דמי ניהול הוצאה מוכרת

במנגנון תשלום דמי הניהול מדובר במצבים בהם מנהלי חברה מטפלים בענייניה של החברה דרך תאגיד אחר בו הם משמשים שכירים. בדרך זו התאגיד האחר מעניק לחברה שירותי ניהול והחברה מעבירה לתאגיד האחר תשלום עבור אותם שירותים. במצבים אלה מקבל המנהל מאותו תאגיד אחר משכורת עבור שירותיו והחברה זכאית לנכות את דמי הניהול שהיא משלמת לתאגיד האחר כהוצאה.

הדרישה למידת שכנוע גבוהה מן הרגיל נובעת מהאפשרות שהחברות המעורבות מנצלות שלא כדין את המנגנון הנ"ל על מנת להפחית את חבותן במס. כך, דמי הניהול שמועברים מחברה רווחית יחשבו כהוצאה מוכרת לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, ועל כן יפחיתו את החבות במס של אותה חברה. וכן, אם החברה אשר אליה מועבר הכסף הינה חברה מפסידה, היא תוכל לקזז את הפסדיה מאותם כספים שהועברו לה.


להלן פסק דין בנושא דמי ניהול הוצאה מוכרת:

פסק - דין

1.     ערעור על שומות שהוציא המשיב למערערת 1 לשנים 1999 ו-2000 (להלן: המערערת). עניינו של הערעור הנו שאלת ניכוי הוצאות "דמי ניהול" ושאלת ניכוי הוצאות "אחזקת רכב" והוצאות "הובלה". יצוין כי, הערעור הוגש גם מטעם המערערים 2 ו-3, אך טענות הצדדים בסיכומים מתייחסות למערערת בלבד.
     
2.     המערערת הינה חברה פרטית אשר הוקמה ביום 1.8.99 בהתאם להסכם (להלן: "ההסכם") שנחתם בין אבי ורפי פרוסט (להלן: "האחים פרוסט") לבין ראפת (איאד) ועותמן חסונה (להלן: "האחים חסונה"). המערערת עוסקת בשיווק מוצרי פלסטיק, שקיות ניילון ומוצרים אחרים המיובאים מחו"ל ומחברון. בעלי מניותיה, בחלקים שווים, של המערערת הנם האחים חסונה וחברת בלושטיין, קוגן, בר-קהן נאמנויות בע"מ המחזיקה את המניות עבור האחים פרוסט. האחים חסונה הינם תושבי חברון, בעלי אזרחות ירדנית ופלשתינאית.


     האחים פרוסט מחזיקים, באמצעות הנאמנות ר.ד.ר. נאמנויות בע"מ, בחברת קילט. האחים חסונה הינם בעלים של משרד אלריאן, שהנו חברה הרשומה ברשות הפלסטינאית.

ניכוי הוצאות "דמי ניהול":
3.     המערערת טוענת כי היא נוהלה ע"י חברת קילט ומשרד אלריאן. לטענתה, חברת קילט אירגנה את עבודת המערערת בישראל והיא אחראית על שיווק המוצרים, מכירתם, גביית הכספים מלקוחות וניהול החשבונות. משרד אלריאן אחראי, לטענת המערערת, על הייצור בחברון ועל קשרי החוץ שלה לצורך ייבוא תוצרת מחו"ל. לטענת המערערת, עבור הפעילות שתוארה קיבלו חברת קילט ומשרד אלריאן דמי ניהול מעת לעת.

4.     בשנת 1999 העבירה המערערת מתוך רווחיה למשרד אלריאן סך של 249,750 ₪ כ"דמי ניהול" ובשנת 2000 העבירה למשרד אלריאן ולחברת קילט כ"דמי ניהול" סך של 720,000 ₪.
המשיב לא הכיר בדמי ניהול אלו וקבע כי מדובר בתשלום דיבידנד אשר שולם מתוך רווחים של המערערת לבעלי המניות שלה ועל כן אין להתיר את ניכוי ההוצאה. לטענת המשיב, חברת קילט ומשרד אלריאן לא סיפקו למערערת שירותי ניהול כלשהם, ו"דמי הניהול" היו דרך לחלוקת הרווח התפעולי של המערערת בין בעלי המניות שלה. על פי טענה זו, בשל הרצון להפחית מס, בחרו בעלי המניות ל"משוך" את הרווח התפעולי של המערערת דרך חברות קשורות שבבעלותם. כך, בשנת 1999 הועברו תשלומים למשרד אלריאן ובשנת 2000 הועברו תשלומים למשרד אלריאן ולחברת קילט, בחלקים שווים. משרד אלריאן אינו מדווח לרשויות המס בישראל ואינו משלם מיסים בישראל. חברת קילט דיווחה בשנת 2000 על הפסדים.

5.     לתמיכה בטענתו, מפנה המשיב לסעיף 14 להסכם הקובע:
"הרווח התפעולי של החברה יחולק שווה בשווה בין הצדדים. המשיכות תתבצענה במקביל למועדי הפרעון של תשלומי הלקוחות. המשיכות תתבצענה בצורה של שכר ו/או דמי ניהול ו/או בכל צורה אחרת בה יבחר כל צד בהתאם לשיקוליו..."
     
המשיב מטעים כי, ההסכם, אשר נחתם ע"י בעלי המניות, מדבר במפורש על חלוקת הרווח בין בעלי המניות. המשיב מוסיף, כי ההסכם נחתם בין בעלי המניות והמערערת לא הציגה הסכם עם משרד אלריאן וחברת קילט בדבר שירותי ניהול שיינתנו. בנוסף, המשיב טוען, כי חברת קילט ומשרד אלריאן לא סיפקו למערערת שירותי ניהול, ומדגיש כי אף לשיטת המערערת, השירותים ניתנו ע"י האחים פרוסט וחסונה, ולא ע"י החברות שבבעלותם, והתשלומים הועברו אליהם.
     
דיון:
6.     מנגנון תשלום דמי הניהול בענייננו כבר נדון בפסיקה. הכוונה למצבים בהם מנהלי חברה מטפלים בענייניה של החברה דרך תאגיד אחר בו הם משמשים שכירים. בדרך זו התאגיד האחר מעניק לחברה שירותי ניהול והחברה מעבירה לתאגיד האחר תשלום עבור אותם שירותים. במצבים אלה מקבל המנהל מאותו תאגיד אחר משכורת עבור שירותיו והחברה זכאית לנכות את דמי הניהול שהיא משלמת לתאגיד האחר כהוצאה (ראו ע"א 6743/03 תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, תק-על 2005(3) 1125, עמ' 1127, להלן- "פסק דין שירותי רכב"). בפסיקה נקבע כי דרך זו אינה פסולה עקרונית (ע"א 761/77 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד לב(2) 494, 498), אולם נקבע גם: "... שתופעה כזו של מנהלי חברה המטפלים בעניניה החיוניים שלא במסגרת תפקידם כמנהלים, אלא כשכירים של גוף מאוגד אחר, אינה רגילה ומקובלת, ואת קיומו של הסדר יוצא דופן כל כך יש להוכיח במידת שכנוע גבוהה מן הרגיל" (ע"א 414/78 רכב ישראלי בע"מ נ' פקיד השומה ת"א 2, פ"ד לג (3) 337, עמ' 341). בפסק דין שירותי רכב, לעיל, הוסבר כי הדרישה למידת שכנוע גבוהה מן הרגיל נובעת מהאפשרות שהחברות המעורבות מנצלות שלא כדין את המנגנון הנ"ל על מנת להפחית את חבותן במס. כך, דמי הניהול שמועברים מחברה רווחית יחשבו כהוצאה מוכרת לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, ועל כן יפחיתו את החבות במס של אותה חברה. וכן, אם החברה אשר אליה מועבר הכסף הינה חברה מפסידה, היא תוכל לקזז את הפסדיה מאותם כספים שהועברו לה.

