החרמת רכב במכס - יבוא רכב מארה''ב

סעיף 5ב לרשיון יבוא כללי, תשל"ח-1978 (להלן: "רשיון היבוא"), אשר כותרתו : "יבוא רכב בידי אזרח ישראלי", קובע כדלקמן : "רכב מנועי פרטי כמשמעותו בפקודת התעבורה, שייבא לשימושו העצמי אזרח ישראל הבא לביקור לאחר ששהה מחוץ לישראל שנה אחת או יותר מותר ביבוא, ובלבד שהרכב יוצא עמו סמוך ליציאתו או לפניה, תוך תקופה שלא תעלה על ארבעה חדשים מיום כניסת הרכב או תקופה נוספת שאישר מנהל המכס והבלו, ובלבד שהזכאי הוא בעל רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל." סעיף 204 לפקודת המכס מגדיר מהם טובין שניתן לחלט, לאמור : "ואלה טובין שיחולטו למדינה: (1) טובין מוברחים; (2) טובין שיובּאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר סעיף 188 לפקודת המכס מוסיף וקובע כי פקיד המכס רשאי לתפוס טובין שהוגדרו כטובין שניתן לחלט, סעיף 190 מורה כי טובין שחולטו - יוחרמו אלא אם תתקבל הודעה מהבעלים שלהם (בתנאים מסויימים), וסעיף 193 משלים את המסגרת, ומורה כי פקיד המכס רשאי להשמיד או למכור טובין שהוחרמו. להלן פסק דין בנושא החרמת רכב במכס - יבוא רכב מארה"ב: פ ס ק ד י ן לפני תביעה למתן פס"ד הצהרתי. רקע כללי ועובדות מוסכמות - התובעת, (להלן: "התובעת"), הינה אזרחית ישראלית המתגוררת בארה"ב. ביום 12/2/2001 הגיעה התובעת לארץ והביאה עמה רכב מסוג פורד אקונוליין (להלן: "הרכב"). בעת הגיעה לארץ חתמה התובעת על מסמך המפרט את תנאי היבוא הזמני של הרכב, אשר בין היתר כללו הוראה לפיה קיים רשיון זמני עד יום 20/3/2001. התובעת ביקשה את הארכת תוקפו של הרשיון הזמני והוא הוארך עד ליום 30/5/2001. בשלב מסוים העבירה התובעת את הרכב למוסך מזאוי (להלן: "המוסך"), לצורך אחסונו. נציגי הנתבעת, מדינת ישראל - אגף המכס ומס ערך מוסף (להלן: "הנתבעת") קיבלו מידע לגבי המצאותו של הרכב במוסך, וביום 20/8/2001 החרימו את הרכב מכח הוראות פקודת המכס [נוסח חדש] (להלן: "פקודת המכס"). ביום 13/2/2002 נמכר הרכב שהוחרם לצד ג' כלשהו. המחלוקת בין הצדדים - 6. לטענת התובעת, היא התכוונה לשוב לארץ ולעשות ברכב שימוש מכח זכויותיה כתושבת חוזרת ורצתה להשאיר בארץ את הרכב. למרות זאת, בשל מחלת בעלה, היא נאלצה לצאת את הארץ ולשוב לארץ מספר רב של פעמים בתקופה הרלבנטית. לטענתה, כיון שהרשיון הזמני היה רק עד מאי 2001, היא נפגשה עם מר אריה לביא, סגן מנהל בית מכס חיפה בשעתו (להלן: "לביא") וזה האחרון הסביר לה כי קיימת אפשרות חוקית להשאיר את הרכב בארץ, גם אם היא תחזור לארה"ב, כל עוד הוא במוסך שמתחייב לשמור עליו ולא לעשות בו כל שימוש. לטענתה, על בסיס עצתו של לביא היא הכניסה את הרכב למוסך, ויצאה את הארץ. 7. עוד טוענת התובעת כי היא לא קיבלה את ההודעה שהנתבעת טוענת ששלחה לה, לאחר החרמת הרכב וטרם מכירתו, וכי למדה על כך שהרכב הוחרם כשהיה כבר "מאוחר מדי". 8. בנוסף, מעלה התובעת טענות לגבי הליך מכירת הרכב ולגבי התמורה שהתקבלה בגינו. 9. בהתאם לאמור מעלה, מבקשת התובעת שבהמ"ש יתן סעד הצהרתי לפיו החרמת הרכב ומכירותו היתה שלא כדין. עוד היא עותרת לסעד הצהרתי באשר לזכאותה לקבלת פיצוי בגין הנזק שנגרם לה עקב מכירת הרכב, ומציעה מספר חלופות לחישוב הפיצוי הנדרש. 10. לטענת הנתבעת, החרמת הרכב היתה כדין, כיון שהתובעת הפרה את תנאי הרשיון הזמני שניתן לה (הואיל והרכב נמצא במוסך באוגוסט 2001 למרות שהרשיון הזמני פג כבר במאי 2001). 11. עוד טוענת הנתבעת כי היא שלחה לתובעת הודעה בדואר רשום ביום 29/8/2001, כתשעה ימים לאחר חילוט הרכב והרבה לפני מכירתו - אך לא התקבלה כל תגובה למכתב זה. בנוסף, הנתבעת טוענת כי היא פרסמה ברשומות הודעה בדבר החילוט, ביום 13/12/2001, אך גם בעקבות פרסום זה לא התקבלה כל תגובה מאת התובעת. 12. לגבי הליך מכירת הרכב - מוכחשות כל הטענות. מסכת הראיות - 13. מטעם התובעת העידו מר מרדכי דיין, קרוב של התובעת אשר סייע לה בהליכים הנוגעים לרכב (להלן: "דיין", לגבי תצהירו ת/1), גב' חנאני נואל, אחותה של התובע (להלן: "חנאני", לגבי תצהירה ת/3) והתובעת עצמה (לגבי תצהירה ת/4). 14. מטעם הנתבעת העיד מר קובי ששון, ממונה יחידת התפישות באגף המכס (להלן: "ששון", לגבי תצהירו נ/4) ולביא (לגבי תצהירו נ/6). 15. כמו כן, הוגשו מטעם הצדדים מסמכים שונים. דיון - 16. לאחר בחינת הראיות שהונחו לפני, ניתוח עדויותיהם של העדים ושקילת טענות הצדדים, לרבות בסיכומיהם בכתב - מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן. המסגרת הנורמטיבית - 17. סעיף 5ב לרשיון יבוא כללי, תשל"ח-1978 (להלן: "רשיון היבוא"), אשר כותרתו : "יבוא רכב בידי אזרח ישראלי", קובע כדלקמן : "רכב מנועי פרטי כמשמעותו בפקודת התעבורה, שייבא לשימושו העצמי אזרח ישראל הבא לביקור לאחר ששהה מחוץ לישראל שנה אחת או יותר מותר ביבוא, ובלבד שהרכב יוצא עמו סמוך ליציאתו או לפניה, תוך תקופה שלא תעלה על ארבעה חדשים מיום כניסת הרכב או תקופה נוספת שאישר מנהל המכס והבלו, ובלבד שהזכאי הוא בעל רשיון נהיגה בר-תוקף בישראל." 18. סעיף 204 לפקודת המכס מגדיר מהם טובין שניתן לחלט, לאמור : "ואלה טובין שיחולטו למדינה: (1) טובין מוברחים; (2) טובין שיובּאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר ; ואולם ...". 19. סעיף 188 לפקודת המכס מוסיף וקובע כי פקיד המכס רשאי לתפוס טובין שהוגדרו כטובין שניתן לחלט, סעיף 190 מורה כי טובין שחולטו - יוחרמו אלא אם תתקבל הודעה מהבעלים שלהם (בתנאים מסויימים), וסעיף 193 משלים את המסגרת, ומורה כי פקיד המכס רשאי להשמיד או למכור טובין שהוחרמו. 20. לאור הוראות החוק הנ"ל, נדמה שלכאורה פעלו נציגי הנתבעת כדין. ואבהיר : 21. ביום 12/2/2001, בעת כניסתה לארץ עם הרכב, התובעת חתמה על טופס שכותרתו "מסמך יבוא זמני של רכב מנועי" (נספח "א" לתצהירה), שם מצוין כי עליה לדאוג לכך שהרכב ייצא מהארץ לא יאוחר מיום 20/3/2001, ובסעיף 6 לאותו הטופס צויין כי - "השארת הרכב בעת יציאה זמנית של התייר מישראל, טעונה אישור של גובה מכס". 22. התובעת אישרה שהיא חתמה על הטופס וידעה שעליה להוציא את הרכב עד סוף מרץ 2001, ולאחר מכן - לאחר ההארכה שקיבלה - עד סוף מאי 2001. 23. משמע, שכאשר התובעת יצאה ונכנסה לארץ במהלך החודשים הבאים - ללא אישורו של גובה המכס, היא הפרה את התנאים שבטופס, וכאשר הרכב שהה במוסך אחרי סוף מאי 2001, היה זה לאחר התאריך בו היה צריך כבר להוציא את הרכב מהארץ, ללא ש"מעמדו" של הרכב יוסדר. 24. לכן, כעקרון, הרכב הינו בבחינת טובין שיובאו "בניגוד להסדר" ותוך "הפרת איסור", כהגדרתם בסעיף 204(2) לפקודת המכס המצוטט מעלה. מכאן - שניתן היה לראות ברכב ככזה שניתן לחלט, ניתן היה להחרימו וניתן היה למכור אותו לאחר ההחרמה. האם פעלו נציגי הנתבעת בסבירות ובהתאם להוראות החוק ? 25. עם זאת, ולמרות האמור מעלה, נדמה לי שבמקרה דנן, לא הוכח שנציגי הנתבעת פעלו בהתאם להוראות החוק, והוכח שהם לא פעלו באופן סביר ולא עשו את כל המאמצים שהיו יכולים להעשות על מנת לברר מהו מעמדו של הרכב ועל מנת למנוע פגיעה מיותרת בקניינה של התובעת. 26. ראשית, לא הוכח שאכן נשלחה הודעה לתובעת בדבר ההחרמה, ובהעדר הודעה - החילוט וההחרמה אינם כדין. 27. בהקשר זה יש לשים אל לב את הוראות סעיף 190(א) לפקודת המכס, לאמור : "אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו בתור מחולטים ולא היו הקברניט או הבעל נוכחים בשעת התפיסה, חייב התופס למסור לקברניט או לבעל או לסוכן של התפוס, הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה, בין במסירה אישית ובין במכתב אליו שנשלח בדואר, או שנמסר, למקום מגוריו או עסקו הידועים לאחרונה; וכל אניה, כלי הובלה או טובין שנתפסו יראו כמוחרמים אם האדם שמידו נתפסו או בעל התפוס לא מסר לגובה המכס במקום הקרוב ביותר, תוך חודש מיום התפיסה, הודעה בכתב שהוא תובע את התפוס; ..." 28. משמע, שהיה צורך להוכיח כי אכן נמסרה לתובעת הודעה בכתב על התפיסה ועל סיבתה. 29. הנתבעת טוענת כי נשלח לתובעת מכתב מיום 29/8/2001 בדואר רשום ובו הודעה לגבי חילוט הרכב (נספח לתגובת הנתבעת, להלן: "המכתב"). הנתבעת מוסיפה כי אין ברשותה את האישור של הדואר בדבר מסירת המכתב לתעודתו, בין היתר, לאור חלוף הזמן. התובעת מכחישה שקיבלה אי פעם את המכתב. 30. במחלוקת עובדתית זו מסקנתי היא כי הנתבעת לא הרימה את הנטל - המוטל על שכמה לשיטתי - ולא הוכיחה כי אכן התובעת קיבלה את המכתב. העובדה שהנתבעת לא יכולה להמציא את אישור השליחה מחייבת את המסקנה כי היא לא הוכיחה שאכן המכתב נשלח בכלל, ובוודאי לא הוכיחה שהתובעת קיבלה אותו. 31. יש גם לזכור כי הכתובת אליו נשלח המכתב, כפי הנטען, הינה בית מגוריה של אחותה של התובעת, הגב' חנאני - כאשר שתי האחיות הודו כי זוהי הכתובת הרשומה של התובעת בארץ. עם זאת, התובע והאחות העידו כי הן מעולם לא קיבלו את המכתב - ועדותן זו לא נסתרה. 32. באשר לטענה כי לא ניתן היום לאתר את אישור השליחה לגבי מכתב משנת 2001, אבקש להדגיש כי התכתובות בין ב"כ של התובע לבין נציגי הנתבעת החלו כבר בחודש יוני 2002 וביום 21/11/2002 נשלח מכתב בו התבקש איתורו של האישור לגבי המכתב. משמע, שכבר ביוני 2002, או למצער בנובמבר 2002, בחלוף כשנה לאחר משלוח המכתב - התעורר הצורך לבדוק היכן האישור אשר יכול לבסס את עמדת הנתבעת לגבי חוקיות פועלה. אם היו מנסים לאתר את האישור אז - יתכן והיה ניתן למצוא אותו, ומחדלה של הנתבעת לאתר אותו בשנת 2002 יפעל לחובתה כיום (וראו את מכתבו של ששון מיום 27/11/2002 שם הוא מאשר שהוא אפילו לא הצליח לאתר את מספר הדואר הרשום). מעבר לכך, ניתן היה לצפות כי הנתבעת תדאג לשמר בידה אסמכתא לגבי שליחת מכתב כה מהותי, במיוחד לאור העובדה שהוא מהווה חוליה מכרעת בתהליך החילוט, ההחרמה והמכירה. 33. משמע, הנתבעת לא הראתה כי בעלת התפוס, התובעת, קיבלה הודעה בדבר החילוט - ולא מתקיימות הוראות סעיף 190 לפקודת המכס - דהיינו, ההחרמה והמכירה שבעקבותיה אינם כדין. 34. שנית, לא אוכל לשעות לטענת הנתבעת לפיה ניתן להסתפק בפרסום הודעה ברשומות לגבי החילוט. 35. אזכיר כי הנתבעת מפנה להוראות סעיף 9 לפקודת היבוא והיצוא (נוסח חדש), תשל"ט-1979 (להלן: "פקודת היבוא"), לאמור - "(א) חולטו טובין או אמצעי הובלה על פי פקודה זו, ימציא המנהל או פקיד שהסמיך לכך הודעת חילוט לבעל הטובין או לבעל אמצעי ההובלה, או לסוכנו, או לאדם המחזיק בהם או שבידו השליטה עליהם, לרבות הקברניט של כלי שיט. (ב) היה מענו של האדם שאליו מכוונת הודעת החילוט ידוע למנהל או לפקיד שהסמיך לכך, תישלח ההודעה במכתב רשום; לא היה מענו ידוע להם - תפורסם ההודעה ברשומות." 36. הנתבעת טוענת כי היות ופורסמה הודעה ברשומות ביום 13/12/2001 (י.פ. 5039), הרי שדי בכך (אף אם לא הוכח שהמכתב הגיע לידי התובעת). 37. אינני סבורה כי כך הם פני הדברים. תחילה, נדמה לי שהוראות פקודת היבוא בהקשר זה אינן רלבנטיות כלל לרכב בו עסקינן. בנוסף, הוראות סעיף 9(ב), המאפשרות "להסתפק" בפרסום ברשומות, חלות רק כאשר לבעל הנכס אין מען ידוע - אך במקרה שלנו, המען של התובעת היה ידוע והיה צורך במשלוח מכתב למען זה. מעבר לכך, הוראות סעיף 9 אינן גוברות על הוראות פקודת המכס, לרבות סעיף 190 הנ"ל (שתוקן בשנת 2003 (תיקון מס' 20)), ואפנה להוראות סעיף שמירת הדינים שבסעיף 13 לפקודת היבוא. והחשוב מכל הוא שנציגי המכס ידעו שהתובעת יצאה את הארץ ביוני 2001 (וראו את תצהירו של ששון - סעיף 6) ולכן - מן הסתם - היא לא יכולה לקרוא את הפרסום שפורסם בדצמבר 2001. ברי כי הפרסום בילקוט הפרסומים אינו רלבנטי מבחינתה, ואם נשאל עצמנו מהו הסיכוי שהתובעת תראה בפועל את אותו פרסום, בתקופה בה היא איננה בארץ - המסקנה היא כי הסיכוי קלוש. 38. לכן, לא התקיימו הוראות החוק לגבי תהליך החילוט וההחרמה - ואין צורך להכביר מילים באשר לחשיבות שיש בהקפדה על ההוראות הדווקניות של המנגנון הקבוע בחוק שעה שעסקינן בנטילת קניינו של אדם. 39. שלישית, מעבר לכך, בנסיבות שהוכחו - אני סבורה כי החילוט היה בלתי סביר. 40. תחילה, אפנה לכך שהתובעת הגישה ביום 5/6/2001 בקשה שכותרתה "בקשה לשחרור טובין שיובאו בניגוד להוראות פקודת היבוא ..." (מוצג נ/3), הגישה ביום 16/7/2001 בקשה לשחרור הרכב לאור זכויות תושב חוזר (מוצג נ/2) אשר עליו מתנוססת חותמת בית המכס חיפה מיום 16/7/2001 ושלחה ביום 18/7/2001 מכתב לגב' סימה ממשרד התחבורה שם היא מבקשת שוב את שחרור הרכב מכח זכויות תושב חוזר (הנושא חותמת של משרד התחבורה מיום 24/7/2001). לכן, ברור כי היתה "פעילות" בתיק המתייחסת לרכב, לרבות בקשה תלויה ועומדת מיולי 2001 לשחרר את הרכב, אשר טרם התקבלה בה החלטה. לטענתי לא היה זה סביר לחלט ולתפוס את הרכב בחודש אוגוסט 2001, ממקומו במוסך, משל היה רכב שבעליו נטש אותו ואינו פועל בנסיון להסדיר את זכויותיו לגביו. 41. בשל המסקנה אליה הגעתי, לא מצאתי כי יש צורך חיוני להכריע בשאלה אם אכן הרכב אוחסן במוסך בהתאם לעצתו של לביא - אך אציין כי עדותו של דיין ועדותה של התובעת בהקשר זה הותירו רושם מהימן, עלו בקנה אחד ומנגד - לביא, בהגינותו, העיד כי לא סביר שהוא יתן ייעוץ לגבי הוראות החוק אך אישר שיתכן שהוא אכן נפגש עם התובעת ועם דיין ויתכן שהסביר להם שקיימת אפשרות לאחסן את הרכב במוסך לתקופת מה. רשלנותה התורמת של התובעת - 42. עם זאת, ולמרות מסקנתי לגבי פועלה של הנתבעת - אני סבורה כי יש לייחס לתובע רשלנות משמעותית בכל הנוגע לכך שהרכב נמכר. 43. אזכיר שוב כי הרכב חולט באוגוסט 2001 אך נמכר רק בפברואר 2002, כחצי שנה לאחר מכן. ונשאלת השאלה - היכן היתה התובעת כל אותה העת ? 44. מעיון בתדפיס הכניסות והיציאות של התובעת לארץ וממנה עולה שהיא היתה בארץ מספר פעמים בתקופה הרלבנטית. מעדות התובעת ועדותו של דיין עולה כי הוא סייע לה בכל הנוגע להסדרת זכויותיה ברכב. מעדות התובעת ודיין עולה כי הרכב הוחזק במוסך מזאוי לבקשתם. לכן, חייבות להשאל שאלות כגון - מדוע התובעת לא דרשה בשלום הרכב עד יוני 2002 ? מדוע לא טרחה לברר מה עלה בגורל הבקשה שלה לשחרר אותו עם זכויות תושב חוזר ? מדוע מר דיין לא המשיך בטיפול ? מדוע המוסך לא הודיע לתובעת או לדיין שהרכב שאוחסן אצלו חולט ? ואם הודיע - מדוע התובעת לא פעלה מיידית ? 45. התובע והעדים מטעמה לא סיפקו תשובות לשאלות אלו במהלך העדות, ויש בכך כדי לחייב את המסקנה כי יש להטיל לפתחה של התובעת רשלנות תורמת משמעותית. שכן, יתכן, שאם היא היתה "נזכרת" ברכב מוקדם יותר - היא היתה יכולה למנוע את מכירתו ולהשיב לידיה את הזכויות בו. סיכום - 46. אשר על כן, מסקנתי היא כי האחריות לתוצאה הסופית (דהיינו, מכירת הרכב) נופלת על שכמן של התובעת ושל הנתבעת בחלקים שווים, 50% לכל צד. 47. באשר לשווי הרכב - לא מצאתי כי יש כל אפשרות שאדון בנושא זה במסגרת ההליך הנוכחי. אם התובעת רוצה להגיש תובענה כספית לגבי הנזק שהיא טוענת שנגרם לה, עליה לעשות כן בתביעה מתאימה - ואז תידון השאלה איך יש לשום את הנזק הנטען (ואוסיף, כי טענתה של הנתבעת לגבי כך שמן הראוי היה לדחות את התביעה על הסף בהיותה תביעה כספית "מוסווית" נזנחה בסיכומי הנתבעת). 48. אשר על כן התביעה מתקבלת בחלקה, בכל הנוגע לצו ההצהרתי המתייחס לחילוט ולהחרמה. 49. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות בגין שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ, וכן את החזר אגרת בהמ"ש ששולמה, תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.החרמת רכושרכביבואארצות הברית (ארה"ב)מכס