סעיף 119 לחוק מס ערך מוסף התשל"ו - 1975 קובע שניתן לפטור מנהל פעיל מחבות אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או נקט בכל האמצעים האפשריים להבטיח את קיום הוראות החוק. המערער טען כי אחריות המוטלת על "מנהל פעיל" מכח סעיף 119 לחוק המע"מ היא רק על המנהל הפעיל אשר היה אחראי על תחום הפעילות בו נעברה העבירה והיתה לו סמכות לפעול. מדובר באחריות קפידה, היוצרת חזקה לפיה קיימת לנושא המשרה מודעות למעשה העבירה ויש לו יכולת למנעה. להלן פסק דין בנושא אחריות מנהל לעבירות מס - סעיף 119 לחוק מע''מ: פסק דין השופטת ש.דברת: 1. המערער יחד עם שניים אחרים, הורשע בבית משפט השלום בבאר-שבע, על ידי כב' השופטת סלוטקי ביום 6.9.01 כדלקמן: א. מסירת דוחות כוזבים בכוונה להתחמק ממס, עבירה לפי סעיף 117(א)(3) לחוק מס ערך מוסף התשל"ו - 1975 (להלן:"החוק"), כמפורט באישום הראשון והשלישי. ב. הוצאת חשבונית מס ללא התשלום הנובע ממנה, עבירה לפי סעיף (א)(14) לחוק כמפורט בעובדה 3 באישום השלישי לכתב האישום. ג. ניכוי מס תשומות בהעדר מסמכים בכוונה להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) לחוק. ד. אי הגשת דוחות, 3 עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק, שיוחסו באישום השלישי. גזר הדין כנגד המערער ניתן על ידי כב' השופט מיכליס ביום 28.12.05, והושת עליו מאסר בפועל של 20 חודש, מאסר על תנאי של 10 חודשים וקנס בסך 40,000 ₪ או 10 חודשי מאסר תמורתו. 2. עיקר טענות המערער הן כדלקמן: א. טעה בית משפט קמא משקבע כי המערער הינו מנהל פעיל לצורך סעיף 119 לחוק ולחילופין משנמנע מלקבוע כי עומדת למערערת ההגנה הקבועה בסעיף 119 לחוק. ב. טעה בית משפט קמא משקבע כי ניתן לקבל את המוצג ת/28 וכי ניתן להסתמך על הנספחים לת/28 לשם הסקת מסקנות כלשהן. ג. טעה בית משפט קמא משקבע כי הוכח שהנאשמת 1 ניכתה מס תשומות הכלול בחשבוניות נשוא כתב האישום וכי החשבוניות נשוא כתב האישום הוצאו שלא כדין וכי המערער ידע כי הנאשמים 1 ו-2 עשו שימוש בחשבוניות מס שהוצאו שלא כדין. ד. לא היה מקום להרשיע המערער בכך שהנאשמת 1 ניכתה לכאורה מס תשומות בהעדר מסמכים שיוחסו באישום השלישי ולא היה מקום לעשות שימוש בסעיף 184 לחסד"פ מבלי שניתנה למערער ההזדמנות לטעון. ה. לא היה מקום להרשיע המערער בעבירות של אי הגשת דוחות לחודשים אוקטובר - דצמבר 94. האם המערער מנהל פעיל בנאשמת 1: 3. המערער, תושב כפר דורא, המצוי כיום בשטחי הרשות הפלשתינאית, עבד במשך שנים כקבלן משנה בבנין, בשטח מדינת ישראל וביצע העבודה באמצעות פועלים, תושבי השטחים. לאור המדיניות שנקבעה לפיה תושב השטחים יוכל להיכנס לעבוד בישראל, רק אם הוא מועסק על ידי מעסיק ישראלי, שיקבל אישור של שירות התעסוקה, נבצר מהמערער לבצע עבודות קבלניות בישראל. מכיוון שהיה לו מוניטין, נסיון וקהל לקוחות פוטנציאלי, התקשר המערער בהסכם עם הנאשמת 1 ג.ח. חקלאות ובנין בע"מ (להלן:"הנאשמת"), חברה ישראלית בשליטת נאשם 2, אחמד אלהואשלה, לפיו תעסיק הנאשמת אותו ואת עובדיו ובכך תתאפשר כניסתו לישראל, מנגד ישיג המערער עבודות לנאשמת וידאג לבצען. הנאשמת הוקמה ביום 30.4.92 ובחודש יוני 92 התחילה לפעול מול לקוחות שהמערער הביא. החברה נרשמה אצל שלטונות מע"מ ביום 26.5.92 ופעילותו של המערער החלה ביום 2.6.92. למערער ניתן יפוי כח מטעם הנאשמת להתקשר בשמה עם מזמיני עבודה שונים, לרבות הגשת מכרזים, הצעות מחיר, חשבונות וקבלת שיקים. בהחלטת החברה מיום 27.1.93 (ת/13) הוחלט כדלקמן: "בכל הנוגע לניהול חשבונות החברה בבנק הפועלים.. לרבות הפקדה, משיכה, וכל פעולה משפטית אחרת, המורשים לפעול ולחתום בשם החברה הם : המנהל, אחמד אלהואשלה ומר טאלב מוחמד אלעמאורה.. וכי חתימת שני מורשים אלה בתוספת חותמת החברה יזכו ויחייבו את החברה". בית משפט קמא ביסס קביעתו כי המערער היה מנהל פעיל, בין היתר על עדותו של שמשון זליג, לפיה, המערער היה הרוח החיה בעסקאות עימו. ההתחשבנות נערכה איתו. הוא עסק לא רק באספקת עובדים אלא גם בהוצאות חשבוניות וקבלת כסף. בית משפט קמא קבע כי המערער הוציא חשבוניות מס לא רק לחברת שמשון זליג אלא גם לחברות נוספות עימן עבדה הנאשמת. טוען ב"כ המערער שלא היתה למערער סמכות בכל הקשור לניהול ספרי חשבונות, עריכת דוחות המע"מ והגשתם וכי האחריות המוטלת על "מנהל פעיל" מכח סעיף 119 לחוק היא רק על המנהל הפעיל אשר היה אחראי על תחום הפעילות בו נעברה העבירה והיתה לו סמכות לפעול. מדובר באחריות קפידה, היוצרת חזקה לפיה קיימת לנושא המשרה מודעות למעשה העבירה ויש לו יכולת למנעה. בהעדר נגישות למידע, ובהעדר סמכות לפעול, אין כל בסיס לחזקת המודעות או חזקת הרשלנות הקבועה בסעיף 119. משהוכח כי כל העבירות שיחסו לנאשמת עניינן בניהול ספרים והגשת הדוחות, ומשהוכח כי למערער לא היתה סמכות בענינים אלה והסמכויות היו ביד הנאשם 2, הרי שלא ניתן לקבוע כי המערער הינו מנהל פעיל כהגדרתו בסעיף 119. טענות אלה אינן עולות בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא. התברר כי המערער היה חלק אינטגרלי של הנאשמת, הוא היה המוציא והמביא את העבודות, חתימתו יחד עם חתימת הנאשם 2, חייבה את הנאשמת. הנאשם 2, לא יכול היה לבצע פעילות כלשהי בבנק מבלי שהמערער יחתום על כך ויתן אישור. גם על השיקים שהוצאו לתשלום מע"מ היה צריך המערער לחתום. דהיינו, כל שיק של החברה הובא לחתימתו וכפועל יוצא לאישורו של המערער. לו אכן נכונה טענת המערער שעשה כן כדי להבטיח את הכספים המגיעים לו, הרי ניתן היה לפתוח שני חשבונות בנק, האחד לפעילות הקשורה למערער והשניה לפעילות האחרת של הנאשמת שלמערער אין קשר אליה, אלא שהמערער לא רק שלא עשה זאת אלא היתה לו שליטה מלאה על כל ההוצאות של הנאשמת. מעדותו של המערער, מתברר כי החברה הוקמה לצרכיו הוא, כיוון שאחרת לא יכול היה לעבוד בארץ (עמ' 49 ש' 25-28). זה גם מסביר מדוע נתנה לו זכות חתימה בחשבון יחד עם הנאשם 2, שהיה כביכול מנהל החברה, הנאשם 2 יתרונו בהיותו אזרח ישראלי וזה היה המניע העיקרי להקמת החברה, כאשר עיקר פעילותה קשורה למערער. טוען ב"כ המערער שהחברה הוקמה קודם לכן, גם בטיעון זה אין ממש. נכון אמנם שהחברה הוקמה ביום 30.4.92 אך נרשמה במע"מ ביום 26.5.92 ופעילותה התחילה בתחילת חודש יוני, בסמוך לרישומה, כאשר טרם רישומה במע"מ לא יכלה לעסוק בפעילות כלשהי. המסקנה, איפוא, שהחברה הוקמה כדי לפתור את בעיית העבודה של המערער בתחומי מדינת ישראל ולצורך עיסוקיו הוא. אין זה מצב שהמערער היה אחראי רק על הפן הטכני ולא היתה לו כל מעורבות בפן הניהולי כספי. בחקירתו מאשר שהוציא חשבוניות לחברות שונות (ת/6 עמ' 2 ש' 6-25). בעדותו בביהמ"ש משנה גירסתו וטוען שהוציא חשבוניות רק לחברת זליג וחוזר על עמדה זו גם כשמוצגת בפניו עדותו בחקירה. בית משפט קמא העדיף עדות המערער בחקירה על פני עדותו בבית המשפט ואין בסיס להתערב בהתרשמות בית המשפט ובקביעה העובדתית לפיה המערער הוציא חשבוניות מס למספר חברות. עוד טוען המערער שכלל לא היתה לו כל מעורבות בניהול ספרי החשבונות של החברה. מטבע הדברים גם בחברה שבה יותר ממנהל רשום אחד, נעשית חלוקת עבודה בין המנהלים. לעיתים האחד עוסק בפן הניהולי והאחר בפן הטכני ואילו בענינינו תחום הפעילות של המערער לא הסתכם בפן הטכני, אלא הוא גם עסק בהוצאת חשבוניות, בקבלת השיקים, בהפקדות, בחתימה על שיקים וגם בהבאת חשבוניות כוזבות וברישום שיקים למטרה זו, שכן החברה לא יכלה להוציא שיק מבלי שהמערער חתם עליו וכך היתה לו הביקורת על ההכנסות וההוצאות. לא רק זאת, המערער הודה שסיפק לנאשמת חשבוניות מס פקטיביות של שמרית. מעצם העובדה שעשה כן יש כדי להצביע שיש לו אינטרס בנאשמת, אחרת אין כל הגיון שידאג להביא חשבוניות פיקטיביות. הוא גם מאשר בעימות בינו לבין הנאשם 2 שהוא כתב את השיקים לפקודת שמרית (ת/9 עמ' 1 ש' 28). ועוד אומר : "אני חוץ משמרית שאת החשבוניות שלהם אני דאגתי להביא לא הבאתי יותר כלום. הכל הביא אחמד" (עמ' 1 ש' 24-15). הכיצד ידע המערער שהנאשם 2 הביא חשבוניות שהן חשבוניות כוזבות אם התחום הכספי לא היה במסגרת עיסוקיו. דבריו אלה של המערער מצביעים על מעורבותו וידיעתו לגבי כל אשר נעשה בחברה מעצם העובדה שידע שגם נאשם 2 הביא חשבוניות כוזבות. זאת ועוד המערער הודה כי לא היו לחברה קבלני משנה (ת/7 ש' 25). מאחר וכל אחד מהשיקים נחתם על ידו, אזי ידע שעה שחתם על השיק לפקודת קבלן משנה, כביכול, שעסקינן בשיק שמיועד לאדם שלא ביצע העבודה והחשבונית ששימשה הבסיס לכך, היא כוזבת. סעיף 119 לחוק קובע שניתן לפטור מנהל פעיל מחבות אם הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו או נקט בכל האמצעים האפשריים להבטיח את קיום הוראות החוק. המערער לא עשה דבר מאלה ומעצם העובדה שלא היה לו קשר עם מנהל החשבונות או רו"ח, אין כדי לפטור אותו מהחבות, כיוון שידע על הנעשה בחברה ונתן ידו לכך. לא רק זאת, המערער העיד שנהג להעביר את כל החשבוניות לנאשם 2 (עמ' 60 ש' 22) וכי לאיזו מטרה העביר לו החשבוניות המס הכוזבות של שמרית, כאשר הוא זה שחתם על השיקים לשמרית כשהוא יודע שהחשבונית כוזבת וכדבריו: "חוץ משני השיקים אני פרעתי לחברת שמרית 2 סכומים של מע"מ בלבד, לא נפרעו ולא מסרנו שיקים בכלל רק כתבנו אותם" (ת/4 עמ' 2 ש' 15-13). המערער היה מעורה וידע כל שהתרחש בחברה, העובדה שלא העביר באופן פיזי החומר להנהלת החשבונות, אין בה כדי לפטור אותו, שכן ידע ומעורב היה בכל הנעשה בחברה ואף חתם, כאמור, על השיקים לתשלום דוחות המע"מ. סוף דבר, אין מקום להתערב בקביעת בית משפט קמא שהמערער היה מנהל פעיל בנאשמת והוכח שהעבירות בוצעו בידיעתו וגם ביוזמתו ושהוא לא רק שלא נקט כל אמצעי להבטיח את קיום הוראות החוק, אלא נתן ידו להפרת הוראות החוק. האישומים 1-3 בדבר ניכוי תשומות בהסתמך על חשבוניות פקטיביות: 4. עמדת המערער היא שבפני בית משפט קמא לא היו ראיות לפיהן יכול היה לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי החשבוניות המפורטות בכתב האישום אכן הוצאו שלא כדין. לענין זה סמך בית משפט קמא על עדות המערער, הנאשם 2 ועדי התביעה מהם הסיק כי סופקו חשבוניות כוזבות מבלי שבוצעו העבודות בפועל, כמפורט בהרחבה בהכרעת הדין (עמ' 69-71) ואין בסיס להתערב בקביעות עובדתיות אלה. עוד טוען המערער לקבילותו של המסמך ת/28, תעדות עובד ציבור, אשר ערכה הגב' עליזה צרפתי. לעמדתו הנספחים לת/28, הם חלקים ממסמך אשר לכאורה מהווה את כרטסת הנהלת החשבונות של הנאשמת. הנספחים אינם קבילים מכיוון שמסמך מוגש לאמיתות תוכנו על ידי עד היכול לאמת את המסמך. מנהל החשבונות לא נדרש להעיד כי הנספחים לת/28 הם המסמכים שהוא עצמו ערך ושנתפסו במשרד רו"ח שכטר את מאס, כפי שנקבע בהכרעת הדין (עמ' 71 ש' 26), וכי הם המסמכים הנכונים על פיהם ערך את הדוחות, כאשר לעדותו של מנהל החשבונות, הוא עבד במשרדו של אבי שריקי ולא אצל רו"ח שכטר את מאס. 5. בית משפט קמא סמך על הממצאים הבאים: בחקירתם במע"מ הודו המערער והנאשם 2 כי לא היו לנאשמת קבלני משנה ועל כן לא היתה כל אפשרות חוקית לניכוי מס התשומות (הנאשם 2 בת/2 עמ' 1, המערער בת/7 ש' 25). בנוסף, הודו הם בחקירתם במע"מ בהבאת חשבוניות פיקטיביות, כאשר כל אחד מהם הביא חשבוניות פיקטיביות וכל אחד ידע שהשני הביא את יתר החשבוניות (הנאשם 2 בת/5 עמ' 2, המערער בת/4, בעימות בין מול הנאשם 2). בבית המשפט שינה המערער עמדתו. בית משפט קמא העדיף את עדויותיהם של המערער והנאשם 2 בחקירתם על עדויותיהם בבית המשפט ואין מקום להתערב בקביעה זו. בית משפט קמא קבע ממצאיו בהתעלם מת/28, אלא בהסתמך על ממצאים אחרים שהובאו בפניו. בית משפט קמא סמך על העובדה שהמסמכים שהובאו בפניו נתפסו במשרדם של רו"ח של החברה, על פי כרטסת שצורפה כנספח 1 לת/28 ונתפסה בהנהלת החשבונות של הנאשמת ומניתוח הכרטסת הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי החשבוניות הפיקטיביות אכן דווחו למע"מ (עמ' 72 להכרעת הדין). מנהל החשבונות העיד כי טיפל בהנהלת החשבונות של החברה (עמ' 25 ש' 26) וכי את דוחות מע"מ ערך על סמך מסמכים שנמסרו. בית משפט קמא הסיק על סמך ת/24, תעודת עובד ציבור, שהוגשה על ידי רמי סבג, ביצוען של עסקאות שבאו לידי ביטוי בכרטסת (נספח 1 לת/28) ומכאן ניתן להסיק כפי שהסיק בית משפט קמא שהחשבוניות הפיקטיביות דווחו למע"מ. הרשעה בקיזוז תשומות בהעדר מסמכים מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס לפי סעיף 117(ב) לחוק (אישום שני): 6. באישום זה יוחסה עבירה של מסירת דוחות תקופתיים כוזבים שכללו קיזוז תשומות בסכומים לא אמיתיים הגבוהים מהסכומים שניתן לקזז כדין. בסיכומיה בבית משפט קמא, הסכימה המאשימה כי עבירה זו לא הוכחה וביקשה להרשיע בעבירה של קיזוז תשומות בהעדר מסמכים כאמור בסעיף 38 לחוק מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, עבירה לפי סעיף 117(ב)(5) וזאת משהנאשמת לא המציאה התיעוד שנדרש ממנה. המערער טוען, כי מסעיף 1 לעובדות האישום השני, שם נטען כי הנאשמת כללה בפנקסי החשבוניות לשנת 1993 חשבוניות מס כוזבות, יש משום הודאה מפורשת בקיומן של אותן חשבוניות, אלא שהטענה היא שהחשבוניות כוזבות, על כן הרשעת המערער בעבירה שלא המציא התיעוד עומדת בניגוד לטענות העובדתיות שנטענו בכתב האישום. עוד טוען המערער שלא היה מקום להרשעה זו, כיוון שמנהל החשבונות העיד כי את הדוחות ערך על סמך מסמכים שנמסרו לו (עמ' 27 ש' 19 לפרוטוקול) ומסמכים אלה הם חשבוניות מס. עמדת המשיבה שאכן מנהל החשבונות העיד שערך את דוחות המע"מ על סמך המסמכים שנמסרו לו אך מנגד מת/22 (דף א-8), ניתן ללמוד כי מנהל החשבונות דרש חומר השייך לשנת 93 וכי מסר קלסר הנהלת החשבונות ביום 24.12.93 לנאשם 2. עוד טוען המערער, שאם נאמץ עמדת המשיבה, התוצאה היא שעליו להוכיח במהלך ניהול המשפט כי יש בידו המסמכים ולא במועד בו נעברה העבירה, דהיינו שהמסמכים היו קיימים ביום הגשת הדו"ח. די לעמדתו שהנאשם הראה במועד הרלוונטי למועד העבירה, קיומם של המסמכים ולא למועד ניהול המשפט. לדעתי יש לזכות המערער מהעבירות בהן הורשע של קיזוז תשומות בהעדר מסמכים מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס. המשיבה טענה בכתב האישום שהנאשמת כללה בשנת המס 93, בפנקסי החשבוניות חשבוניות מס כוזבות שקיבלה, משמע, בתקופה הרלוונטית היו בידיה חשבוניות המס, אלא שחשבוניות אלה הינן כוזבות. בנסיבות אלה, היה המערער פטור מלהוכיח את עצם קיומן של החשבוניות ולא ניתנה לו ההזדמנות לעשות כן. משלא הוכיחה המשיבה את קיומן של החשבוניות הכוזבות כפי שטענה להן בכתב האישום וביקשה לזכות המערער מעבירה זו, לא ניתן היה להרשיע המערער בעבירה של קיזוז תשומות בהעדר מסמכים, שכן לו טענה המשיבה מלכתחילה להעדר מסמכים יתכן והמערער יכול היה להיערך לכך, ולחקור את מנהל החשבונות לענין זה. בהתחשב בעובדה שמנהל החשבונות העיד שערך הדוחות על סמך המסמכים שהובאו בפניו. ענינו של המערער שונה מענינו של נאשם 2 שלגביו דחה בית משפט זה את הערעור בהתייחס לעבירה זו, השוני מקורו בעובדה שחלק מהחומר החשבונאי של שנת 1993 נמסר לנאשם 2 על י די מנהל החשבונות (ת/23), כפי שגם עולה מתגובת המדינה להודעת הערעור (עמ' 18 סיפא). לו אכן היו מייחסים למערער העבירה מלכתחילה, יכול היה לכלכל צעדיו ולחקור הנאשם 2 מה עלה בגורל הקלסר שנטל לידיו. בנסיבות אלה, ומשהורשע המערער מפאת היותו מנהל פעיל, לטעמי, לא ניתנה לו האפשרות להתגונן כראוי. לפיכך יש לזכות המערער מהעבירה בה הורשע באישום השני של קיזוז תשומות בהעדר מסמכים וזאת מחמת הספק. אישום שלישי, אי הגשת 3 דוחות תקופתיים לחודשים 10/94-12/94 (עובדה 4): 6. בית משפט קמא קבע עובדתית שהקשר עם הנאשמת נותק בסוף 94 וזאת על פי עדותו של המערער, משכך יש לדחות הערעור לענין זה. גזר הדין: 7. לטענת ב"כ המערער, העבירה לפי סעיף 119 לחוק הינה עבירה של אחריות קפידה, וכאשר אדם מורשע בה, ללא ראיה פוזיטיבית כי ידע על ביצוע העבירה או שנמנע מלנקוט פעולה מסוימת שצריך היה לנקוט, הרי שלא ניתן לגזור עליו עונש מאסר. המשיבה טוענת, כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המערער ידע על ביצוע העבירות אף ביצע אותן בעצמו, ועל כן אין לצפות כי ינקוט בפעולה כלשהי למניעתן. ברע"פ 608/97 יורם קליין נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2) 1323, דן בית המשפט העליון בשאלה, האם עבירה לפי סעיף 117 לחוק המע"מ- גם כאשר ההרשעה נעוצה בסעיף 119 לחוק מע"מ- הינה עבירה של אחריות קפידה. בית המשפט העליון קבע: " ה"אחריות" לפי סעיף 119 לחוק מע"מ היא לעבירה הבסיסית שנעברה על ידי אחר, במקרה דנא התאגיד; והעבירה שבה מורשע ה"עובד בכיר" כמשמעותו בסעיף זה, היא זו שבה הורשע התאגיד. סוגה של העבירה שבה מורשע ה"עובד הבכיר", הוא ה"סוג" שעליו נמנית העבירה שנעברה על ידי התאגיד; ובמקרה דנא- כמפורט להלן - עבירה זו אינה מהווה עבירה של אחריות קפידה ... סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ אינו כולל הגנה של "הצדק סביר"; ולשונו אינה מרמזת אפילו על כך, שהמדובר בו בעבירה של רשלנות או של אחריות קפידה. במצב דברים זה, יש לראות את העבירה הקבועה בסעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ כעבירה של מחשבה פלילית ... משהורשע קליין בעבירות לפי הסעיף 117(א) (6) לחוק מע"מ מכוח "אחריות המנהלים" הקבועה בסעיף 119 לחוק זה, לא חלות לגביו מגבלות הענישה הקבועות בסעיף 22(ג) לחוק העונשין; ובית המשפט היה רשאי לגזור עליו בשל עבירות אלו עונש מאסר ולהפעיל עונש מאסר לריצוי בפועל ועל תנאי, כפי שעשה בית משפט השלום " (סעיף 7 לפסה"ד). הלכה זו ניתנת ליישום בענייננו, באשר המערער הורשע בעבירות לפי חוק המע"מ מכוח היותו מנהל פעיל בנאשמת, בהתאם לסעיף 119 לחוק. כפי שנקבע ברע"פ 608/97 הנ"ל, אין מדובר בעבירה של אחריות קפידה, ועל כן אין מניעה לגזור על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל. המערער, כאמור, ידע על ביצוע העבירות ולא נקט בפעולה כלשהי למנוע אותן. העונש שהוטל על המערער אינו חמור, שכן העבירות בוצעו על ידו בידיעה ובמטרה מכח תפקידו כמנהל פעיל. אלא שכאשר אני מביאה בחשבון את עובדת זיכויו מהעבירות שבאישום השני ואת העובדה שבית המשפט המחוזי הקל בעונשו של נאשם 2, לאור חלוף הזמן של ניהול ההליכים בתיק, גם בהתעלם מהתקופה בה הותלו ההליכים עקב היות המערער תושב השטחים שכניסתו לארץ נמנעה. העבירות בוצעו בשנים 92-94, כתב האישום הוגש בשנת 95, והכרעת הדין ניתנה ביום 6.9.01, כאשר עד שנת 2004 נמנע מהמערער להכנס לארץ, נראה לי להעמיד את עונשו של המערער ולהשוותו לעונש שהוטל על הנאשם 2 בערכאת הערעור (ע.פ. 7148/02 ו - 7246/02), דהיינו 14 חודשי מאסר. אם כי ככלל, סבורה אני, כי אין ליתן משקל יתר כנימוק להקלה הימשכות ההליכים, אך משנימוק זה הובא בחשבון לענינם של הנאשמים 1 ו-2, יש להביאו בחשבון גם במקרה זה. הקנס ישולם כפי שקבע בית משפט קמא ב-20 תשלומים רצופים ושווים כאשר התשלום הראשון ישולם ביום 20.9.06. יתר הוראות גזר הדין, בעינם. ש.דברת, שופטת כב' השופט נ.הנדל, ס.נשיא: אני מסכים. נ.הנדל, שופט,ס.נשיא כב' השופטת ר.יפה-כץ: אני מסכימה. ר.יפה-כץ, שופטת הוחלט, כאמור, בפסק דינה של כב' השופטת דברת. עבירות מסמיסיםמע"מ (מס ערך מוסף)