זיוף חשבוניות

כעולה מהכרעת הדין, בשורה של מקרים, במהלך השנים 1997-1996, הגישו המערערים מסמכים שנחזו על פניהם כחשבוניות מס, שכביכול הוצאו לחברה בגין רכישת שירותים. בפועל היו הללו חשבוניות כוזבות שלא שיקפו עסקאות אמת בין מי שנחזו להיות מוציאיהן לבין החברה. החשבוניות זויפו, אם ליצירת אישור להוצאות נעדרות אסמכתא ואם ליצירת יש מאין של הוצאות מדומות.

להלן פסק דין בנושא זיוף חשבוניות:

פסק דין

השופטת צ' קינן:
1.     בפנינו ערעורים הדדיים על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בקריות (כב' השופט א. מגן ז"ל) בת.פ. 3109/01.
     המאשימה הגישה ערעור על קולת העונש וביקשה דחיית ביצועו, ובהמשך הגישו המערערים ערעור הן על הכרעת הדין והן על העונש.
     לשם הנוחיות, יכונו הנאשמים בת.פ. 3109/01 - "המערערים" והמאשימה תכונה - "המשיבה".

2.     בהכרעת דין מיום 10.7.06, שניתנה לאחר שמיעת הוכחות מתמשכת, הרשיע בימ"ש קמא את שלושת המערערים בשורה של עבירות על חוק מס ערך מוסף התשל"ו-1975 (להלן - החוק) על פי הפירוט הבא:
     
     אישום ראשון:
מערער 1 - 12 עבירות לפי ס' 117(א)(3) (הנ"ל זוכה מעבירות לפי ס' 117(ב).
     מערער 3 - 12 עבירות לפי ס' 117(א)(3) + 117(ב)(4) [117(ב)(1) כיום] ועבירות על ס' 117(ב)(4) [117(ב)(5) לאחר תיקון החוק].

     אישום שני:
     מערערים 1 ו-3 - עבירה לפי ס' 117(א)(13) + 2 עבירות על ס' 117(א)(3) לחוק.

אישום שלישי:
מערער 2 - 5 עבירות על ס' 117(א)(3) לחוק.
מערער 3 - 5 עבירות על ס' 117(א)(3) + 17(ב) [כיום 117(ב)(1)].

קרן המס הפלילי בשלושה האישומים דנן הינה בסך של 700,000 ש"ח.

3.     על המערערים הושתו העונשים הבאים:
     מערערים 1 + 2 - קנס בסך 18,000 ש"ח (ב-18 תשלומים) או 180 ימי מאסר תמורתו.

     מערער 3 - קנס בסך 100,000 ש"ח (ב-20 תשלומים) או 200 ימי מאסר תמורתו.
24 חודשי מאסר, מהם 6 לריצוי בעבודות שירות והיתרה על תנאי לשנתיים, והתנאי שלא יעבור עבירה על ס' 117 לחוק מע"מ.
ריצוי העונש עוכב ביום 7.3.07 עד להחלטה בערעור (ב"ש 1689/07).

4.     בפתח הדיון בבימ"ש קמא טען המערער 3 כי הודאותיו במשטרה ניתנו שלא מרצונו הטוב והחופשי, לנוכח הבטחה שניתנה לו על ידי חוקריו, שאם יודה במיוחס לו, ישוחרר ממעצרו ולא ינקטו נגדו הליכים פליליים.

     בעקבות טענה זו התקיים משפט זוטא, ולאחר שמיעת הראיות בענין זה דחה ביהמ"ש את הטענה וקבע כי המערער 3 מסר אמרותיו מרצונו הטוב והחופשי.

5.     רקע עובדתי והכרעת הדין של בימ"ש קמא
     המערער 3 עובד, מזה שנים, כקבלן כח אדם לעבודות חקלאיות.
בראשית פעל העסק תחת השם "חברת אחים עבדאללה" וחברה זו נוהלה על ידי המערער 3 ואחיו. חברה זו נסגרה בשנת 1995 לאחר שחשבונה הוגבל. במקום חברה זו נרשם המערער 1 כעוסק, לבקשת המערער 3, אחיו הגדול. כך נוהל העסק במשך שנה עד שנסגר בהוראת המערער 3 ותחתיו נרשם משיב 2 כעוסק, לבקשת אביו המשיב 3.