7.     בענייננו, לכאורה מדובר בעסקה מלאכותית. שכן, אף המערערת עצמה טוענת ששירותי הניהול ניתנו ע"י האחים פרוסט וחסונה, ולא הבהירה מדוע היה צורך ששירותי הניהול יינתנו ע"י האחים בכובעם כמנהלי חברת קילט ומשרד אלריאן, ולא בכובעם כמנהלי המערערת. כלומר, המערערת לא הביאה טעם שאינו מיסי לכך שדמי הניהול הועברו לחברת קילט ולמשרד אלריאן ולא ישירות לאחים פרוסט וחסונה. אולם, איני רואה צורך לבחון האם אכן מדובר בעסקה מלאכותית, שכן אין לכך משמעות בתיק זה. שהרי, מה שעומד כאן על הפרק הוא שאלת ההכרה בהוצאות ניהול בלבד ולא יתרונות מס אחרים שאולי השיגו האחים פרוסט וחסונה מהעסקה. קרי, אין למעשה חשיבות לשאלה מדוע שולמו דמי הניהול לחברות שבבעלות האחים ולא ישירות להם, שכן אף אם דמי הניהול היו משולמים ישירות לאחים הייתה עומדת שאלת ההכרה בהוצאות אלו. מה שחשוב לגבי שאלת ההכרה בהוצאות הניהול הוא האם הכסף אכן שולם עבור שירותי ניהול או כשכר עבודה, קרי-אמיתיות ההוצאה.
חיזוק לאמור ניתן למצוא בע"א 3638/97 דובינסקי את דיאמנט בע"מ נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נו(4) 947. בנדון שם בית המשפט קמא קבע כי אין להכיר בהוצאות הניהול מאחר והם לא שולמו ישירות למנהלי החברה המערערת אלא לחברה אחרת כיעד למראית עין בלבד. בית המשפט העליון קבע (בעמ' 957-958):
"נראה לי כאמור כי שאלה זו אינה צריכה להיות מוכרעת על-פי "עניין היעד" לבדו, וכי עלינו לשאול את עצמנו האם המערערת רשאית לנכות את הוצאותיה אפילו היה ראוי לכוונם לאחים דיאמנט עצמם. נראה לכאורה כי התשובה לשאלה זו היא חיובית לאור מסקנתו של בית-משפט קמא כי האחים דיאמנט אכן העניקו למערערת שירותי ניהול שוטפים".

ב"כ המשיב בחרה להפנות לפסק הדין שניתן בעניין דובינסקי בבית המשפט המחוזי, תוך הדגשה כי שם קבע בית המשפט כי היעד אליו הופנו דמי הניהול מכריע. נראה כי נעלם ממנה דבר שינויה של קביעה זו בבית המשפט העליון.


סיכומו של דבר, על המערערת היה להוכיח כי "דמי הניהול" ששולמו על ידה אכן שולמו עבור ניהול או כשכר עבודה, קרי - היוו הוצאה המותרת בניכוי לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה. אבחן האם עמדה המערערת בנטל ההוכחה.

8.     "דמי הניהול" ששולמו לאחים חסונה בשנת 1999:
עפ"י עדותו של מר אבי פרוסט (עמ' 6-7 לפרוטוקול), "דמי הניהול" שולמו לאחים חסונה בשנת 1999 ככיסוי עבור הוצאות שהוציאו לשם הקמת העסק:
"... בשנת 99' החלנו בפעילות רק ב-3 החודשים האחרונים של השנה. הפעילות החלה בספט'. 4 חודשים. בחודשים אלה משפ' חסונה היות וביצעה השקעות משל עצמה כמו קניית משאיות ומחסן, סוכם בינינו שרק הם ימשכו דמי ניהול לכיסוי הוצאות הקמת העסק, ואנו לא משכנו בחודשים אלה כלל...".

הוצאות לקניית משאיות ומחסן הינן הוניות ואינן מותרות בניכוי לפי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה. מכאן שאין להכיר כהוצאות המותרות בניכוי בסכום ששולם לאחים חסונה בשנת 1999.

9.     "דמי הניהול" ששולמו לאחים חסונה ולאחים פרוסט בשנת 2000:
עדויות אבי פרוסט ועותמאן חסונה מלמדות כי האחים עסקו בניהול המערערת, או למצער מילאו עבורה תפקיד. אבי פרוסט העיד (עמ' 3, 6 לפרו') כי הוא מנהל את כל פעילות המערערת הנעשית בשטח ישראל וכי הוא ואחיו אחראים לשיווק. אף המשיב הודה למעשה כי אבי פרוסט מנהל את המערערת (סעיפים 3, 6(ו) לנימוקי השומה). עותמאן חסונה העיד (עמ' 10-11 לפרו') כי הוא עסק בייצור הסחורה בחברון וכי הוא אחראי גם על הקשר של המערערת עם לקוחות בחו"ל ואף נסע לצורך זה פעמים רבות לסין ולטורקיה במהלך השנים. עפ"י עדותו של אבי פרוסט (עמ' 4-5 לפרו') האחים חסונה היו אחראים לייצור המוצרים, האריזה והמשלוח.

עדויות אלו לא נסתרו, ומהן ניתן ללמוד כי האחים פרוסט וחסונה פעלו לניהול עסקיה של המערערת ולקידומם. יחד עם זאת, המערערת לא הוכיחה את היקף השירותים שניתנו על ידם ולא הניחה תשתית ראייתית לאופן חישוב דמי הניהול (כגון כמות שעות העבודה ותעריף השכר לשעה). המערערת לא הציגה חשבונות מפורטים של הוצאותיה בעניין זה כנדרש, וראו לדרישת הצגת חשבונות מפורטים ע"א 414/78 רכב ישראל בע"מ נ' פקיד השומה ת"א 2, פ"ד לג(3) 337 ,עמ' 344. החומר המצוי הנו העתק כרטיסי הנהלת חשבונות (מש/6) אשר מהם עולה כי במועדים שונים במהלך השנה חייבה המערערת כרטיס הוצאות ניהול כנגד זיכוי כרטיס משרד אלריאן או חברת קילט בסכום כולל של 360,000 ₪ כל אחת. החשבוניות שהוציאו חברת קילט ומשרד אלריאן (מש/7) אינן מפורטות. בנוסף, מחקירתם של אבי פרוסט ועותמאן חסונה עולה כי שיעור דמי הניהול לא נקבע מראש, ואף לא נקבע עפ"י היקף העבודה שבוצעה. עפ"י עדות חסונה (עמ' 10 לפרו'), אחרי שיש רווח למערערת מנהל החשבונות מחליט כמה כסף כל אחד מקבל. עפ"י עדותו של פרוסט (עמ' 3 לפרוטוקול), דמי הניהול נקבעים בהסכמה הדדית בין האחים חסונה ופרוסט. גם אמירה זו אינה מצביעה על קריטריון משכנע.


אציין כי, המערערת טוענת שהוכיחה כי הוצאות ההנהלה שהוציאה סבירות וכי הן כמקובל בשוק, ע"י כך שהציגה את נתוני חברת רימוני תעשיות בע"מ (מ/2). לטענתה, חברת רימוני עוסקת באותו תחום - ניילון ופלסטיק - והוצאות הנהלה וכלליות של חברת רימוני זהים לאלו שלה - כ-10% מהמחזור. לטענת המערערת, החישוב מעלה כי 15,000 ₪ הוא הסכום החודשי ששולם כדמי ניהול לכל אחד מהצדדים. דהיינו, סכום שהוא סביר על פניו. המערערת מפנה לחקירתו של מר צבי שמואלי (עמ' 18 לפרוטוקול), המצהיר מטעם המשיב, אשר בה אמר ביחס לסכום זה: "אני לא מומחה, אבל אני לא רואה בעיה עם סכום כזה כשכר עבודה."

איני סבורה כי די בנתונים שהציגה המערערת כדי לקבוע מהי ההוצאה בה יש להכיר כתשלום שכר או דמי ניהול לאחים פרוסט וחסונה, שכן לא ברור מה היקף השירותים שסיפק כל אחד מהם למערערת וכיצד נקבע הסכום שניכויו מבוקש.

10.     סיכומו של דבר, המערערת לא הציגה חשבונות מפורטים ולא הוכיחה את היקף שירותי הניהול שניתנו לה ע"י האחים פרוסט וחסונה והאם הסכומים ששילמה עבור כך סבירים. יחד עם זאת, הוכיחה המערערת כי האחים פעלו לניהול עסקיה והרחבתם. לפיכך, לטעמי, יש מקום להתיר למערערת הוצאה בגבולות סבירים כתשלום שכר או דמי ניהול לאחים פרוסט וחסונה. בהקשר זה אדגיש כי אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה "דמי הניהול" מהווים בהכרח תשלום דיבידנד, מאחר שהם נגזרו מהרווח התפעולי של המערערת. עובדה זו כשלעצמה אינה מחייבת ראייתם כדיבידנד. המערערת הסבירה כי מנגנון זה נועד לשמור על עסקיה, שכן לו נטלו האחים שכר בעתות הפסד, היתה החברה נפגעת. בענייננו, האחים חסונה ופרוסט היו בעלי משרה במערערת ומגיע להם שכר עבור עבודתם, ולכן אין די בכך שמדובר בתשלום מתוך רווח כדי למנוע כליל הכרה בהוצאה של המערערת.

בנסיבות האמורות, אף שהמערערת לא הציגה פירוט חישוב שירותי הניהול ופירוט השירותים שקיבלה בפועל, אני רואה לנכון להכיר בחלק מ"דמי הניהול" שביקשה המערערת לנכות כהוצאה מותרת. אני סבורה כי הכרה במחצית מ"דמי הניהול", קרי-360,000 ₪ הינה הוגנת במקרה זה, ומורה על קבלת הערעור בחלקו לגבי סכום זה בלבד.

11.     אדגיש כי, ההכרה בחלק מההוצאה במקרה שלפני אינה נובעת מהשקפה בדבר הגובה הנאות של ההוצאה. לשון אחר, אין היא מנוגדת לגישה המכירה בדרגות החופש של נישום בקביעת שיעור הוצאות אמת, ברוח הפסיקה האומרת: "אין זה תפקידו של פקיד השומה להכתיב לאזרח את גובה ההוצאות הדרושות לניהול העסק", דברי כב' השופט אשר בעמ"ה 227/67 (מחוזי ת"א), יוסף אליהו נ' פ"ש ת"א (מסים). ההכרה החלקית נובעת מכשלון הוכחת שיעור דמי הניהול מחד ומסמכותו של בית המשפט לעשות צדק, כאשר הנישום עמד בכל זאת בחלק מהנטל הראייתי המוטל עליו.

אשר לסמכותו של בית המשפט להכיר בחלק מההוצאה כאשר שיעורה הכולל לא הוכח - משהוכח עצם קיומה של ההוצאה - ראו דרכו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ש' וסרקרוג), שלא נפסלה על ידי בית המשפט העליון בע"א 6743/03, תחנת שירותי רכב רוממה חיפה בע"מ נ' פקיד שומה חיפה הנ"ל. בית המשפט העליון, כב' השופט גרוניס, כתב:
"על המערערת היה מוטל הנטל להוכיח את שיעורם של דמי הניהול, ומשלא עשתה כן נקבע כי אין אלא לקבוע שדין הערעור להידחות. למרות מסקנתנו זו החליט בית המשפט להכיר בחלק מדמי הניהול שהמערערת הצהירה עליהם וזאת למעשה לפנים משורת הדין" (סעיף 3).
...
"בית משפט קמא הכיר למערערת בחלק קטן מדמי הניהול, אף שיכול ואף צריך היה שלא להכיר בהוצאה כלשהי. אין בכך כדי להקנות למערערת את הזכות להוכיח את שיעור דמי הניהול שיותרו בניכוי משלא ביקשה לעשות כן בעבר. דווקא המשיב יכול היה להלין על עניין זה, אך הוא לא עשה כן" (סעיף 9).

דברים אלה מלמדים כי אין כל פגיעה במערערת כאשר בית המשפט מכיר בחלק מהוצאות הניהול כאשר הוכיחה אך ורק את עצם תשומת הניהול, אך לא את היקפה.

השאלה שנותרה בעניין דנן היא אם למשיב עומדת טענה טובה כנגד הכרה כזו. אני סבורה כי שיקולים של צדק תומכים ולו בהכרה חלקית בהוצאה ומצדיקים דחיית טענות המשיב.

אוסיף כי, קביעת הסכום שיוכר נקבעה על ידי בדרך אומדן, הנשענת על השכר הממוצע במשק, בהעדר נתון אחר. אמנם שכר של מנהל, בדרך כלל, גבוה משכר עובד רגיל, ואולם, ההטיה כלפי מטה הולמת נסיבות כשלון ההוכחה (ראו להלן). יש לציין כי, מחוץ לדיני המסים מקובל מסלול ההכרה בחלק מהנזק כאשר הוכח קיומו, גם אם לא הוכח שיעורו המדויק, וזאת למצער על דרך אומדנא: ע"א 355/80, נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, עמ' 809; ע"א 427/82, השתיל ואח' נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ ואח'. ובספרם של טדסקי, אנגלרד, ברק, חשין, דיני מיסים (מהדורה שניה), נאמר:
"לעיתים נגרם נזק לניזוק, אך אין הוא מצליח להוכיח את שיעורו, אף כי הוכיח את קיומו. יש ופוסקים במקרה כזה לניזוק פיצויים בסכום נמוך" (עמ' 576).

אוסיף כי, פעולת אי-הכרה בכל הסכום מותירה תחושת אי-צדק, בעוד שהכרה במחצית הסכום כדמי ניהול היא - לאור שיעור השכר הממוצע כיום - על הצד הנמוך, והיא מתחשבת גם בגישת המשיב.

מכאן מסקנתי שהכרה במחצית הסכום היא הוגנת.

ניכוי הוצאות "אחזקת רכב":
12.     המערערת דיווחה על הוצאות אחזקת רכב לשנת המס 1999- 13,315 ₪ ולשנת המס 2000- 53,538 ₪. לטענת המשיב, למערערת אין כלי רכב בבעלותה והיא לא הציגה מסמכים התומכים בטענתה כי השתמשה בכלי הרכב במסגרת פעילותה. מאחר ולטענתו לא הוכח כי מדובר בהוצאה שיצאה כולה בייצור הכנסתה של המערערת, לא התיר המשיב למערערת לנכות את ההוצאה האמורה.
המערערת טוענת, כי שכרה רכב לצורכי שיווק וכי מחקירתו של מר שמואלי עולה (עמ' 20 לפרוטוקול) שהיו בידיו מסמכים הכוללים חוזי השכרה, אולם הוא לא היה שבע רצון מהמסמכים, מבלי שהסביר מדוע. לגרסת המערערת, מאחר שאין בידי המשיב ראיות הסותרות את טענתה, יש להכיר בהוצאה זו. אין בידי לקבל את טענת המערערת, שכן היא לא הציגה בפני מסמכים המעידים כי שכרה כלי רכב ואף מחקירת שמואלי לא עולה כי הוצגו בפניו מסמכים שכאלו. להיפך, מר שמואלי העיד (עמ' 20 לפרוטוקול) כי לא הוצגו בפניו אסמכתאות לשכירת הרכב, מלבד חשבוניות כלליות.

ניכוי הוצאות "הובלה":
13.     המערערת דיווחה על הוצאות הובלה שביצע משרד אלריאן בשנת 2000 בסך 29,832     ₪. המערערת דרשה ניכוי בגין הוצאות הובלה אלו. בספריה, המערערת חייבה כרטיס הובלות תחת הסעיף אל ראיין-הובלות, בסך 29,832 ₪ וזאת כנגד זיכוי כרטיס ספקים תחת הסעיף משרד אל ראיין (מש/8). בחשבונית שהוציא משרד אלריאן (מש/9) נרשמה מהות העבודה כ"הפרשי עבודות". המערערת לא ניכתה מס במקור כנגד התשלומים ששילמה. לאור האמור, המשיב לא התיר למערערת לנכות את ההוצאה האמורה.
לטענת המערערת, היא נזקקה להובלת סחורות מעת לעת. אחד מהמובילים, מר נפתלי קציר, הצהיר כי הוא מבצע הובלות עבור המערערת משנת 1999 על בסיס יומיומי וחזר על כך גם בחקירתו. אולם המחלוקת אינה בשאלה האם המערערת קיבלה שירותי הובלה מקבלנים פרטיים שונים, אלא עוסקת בשאלה האם קיבלה שירותים אלו ממשרד אלריאן. כפי שצויין לעיל, בחשבונית שהוציא משרד אלריאן (מש/9) נרשמה מהות העבודה כ"הפרשי עבודות", והמערערת לא הביאה כל הוכחה כי הסכום שולם עבור הובלות. יותר מכך, אבי פרוסט עצמו העיד (עמ' 8 לפרוטוקול), כי קיבל שירותי הובלה מקבלנים פרטיים בדר"כ, מהם הזמין עבודות על בסיס יומי. לאור האמור, אני דוחה את טענת המערערת כי יש להכיר בהוצאות אלו.

14.     לסיכום, אני מקבלת את הערעור בחלקו לעניין דמי הניהול, אך דוחה את טענות המערערת בנוגע ליתרת דמי הניהול ובנוגע להכרה בהוצאות אחזקת רכב והוצאות הובלה.

     המערערת תשלם הוצאות הערעור בסכום כולל של 10,000 ש"ח.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון