השבת מס שנגבה ביתר

ההלכה הפסוקה מכירה בחובת השבה של תשלומי מס שנגבו ביתר.

בישראל הכלל הוא כי במקרה בו רשות ציבורית גבתה תשלום שלא כדין זכאי האזרח להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

אולם כאשר דברים אמורים בתשלום רצוני מכוח הסכם שנעשה במטרה "לסגור את העסקה" - ואפילו כזה שנעשה מחמת אילוץ - תישלל זכות ההשבה, להוציא מצבים שבהם נעשה התשלום מחמת צורך מיידי ודחוף לתשלום, כגון הגנה על חירות אישית או רכוש מפני פגיעה מיידית.

להלן פסק דין בנושא החזר מס שנגבה ביתר:

פסק דין

1.     התובעת, עמותה רשומה, החזיקה במועדים הרלוונטיים נכס המצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת, אשר שימש כבית החלמה ומעון לאוכלוסייה של קשישים תשושים וסיעודיים. עד לשנת 2001 זכתה התובעת לפטור מארנונה כללית בגין הנכס הנ"ל בהתאם לפקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין"). לאחר אותה שנה החליטה הנתבעת שלא להמשיך בהענקת הפטור ועל כן הטילה על התובעת החל מראשית שנת 2001 ארנונה בשיעור מלא.

חרף הפטור שניתן לה עד לשנת 2001, חויבה התובעת באגרת פינוי אשפה בגין הנכס, בשיעור שליש חיוב הארנונה שהיה מוטל עליה אלמלא הפטור, וזאת בהתאם לסעיף 27 לחוק עזר לחיפה (שמירת הסדר והניקיון), התשמ"ב - 1981.

2.     התביעה העיקרית בתיק דנא עניינה אותה אגרה לפינוי אשפה ששולמה לנתבעת, ואשר נגבתה לטענת התובעת שלא כדין ובניגוד לקביעה מפורשת של בית המשפט העליון. לנוכח מחסום ההתיישנות, מתייחסת התביעה רק לשלוש השנים האחרונות בהן זכתה התובעת לפטור, היינו 1998-2001. במהלך אותן שנים, שלמה התובעת לנתבעת עבור אגרת פינוי אשפה סך 210,525 ₪. בתביעתה היא עותרת להשבת אותו סכום ששולם ביתר ושלא כדין כשאליו מתווספים ריבית והפרשי הצמדה עפ"י חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם - 1980.

3.     הנתבעת מצדה טענה כי הפטור מארנונה כללית שהוענק לתובעת לתקופה מיום 1.4.90 ועד 31.12.00 ניתן בטעות ובהיסח הדעת. לפיכך, לא זו בלבד שדין התביעה להדחות, אלא שעל התובעת לשלם לנתבעת את יתרת הארנונה בגין השנים 1998 - 2001 בסך 797,835 ₪. מכאן התביעה שכנגד.

4.     אין חולק כי נכס הפטור מארנונה כללית לפי פקודת הפיטורין אינו חייב באגרת פינוי אשפה. ההלכה בעניין זה נקבעה ברע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פד"י נד(2), 16, שם פסק בית המשפט כי "למעשה יש לראות בחיוב לשלם אגרת פינוי אשפה לפי סעיף 27(ב) לחוק העזר, עקיפת הפטור מארנונה כללית וחיוב בארנונה כללית שהוכתרה בשם אחר". הואיל והמדינה פטורה מתשלום ארנונה לפי פקודת הפיטורין, נקבע כי אין היא מחויבת בתשלום אגרת פינוי אשפה כיוון שאגרה זו הנה ארנונה במהותה, כאמור. בדיון נוסף שהתקיים בהרכב מורחב (דנ"א 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(4), 332) אישר בית המשפט את פסק הדין הנ"ל בקבעו כי "במחלוקת שנפלה בין הצדדים בסוגיה זו, דעתנו היא כי אגרת פינוי האשפה היא במהותה ארנונה".

מאז ניתן פסק הדין הנ"ל, הלכו בתי המשפט השונים בארץ בעקבותיו תוך אימוץ ההלכה שנקבעה בו (ראו לדוגמא: ת.א (ת"א) 2518/00 שירותי בריאות כללית נ' עיריית ת"א תק-מח 2005(2), 4663 והאזכורים שם).

     הנה כי כן, לא יכולה להיות מחלוקת לגבי כך, שנכס הפטור מארנונה כללית, אינו יכול להיות מחויב באגרת פינוי אשפה, וחיוב כאמור, ככל שנעשה כאשר הפטור עמד בתוקפו, משולל יסוד ונעשה שלא כדין.

5.     הנתבעת הרחיבה בסיכומיה, שלא לצורך, את הטיעון לגבי אי זכאותה של התובעת לפטור בטענה כי אינה עומדת בהוראות הפטור שבפקודת הפיטורין. אלא ששאלה זו אינה עומדת כלל על הפרק משום שהתובעת אינה משיגה בפניי על זכותה של הנתבעת לבטל את הפטור שניתן לה, כפי שאכן נעשה החל משנת 2001 ואילך. התביעה מתייחסת לתקופה שבה עמד הפטור בתוקפו.

     מדובר אם כן במחלוקת ממוקדת, משפטית במהותה, כשבראשה עומדת השאלה האם היתה הנתבעת רשאית לבטל בדיעבד את הפטור שהעניקה לתובעת לשנים 1998- 2001?

6.     במהלך 1999 פורסם חוזר מנכ"ל משרד הפנים ובו נוהל מפורט לבחינת זכאות מוסדות שונים לפטור מארנונה כללית. בעקבות אותו נוהל, ערכה הנתבעת בחינה לפטורים היסטוריים שניתנו למוסדות השונים משך שנים, ובמסגרת זו שלחה לתובעת טופסי בקשה לפטור. הבקשה נידונה על ידי וועדה עירונית אשר המליצה לדחותה, והמלצה זו אושרה ואומצה על ידי הממונה על המחוז במשרד הפנים. ביטול הפטור מתייחס לשנת 2001 ואילך ובחינתו כלל אינה עומדת על הפרק, כאמור.

7.     לטענת הנתבעת, הואיל והפטור ניתן בטעות, הרי שהיא זכאית לבטלו, גם בדיעבד משעה שגילתה את הטעות. הפסיקה ראתה להבחין בין סוגים שונים של טעות שנפלה בהחלטה מנהלית, בבואה לבחון את חוקיות ביטולה בדיעבד. בפסק דין שניתן לפני זמן לא רב (ע"א 11583/04 מדינת ישראל נ' שאול ואליהו ברגר ואח' , תק-על 2006(1), 591 חזר בית המשפט ומנה את העקרונות המחייבים בכגון דא בקבעו (בעמ' 598):

בשקילת יכולתה של הרשות לחזור בה מטעותה יש לאזן בין שיקולים שונים העומדים על הפרק, וכל מקרה יבחן על-פי נסיבותיו. כך יש להבחין בין טעות שנגרמה באשמת הרשות לבין טעות שנגרמה באשמת האזרח. טעות שנגרמה באשמת הרשות ניתנת אף היא לתיקון, אך לשם כך נדרש אינטרס ציבורי מיוחד המצדיק זאת. כמו כן יש להבחין בין טעות הנופלת במסגרת הסמכות של הרשות לבין טעות הגורמת לתוצאה בלתי חוקית או מנוגדת לסמכותה של הרשות. הבחנה נוספת שנעשתה בפסיקה לגבי חזרה מטעות על-ידי הרשות היא ההבחנה בין טעויות שבשיקול הדעת לבין טעויות טכניות. לגבי אלה הראשונות תהיה הרשות בדרך-כלל קשורה בהחלטתה, בעוד שלגבי האחרונות תוכל הרשות בדרך-כלל לחזור בה מהחלטתה. בנוסף, יש לבחון את אינטרס הפרט בסופיות ההחלטה המינהלית, את מידת ההסתמכות שלו עליה, והאם שינה מצבו לרעה עקב ההחלטה או שנגרם או עלול להיגרם לו נזק בעקבות שינויה. מנגד יש לבחון את מהותו של האינטרס הציבורי אותו מבקשים לקדם (ראו זמיר, בעמ' 1004-1007; ע"א 433/80 נכסי י.ב.מ. ישראל בע"מ נ' מנהל מס רכוש, פ"ד לז(1) 337; ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נד(2) 433; ע"א 1928/93 רשות ניירות ערך נ' גבור סברינה מפעלי טקסטיל בע"מ, פ"ד מט(3) 177; ע"א 9412/03 חזן נ' פקיד שומה נתניה (לא פורסם, ניתן ביום 2.2.05))".

8.     לאורך השנים שב בית המשפט וקבע כי ניתן אמנם לשנות החלטה מינהלית, אך הדבר צריך להיעשות בזהירות יתרה ובמקרים קיצוניים, יוצאי דופן וכבדי משקל. גישה זו עוברת כחוט השני בפסיקת בית המשפט משך שנים. על האינטרסים הסותרים העומדים שעה שהרשות משנה החלטה מינהלית באופן הפוגע באזרח עמד הנשיא שמגר בבג"צ 5760/93 פלונית נ' ועדת התלונות על פי חוק, פ"ד נ(4), 194 בקבעו (בעמ' 203-204) כי:

"עומדים כאן שני אינטרסים הסותרים זה את זה: מחד גיסא, קיים האינטרס של הפרט לשמור על הזכויות שהתגבשו בידיו עקב החלטתה הקודמת של הרשות. זהו עיקרון הסופיות, המגן על האינטרס לפיו יש לשים קץ להתדיינויות; מאידך גיסא, עומד האינטרס הציבורי. . . על כן, ככלל, החלטה כאמור צריכה להיות סופית. האזרח זכאי לדעת היכן הוא עומד ביחסיו עם השלטון. . .".

9.     על השיקולים להכרעה בשאלת הרטרואקטיביות של החיוב בארנונה עמד בית המשפט בהרחבה בפרשת ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים, פד"י נד(2), 433 שם קבעה כב' השופטת שטרסברג-כהן (בעמ' 451-452) כי:

"עלינו לאזן בין השיקולים הרלבנטיים לשם הכרעה בשאלת הרטרואקטיביות של החיוב בארנונה. מחד גיסא, עומד האינטרס הציבורי של קיום החוק והאינטרס של תושבי המועצה שזו תגבה את המגיע לה. אי גביית תשלומי הארנונה במשך תקופה ארוכה ממי שחייב בתשלומה, משמעה פגיעה אפשרית בתושבי הרשות המקומית, באשר יכול ונוצר חסר בקופתה של המועצה שיתכן ונתנה לתושביה פחות שירותים ממה שיכלה לתת אילו נגבתה הארנונה. יכול ואי גביית הארנונה ממקורות במשך שנים, השפיעה על הגדלת הארנונה ששילמו התושבים.
. . . . . .
מאידך גיסא ניצב אל מול האינטרס הציבורי, האינטרס של מקורות, המושתת על עקרון סופיות החלטותיה של המועצה. מעצם העובדה שהמועצה לא שלחה למקורות הודעת חיוב במשך עשרות שנים, סביר היה להסיק כי המועצה סברה שהחוק מעניק לה פטור מתשלום ארנונה. עמדתה של המועצה כל השנים, כמוה כהחלטה בדבר מתן פטור למקורות מארנונה, זו גם דעתו של היועץ המשפטי לממשלה. למקורות עומד גם אינטרס ההסתמכות. היא ניהלה את עסקיה בהנחה שאינה חייבת בתשלום ארנונה בגין תעלת המוביל הארצי והשטחים שלצידה. היא לא לקחה הוצאות אלה בחשבון במסגרת הסדר ההתחשבנות בינה לבין הממשלה. לפיכך, יש לקבל את טענת מקורות, שלא נסתרה, כי היא אכן הסתמכה על המצג על ידי מחדל, שהוצג על ידי המועצה במשך השנים וכלכלה עניניה בהתאם. תהיה זו פגיעה קשה בה אם השינוי בהחלטה יחול רטרואקטיבית. במצב דברים זה, אין זה ראוי לאפשר למועצה להטיל על מקורות ארנונה לשנים שקדמו לדרישה מ-1993".
10.     מאז ניתן אותו פסק דין, חזר בית המשפט וקבע כי אין לאפשר תיקון רטרואקטיבי של שומת ארנונה על נקלה, ורק מקרים יוצא דופן יצדיקו זאת.

     בע"א 4452/00 ט.ט.טכנולוגיה מתקדמת נ' עיריית טירת הכרמל, פד"י נו(2), 773 נקבע (בעמ' 783):

"רשות מקומית, השוקלת לשנות באופן רטרואקטיבי את חיובי הארנונה, חייבת להביא בחשבון, לצד האינטרס הציבורי בגביית מס אמת, גם את האינטרס של הפרט. בין השיקולים שיבואו בחשבון בקבלת ההחלטה ניתן למנות את משך הזמן לגביו מבוצעת התחולה הרטרואקטיבית, מידת ההסתמכות מצד האזרח ומידת היעילות והצדק שבחיוב למפרע. חשיבות לא מבוטלת נודעת גם לשאלה האם קיימת כיום אפשרות לברר את העובדות לאשורן והאם הטעות נגרמה בשל הטעייה מצד האזרח. לדעתי, ככלל, רק במקרים מיוחדים יש הצדקה לערוך שינוי רטרואקטיבי של חיוב ארנונה".

     בעת"מ (נצרת) 144/01 מקורות חברת מים בע"מ נ' עיריית מגדל העמק (לא פורסם) נקבע
     מפי כב' השופט ממן כי:

"אפילו הוכח כי נפלה טעות והיא מהסוג הניתן לתיקון, אין זה מובן מאליו שהטעות ניתנת לתיקון בדיעבד ובודאי שלא על פני תקופה כה ארוכה. העירייה סבורה כי אין מדובר בהטלה רטרואקטיבית של נכס שמעולם לא חויב אלא בתיקון הסיווג של הנכס שכבר חויב. טענה זו אינה תופסת נוכח הפער העצום בין החיוב הישן ובין החיוב החדש כפי שעולה מהטבלאות דלעיל. גידול פי 10 של החיוב הקיים כמוהו כהטלת חיוב חדש".

     בפרשה אחרת בעמ"נ (חיפה) 221/02 שילוח חב' לביטוח בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעירית חיפה תק-מח 2003(4), 2496 נקבע מפי כב' סגן הנשיא ב' גילאור (כתוארה אז) בעמ' 2499 כי:

"אין הדבר אומר כי רשות שלטונית אינה יכולה לשנות החלטות מינהליות כלל, אלא שינוי זה ייעשה רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן שכן "בעניינים מינהליים אין זה רצוי כלל ועיקר, שהאזרח יהיה צפוי על לא עוול בכפו לשינוי החלטה קודמת...זוהי סמכות שאין להשתמש בה אלא במקרים כבדי משקל, היינו, כאשר האינטרס הציבורי עדיף בנסיבותיו של המקרה על פני האינטרס של הפרט...". (דעת השופטת בן-פורת בבג"צ 795/79 המועצה האזורית גזר נ' המועצה הארצית לתכנון . פ"ד לו(1), 561 ,עמ' 570-571)".

11.     במקרה דידן לא מדובר בטעות שנגרמה בעטיה של התובעת או כזו הגורמת לתוצאה בלתי חוקית או החורגת מסמכותה של הרשות. כן לא מדובר בטעות טכנית שהיא בבחינת טעות קולמוס. לטעמי, ניתן לסווג הטעות כטעות בשיקול הדעת. עד לנקודת זמן מסוימת סברה הנתבעת כי התובעת זכאית לפטור מארנונה כללית. בשלב כלשהו, לאור שינוי במדיניותה והקשחת הקריטריונים לפטור מארנונה, קבעה הנתבעת, על סמך אותם נתונים בדיוק, כי התובעת אינה זכאית לפטור.

לא זו בלבד שהנתבעת לא הצביעה על כל נימוק כבד משקל שיש בו כדי להצדיק חיובה של התובעת בדיעבד בארנונה כללית לשנים עברו, אלא שהעובדה שרק בשנת 2004 ראתה לבטל את הפטור לתקופה שבין השנים 1998 - 2001 מצביעה בפני עצמה על התנהלות בלתי ראויה. בנסיבות, דומה כי החלטה זו נתקבלה על רקע הגשת התובענה דידן.

מעבר לכך, ניתן להניח כי התובעת, עמותה המנהלת בית החלמה ומעון לאוכלוסייה קשישה הסתמכה על הפטור שניתן לה משך שנים ארוכות, תכננה בהתאם את תקציבה וכלכלה את צעדיה הפיננסיים. יפים לעניין זה דברי כב' השופט גינת בה"פ (חיפה) 365/99 מקורות נ' עיריית קרית אתא, תק-מח 2002(3), 31374 בקבעו: "אין לחייב המבקשת בהפרשים מן העבר, אותם לא היתה יכולה לצפות ואשר נבעו מטעות שלא היתה לה בה כל חלק. כך מורה לנו עקרון החוקיות".

12.     איני מקבל את טענת הנתבעת כי הפטור שניתן לתובעת בעבר היה בניגוד לחוק. התובעת זכתה לפטור בהתאם לפקודת הפיטורין לאחר שהנתבעת ראתה בה אגודת צדקה שהיא הבעלים והמנהלת של בית חולים, בית הבראה או בית מחסה לנזקקים. העובדה שהנתבעת העניקה פטור למוסדות רבים בעבר ללא קריטריונים ברורים וללא בחינה מעמיקה של הדברים, אינה הופכת את הפטור לבלתי חוקי מיסודו. לדעתי, זהו מקרה מובהק של שיקול דעת שגוי שהוביל לתוצאה שאפשר ואינה נכונה, אך אין לומר עליה כי היא חסרת נפקות ותוקף ובטלה מעיקרא .

13.     ההלכה הפסוקה מכירה בחובת השבה של תשלומי מס שנגבו ביתר. בע"א 7664/00 רובנשטיין ושות' נ' עיריית חולון, פד"י נו(4), 117 נקבע (בעמ' 132) כי :

"גם בישראל הכלל הוא כי במקרה בו רשות ציבורית גבתה תשלום שלא כדין זכאי האזרח להשבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 412/54 עירית ת"א -יפו נ' חברת "ארמון אהרונוביץ'", פ"ד י 1835; ע"א 706/71 וילנר ואח' נ' עירית ראשון לציון, פ"ד כז(168 ,160 (1; ע"א 447/77 שלום סביר נ' ראש עירית רמת-גן, פ"ד לב(278 (2; רע"א 2824/91 עירית חיפה נ' לה נסיונל חברה לביטוח (טרם פורסם); ע"א 2299/99 אברהם שפייר ואח' נ' חברת דיור לעולה בע"מ (טרם פורסם)). אולם כאשר דברים אמורים בתשלום רצוני מכוח הסכם שנעשה במטרה "לסגור את העסקה" - ואפילו כזה שנעשה מחמת אילוץ - תישלל זכות ההשבה, להוציא מצבים שבהם נעשה התשלום מחמת צורך מיידי ודחוף לתשלום, כגון הגנה על חירות אישית או רכוש מפני פגיעה מיידית (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט הנ"ל בעמ' 1003 - 1002)".

     ראו לעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת ברון בת.א (ת"א) 2516/00 שירותי בריאות כללית נ' עיריית תל - אביב , תק-מח 2006(2), 2087).

אף בהתייחס לאגרת פינוי אשפה, הכירו בתי המשפט בחובת ההשבה למוסדות הפטורים מארנונה כללית לפי פקודת הפיטורין, מהם נגבתה האגרה ללא יסוד בדין. (ראו: ת"א (ירושלים) 12812/02 אמי"ת - רשת מוסדות חינוך בישראל נ' עירית ירושלים, תק-של 2005 (1), 6938 ; ת.א (ב"ש) 3027/98 קופת חולים הכללית נ' עיריית אילת (לא פורסם)).

14.     לא מצאתי יסוד לטענת הנתבעת לפיה הוגשה התביעה אגב שיהוי ניכר, וכי די בכך כדי להביא לדחייתה. על מנת להעמיד דברים על דיוקם יש להפנות לכך שההכרעה הסופית בעניין אי החוקיות של חיוב באגרת פינוי אשפה מקום שהנישום זכאי לפטור מארנונה כללית ניתנה ביום 30.5.02 עם מתן פסק הדין בדיון הנוסף בפרשת עיריית חיפה נ' מדינת ישראל (דנ"א 2678/00 הנ"ל). התביעה שבפניי הוגשה ביום 21.10.2004 קרי כשנתיים וחצי לאחר אותה הכרעה.

יתר על כן, הכלל הוא ששיהוי נוצר כאשר ההשתהות בפניה לבית המשפט מהווה משום שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. נקבע כי על מנת שתצלח דרכו של נתבע בטענת השיהוי, עליו להוכיח כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו או שבמשך הזמן הוא, הנתבע, שינה מצבו לרעה. השימוש במוסד השיהוי הנו אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה נ' הועדה המקומית , פ"ד נז(5), 433 (446-447) :

"טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה, ועשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם".

15.     בענייננו, לא ראיתי לקבוע כי התנהגות התובעת מצביעה באופן כלשהו כי זנחה את זכות התביעה העומדת לה. יש לזכור כי התביעה מתייחסת לתקופה שלפני שנת 2001, בטרם אמר בית המשפט העליון את דברו בדנ"א 2678/00 הנ"ל, כך שבמועד תשלום האגרה נשוא הדיון, לא ידעה התובעת בוודאות כי מדובר בתשלום בלתי חוקי הנעשה על ידי הרשות שלא כדין. מכאן שהעובדה כי האגרה שולמה על ידה אינה מלמד בהכרח על הסכמה וויתור מצדה. עמד על כך המלומד ד' פרידמן בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט", מהדורה שניה כרך ב' בעמ' 636 בציינו:

"להשקפתי אם נעשה תשלום על יסוד חיקוק בטל, לא ניתן לקבל טענה בדבר רצוניות התשלום ללא ראיה של ממש לפיה ויתר המשלם על זכותו. העובדה כשלעצמה שנעשה תשלום על סמך חיקוק בטל, בלי שנעשה נסיון לתוקפו, איננה יכולה, לדעתי ללמד על כך שהתשלום היה רצוני, בעיקר אם נעשה התשלום לרשות השלטונית האחראית להוצאת דבר החקיקה (למשל, רשות מקומית ש "חוקקה" חוק עזר בטל). במלים אחרות, אפילו היה המשלם ער לבטלות החיקוק ואפילו לא ננקטו נגדו הליכי גביה שהיה בהם משום כפיה, אין הדבר צריך לשלול את זכותו להשבה".

16.     אוסיף עוד הערה אחרונה לגבי התביעה שכנגד - תביעה זו הוגשה בגין חוב ארנונה אותו חבה התובעת לנתבעת כביכול בעבור השנים 1998- 2001. סעיף 317 לפקודת העיריות ,מכוחו הוגשה התביעה שכנגד, מסמיך את העירייה לפתוח בהליכים לגביית הארנונה כחוב אזרחי, מקום שמדובר בארנונה בפיגור. בהתאם לסעיפים 306 ו- 309 לפקודה חוב ארנונה הופך להיות "חוב בפיגור" רק אם סכום המגיע לחשבון ארנונה שהוטלה לא שולם תוך 15 יום מיום שחל פירעונו ולנישום נשלחה הודעה בה נדרש לשלם את החוב תוך 15 יום. לא שולם החוב, כתום 15 יום לאחר המצאת ההודעה כאמור, יחשב לארנונה בפיגור.

     מלים אחרות, המצאת הודעה בכתב הקרויה "דרישת תשלום", הינה תנאי מוקדם להפיכת החוב בארנונה ל"ארנונה בפיגור", וממילא, היא תנאי מוקדם להגשת תביעה לבית המשפט על פי סעיף זה (ראו: הנריק רוסטוביץ, ארנונה עירונית,מהדורה רביעית, הוצאת אוריאן, התשנ"ו-1995. עמ' 397).      עוד בע"א 239/52 מנפרד להמן נ' המועצה המקומית יוקנעם, פ"ד ט(2) 743, קבע השופט ברנזון כי: "חוב הארנונה מגיע אמנם מהיום שבו היה צריך לשלמו לפי החוק אבל אפשר לגבותו, אם במשפט ואם ב"דיסטרס", רק לאחר שניתנה למשלם הארנונה האזהרה המוקדמת בחוק והוא לא שעה לה במשך 15 יום". (ראו עוד: ע"א 267/68 עוזרי נ' עירית ראשון לציון, פ"ד כב(2) 711 ; ת"א 73/71 מטלון נ' עירית י-ם, פ"מ עט 347).

17.     ד"ר אליהו וינוגרד, בספרו "דיני רשויות מקומיות" כרך ב',מהדורה חמישית, הוצאת הלכות, יוני 1998, עומד על הרציונל שעומד מאחורי דרישה זו בציינו (בעמ' 600):

"אין לראות בתנאי מוקדם זה (הכוונה לתנאי שבסע' 306 לפקודה) משום הכבדה בלתי הגיונית או בלתי צודקת כלפי הרשות המקומית. הרשות המקומית אינה נושה רגיל. היא גוף ציבורי בעלת סמכויות נרחבות בשטחי המס והמחוקק מסר לה סמכויות גבייה עצמאיות מרחיקות לכת ביותר בדרך מנהלית או, לחילופין, במשפט רגיל, אך יחד עם זאת דאג לכך שפעולות אלו, העלולות לגרום אי-נעימות והוצאות למשלם המיסים, לא תינקטנה נגדו אלא לאחר שנתמלאו תנאים מוקדמים מסוימים ועל הרשות המקומית לכבד תנאים אלה".

בענייננו, לא זו בלבד שלא נשלחה לתובעת שומה בתחילת כל שנת מס מהשנים הרלוונטיות אלא שלא הוצגה כל ראיה שתעיד על כך שנשלחה שומה בכלל, גם בשלב מאוחר יותר. משכך, ממילא לא קמה זכות לנתבעת לתבוע את הארנונה בהתאם לסעיף 317 לפקודה.

18.     התוצאה היא שהתביעה מתקבלת והתביעה שכנגד נדחית.

סך כל הסכומים ששולמו על ידי התובעת בגין אגרת פינוי אשפה בשנים 1998 - 2001 מסתכמים בסך כולל של 210,525 ₪. לטענת התובעת, סכום זה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות, מסתכם בסך 369,938.88 ₪. הנתבעת מצדה טענה כי הסכומים ששולמו על ידי התובעת, כשהם מהוונים ממועד תשלומו של כל אחד מהם ועד להגשת התביעה, מסתכמים בסך 350,583.53 ₪. הואיל והנתבעת צרפה לכתב ההגנה טבלה מפורטת לגבי מועד תשלומו של כל תשלום ותשלום בתקופה הרלוונטית, ומאחר והנטל לעניין זה מוטל היה על שכמה של התובעת, אני מקבל את החישוב שערכה הנתבעת וקובע כי סכום ההחזרה שהיה עליה לשלם לתובעת, נכון למועד הגשת התביעה, עומד על סך 350,583.53 ₪.

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום סך 350,583.53 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכומים אלה ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד תשלומם, אלא אם כן סולקו תוך 30 יום מהיום.
     









לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון