש לייחס פחת בשיעור שני שליש לפרדס ושליש לקרקע. ברם, אינני רואה כל חשיבות לעובדה הנ"ל. מר צקי לא דן בהשגה וגם אילו היה דן בה, אין לראות באי ידיעתו תחליף להוכחה שרבצה לפתחן של העוררות לסתור הוראת הנציבות. מר לוטם ציין בחוות דעתו: "מצאתי כי כל השטח נטוע פרדס נושא פרי, כולל דרך חקלאית. שטח החלקה: 43.2 דונם". לאור ממצאיו של מר לוטם, אין בסיס לטענה נוספת של ב"כ העוררות, ש יש להתחשב בשטח שאינו מעובד. על כן, אף דינה של טענה זו להדחות. לאור האמור לעיל, אני ממליץ בפני חברי: א. לקבוע, כגרסת העוררות בסעיף 8 להסכם החלקי, כי סעיף 48א1(א) לחוק חל על העוררות. ב. שווי הרכישה של הקרקע עומד על 170,000 ל"י לדונם. ג. לדחות את טענת העוררות בכל הקשור לפחת, ולקבל את הוראות הנציבות בנדון. דהיינו, שווי הפרדס הינו שני שליש משווי החלקה עד לתקרה של 1,500 $ לדונם. ד. לא לעשות צו להוצאות. ה. פיקדון אם הופקד יוחזר לידי ב"כ העוררות. י. בן שלמה,שופט בדימוס י. ביליצקי, רו"ח אני מסכים י. ביליצקי, רו"ח דב שמואלביץ, עו"ד אני מסכים דב שמואלביץ, עו"ד לאור האמור לעיל הוחלט כאמור בחוות דעתו של היו"ר כב' השופט בדימוס י. בן שלמה. ירושה