     במהלך גלגוליה השונים של החברה, עיסוקה היה באותו תחום של קבלנות כח אדם ואין חולק כי מי שניהל בפועל את כל ענייניה היה המערער 3.

     המערערים 1 ו-2 היו שכירים בעסק וגם בתקופה שהעסק נוהל על שמם, לא היה להם כל מגע עם ניהולו הכספי ולא היו להם קשרים עם קבלני המשנה. אופן התנהלות העסק, כמו גם זיקתם של המערערים אליו, נקבע כממצא עובדתי, על יסוד אמרות המערערים, עדויותיהם בביהמ"ש וראיות חיצוניות וממצא זה אינו שנוי במחלוקת.

6.     כעולה מהכרעת הדין, בשורה של מקרים, במהלך השנים 1997-1996, הגישו המערערים מסמכים שנחזו על פניהם כחשבוניות מס, שכביכול הוצאו לחברה בגין רכישת שירותים. בפועל היו הללו חשבוניות כוזבות שלא שיקפו עסקאות אמת בין מי שנחזו להיות מוציאיהן לבין החברה. החשבוניות זויפו, אם ליצירת אישור להוצאות נעדרות אסמכתא ואם ליצירת יש מאין של הוצאות מדומות. את החשבוניות הללו כללו המערערים (לגבי המערערים 2-1, פורטו המועדים הרלוונטים להם באישומים השונים) בדו"חות שהגישו מטעם החברה למע"מ ואת המע"מ שצויין ניכו כמס תשומות.

     המערערים לא חלקו על כי החשבוניות לא שיקפו עסקאות אמת. הדבר עלה מהודאות המערער 3, מי שהיה הרוח החיה בעסק ומי שהשיג ו/או יצר את החשבוניות וכן מעדויות האנשים שנחזו להיות מוציאי החשבוניות אשר אשרו כי מאחורי החשבוניות לא עמדה עסקת אמת וכי מרביתן זויפה.

7.     בתום שמיעת ההוכחות הגיע בימ"ש קמא לכלל מסקנה כי על יסוד הראיות שבאו בפניו, הונחה התשתית העובדתית הדרושה לענין התקיימות המעשים הפליליים המיוחסים למערערים בהקשר לחשבוניות הכוזבות, ועל יסוד תשתית עובדתית זו בדק את אחריותם הפלילית של כל אחד מהמערערים.

     לגבי המערער 3, קבע ביהמ"ש כי הוא היה הרוח החיה בעסק, על גלגוליו השונים, באשר הוא ניהל אותו לבד ונהג בו מנהג בעלים לכל דבר וענין.
     משכך, מצא אותו ביהמ"ש אחראי לביצוען של העבירות שיוחסו לו, אך לא כמנהל או פקיד וכו', אלא בתור העוסק העיקרי.

     בהקשר זה מצא ביהמ"ש קמא כי הבסיס לאחריותו אינו מכוחו של ס' 119, כפי שיוחס לו בכתב האישום, שכן העסקים אותם ניהל לא היו של "חבר בני אדם". יחד עם זאת קבע שלנוכח המצב העובדתי, כפי שהוכח בפניו, רישום החברה על שם מערער 1, בשעתו, ועל שם מערער 2, בהמשך, היה פיקציה בלבד, שכן המערער 3 הוא מי שבפועל ניהל את העסק בכל המועדים הרלוונטיים לכתב האישום ומשום כך היה הוא עצמו ולא המערערים 1 ו-2, העוסק העיקרי ומתוקף מעמדו זה, אחריותו היא אחריות ראשונית לביצוען של העבירות המיוחסות לו על פי כתב האישום, ומאחר שהראיות שהוכחו העלו באופן חד משמעי כי פעל ביודעין ובמתכוון כדי להתחמק מתשלום מס, מצאו אשם בעבירות לפי ס' 117(א)(3), 117(א)13 וכן בעבירות לפי ס' 117(ב)(1) + 117(ב)(5), המחייבות הוכחת כוונה מיוחדת.

8.     באשר למערערים 1 ו-2 לגביהם קבע ביהמ"ש כי הגם שנרשמו כעוסקים, במודע, לבקשת המערער 3, הרישום לא שיקף את המצב העובדתי וכי הללו השאילו שמם כ"אנשי קש" בלבד כדי להסתיר את זהותו של העוסק האמיתי.
     המערערים עבדו כשכירים בלבד בעסק ולא היה להם כל מגע עם ניהולו של העסק בכל היבט שהוא לרבות ההיבט הכספי. משכך, לא ראה להרשיעם בעבירות על ס' 117(ב) שיוחסו להם בכתב האישום, משלא נמצא כי התקיים היסוד הנפשי הדרוש. מאידך, מצאם אשמים בעבירות לפי ס' 117(א).

     לענין זה קבע ביהמ"ש את הדברים הבאים:

"הנאשמים 2-1 חטאו אך במחדל. הם נרשמו כעוסקים אך לא התעניינו במה שנעשה בשמם, למרות שחשדו במטרות הנאשם 3, אך העדיפו לעצום עיניים, וכידוע עצימת עיניים, בנסיבות אלה שקולות לידיעה" (עמ' 97-95, ועמ' 106 לפסה"ד).



9.     השגותיהם של המערערים נסובות על הכרעת הדין בלבד. טענותיו של המערער 3 מופנות הן כלפי קביעותיו העובדתיות של ביהמ"ש קמא והן כלפי מקצת המסקנות המשפטיות.
     המערערים 1 ו-2 מפנים בקורתם כלפי קביעתו של בימ"ש קמא, שהביא להרשעתם תוך שיוחסה להם כוונה פלילית, מכוחה של הקונסטרוקציה המשפטית של "עצימת עיניים", שלדידם לא היה נכון לישמה, מקום שהוכח שלא היה להם כל קשר לניהולו של העסק וכל ידיעה על העבירות שבוצעו.

10.     בטרם אפנה לעסוק בטענותיהם של המערערים לגופן, נתתי דעתי לכך שההשגות שהועלו על ידי המערער 3, נוגעות, בעיקרן, לממצאי מהימנות שנקבעו בידי בימ"ש קמא ועל ממצאי העובדה הנובעים מהם.
כידוע, בממצאים מעין אלה, אין מדרכה של ערכאת ערעור להתערב (ראו, בין רבים, פסקה 23 לחוות דעתו של השופט לוי בע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם), והשוו: ע"פ 9352/99 יוםטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436). כמובן, שאין בדברים אלה כדי לשלול את סמכותה של ערכאת הערעור לסטות מן הכלל במקרים חריגים, בהם נראה כי הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לסתירות מהותיות או לא ייחסה משקל, במסגרת שיקוליה בהערכת העדות, לגורמים רלוונטיים (ראו, למשל, ע"פ 9216/03 ז'אן אלרז נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 5104/06 בנייורישלוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
לאחר בחינת הכרעת דינו של בימ"ש המחוזי וחומר הראיות שהונח לפניו, איני סבורה כי נסיבות חריגות מעין אלה מתקיימות במקרה שלפנינו.

11.     את הממצאים העובדתיים השתית בימ"ש קמא, בין היתר, על הודאות המערער 3, לאחר שדחה את גרסת המערער על נסיבות גבייתן של ההודעות.

     בהקשר זה קויים משפט זוטא, ממושך, במסגרתו העידו המערער 3, אחיו ואדם נוסף - מוסטפא עבד אל חמיד - שניים אלה, לטענת המערער, זומנו למשטרה, לבקשתה, סמוך לאחר מעצרו, וזאת כדי לשדלו להודות, במסגרתה של עסקה שנרקחה ביניהם ובין המשטרה, וכל זאת תוך הבטחה שאם יודה ישוחרר ממעצרו וההליכים הפליליים נגדו יופסקו. המערער, כך נטען, נאלץ למסור הודעותיו בשל רצונו להשתחרר על אתר ממעצרו כדי להספיק ולסיים עבודות חקלאיות שעמדו בעיצומן.

     מנגד, העידו החוקר מיכאל לוי והממונה על החקירה, רחמים צבי. כמו כן הוגשה קלטת וידאו שצולמה במהלך המפגש של המערער עם אחיו ומוסטפא, ללא ידיעת השלושה.

     הקלטת תומללה ותוכנו של התמליל (ת/8) השמיט את הקרקע מתחת גרסתו של המערער. ראשית, עלה מתוכו בבירור כי איש לא לחץ על המערער להודות ושנית, כמסתבר, השלושה היו עסוקים במהלך המפגש בנסיון לטוות גרסה שקרית שתסייע למערער להתחמק מאחריות, ולא בפרטיה של "עסקה" עם המשטרה, כנטען.

     בימ"ש קבע כי עדויות המערער ועדיו אינן מהימנות לנוכח הסתירות המהותיות בין העדויות ובהיותן עומדות בסתירה קוטבית לתאור המפגש כפי שקיבל ביטוי בתמליל. מאידך, מצא את עדויות החוקרים, עקביות, בהירות ומהימנות ועולות בקנה אחד עם ההתרחשות שתועדה בהרחבה בהקלטה. על יסוד זה נתקבלו הודעות המערער 3 כראיה.

     החלטתו של בימ"ש קמא לדחות את גרסת הנאשם ולקבל את הודעות הנאשם מבוססת ומנומקת כדבעי ואין היא מקימה עילה להתערבותנו.

12.     התשתית העובדתית, שנשענה בעיקרה, כאמור, על הודיית המערער, מצאה חיזוק של ממש בראיות אחרות שבאו בפני ביהמ"ש. בביתו של המערער נתפסו חשבוניות. אנשים שנחזו להיות מי שערכו את החשבוניות זומנו לעדות ושללו כל קשר שלהם או של חברה שלהם לחשבוניות או כי מאחורי החשבוניות עמדה עסקת אמת, ואישרו כי החשבוניות זויפו. בהקשר זה ראוי לציין, בין היתר, את עדותם של העדים סאמי עבד אל כרים, מנהל חברת מיראג (עמ' 32 לפרוט'), חיאדרה מוסטפא מחב' בוני הצפון (עמ' 62 לפרוט') וג'מיל מסעור.
     גם המערער עצמו אישר בחקירה נגדית, לגבי מספר חשבוניות, כי לא יתכן ששילם את הסכום הגבוה הנקוב בהן (עמ' 76 לפרוט').

     הנה כי כן, הכרעת הדין המרשיעה נשענת על מארג ראייתי שלם המבוסס כדבעי, ולפיכך הערעור בהקשר זה דינו להדחות.

13.     טענות משפטיות
     את עיקר טעוניו באשר לטעויות בהסקת מסקנות משפטיות המבססות את ההרשעה, הפנה המערער 3 לשני ענינים:

א.     הטלת האחריות הפלילית על המערער, תוך חריגה מהמסגרת שיוחסה לו בכתב האישום.
ב.     קביעה כי מדובר בחשבוניות "פיקטיביות", להבדיל מחשבוניות "זרות".

14.     לענין האחריות קבע ביהמ"ש שלא ניתן לייחס למערער אחריות פלילית בגדר ס' 119 לחוק מע"מ, כאמור בכתב האישום, מאחר שבעניננו אין מדובר "בחבר בני אדם" בו מדבר הסעיף.
     מאידך קבע ביהמ"ש שאת האחריות ניתן לייחס למערער, מעצם היותו העוסק הראשי (והאמיתי).

     כמוכח, מן הראיות שבאו בפני ביהמ"ש, המערערים 2-1 לא היו העוסקים אלא "אנשי קש בלבד", הם נתבקשו על ידי המערער 3 להירשם, כעוסקים, מחמת הסתבכות קודמת של המערער 3, ואולם בפועל מי שניהל את העסק ונהג בו מנהג בעלים היה המערער 3 בעצמו, ולבדו. הוא שהיה אחראי לניהול הכספי, למו"מ עם קבלני המשנה ותקבולי העסק נכנסו לחשבונו הפרטי. על פי המציאות המוכחת, העסק היה של המערער 3 והוא שניהלו ולפיכך הוא חב, מכוחה של אחריות ישירה למעשים הפליליים שיוחסו לו.
     בשל כך, ומאחר שהמערער 3 עצמו רכש חשבוניות פיקטיביות, ובהמשך זייף בעצמו חשבוניות והגישן, ביודעין ובמכוון, כדי להתחמק מתשלום מס, יוחסה לו אחריות גם בגדרו של ס' 117(ב) המצריך הוכחת כוונה מיוחדת.

15.     עיקרה של תרעומת המערער 3 בהקשר זה, הוא על החופש שנטל לעצמו ביהמ"ש בהרשיעו את המערער בעבירה אחרת מזו שיוחסה לו על פי כתב האישום.

     טענה זו דינה להדחות. הבסיס העובדתי על פיו נקבע כי המערער 3 הוא עצמו היה העוסק ומי שעליו מוטלת האחריות בגדרו של ס' 117, מבוסס היטב ואין להרהר אחריו.
     קביעת האחריות במסגרת שונה מכפי שהתהוותה בכתב האישום, נעשתה כדין, מכוחם של סעיפים 186-184 לחסד"פ, לפיהם רשאי בימ"ש להרשיע, מיוזמתו, אף בעבירות אחרות מאלה שפורטו בכתב האישום ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות נאותה להתגונן.

     בעניננו, כל העובדות שעמדו בבסיס קביעתו של ביהמ"ש, כי אחריות המערער נובעת מהיותו העוסק, נתבררו היטב במהלך הדיון הממושך ובאופן שאפשר למערער להערך ולהתגונן בהתאם.

     משכך ומשלא נפלה טעות בהחלטתו של בימ"ש קמא, גם דין טענה זו להדחות.

16.     השגה נוספת בפי המערער 3, באשר להכרעת הדין, היא כי לא היה מקום לקבוע כי החשבוניות היו פיקטיביות, בהעדר עסקה אמיתית מאחוריהן, מאחר שבפועל, היו אלה לכל היותר "חשבוניות זרות" כאלה ששקפו עסקה, אם כי לא זהה לזו שדווחה בחשבוניות. לגרסתו, הוא העסיק פועלים מהשטחים והשכר ששולם להם לא גובה באסמכתאות באופן שניתן היה לעשות בהן שימוש לצרכי ההתחשבנות עם מע"מ, הגם שבפועל נעשו תשלומים.

     טענה זו אין בה ממש.
     אין מקום ליצור אבחנה טרמינולוגית בין חשבוניות "פיקטיביות" שמאחוריהן לא עומדת כל עסקה לבין חשבוניות "זרות" אשר מתייחסות לעסקאות שנעשו בין שני צדדים שאינם העוסק ומנפיק החשבוניות (ובעניננו גם לא הוכח באופן פוזיטיבי קיומן של עסקאות אמת ללא אסמכתא). האבחנה האמורה היא חסרת בסיס משפטי, מוסרי או תכליתי, שכן אלו אף אלה כוזבות ולא משקפות עסקת אמת בין מנפיק החשבונית לבין העוסק (ראה: רע"פ 5718/05 אוליבר נ' מדינת ישראל (לא פורסם - 8.8.05), ע"פ (י-ם) 40033/07 יגיל בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (לא פורסם, 11.11.07).

     עד כאן השגותיו של המערער 3 על הכרעת הדין, שדין כולן להדחות.

17.     המערערים 1 ו-2, גם הם משיגים על הרשעתם בדין. לדידם, מאחר שהוכח שרשומם כעוסקים היה פורמלי בלבד, שעה שהם עצמם היו אך שכירים בעסק ולא נטלו כל חלק בניהולו בכל צורה שהיא, לא ניתן לייחס להם כל אחריות למעשים הפליליים שנעשו בעסק שהרי הרשעה בעבירות נשוא כתב האישום מחייבת כוונה או ידיעה שנשללו בעניינם.

     למערערים 2-1, כמי שנרשמו כעוסקים, קיימת אחריות ישירה לביצוע העבירות. על פי ס' 1 לחוק המע"מ "חייב במס" הוא עוסק, מלכ"ר או מוסד כספי. ס' 67(א) לחוק מטיל על החייב במס להגיש דו"חות תקופתיים במועד ובדרך שנקבעה בחוק.
     ס' 120 לחוק קובע כי על החייב במס (לעניננו המערערים 2-1) מוטלת אחריות בגדרו של ס' 117 אלא אם הוכיחו שהעבירה נעברה שלא בידיעתם או שנקטו כל האמצעים הנאותים להבטיח קיום הוראות החוק.

     בימ"ש קמא קבע בהכרעת הדין את הדברים הבאים:

"נאשמים 1 ו-2 נרשמו במודע כעוסקים. רישום כאמור מקנה זכויות ומטיל חובות, בין היתר חובת דיווח. העוסק רשאי להעביר לאחר את ביצוע חובותיו אך לא את האחריות לביצוע. האחריות לדווח מוטלת לפחות גם עליו. בחובה זו לא עמדו" (עמ' 95 לפסה"ד).

     יחד עם זאת, קבע ביהמ"ש כי למערערים 1 ו-2 אחריות מוגבלת, שכן בהעדר כוונה או ידיעה מוכחים הרי שחטאו בכך שלא התעניינו במה שנעשה בשמם, הגם שנסיבות רישומם הפיקטיבי אמור היה לעורר אצלם חשד ובהמנעם מבירור הרי שעצמו עיניהם מלראות את הנעשה בשמם.

     קביעה זו מעוגנת היטב בחומר הראיות ובהוראות החוק ולא נפל בה פגם המצדיק התערבותנו.

     משכך, על ערעורם של שלושת המערערים, על כל היבטיו, להדחות.


18.     ערעור המדינה על העונש
     המשיבה, מערערת על קולת העונש שנגזר על המערערים ומבקשת התערבותנו לנוכח הסטיה הקיצונית ממדיניות הענישה שנקבעה בביהמ"ש העליון לגבי עברייני מס.
     העונש שנגזר חורג מהמקובל בפסקי הדין הרבים שניתנו בעבירות אלה ואף מכפי שביהמ"ש קמא עצמו היה סבור שראוי היה לגזור בנסיבות שהוכחו בפניו.

     עיון בגזר דינו של בימ"ש קמא מעלה שהעונש הקל שגזר על הנאשמים, מקורו אינו בשגגה שיצאה מתחת ידיו של בימ"ש, ביישום מדיניות הענישה המקובלת.

     בימ"ש קמא, הוא עצמו, הפנה לשורה ארוכה של פסקי דין בהם שב ביהמ"ש העליון והדגיש את חומרתן היתרה של עבירות המס, פגיעתן הרעה בציבור והצורך להלחם בהן באמצעות ענישה מרתיעה, לרבות עונשי מאסר בפועל. (עמ' 17 לגזה"ד).

     בימ"ש קמא אף ציין שהגם ששקלול העונש הוא פרטני, הרי שבעבירות מס נקודת המוצא היא כי ראוי לשים את הדגש על טובת הכלל, היינו על תגמול היחיד והרתעת הרבים.

     נסיבות לחומרה מצא ביהמ"ש בריבוי העבירות, אורך תקופת הפעילות העבריינית, גובה החוב של המערערים שעמד על 700,000 ש"ח, בערכים היסטוריים של שנת 1999-1996, בעובדה שמאומה לא שולם על חשבון החוב, כי המערערים לא הביעו חרטה וכי התארכות המשפט נבעה מאופן ניהולם את התיק.
     לגבי המערער 3, קבע כי קיימת חומרה נוספת בדמות הרשעה קודמת בעבירות מס.

     קביעות נחרצות אלה של ביהמ"ש אמורות היו, לכאורה, להוביל לענישה חמורה בהרבה, הכוללת מאסר בפועל (להבדיל מריצויו בעבודת שירות) וכן קנס גבוה מכפי שהוטל.



     דא עקא, חרף כל הנימוקים הנכונים והראויים שפורטו, בחר בימ"ש קמא להשית על המערערים עונשים נמוכים מכפי שהוא עצמו ראה כראוי .הוא אף הסביר זאת, ללא כחל וסרק, ברצונו להביע את מורת רוחו מהתערבותה של ערכאת הערעור בעונשים שגזר בעבר על נאשמים בעבירות דומות.
     מובן שנימוק שכזה אין מקומו בפסק דין ובוודאי שאין הוא יכול להנות את המערערים, הראויים לענישה מחמירה אף לשיטתו של בימ"ש קמא.

     ביהמ"ש העליון חזר והדגיש את החומרה שבעבירות המס, את פגיעתן במשק, בכלכלה ובשיוויון בנשיאת הנטל הכספי הדרוש למימון צרכי המדינה (ראו למשל רע"פ 514/04 מוחמד בן נבהאן אבו עבייד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 381, 384). כמו כן, נפסק לא פעם כי יש צורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מסוג זה אשר תכלול רכיב עונשי של מאסר בפועל (ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 211).
     עונש המאסר שהוטל על המבקש, שנקבע כי יוכל לרצותו בעבודות שרות סוטה באופן ניכר מהענישה הראויה והמקובלת. עוד חשוב לציין כי העובדה שהמערער 3 ביצע את העבירות נשוא ערעור זה לאחר שהוטל עליו בעבר עונש של מאסר על תנאי בגין ביצוע אותן עבירות, וכן העובדה שטרם הסיר את מחדלו, יש בהן בכדי להוות שיקולים לחומרא אשר יצדיקו התערבותנו בעונש שהושת עליו.

     לאור האמור לעיל, דעתי היא שיש מקום להתערבותנו בעונש שהוטל על המערער 3, באופן שעל מערער זה יגזרו 30 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים, והתנאי הוא שלא יעבור עבירות על ס' 117 לחוק מע"מ.
     הקנס שנגזר עליו יועמד על 300,000 ש"ח או 300 ימי מאסר תמורתם.

     עונש זה אין בו לבטא באופן מלא את חומרת העבירות ונסיבותיהן וזאת רק בשל העובדה שאין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם המערערים.


     גם באשר לעונשם של הנאשמים 2-1, מוצדקת התערבותנו, אך בשים לב לגילם, לאחריותם המוגבלת ולהעדר עבר פלילי, ראוי להסתפק בהשתת 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעברו עבירה לפי ס' 117 לחוק מע"מ.
     יתר חלקי העונש שנגזר עליהם יעמדו בעינם.

צ' קינן - שופטת     

השופט ר' שפירא (אב"ד):
אני מסכים.

ר' שפירא - שופט [אב"ד]     

השופט מ' פינקלשטיין:
אני מסכים.
מ' פינקלשטיין - שופט     


על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתה של השופטת צ' קינן.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חשבוניות זרות

  2. זיוף חשבוניות

  3. זיוף חשבוניות מס

  4. חשבוניות בלי פירוט

  5. הפרטים בחשבונית מס

  6. חשבוניות פיקטיביות

  7. אישור חשבונית זיכוי

  8. שינויים בחשבונית מס

  9. מהי חשבונית פיקטיבית

  10. חשבוניות מס שלא כדין

  11. תביעה לקבלת חשבונית מס

  12. רישום חשבוניות כוזבות

  13. הוצאת חשבונית שלא כדין

  14. חתימת קשקוש על חשבונית

  15. תביעה לתשלום חשבוניות מס

  16. קיזוז מס תשומות בחשבונית

  17. ניכוי מע''מ חשבונית כדין

  18. ערעור על חשבונית פיקטיבית

  19. חשבונית על עבודה שלא בוצעה

  20. חברת קש חשבוניות פיקטיביות

  21. זכויות יוצרים על טופס חשבונית

  22. הוצאת חשבונית לפני פתיחת עסק

  23. פיצוי כספי על אי קבלת חשבונית

  24. טענת הפקת חשבונית בטעות וברשלנות

  25. חשבוניות פיקטיביות - עונש מאסר

  26. קיזוז מע''מ בגין חשבוניות עמלה

  27. עונש על הוצאת חשבוניות פיקטיביות

  28. האם המדינה צריכה להוציא חשבונית מס

  29. חיוב בכפל מס בגין חשבונית פיקטיבית

  30. כפל מע''מ בגין הוצאת חשבוניות שלא כדין

  31. אי המצאת חשבוניות מס מנעה אפשרות להפחתת פחת בגין הוצאות הבניה

  32. הוראות מס ערך מוסף (פטור מחובת הובלת טובין בייצור עם חשבונית או תעודת משלוח) (הוראת שעה), התשס"ז-2007

  33. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון