הצהרת הון גבוה בגלל הלוואה

המערער טען שהגידול בהון שחל אצלו בין שתי הצהרות ההון נובע מהלוואות שקיבל מאחיו. להלן פסק דין בנושא הצהרת הון גבוה בגלל הלוואה: פסק-דין השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ואגו) אשר דחה ערעור שהגיש המערער על שומות מס לפי מיטב השפיטה לשנים 1998, 1999 ו-2000 שהוציא לו המשיב. העובדות הצריכות לעניין ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 1. בשנים הרלוונטיות לערעור ניהל המערער עסק של נגריה בקרית גת (להלן: הנגריה). בשלב כלשהו ערך המשיב ביקורת בתיקו של המערער ממנה התברר כי הרווח הגולמי של הנגריה המוצהר על ידי המערער נמוך מן המקובל בענף. בעקבות כך העמיק המשיב בבדיקותיו. הוא בחן והשווה בין שתי הצהרות הון שהגיש המערער, האחת ליום 31.12.1992 והשנייה ליום 31.12.2000 (להלן בהתאמה: הצהרת ההון הראשונה והצהרת ההון השניה), דרש מן המערער להמציא מסמכים שונים ואף ערך ביום 6.6.2002 ביקורת בבית העסק. לאחר כל הדברים הללו ובתום הליך של השגה (המכונה על ידי הצדדים "שלב ב'") הוציא המשיב למערער בצו מיום 22.7.2002 שומה לפי מיטב השפיטה לשנים 1998, 1999 ו-2000 על פי סעיף 145 (א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה). בשומה זו הוסיף המשיב להכנסה המוצהרת בכל אחת משנות המס הנדונות הכנסה בסך 148,078 ₪ בשל הפרש הון בלתי מוסבר בסך כולל של 444,235 ₪ שמצא בין הצהרת ההון הראשונה להצהרת ההון השניה (בהמשך תיקן המשיב את הסכום בשל טעות בחישוב והעמידו על סך כולל של 419,520 ₪). בנימוקי קביעת השומה ציין המשיב, בין היתר, כי הכנסותיו המוצהרות של המערער מן העסק "אינן סבירות לחלוטין בהתייחס לרווח הגולמי המוצהר", כי בהצהרת ההון השניה לא הוצהר על כל הנכסים שברשות המערער לרבות ביטוחי חיים וחשבונות בנק וכי המערער לא הציג את כל המסמכים שנדרש להציג על מנת לנסות וליישב את ההפרש האמור ואת אי הכללתם של נכסים מסוימים בהצהרה השניה. 2. ערעור שהגיש המערער על שומה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נדחה ברובו ובפסק הדין מיום 18.7.2005 קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו בנסיבות העניין ולא סיפק הסברים משכנעים לגידול בהון הנובע מהשוואת הצהרות ההון שהגיש. על כן סבר בית המשפט כי להוציא תיקונים מינוריים בסכום ההפרש לגביהם קיבל את טענות המערער, יש להותיר על כנה את השומה נשוא הערעור, ובלשונו של בית המשפט: מרבית טענות המערער נסמכות על דבריו הוא ואמינותו כעד העומדת למבחן, מדובר במערער, אשר עדותו הייתה בעייתית ולא עשה רושם טוב במיוחד, בעיקר כאשר ניסה לשוות גוון חשאי וממודר לעבודתו כנגר בשירות משרד הביטחון וניסה להציג את עסקו כמעין "מבצר" חסוי וחשאי, אשר מבודד מן העולם החיצון, עסק שאסור [לו] לקבל לקוחות פרטיים, אסור לו לגלות פרטים על עבודתו, וכל התנהלותו מזכירה יותר מדור בשירות ביון, מאשר נגריה לייצור והרכבת דלתות ומדפים ... כאשר מדובר במערער שנטל ההוכחה עליו, והעול ליתן הסברים טובים מוטל על כתפיו, ורוב עדותו וטיעוניו אינם נתמכים במסמך חיצוני אמין, וכאשר עדותו אינה עושה רושם טוב במיוחד, אין פלא שמרבית טענותיו - דינן להידחות. כך דחה בית משפט קמא את טענת המערער כי הסיבה לכך שהרווח הגולמי של הנגריה נמוך מן המקובל בענף נעוצה בעובדה שהלקוח היחיד של הנגריה הינו משרד הביטחון המשלם מחירים נמוכים יחסית. עוד דחה בית משפט קמא כבלתי מבוססת את טענת המערער לפיה הוצאת השומה נשוא הערעור וסכום ההכנסות הלא מדווחות שיוחסו לו במסגרתה הם תוצאה של עוינות ונקמנות שפיתח נגדו המפקח שטיפל בתיק בשלב ההשגה לאחר שעלב בו בעת שהגיע לנגריה לצורך עריכת הביקורת. אשר לסכומים שהוסיף המשיב לרשימת נכסיו של המערער בהצהרת ההון השניה בשל תשלומים לחברות הביטוח ג'נראלי ומנורה (להלן בהתאמה: ג'נראלי ומנורה) עבור פוליסות ביטוח חיים, קיבל בית משפט קמא את עמדת המשיב ככל שזו התייחסה לניכויים הקבועים שהשתקפו בדפי חשבונות הבנק של המערער (העברות לג'נראלי מחודש ינואר 1997 עד חודש נובמבר 1999 ולמנורה מחודש ינואר 1997 עד חודש אוגוסט 1997), בהעדר אישור או אסמכתא מצד המערער שיש בהם כדי לספק הסבר אחר לאותם ניכויים. לעומת זאת לא קיבל בית המשפט את גישתו של המשיב אשר ייחס למערער תשלומים דומים למנורה גם ביתר השנים שבין שתי הצהרות ההון. זאת משום שלגבי שנים אלה לא היה בנמצא מסמך המבסס זאת. משכך קבע בית משפט קמא כי "בעניין זה ניתן ליהנות את המערער מן הספק ולצאת מהנחה שהפוליסה החלה במחצית התקופה שבין שתי ההצהרות ולחשב את תוספת ההון בהתאם". הסבר נוסף לעניין הפרש ההון שהשמיע המערער ונדחה על ידי בית המשפט המחוזי נוגע להלוואות בסכום מצטבר של 48,000$ אותן קיבל לטענתו מאחיו המתגורר בדרום אפריקה במהלך השנים 2000-1993. בית המשפט התייחס בחוסר אמון לגרסת המערער בהקשר זה באמרו כי מדובר "בהסבר מאוד 'נוח' מבחינת המערער, אך כזה שלא הוכח די צורכו...". בית המשפט הוסיף והדגיש כי אף שהאח מסר תצהיר לתמיכה באותה גרסה הוא לא הגיע להיחקר על תצהירו ומשכך אין כל הוכחה לכך שהמזומנים שהוצאו על ידו מדרום אפריקה, ככל שהוצאו, אכן מצאו דרכם אל המערער ומכל מקום המערער לא הבהיר איזה שימוש נעשה בהם. בית המשפט המחוזי אף דחה ברובן את טענות המערער לעניין הוצאות המחייה שייחס לו המשיב בשנים הרלוונטיות. על פי חישובי המשיב הוערכו הוצאות המחייה של המערער ומשפחתו בתקופה שבין הצהרות ההון בסך כולל של 383,804 ₪ וזאת על פי לוח מספר 5 בטבלאות הנהוגות אצל המשיב, שהינו לוח המביא בחשבון הוצאות בסיסיות ואינו מגלם הוצאות עבור דיור, בריאות, חינוך, תרבות וכיוצא באלה. לכך הוסיף המשיב סך של 67,200 ₪ בגין הוצאות דיור שוטפות ובהתייחסו לעניין זה הבהיר המשיב כי הסכום האמור מביא בחשבון הוצאות דיור חודשיות צנועות בסך 700 ₪ בלבד. גישתו זו של המשיב התקבלה בעיקרה על ידי בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי מן הראיות שהציג המערער עולה כי במשך שנה אחת מתוך השנים הרלוונטיות התגוררו המערער ומשפחתו בבית אמו ועל כן יש להניח לטובתו כי באותה שנה נחסכו להם הוצאות מחייה בשיעור העולה כדי שליש מן הסכומים אותם כלל המשיב בחישוביו לגבי אותה שנה. תמצית טענות הצדדים בערעור 3. המערער לא השלים עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומכאן הערעור שבפנינו בו הוא מלין על ממצאיו וקביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את הסבריו להפרש בהון. בהקשר זה שב המערער וטוען שהגידול בהון שחל אצלו בין שתי הצהרות ההון נובע מהלוואות שקיבל מאחיו. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שיש להוסיף את סכום התשלומים לג'נראלי ומנורה לנכסיו משום שמדובר בתשלומים עבור ביטוחים שוטפים ולא עבור פוליסות ביטוח חיים כגרסת המשיב. המערער מוסיף ומעלה בערעורו טענות באשר לטעויות שונות שנפלו בשומה נשוא הערעור המתייחסות, בין היתר, לגובה הוצאות המחייה שיוחסו לו ולמשפחתו וכן לשיעור החיוב במס שהושת עליו בגין ההכנסה הבלתי מדווחת. פרט לכל אלה מעלה המערער לראשונה בשלב הערעור טענה חלופית לפיה גם אם יש מקום להוסיף להכנסותיו את הסכומים שנקבעו, היה על המשיב לייחס את תוספת ההכנסה החייבת בהתאמה לכל אחת מן השנים שבין שתי הצהרות ההון (2000-1993) ולא לשלוש השנים האחרונות בלבד. בהתחשב בכך ששומות המס לגבי חמש השנים הראשונות (1997-1993) כבר הפכו סופיות ושנים אלה הן, אפוא, שנים "סגורות", משמעותה של טענה זו היא כי 5/8 מסכום ההפרש אשר ישוייך לשנים אלה לא ימוסה (בהנחה שלכל אחת מן השנים ייוחס אותו נתח מתוך תוספת ההכנסה החייבת). לתמיכה בטענה זו מפנה המערער, בין היתר, אל פסק הדין בע"א 552/02 חנני נ' פקיד שומה חיפה (לא פורסם, 18.4.2005) (להלן: עניין חנני) ממנו הוא מנסה להקיש לעניינו באמרו כי גם במקרה דנן כמו בעניין חנני נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות ייחוס חלק מן ההכנסה הבלתי מדווחת לשנים הסגורות. המערער מדגיש בהקשר זה, בין היתר, כי בדומה לעניין חנני חלף גם בעניינו פרק זמן ניכר בין הצהרת ההון הראשונה להצהרת ההון השניה והדבר מקשה עליו לאתר מסמכים רלוונטיים לביסוס טענותיו. המערער מוסיף וטוען כי העובדה שספריו לא נפסלו לאורך השנים ולאחר ביקורות שנערכו אצלו מחזקת אף היא את עמדתו בדבר קיומן של נסיבות מיוחדות במקרה דנן. כמו כן מצביע המערער על כך שבמהלך השנים 1996 ו-1997 בוצעו על ידו רכישות שונות (משאית, שולחן עבודה, מכונה להדבקת קנטים) בסכום כולל של 229,000 ₪ ואף מכך הוא מבקש ללמוד כי יש לייחס לשנים אלה (שהינן שנים "סגורות") חלק מתאים מתוך הגידול בהון שקבע המשיב. 4. המשיב טוען מצידו כי הערעור דנן מופנה ברובו כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבע בית המשפט המחוזי אשר בהם אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב אלא במקרים מיוחדים שהמקרה דנן אינו נמנה עמם. אשר לטענתו החלופית של המערער לפיה יש לייחס את ההכנסה הבלתי מדווחת לכל השנים שבין שתי הצהרות המס לרבות השנים הסגורות, טוען המשיב כי יש לדחותה על הסף משום שהיא מועלית לראשונה בשלב הערעור ומהווה הרחבת חזית פסולה. לגופה של הטענה גורס המשיב כי על פי העקרונות שהתווה בית משפט זה אין לאפשר שייצא חוטא נשכר ויש לשאוף למיסוי נישומים על מלוא הכנסתם. לפיכך, אין להפוך את שנות המס הסגורות של המערער ל"מקלט מס" ויש לאמץ את גישתו של המשיב אשר ייחסה את כל ההכנסה הבלתי מדווחת לשנים הפתוחות. המשיב מוסיף וטוען כי נסיבות המקרה דנן אינן דומות לנסיבות בעניין חנני בציינו כי הנימוק המרכזי אשר בגינו קבע בית המשפט בעניין חנני כי נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות ייחוס של חלק מן ההפרש לשנים הסגורות נעוץ היה בכך שפקיד השומה עצמו ייחס תחילה את ההכנסה הבלתי מדווחת של חנני גם לשנים הסגורות ורק בשלב מאוחר יותר חזר בו וייחס אותה לשנים הפתוחות בלבד. כמו כן וככל שמבקש המערער לעגן את טיעוניו בעניין ייחוס חלק מן ההכנסות לשנים הסגורות על הוצאות נכבדות שהוציא בשנים הסגורות מדגיש המערער כי טענות עובדתיות אלה לא הועלו במתכונתן זו בפני בית משפט קמא ומשכך אין מקום להידרש אליהן בשלב הערעור בבית משפט זה. לחלופין טוען המשיב כי אף אם המערער הוציא הוצאות מסוימות בשנים הסגורות אין בכך בהכרח כדי להוביל אל המסקנה שהוצאות אלה מומנו מתוך הכנסה בלתי מדווחת אשר צמחה אף היא באותן שנים. בשולי סיכומיו מודיע המשיב כי נפלה טעות בחישוב הוצאות המחייה וכי יש להעמידן על סך של 326,054 ₪ במקום 360,370 ₪ (הסכום לאחר התיקון שנערך בעקבות פסק דינו של בית משפט קמא). בכפוף לכך עותר המשיב לדחיית הערעור. בקשה להוספת ראיות נוספות בערעור 5. במסגרת הערעור שבפנינו ובד בבד עם הגשת הסיכומים הגיש המערער בקשה להוספת ראיות בערעור המתייחסת לשני מסמכים, האחד - מסמך היכול להעיד לדבריו על מהות עבודתו ועל סיווג רמת הסודיות בעסקו והשני - מסמך הנוגע לכך שהביטוחים שערך בשנים הרלוונטיות היו ביטוחים אלמנטריים ולא ביטוחי חיים. את בקשתו נימק המערער בכך שהראיות הושגו על ידו רק לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי וכן בכך שאין מדובר בראיות המעלות טענות חדשות אלא בראיות המעניקות נופך נכון לדברים שכבר נטענו. המשיב מצידו התנגד לבקשה בציינו כי על פני הדברים עולה שהמסמכים אינם עומדים במבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הגשת ראיות נוספות בשלב הערעור. בפתח הדיון שהתקיים בפנינו ביום 11.9.2007 השמיעו הצדדים טענות לעניין הבקשה הנ"ל ובהסכמת המשיב אף עיינו במסמכים נשוא הבקשה ושוכנענו כי אין מדובר במסמכים אשר לא ניתן היה להשיגם בשקידה ראויה ולהציגם בפני בית משפט קמא (ראו: ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141, 147 (1984); ע"א 3766/91 זהבי נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד מז(3) 580, 588 (1993)). יתרה מכך, מסמכים אלה אינם מעלים ואינם מורידים דבר באשר לטיעונים העומדים להכרעה בערעור. משכך דין הבקשה להידחות. דיון 6. הערעור שבפנינו שני ראשים לו: האחד - עניינו בשאלות הנוגעות למהותו ולהיקפו של ההפרש שמצא המשיב בין שתי הצהרות ההון שהגיש המערער ובקביעותיו של בית משפט קמא אשר אימץ לעניין זה בעיקרו של דבר את עמדת המשיב לפיה מדובר בהפרש בלתי מוסבר הנובע מהכנסות שלא דווחו. השני - יוצא מנקודת מוצא כי ההפרש הבלתי מוסבר הקיים בין הצהרות ההון אכן נובע מהכנסה בלתי מדווחת ועניינו בשאלה החלופית לאילו שנים יש לשייך אותה. האם לשנות המס הפתוחות בלבד, כשיטת המשיב, או שמא גם לשנים סגורות, כשיטת המערער. לאחר שבחנתי את פסק הדין ונימוקיו ואת הטענות שהעלה המערער בראש הראשון של ערעורו אני סבורה כי לא זהו המקרה יוצא הדופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר במקרה שלפנינו מבוססות כדבעי על ניתוח העדויות שנשמעו בפניה ועל חומר הראיות שהוצג (ראו: ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פיסקה 3 (לא פורסם, 15.1.2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 631 (2004); ע"א 445/82 חן נ' שטרית, פ"ד לט(2) 617, 619 (1985)). יש לדחות, אפוא, את הטענות שהעלה המערער כנגד הקביעה שההפרש הבלתי מוסבר בין שתי הצהרות ההון נובע מהכנסות שלא דווחו וכן כנגד הקביעות הנוגעות להיקפן של ההכנסות הבלתי מדווחות (למעט הסכום הנוסף - 34,316 ₪ - אותו נכון המשיב להפחית מהכנסות אלה כהודעתו בשלב הערעור). אשר לראש השני, החלופי, של הטענות בערעור שעניינו בשנות המס אשר להן יש לייחס את ההכנסות הבלתי מדווחות. צודק המשיב באמרו כי טענות אלה מועלות לראשונה בשלב הערעור ולטעמו די בכך על מנת לסלקן על הסף בהיותן הרחבת חזית פסולה. אכן ככלל אין לאפשר העלאת טענות חדשות בשלב הערעור אם אלה לא עלו ולא נתלבנו בערכאה הדיונית. יחד עם זאת יתכנו מקרים שבהם תהא ערכאת הערעור נכונה לסטות מאותו הכלל ולפתוח את הדלת לטענות חדשות אם מדובר בטענות משפטיות הנשענות על נתונים עובדתיים שהוכחו ובהסקת מסקנות מאותם נתונים (ראו למשל: ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3) 589, 596-595 (1983); ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פ"ד נח(3) 105, 117-116 (2004); " 776/86 ' , " (4) 652, 658 (1990)). אין זה המקרה שבפנינו. טענותיו החלופיות של המערער הן טענות משולבות של עובדה ומשפט שאת השמעתן אין לאפשר בשלב הערעור בהעדר תשתית ראייתית מוכחת. זאת ועוד ככל שהמערער מבקש לבסס את טענתו המשפטית החלופית על התשתית העובדתית שכבר הועלתה על-ידו בבית משפט קמא, יש לזכור כי מדובר בטענות עובדתיות שעלו אך נדחו שם וכן יש לזכור כי אנו סברנו שאין להתערב בכך. על כן, טענות אלה בוודאי אינן יכולות לשמש תשתית עובדתית מתאימה לביסוס הטענה המשפטית החלופית החדשה. לבסוף והוא עיקר, נראה כי קיים קושי מובנה להעלות ולו בערכאה המתאימה טענות חלופיות מסוג זה. בעניין חנני ציין בית המשפט, אף כי לא הכריע בדבר, כי הגישה המשפטית הרווחת כיום לעניין ייחוס הכנסות לא מדווחות הנלמדות מגידול בלתי מוסבר בהון, היא הגישה הגורסת כי בהעדר ראיות אחרות יש לייחס אותן לשנים הפתוחות בלבד ואין חולק כי נטל הבאת הראיות בעניין זה מוטל על הנישום (ע"א 3654/96 גלם נ' פקיד שומה כפר סבא, פ"ד נד(2) 673, 677 (2000)). קשה להלום כיצד יוכל נישום, שהעובדות הרלוונטיות הן מטבע הדברים בידיעתו, לטעון בערכאה הדיונית כי הגידול בהון אינו נובע כלל מהכנסה בלתי מדווחת תוך הצגת הסברים שונים לאותו הגידול (למשל הלוואות מן האח במקרה שלפנינו) ובאותו הבל פה להוסיף ולטעון לחלופין כי אותו גידול בהון נובע אכן מהכנסה לא מדווחת אך הראיות שיש בידו (למשל רכישת המשאית, שולחן עבודה ומכונה להדבקת קנטים בענייננו) מלמדות כי זו צמחה בשנים סגורות. טיעון כזה של עובדות המכחישות זו את זו נגד אותו בעל דין אינו אפשרי בערכאה הדיונית על פי תקנה 72 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (החלה גם על ערעורי מס הכנסה הנדונים בבית המשפט המחוזי מכוח תקנה 9 לתקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), תשל"ט-1978). הרציונאל שביסוד איסור זה עניינו בתקנת הציבור ובמדיניות שיפוטית ראויה המבקשת "למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633 (2005) וראו: רע"א 11490/03 פקיד שומה ירושלים 1 נ' ועקנין, פיסקה 6 (לא פורסם, 19.12.2005)). המחשה מובהקת לכך שאיסור זה אכן ממלא תפקיד חשוב כמחסום מפני שימוש לרעה בהליכי משפט, ניתן למצוא בהליך שבפנינו. 7. השוואה בין הצהרות הון הינה כלי עזר העומד לרשות פקיד השומה לאיתור הכנסות בלתי מדווחות של נישום ולהטלת מס אמת על הכנסותיו בפועל (ע"א 2/81 שפירא נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד לח(2) 414, 419 (1984)). עמד על כך המשנה לנשיא בדימוס מ' חשין בעניין חנני באמרו: תכליתה של שומה לפי מיטב השפיטה היא לקבוע מס אמת על יסוד הכנסת אמת. אחת הדרכים המקובלות לקביעת שומה לפי מיטב השפיטה היא בהשוואת הצהרות הון, וכנדרש מהפרש הון בלתי מוסבר העולה מן ההצהרות. ההיגיון המונח ביסודה של דרך זו, היגיון פשוט הוא. קיומו של הפרש הון בלתי מוסבר בין שני מועדים שבהם נערכו הצהרות ההון, מלמד כי בפרק הזמן שבין-לבין היו לנישום תקבולים מסוימים שהגדילו את הונו מעבר להכנסות ולהוצאת המדווחות. מקור תקבולים אלה יכול שיהיה הכנסה חייבת במס או הכנסה ממקורות שאינם חייבים במס. בהיעדר הסבר על מקורות שאינם חייבים במס, נותרת האפשרות הסבירה כי הפרש ההון נובע מהכנסה חייבת במס שלא דווחה כדין. מובן כי מדברים אנו אך בהערכה ובכלי עזר לשומה, וההערכה חייבת שתיעשה בזהירות ובמיומנות. הנה כי כן שומה על פי מיטב השפיטה נועדה להטיל מס אמת על הכנסת אמת ואף שהנישום רשאי להשיג על השומה ולתקוף אותה ואת כל רכיביה, אין לאפשר לו התנהלות מניפולטיבית (ראו והשוו: ע"א 9541/04 שרפיאן נ' פקיד שומה ת"א 3, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.6.2008) (להלן: עניין שרפיאן)) ועליו לבחור בקו הטיעון העובדתי והמשפטי אותו הוא חפץ להציג כנגדה. במילים אחרות יש להקפיד עימו כמי שהעובדות הרלוונטיות מצויות בידיעתו, שלא יטען בעת ובעונה אחת או לאורך השלבים השונים של ההליכים טענות עובדתיות חלופיות כמו למשל כי הגידול בהון נובע ממקורות שאינם הכנסות החייבות במס ולחלופין כי אף אם מדובר בהכנסות החייבות במס שלא דווחו הן נצמחו בשנים סגורות. 8. מן הטעמים שפורטו אין אפוא מקום לשמוע מפי המערער בשלב הערעור את הטענה החלופית שהעלה בראש השני של ערעורו וכפועל יוצא מכך יש לדחות את הטענה הנוספת השלובה בה לפיה התרחשו בענייננו, בדומה לעניין חנני, נסיבות מיוחדות אשר בגינן יש לייחס חלק מן ההכנסה הלא מדווחת לשנים סגורות. למעלה מן הדרוש, אציין עם זאת לעניין טענה אחרונה זו כי הזמן שחלף בין שתי הצהרות ההון בעניין חנני (עשר שנים) אף שהוזכר כנימוק, הוא לבדו לא הספיק להכרה בקיומן של נסיבות מיוחדות אשר בגינן נכון היה בית המשפט לייחס חלק מן ההכנסה הלא מדווחת לשנים סגורות ובית המשפט הדגיש בהקשר זה שם כי הנימוק המרכזי שנמצא לו בקובעו כי נתקיימו נסיבות מיוחדות נעוץ בעובדה שפקיד השומה הוא שייחס תחילה חלק מן ההכנסות הלא מדווחות לשנים הסגורות (ראו לעניין זה גם עניין שרפיאן, פיסקה 8), וכלשונו: הטעם העיקרי לדבר הוא, שפקיד השומה, הוא עצמו, ייחס את ההפרש בגלגול הראשון לכל השנים שלעניין באורח שווה. משנעשה כך בגלגול הראשון, נתקשה לקבל - ולא יהא זה צודק, לדעתנו - כי יחול "שינוי חזית" בגלגול השני (שם, פסקה 19). במקרה שלפנינו פרק הזמן שחלף בין שתי הצהרות ההון (שמונה שנים) קצר בשנתיים מזה שחלף בעניין חנני ויתרה מכך לא נתקיימו נסיבות מיוחדות דומות לאלה שהצדיקו שם ייחוס חלקי של הגידול בהון לשנים הסגורות. משכך אין מקום להקיש מעניין חנני לענייננו גם לגופם של דברים. 9. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחברי לדחות את הערעור, בכפוף לתיקון ברכיב הוצאות המחייה אותו יש להעמיד, בהסכמה, על סך של 326,054 ₪ במקום סך של 360,370 ₪ . כמו כן אציע לחבריי לחייב את המערער לשלם למשיב שכר טרחת עורך דין בערעור בסך של 20,000 ₪. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.מיסיםהצהרת הוןהלוואה