להלן פסק דין בנושא תביעה של ידועים בציבור נגד יורשים: פסק דין ההליך והצדדים לו 1. תובענה למתן פסק דין הצהרתי ולתשלום כספי. 2. א. התובע, מי שהיה, לטענתו, בן זוגה לחיים של הגב' א. א. ז"ל והידוע בציבור שלה (להלן: "המנוחה"). ב. הנתבעות, שתי בנותיה של המנוחה והזוכות בשלמות בעזבונה, על פי צוואה מיום 15/6/86. צוואה זו קוימה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב ביום 20/1/98, בתיק עז' 7709/97 (להלן: הצוואה"). כתב התביעה 3. בכתב התביעה המתוקן, אשר הוגש ביום 1/6/00, עותר התובע לקבלת מספר סעדים, הכל כמפורט בסעיף 29 לכתב התביעה.: א. הצהרה, כי התובע והמנוחה ניהלו חיים משותפים כבני זוג ידועים בציבור, וכי התובע היה הידוע בציבור של המנוחה. ב. הצהרה, כי התובע הינו הבעלים במשותף, יחד עם עזבון המנוחה במטלטלין הנמצאים בדירה. ג. הצהרה, כי התובע הינו הבעלים במשותף, יחד עם עזבון המנוחה, בזכויות החכירה בדירת המנוחה בחצרות הדר 23 א' בכפר-סבא הידועה כחלקה 95/1 בגוש 9428 (להלן: "הדירה"). ד. לחלופין, אם לא תתקבל עתירתו למתן הצהרה בדבר זכויותיו בדירה, לחייב את עזבון המנוחה להחזיר לו את השקעותיו בדירה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאתן על ידו ועד למועד תשלומן לידיו בפועל. ה. הצהרה, כי התובע ועזבון המנוחה זכאים לקבל לידיהם את כל הכספים אשר שולמו לאלכס צאובר (שאינו נתבע בתובענה ש.ש.) עבור דירה חדשה שביקשו לרכוש, בהיותם בעלים במשותף של כספים אלה. 4. בכתב התביעה מתאר התובע חיי שיתוף מלאים בינו ובין המנוחה במשך תקופה של כ- 15 שנה, מאז היכרותו אותה בשנת 1982, מועד בו עזב את דירתו שלו ועבר להתגורר עמה בדירתה, הדירה נשוא התובענה. התובע מכוון לא רק לניהול משק בית משותף אלא גם להשקעות כספיות שלו ברכישת מוצרים שונים לדירה, להשקעות כספיות שלו בשיפור רמת החיים שלו ושל המנוחה ולהשקעות כספיות שלו בשיפוצה של הדירה ובהשבחתה. כן טוען התובע, כי בשנת 1995 התכוונו, הוא והמנוחה, לרכוש דירה במשותף בבנין שעתיד היה להיבנות על נכס מקרקעין של הנתבעת 1 ובעלה במסגרת עסקת קומבינציה, ואף שילמו סך של 50,000 $ על חשבון לידי בעלה של הנתבעת 1, אותו אלכס צאובר. רכישה זו לא יצאה לפועל עקב פטירתה של המנוחה בטרם עת. כתב ההגנה 5. א. בכתב ההגנה מטעמה (מתוקן מיום 2/7/00), דוחה הנתבעת 1 את טענותיו של התובע וטוענת, כי מערכת היחסים שהתקיימה במשך 15 שנה בין התובע למנוחה לא חרגה ממערכת יחסים בין ידידים, לא הגיעה לכדי חיים משותפים של ידועים בציבור, ומכל מקום, לא הניבה שותפות רכושית של מי מבני הזוג ברכוש שהיה שייך לכל אחד מהם טרם היכרותם. הנתבעת 1 נדרשה אף לטענות הנתבע בדבר השקעותיו ברכישת מוצרים שונים לדירה באופן חלקי, משום חוסר ידיעה (סע' 26, 23 לכתב ההגנה) תוך הכחשת חלק נכבד מהרכישות בטענה, כי הרכישות בוצעו על ידי המנוחה. כן נדרשה הנתבעת 1 לטענת הנתבע באשר לשיפור רמת החיים (סע' 24 לכתב ההגנה) וכן, לטענותיו בדבר שיפוץ הדירה והשבחתה (סע' 28, 26 לכתב ההגנה) אותן הכחישה הן עובדתית והן משפטית כלא מקנות לתובע זכות קניינית בדירה. ב. בכתב ההגנה של הנתבעת 2, הוכחשה טענתו של התובע להיותו הידוע בציבור של המנוחה (סע' 10 לכתב ההגנה מיום 28/1/99) נדחו טענותיו בדבר רכישות מוצרים שביצע לדירה (סע' 11 לכתב ההגנה) וכן כל טענותיו באשר לשיפוץ הדירה והשבחתה (סע' 15 לכתב ההגנה). ד י ו ן 6. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים ואת המסמכים שהוצגו בתמיכה לטענותיהם, ולאחר ששקלתי את העדויות שהונחו בפני מוכן אני לקבוע כממצא עובדתי - התובע והמנוחה, על אף שניהלו את ענייניהם הכספיים בנפרד ועל אף שלכל אחד מהם היה חשבון בנק משלו ומעולם לא היו להם חשבונות בנק משותפים, כלכלו את משק הבית שלהם (אוכל, בילויים, תרופות, בגדים וכיוצ"ב) במשותף וללא אבחנה, באופן שכל אחד מהם נשא בצורה כזו או אחרת ובמידה כזו או אחרת בהוצאות משק הבית. מוכן אני לקבל כעובדה שהם גם קיימו ביניהם יחסי אישות, אם לא בכל התקופה אזי בחלק ממנה. יתרה מכך, מוכן אני לקבל כעובדה שחייהם המשותפים במשך השנים עלו כדי הכרה בהם כידועים בציבור. 7. יחד עם זאת ועל אף קביעה זו, אין בידי ליתן בידי התובע את הסעד העיקרי לו הוא עותר - מתן הצהרה בדבר היותו הבעלים במשותף, יחד עם עזבון המנוחה, בזכויות החכירה בדירה. תוצאה זו מתחייבת, לעניות דעתי, מהממצאים העובדתיים ומהמשמעות המשפטית שראוי ונכון לייחס לממצאים אלה. 8. הממצאים העובדתיים: א. ההיכרות בין התובע והמנוחה החלה בשנת 1982. ב. לעת היכרותם, היתה התובעת הבעלים של מלוא הזכויות בדירה. כך לפחות למדים אנו מנספח ג' לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת 1 - זכרון דברים לרכישת הדירה משנת 1968 עליו מופיע שמה של המנוחה בלבד ומנסח הרישום המהווה חלק מ- ת/2. התובע היה אותה עת הבעלים של מספר נכסי מקרקעין - דירה ברח' תל חי 24, כפר-סבא; חנות בכפר-סבא ודירה נוספת (ראה תצהיר עדות ראשית של התובע מיום 15/10/00 ועדותו שלו בעמ' 6 לישיבת יום 13/11/00 למעלה). ג. תקופה קצרה לאחר היכרותם עזב התובע את דירתו ברח' תל חי, בה התגורר, ועבר להתגורר עם המנוחה בדירתה. בדירה זו המשיך התובע להתגורר גם בתקופה בה שהתה המנוחה בבית אבות וממשיך להתגורר בה גם כיום לאחר מות המנוחה. ד. ביום 15/6/86, במשרדו של עו"ד יצחק הוס, נחתם בין התובע למנוחה הסכם. בהסכם, אשר נחתם בין השניים, כ- 4 שנים לאחר היכרותם ולאחר תחילת מגוריו של התובע בדירתה של המנוחה, הוצהר והותנה כדלקמן: - המנוחה הינה החוכרת ובעלת זכות החזקה המלאה והבלעדית של הדירה. - משום ידידותה של המנוחה עם התובע, היא הרשתה לו להתגורר עמה בדירה ללא תמורה. - ההסכם נערך מתוך רצון להסדיר ולקבוע ביניהם, באורח מפורט, את התנאים ואת התקופה בה יהיה התובע רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה. - תנאי ההסכם מסדירים את פקיעת הרשות שניתנה לתובע להמשיך ולהתגורר בדירה בהתקיים אחד מהמקרים הבאים: * התובע יידרש לעשות זאת על ידי המנוחה או באי כוחה ובלא צורך בהנמקה. * המנוחה תאושפז בבית חולים או בית זקנים או בבית החלמה לתקופה העולה על 30 יום. * המנוחה תאבד את כשרותה המשפטית. * המנוחה הולכת לעולמה. בהתקיים אחד מהמקרים האלה, מחויב התובע לעזוב את הדירה ואם לא יעשה כן, יחשב כמסיג גבול על כל המשתמע מכך ואף נקבע פיצוי מוסכם באם התובע יפר התחייבותו כאמור. ההסכם - נספח א' לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת 1. ה. במעמד חתימת ההסכם חותמת המנוחה גם על צוואה, בפני עו"ד הוס ועו"ד ברזילי, בה היא קובעת את שתי בנותיה, הנתבעות, כזוכות הבלעדיות בעזבונה בלא להזכיר את התובע ובלא להקנות לו מעמד כלשהו בעזבונה, גם לא זכות מגורים בדירה. הצוואה - נספח ב' לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת 1. ו. במהלך שנת 1987, כשנה לאחר חתימת ההסכם ולמעלה מ- 5 שנים מתחילת היכרותם של התובע והמנוחה ומגוריהם המשותפים בדירה, פועלת המנוחה להוצאת צו ירושה אחר עזבון בעלה המנוח מרדכי אוזוחובסקי ז"ל. ביום 25/8/87 חותם התובע על תצהיר בו הוא מצהיר, כי אין לו כל ענין בעזבון בעלה של המנוחה. ז. צוואתה של המנוחה, זו הצוואה שנעשתה באותו מעמד בו נחתם ההסכם, הוגשה לקיום על ידי בנותיה. הצוואה קוימה ביום 20/1/98 בביהמ"ש המחוזי בתל אביב-יפו ת"ע 7709/97. הצוואה קויימה בלא התנגדות של התובע. הצוואה וצו הקיום - נספח ד' לכתב ההגנה המתוקן מטעם הנתבעת 1. 9. המשמעות המשפטית: א. הקביעה העובדתית/משפטית, כי התובע היה הידוע בציבור של המנוחה אינה מקנה בידיו, אוטומטית, זכות לשיתוף בנכסיה של המנוחה. אמנם נכון - שהילכת השיתוף חלה גם על בני זוג ידועים בציבור (ר' ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן ל"ח (1) 443; ע"א 1468/96 יקותיאלי נ' יקותיאלי תק-על 1996 (2) 873; ע"א 65/89 מוסטפא נ' מטוע מ"ד (4) 197; ע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן מ"ג (1) 278; ע"א 625/83 ברקוביץ נ' בודניה מ"א (4) 581; ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי נ"א (1) 587). יחד עם זאת, הילכת השיתוף, לא הוחלה על "ידועים בציבור" במלוא עוצמתה, לא מבחינה ראייתית ולא מבחינת היקפה. ב. בפרשת סלם נ' כרמי (שם) קובע כב' השופט מצא, כי הכלל לפיו בהתקיים התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף ובהעדר ראיה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני זוג מתקיים שיתוף בנכסים וצמצום גדרו והיקפו של השיתוף נלמד תמיד מהראיות המובאות לסתירתה של החזקה, יפה הוא לבני זוג נשואים. כל זה אין כוחו יפה, ולמצער לא תמיד כוחו יפה - לבירור גדר השיתוף בין בני זוג ידועים בציבור. השופט מצא מבהיר, שהנטל הרובץ על הידוע בציבור, הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא כבד יותר מזה הרובץ מזה הרובץ בנסיבות דומות על בני זוג נשואים ואף נותן הסבר לכך. על כן, הכלל שצריך לחול בבני זוג שכאלה, הוא כלשונו: "... אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת השיתוף (קרי! אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא הרי שביחס לבני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף שלא הובאו ראיה לסתירתה, עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיים היומיומיים או שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מאחד מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים, תידרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס (או בכלל נכסיו) של בן הזוג" (הדגשה שלי ש.ש.). ג. חזקת השיתוף, אם כן, עשויה להקים בידיו של הידוע בציבור, שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום - כמו דירת מגורים, כמו מכונית נוסעים - ומשקמה חזקה זו הנטל לסתירת השיתוף בנכס שכזה מוטל על מי שטוען לשלילתו, בעוד שבבני זוג נשואים חזקת השיתוף מקימה בידי בן הזוג הנשוי שיתוף כללי בכל נכסי בני הזוג. משכך, דומה שחזקת השיתוף, על אופיה הקוגנטי, הקיימת כחזקה כללית בין בני זוג נשואים, קיימת בבני זוג ידועים בציבור על נכסי היומיום ודוק! אלה שנרכשו במאמץ משותף. ד. משכך, על התובע במקרה שבפנינו לעמוד בנטל השכנוע המוטל עליו לתרגם את מערכת היחסים האמורה - ידועים בציבור - לכלל שיתוף רכושי ולענייננו - דווקא בדירה שהיתה רכושה של המנוחה שנים רבות לפני היווצרותה של מערכת יחסים זו. זאת ועוד, נטל השכנוע המוטל עליו כבד עוד יותר במקרה שבפנינו עת הרכוש כלפיו נטען השיתוף האמור - הדירה - הוחרג במפורש, בהסכם כתוב, מגדר השיתוף. ה. ההסכם - מוסד הידועים בציבור במשפט הישראלי הינו דוגמא קלאסית לדין אזרחי חילוני שמקורו והתפתחותו במערכת כללים שעוצבה על ידי חקיקה (חוקי "הידועים ציבור") ופסיקה אזרחית (תנאי הכניסה למעמד זה והזכויות הנובעות ממנו - רכוש/מזונות). אין מדובר בדין קוגנטי כופה, אלא בדין דיספוזיטיבי, בהיות הקשר של ידועים בציבור קשר בעל אופי רצוני (ר' לענין זה ד"ר ש. ליפשיץ, נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור, עיוני משפט כ"ה תשס"ב, 74 בעמ' 803). משכך, רשאים בני זוג אשר החליטו לחיות את חייהם במסגרת יחסים דמויי נישואין (ללא נשואין) לעצב את מערכת היחסים ביניהם כרצונם ולהתקשר בהסכם אשר יתאם את רצונם זה. הם רשאים לקבוע מפורשות, כי הם יחשבו כ"ידועים בציבור", הם יכולים לקבוע מפורשות כי הם לא יחשבו כידועים בציבור, כך שלא תוקנינה למי מהם כלפי רעהו זכויות משפטיות של ידועים בציבור; ובודאי ובודאי רשאים הם לסייג את אותן זכויות משפטיות שתוקנינה למי מהם כלפי רעהו גם ועל אף שהם החליטו, כי מערכת היחסים ביניהם תהא כזו של "ידועים בציבור". אפשרות אחרונה זו קיימת בידיהם של בני זוג נשואים (ר' הוראות סעיף 3 לחוק יחסי ממון בין בני-זוג, תשל"ג-1973 המכוון להסכם ממון שקובע אחרת ולהוראת סע' 5 (א) (3) לחוק זה המכוון לנכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם), בין אלה הכפופים להסדר איזון המשאבים ובין אלה הכפופים להילכת השיתוף - מבחינת יחסי הממון שלהם ואין כל סיבה שלא תהא מוקנית בידיהם של ה"ידועים בציבור". - במקרה שבפנינו, 4 שנים לאחר תחילת ההיכרות ביניהם, עוד בטרם הפכה מערכת היחסים בין התובע למנוחה למערכת יחסים של ידועים בציבור (הם היו עד אז ידידים בלבד ר' לענין זה, ההואיל השני להסכם; סע' 4 (ב) לכתב ההגנה של התובע בתמ"ש 69842/98-69483/98; עדותו של מר אהרון רטנובסקי, חתנו של התובע אשר העיד מטעמו בישיבת יום 15/1/01 עמ' 19 ש' 30-29) חותמים השניים על ההסכם מיום 15/6/86. - בהסכם זה לא נדרשים השניים למערכת היחסים שהתפתחה או שאמורה להתפתח ביניהם בעתיד. הם נמנעים מלאפיין את מערכת היחסים ביניהם, שהיתה ושתהיה, כמערכת יחסים של ידועים בציבור מחד, ומאידך, הם אינם שוללים התפתחותה של מערכת יחסים שכזו. ההסכם שנחתם ביניהם מתייחס אך ורק לשאלת מגוריו של התובע בדירת המנוחה, דירה בה הוא מתגורר מאז שנת 1982. הסכם זה מלמד במפורש על כוונה ורצון של המנוחה שלא להקנות לתובע זכויות כלשהן בדירה, למעט זכות מגורים, ובתנאים. טוען ב"כ התובע, כי הסכם זה מתייחס לשלילת זכות החזקה בדירה מהתובע בהתקיים אחד המקרים המנויים בסע' 2 להסכם (שפורט לעיל) אך אין הוא שולל זכויות אחרות שלו בדירה. טענה זו אין לה על מה לסמוך. העובדה שהוקנתה לתובע רק זכות מגורים בדירה (חזקה אם תרצו) וגם זו נשללת ממנו בהתקיים אחד המקרים המנויים בהסכם, מלמדת בבחינת קל וחומר על שלילת כל זכות אחרת של התובע בדירה שהיתה לו לעת חתימת ההסכם (ולא היתה) ו/או שתהיה לו. ההצהרה בהואיל הראשון בהסכם, כי המנוחה הינה החוכרת ובעלת זכות החזקה המלאה והבלעדית של הדירה לא מותירה שום מקום לספק. הזכות היחידה שהמנוחה היתה מוכנה להקנות לתובע היא זכות מגורים בלבד, זכות שתפקע בהתקיים אחד המקרים המנויים בהסכם. על הכוונה והרצון של המנוחה שלא לשתף את התובע בזכויותיה בדירה ניתן ללמוד גם מצוואתה, שנחתמה באותו יום בו נחתם ההסכם, בה זיכתה במלוא זכויותיה בדירה את שתי בנותיה, הנתבעות. צוואה זו קוימה כאמור ללא התנגדות התובע. - על ההסכם חתם התובע. לטענתו, המנוחה רימתה אותו. לדבריו, הוא גם לא ידע על מה הוא חותם. אינני מאמין לתובע שהמנוחה רימתה אותו. למנוחה לא היתה סיבה לרמות אותו. המנוחה נקטה במהלך מתבקש מעצם מערכת היחסים שלה עם התובע וביקשה להגדיר את מעמדו בדירה שהיתה רכושה העיקרי. אינני מאמין לתובע שהוא לא הבין על מה הוא חותם. התובע ניסה להציג את עצמו כ"בלתי מבין סדרתי". כך למשל, הוא לא הבין את המסמך נ/1, אותו תצהיר מיום 25/8/87 בו הוא הצהיר, כי אין לו כל טענה ביחס לעזבון בעלה של המנוחה (עמ' 2 לישיבת יום 13/11/00 למעלה). התובע גם לא הבין את המשפט שנתבקש לקרוא ואשר מופיע בחוזה השכירות של דירתו בתל-חי עליו הוא חתום (עמ' 3 למטה ועמ' 4 למעלה). התובע גם ניסה להציג עצמו כאנלפבית שחותם על מסמכים בלי לקרוא אותם שכן הוא לא יודע לקרוא. כך למשל, הוא לא קרא את חוזה השכירות של דירתו בתל-חי (עמ' 4 באמצע), הוא תמיד חותם על ניירות בלי לקרוא (עמ' 4 באמצע), הוא לא קורא כל כך ברור (עמ' 4 למטה), הוא לא יכול לרשום, כי הוא לא יודע לכתוב (עמ' 6 למטה) אבל הוא יודע טוב מאד לכתוב את שמו "דריינודל נתן" כחתימה ולא מסתפק בקשקוש או בטביעת בוהן כפי שאמור לעשות מי שאינו יודע לכתוב (ר' המסמכים שהוגשו והנושאים את חתימתו - ההסכם עצמו; חוזה השכירות נ/1; נ/2 ועוד). התובע דווקא קורא ברור מאד והוא עשה כן כשנתבקש לקרוא מחוזה השכירות של דירתו בתל-חי (ר' עמ' 5 למטה ו- 6 למעלה), ומשים עצמו כלא מבין כשהוא נשאל מה משמעות המשפט "בזה אני מצהיר כי קראתי והבנתי את הכתוב בהסכם....". ביחס לחוזה השכירות בל-חי ועונה את מה שלמד לומר "המשפט הזה הוא שהיא רצתה לזרוק אותי מהבית....". בלא קשר לענין. כשהוצג בפניו נספח ג' הוא ידע לזהות שמדובר בחוזה השכירות של חנותו ברעננה (כיצד ידע לזהות אם אינו קורא ואינו כותב) אך הכחיש את חתימתו על נ/2 כשרק מספר דקות לפני כן, כשנשאל על נ/2, לא רק שאישר את חתימתו, אלא אף ידע טוב מאד להסביר למה חתם על המסמך (ר' עמ' 4 למטה ועמ' 2 באמצע) - וניתן עוד להמשיך ולהצביע על ניסיונות שווא אלה לרבות נסיונו להכחיש בכלל כי חתם על ההסכם כפי שטען בעמ' 10 לישיבת יום 13.11.03 למעלה (מסומן). משכך, הריני לקבוע, כי טענות התובע, כי הוא רומה וכי הוא לא הבין על מה הוא חותם, אינן אמת. לא התרשמתי מעדותו, בהופיעו בפני, כי מדובר באדם שאינו מבין את שקורה אותו. מדובר באדם שהצליח לצבור בימי חייו נכסים רבים, 2 דירות וחנות, חתם על חוזי שכירות, גבה כספים, וצבר כספים. ההסכם ברור וחד משמעי והטענה היחידה שיכול היה התובע לטעון לגביו היא, שהוא לא הבין על מה הוא חותם. אינני מאמין לו. התובע הבין היטב על מה הוא חותם וטענתו כיום באה בניסיון להתחמק מההתחייבות שהוא נטל על עצמו. מבחינה זו, מקובלת עלי עדותו של עו"ד הוס בפניו נחתם ההסכם. עו"ד הוס הבהיר, כי הוא זוכר את התובע ואת המנוחה בשל קרבה משפחתית רחוקה של המנוחה לאשתו (ישיבת יום 6/6/02 עמ' 84 למטה). הוא הסביר בבהירות את מטרת ההסכם, הסבר הגיוני ונכון, ושלל כל אפשרות לניגוד אינטרסים ובצדק. לדבריו, התובע והמנוחה רצו לחיות ביחד, בדירתה של המנוחה, וכדי למנוע בעיות נעשה ההסכם (עמ' 85). עו"ד הוס בהגינותו הבהיר חד משמעית, כי לא יתכן מצב שבו הוא לא מסביר ללקוח על מה הוא חותם טרם חתימתו וכך הוא עשה גם במקרה זה. התרשמותו מהתובע -צלול, מבין, יודע היטב מה הוא אומר, אז כשהיה צעיר ב- 25 שנים וגם שנים אחרי - מקובלת עלי (עמ' 86 למעלה), מה גם, שב"כ התובע מאשר, כי אין כל טענה שהתובע לא היה אז במצב מנטלי תקין (עמ' 87 למעלה). עדותו של עו"ד הוס לא נסתרה והניסיון להפנות לתשובותיו "לא זוכר" ביחס לעניינים צדדיים אין בה כדי לקעקע אותה (עמ' 87 למטה). עו"ד הוס מוסיף ואומר: "נאמר לי מה שני בני הזוג רוצים הכנתי טיוטת הסכם לפני שהחתמתי אותם, הקראתי, הסברתי, אם למישהו היתה שאלה עניתי ולא החתמתי לפני שווידאתי שזה בדיוק מה שהם רוצים. וזה בענין של נוהל עבודה של מזה 25 שנים". כשהוא נשאל אם זה מה שהמנוחה רצתה הוא עונה "בהתחלה יכול להיות שהמנוחה אבל היתה פגישה אצלי שארכה זמן לפני החתימה ובזמן החתימה ובפגישה הזאת כשנכח נתן וידאתי מאה אחוז שזה מה שהוא רוצה. לעניות דעתי, זה גם שיקף את האינטרס שלו באותה עת". בהמשך מאשר עו"ד הוס שלמיטב זכרונו הוא גם הקריא וגם הסביר את ההסכם לתובע ולסיום הוא מאשר שזו שיגרת עבודה אצלו אבל "....... אני זוכר את הארוע בגלל הקשר המשפחתי. אני זוכר שההסכם הזה נחתם לא בחטף ותוך כדי שיחה ובאווירה טובה ולא באיזה הבנת, תחתום חלקי ביטוי אלי שניים שאינם קליינטים רגילים". בחקירה חוזרת שולל העד לחלוטין את טענת התובע, כי לא הבין על מה הוא חתם ואומר בנימה אישית ".... אני מצטער על נתן, אלה דברים לא נכונים" (עמ' 89, 88). זאת ועוד, התובע ידע לפחות (לגירסתו) שהמנוחה חתמה על צוואה (באותו יום ויש להניח באותו מעמד בו נחתם ההסכם). ר' עדותו עמ' 9 למטה ישיבת יום 13/11/00. התובע גם ידע על תוכן הצוואה לפיה הוא אינו זוכה במאומה בעזבונה אפילו לא בזכות מגורים לאחר מותה. ר' עדות עת/1, חתנו של התובע מר אהרון רטנובסקי שהעיד מטעמו עמ 19 ש' 30-29 ועמ' 20 ש' 3-1 ישיבת יום 15/1/01). אינני מאמין לתובע, כי הוא ידע מחד על הצוואה ותוכנה והבין אותה ואת משמעותה, צוואה שנחתמה באותו מעמד בו נחתם ההסכם, ומאידך, לא ידע על ההסכם ולא הבין אותו. הסכם זה בא להשלים את אותו ענין, אותה כוונה ורצון של המנוחה שלא להקנות לתובע זכויות בדירה, לא בחייה ולא במותה. בנסיבות אלה, יש ליתן להסכם את הכבוד הראוי לו ולהכיר בתוקפו. מה עוד שהתובע כלל לא הגיש תביעה להצהיר על בטלותו של ההסכם והסתפק בהעלאת טענתו כטענת הגנה. - בתמ"ש 51940/98, כהן תקווה נ' כהן ציון דינים משפחה, כרך א' 986 הבהרתי, כי על פי עיקרון המוחלטות של ההסדר החוזי, המשפט יתן תוקף למחויבויות הנובעות מהתחייבות משפטית רצונית וברורה מחד וימנע מלאכוף התחייבויות משפטיות במקרים שבהם שני הצדדים או מי מהם הביעו את התנגדותם לקיומם. כן הבעתי את דעתי, כי עקרון זה אינו יכול לחול במלוא עוצמתו על חוזים בין בני זוג, וכי יש להקשות על תחולתו של עקרון זה בכל הנוגע לחוזים בין בני זוג הן בהליך של כריתת חוזה - על ידי הפעלה מרחיבה יותר של הכלים בדיני החוזים שנועדו להגן על צדדים חלשים (כגון דיני הטעות, תום הלב, כפיה, עושק וכיוצ"ב) ובמקרים של פערי כוחות גם על דרך של התערבות בתוכן החוזה (ר' גם ליפשיץ (שם) עמ' 840). ואולם, באותו פסק דין הדגשתי, כי החריגה מהעיקרון בדבר מוחלטותו של ההסדר החוזי צריכה להתבצע במקרים ראויים, באותם מקרים בהם ההסדר החוזי משרת את רצונו של אחד מבני הזוג בלבד ויש בו משום ניצול ואי צדק, עד כדי היותו הסדר עושק מבחינת בן הזוג האחר. באותו ענין (כהן נ' כהן), על בסיס האמור לעיל, ולאור נסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, ביטלתי הסכם שנחתם בין בני זוג ידועים בציבור אשר שלל מכל וכל את זכויותיה של בת הזוג. אותן צברה במהלך 12 שנים של חיים כידועה בציבור, כאשר היא ובן זוגה המשיכו לחיות ככאלה עוד 6 שנים נוספות. לא זה המקרה שבפנינו. איני רואה מקום לחרוג מעקרון מוחלטותו של ההסדר החוזי בעניינו. ההסכם כאן נחתם בתחילת הדרך, עוד טרם רכשו הצדדים מעמד של ידועים בציבור (כך אליבא דהתובע); אין ולא היו פערי כוחות. מדובר בבני זוג הפותחים פרק ב' בחייהם. לתובע היה רכוש משלו, רב יותר מזה של המנוחה. למנוחה היתה הדירה. ההסכם אינו שולל את האפשרות של התפתחות מערכת יחסים בציבור בין השניים. הוא מסדיר ענין אחד ויחיד את 'כבשת הרש' של המנוחה, הדירה. - בהסכם הקפידו התובע והמנוחה להבהיר, כי כל שינוי בהסכם לא יהא בתוקף ולא יחייב את הצדדים לו, התובע והמנוחה, אלא אם יערך במסמך כתוב וחתום על ידי שני הצדדים (ס' 4 להסכם). הוראת סעיף זו מלמדת על כוונת הצדדים, ככל שצפו כי מערכת היחסים ביניהם תתפתח לכדי מערכת יחסים של ידועים בציבור, לא ליתן להתפתחות זו, לפחות ככל הנוגע לדירת המגורים של המנוחה, שהוחרגה מלכתחילה, כדי להביא לביטול ההסכם ומה שעמד בבסיסו, יחודה של הדירה למנוחה ולמנוחה בלבד, על אף מערכת היחסים בינה לבין התובע. אם יהיה בהתפתחות זו כדי להביא לשינוי במעמדה של הדירה ושיוכה הבלעדי למנוחה, צריך השינוי ליתן את ביטויו במסמך כתוב וחתום. מסמך כזה לא נעשה ולא נטען, כי נעשה. זאת ועוד, אשר להתפתחות מערכת היחסים בין השניים מעיד התובע, כי מערכת היחסים שהיתה ביניהם עד חתימת הסכם (שאז היתה של ידידות) נותרה כשהיתה, גם לאחר חתימת ההסכם ועד למות המנוחה, וכי השינויים היו רק ב"מה ששמנו" כלומר בהשקעות שהשקיעו השניים (ר' עמ' 10 לישיבת יום 13.11.00). ללמדך, לדידו של התובע לא חל כל שינוי במערכת היחסים בינו לבין המנוחה למעט ההשקעות שהושקעו בדירה. ההשקעות שהשקיע התובע בדירה, ככל שהשקיע, אין בהם כדי להביא לשינוי במעמדה של הדירה והפיכתה לרכוש משותף ויש לראות בהן, שוב ככל שנעשו, השקעות שבאו לשפר גם את איכות חייו ותנאי מגוריו של התובע בדירה בה הוא היה במעמד של בר רשות. כזכור, התובע עזב את דירתו שלו, נתן לבתו ולחתנו להתגורר בה ללא תשלום שכר דירה, ועבר להתגורר בדירתה של המנוחה ללא תשלום תמורה כלשהי במשך תקופה של 15 שנים. בפרק זמן ארוך שכזה יש להניח שהיה צריך צורך בשיפוץ הדירה מדי פעם וברכישת מוצרים כאלה או אחרים לשיפור רמת החיים של המתגוררים בה - התובע והמנוחה. אין לי ספק שכך יש לראות את הדברים שכן התובע עצמו, אשר לוטש את עיניו לדירת המגורים, מקפיד להבהיר כי רכושו שלו הינו שלו בלבד. בחקירה חוזרת לשאלות בא כוחו הוא בא לתקן אם לא הובן נכון , חלילה, בסיום חקירתו הנגדית: "אידה (המנוחה ש.ש.) לא היתה שותפה בחנות שלי, אידה לא היתה שותפה בחנות בתל אביב באף מקום". העתירה הכספית: 10. בכתב התביעה המתוקן מפרט התובע: א. השקעה ורכישה של מוצרים לדירה בשווי של 40,000 $. ב. השקעה בשיפוץ הדירה בשווי של 47,800 $. ג. הוצאות לשיפור איכות חייה ובריאותה של המנוחה - 32,000 $. סה"כ - 120,400 $. 11. בסעיף 19 לכתב התביעה קובע התובע, כי עבודות השיפוץ וההשבחה שביצע בדירה יחד עם החלפת ריהוט בדירה ורכישת מוצרי חשמל הגיעו כדי 120,400 $ ועותר לסעדים הבאים: א. פסק דין הצהרתי, כי התובע הינו הבעלים במשותף, חלק בחלק עם המנוחה, במטלטלין המצויים בדירת המגורים, למעט פריטים אישיים של התובע (סעיף 29 (ב) לכה"ת). ב. להשיב לתובע את השקעותיו בדירה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הוצאת הכספים על ידו ועד למועד התשלום בפועל. 12. עיון בסעיף 29 הנ"ל, לכתב התביעה, מלמד אותנו, כי: א. התובע אינו עותר להשבת הסכום של 32,000 $, שווי 'השקעותיו' בתובעת וטוב שכך. ב. התובע אינו עותר להשבת הסכומים הכספיים אותם הוציא, לטענתו, לרכישת מוצרי חשמל ולהחלפת רהיטים. עתירתו מכוונת כאמור לפסק דין הצהרתי בדבר בעלותו במחצית המטלטלין שבדירה, בין אלה שרכש הוא, בין אלה שרכשה המנוחה, וכן אלה שהיו בדירה עוד קודם הגעתו אליה. סעד זה לו מכוון התובע, נכון וראוי יותר שהרי המטלטלין שנרכשו במהלך תקופת החיים המשותפים לא נותרו כשהיו. הם נתבלו, ובוודאי שאין להעלות על הדעת השבת שוויים ועוד בתוספת ריבית והצמדה על שווי זה. התובע עצמו מאשר ,בעמ' 6 לישיבת יום 13.11.00 כי הוא השתמש במטלטלין וכי שוויים כיום 'גרושים', כלשונו. ג. התובע עותר להשבת הסכומים שהוא השקיע בשיפוץ הדירה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית על סכומים אלה מעת הוצאתם ועד התשלום בפועל להבדיל למשל מהשבה על פי הפרשי שווי - שווי הדירה אחרי השיפוץ לעומת שוויה לפני השיפוץ. 13. המטלטלין בדעתי להיעתר לרכיב זה של התביעה בהתייחס לאותם מטלטלין אותם פירט הנתבע בכתב התביעה, כולל הטלויזיה הצבעונית שרכש ושמסר אותה לבנו (ר' עדותו בעמ' 6 לישיבת יום 13.11.00). המטלטלין שנרכשו, בין אם נרכשו מכספו של התובע בין אם נרכשו מכספיה של המנוחה, נרכשו לשמושם המשותף ולהנאתם שלהם, של שניהם. מדובר בנכסים ששמשו את התובע והמנוחה בחיי היומיום ואשר נרכשו במהלך 15 שנים של חיים בצוותא. תוצאה זו מתבססת כמובן על ההנחה, אותו קיבלתי כעובדה, ללא הסברים מיוחדים, כי התובע והמנוחה ניהלו חיים משותפים כשל ידועים בציבור. 14. ההשקעות בשיפוץ הדירה א. עיון בסעיף 15 לכתב התביעה מלמד אותנו, כי ההשקעות של התובע בדירה, ככל שנעשו מכספו שלו, הינן השקעות שנועדו לשפר את איכות חייהם של אלה המתגוררים והחיים בדירה, במקרה שלפנינו המנוחה וגם התובע. עמדתי על כך בסעיף 9 (ה) לפסק דיני. לא מדובר בהשקעות אשר הביאו להרחבתה של הדירה ו/או להגדלת שיטחה. אין מדובר בבניה של תוספת לדירה או בניה אחרת שהשביחה את ערכה של הדירה לצרכי מכירתה. מדובר בהדבקת שטיחים מקיר לקיר, ריצוף שטח החצר, התקנת גדר, גינון, שיפוץ מטבח וחדרי שירותים ואמבטיה, החלפת דלת כניסה, התקנת מזגנים, החלפת חלונות אלומיניום, תיקון לגג וכיוצ"ב. חלק ניכר מהשקעות האמורות, לטענת התובע, נעשו בשנת 1987 - 1992 וחלק אחר בשנים 1996 - 1994. מהשקעות אלה, שנועדו לשפר את איכות החיים של השניים, נהנו גם המנוחה וגם התובע . משכך, ספק בעיני אם יש מקום בכלל, במישור העקרוני ומבחינת מדיניות משפטית להעתר לעתירה שכזו. ובל נשכח - התובע עבר להתגורר בדירת המגורים של המנוחה, בה נעשו ההשקעות, בשנת 1982 ומתגורר שם עד היום ללא תשלום שכר דירה, כשאת דירתו שלו הוא מעניק למגורי בתו וחתנו ללא תשלום . טבעי הוא שאם צריך מזגנים להפיג את החום, יותקנו מזגנים אפילו במימונו, להקלה שלו כמו להקלה למנוחה וכך גם להחלפת ישן בחדש וכיוצ"ב. שאלה אחרת, מתבקשת אף היא, באשר לדרך ההשבה. האם להשיב לו את דמי ההשקעה (בהנחה שיוכיח) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ההשקעה/ ההוצאה עד לתשלום בפועל, או שיש לקחת בחשבון את הבלאי שחל בשיפוץ מאז ביצועו? ומה עם ההנאה שהפיק מי שהשקיע? האם לא צריך לקחת גם אותה בחשבון? אינני מבקש להכריע בשאלות עקרוניות אלו. לא במקרה שלפנינו . לעניות דעתי דין התובענה להידחות גם ברכיב זה משום שהתובע לא הוכיח אותה. התובע לא הוכיח בפני איזה השקעות הוא באמת עשה וכמה כסף אכן זה עלה לו. ואבהיר את דברי. ב. בכתב תביעתו טען התובע להשקעה בדירה בסכום של 47,800 $. סכום זה הוכפל פי עשר בעדותו (בעמ' 6 למטה עמ' 7 למעלה) לכדי 400,000 $. התובע חזר על סכום זה ואף אישרו בחקירה חוזרת (עמ' 12 באמצע). אין בדעתי 'לתפוס' את התובע על סתירות אלה ואולם הן מצביעות על כך , כי התובע לא יודע באמת כמה כסף הוא באמת הוציא, ככל שהוציא, על ההשקעות אותן פירט בכתב התביעה . הראיה שהתובע לא הציג בפני ביהמ"ש ולו חשבונית/ קבלה אחת בגין השקעותיו/השיפוצים שעשה, לטענתו, בדירת המגורים. לטענתו, כל השיפוצים נעשו על ידי קבלן מטירה. הקבלן מטירה לא הובא לעדות. לא ידוע לי שנעשה ניסיון להביאו. טירה הינו ישוב בתחום מדינת ישראל והקבלן הינו אזרח ישראלי. שמו, כך יש להניח, ידוע לתובע ושומה עליו היה לנסות להזמינו לעדות על מנת לשמוע ממנו על מהות השיפוצים שעשה לבקשת התובע ועלותם. ומה באשר לרכישת מוצרי קרמיקה, סניטציה, שטיחים ועוד? לגבי אלה ניתן להציג קבלות שהרי את אלה לא הביא הקבלן מטירה, אלא שכאלה לא הוצגו בפני. (ר' סע' 3 להחלטתי עמ' 21 ש' 25-24 ישיבת יום 15/1/01). ג. להוכחת עלות השיפוצים הגיש התובע חוות דעת של אדם בשם שחר רפאל (ת/1). שחר רפאל הינו קבלן שיפוצים. כך העיד על עצמו. התרתי את הגשתה תוך סטיה מסדרי הדין. ר' החלטתי בענין זה בישיבת יום 15/1/01. להלן הערותי באשר לחוות הדעת. - העד עצמו הודה בפה מלא, כי לא הוצגה בפניו ולו ראיה אחת הקושרת את ההוצאות, שנטען שהוצאו על ידי התובע, לתובע עצמו ואף לא הקושרת אותן לתאריך מוגדר כלשהו בו בוצעו השיפוצים, כפי שהוא עצמו העיד בעמ' 22 ש' 28-23: "ש.ת. זה נכון שחוות דעתי התבססה אך ורק על מה שאמר לי התובע בנוגע לכל העבודות שבוצעו. ש. האם הוא הראה לך קבלות כלשהן? ת. לא. ש. האם הוא הראה לך מפרטים טכניים? ת. לא". לדבריו, הוא בא לתת חוות דעת על פי מה שהתובע אמר לו שהוא עשה, וכי הוא אינו יכול לבדוק דברים אם כך הוא עשה או שהיו לפני כן. אין לו כל דרך להעריך את הגיל של הפריטים ושל השיפוצים מתי הם נעשו. על פי מה שהתובע אמר לו הוא כתב (עמ' 24 ש' 7-1). - העד נמנע מלבצע בדיקות עצמאיות לגבי פריטים שיכול היה לבצעם. כך למשל הוא לא בדק את איכות החומרים ואת איכות הצנרת (עמ' 24 ש' 12-11) ולא יכול היה לדעת אם המחברים בצנרת הם מאיכות יקרה, כפי שהוא העריך ורשם בחוות דעתו, או לא (עמ' 24 ש' 28-23). - העד לא טרח למדוד את שטח הקירות או הארונות לגביהם הוא חיבר את חוות דעתו (עמ' 26 ש' 5, 13). הוא לא טרח לבדוק את החומרים מהם נעשו ארונות המטבח (אם סנדביץ, מלמין וכו' עמ' 26 ש' 26-25 ) והוא הודה וזה החמור מכל - כי הערכותיו באשר לאיטום הגג לא רק שהיו לפי מה שהתובע אמר לו אלא אף בניגוד למה שעיניו ראו. ענין זה ראוי להתייחסות מיוחדת. בסע' 15.8 לכתב התביעה מכוון התובע לתיקון בגג אותו ביצע, כולל יציקת בטון על הגג. לא ברור איזה תיקון בוצע בגג ולשם מה היה צריך לעשות יציקת בטון על הגג. כך גם בתצהיר עדות ראשית של התובע בסע' 15.8. בחוות הדעת ת/1 מדבר העד על איטום הגג שיכול לענות לכל היותר על תיקון של הגג ולא על יציקת בטון. בחקירתו הנגדית על חוות הדעת מאשר העד, כי כלל לא עלה לגג לבדוק את האיטום וכי הוא סמך על דבריו של התובע כי נעשה איטום. ניחא! ומה על היציקת בטון? התובע אמר לו אבל את זה הוא היה חייב לראות. מדוע? ואם חייב לראות מדוע לא ראה? והחמור מכל - כשנשאל לפי מה הוא תימחר את האיטום, לפי זיפות או לפי יריעות ביטומניות ענה לפי יריעות. הכיצד? אם כמה שורות לפני כן מודה העד, כי הוא ראה במו עיניו שמדובר בזיפות: "ש.ת. מהקצוות של הזפת ראיתי שמדובר בזיפות". (עד כאן עמ' 27 לישיבת יום 15/1/01) . כשהוא נשאל על ידי ב"כ התובע למה נתן חוות דעת על איטום ביריעות כשהוא ראה זפת, העד היסס (כך כתוב בפרוטוקול) וענה "זה היה טעות". האמנם טעה? בית המשפט, שדעתו לא נחה מהתשובה, שאל את העד מה אמר לו התובע כשהוא ביקש ממנו להעריך את איטום הגג. תשובת העד - התובע אמר לו שעשה יציקת בטון ואחר כך זיפות. אם כך נשאל העד - אם אמר לך זיפות וראית זיפות למה לא תימחרת לפי זיפות? כאן עונה העד את התשובה האולטימטיבית - "לא זוכר" וכשנשאל שוב "יכול להיות (שהתובע) שהוא אמר לך שזה יריעות" ענה העד "יכול להיות". משכך ענין לנו בתובע אשר עושה זיפות ודורש השבה לפי יריעות (מחיר גבוה יותר) שהרי העד מטעמו העיד שראה במו עיניו שמדובר בזיפות. עם כל הכבוד וההערכה, כיצד יכול בית המשפט לסמוך על עדותו של עד זה אשר כל שעשה הוא לרשום את מה שאמר לו התובע כעבודות שביצע ולתמחר אותם בלי לבדוק את נכונות הנתונים שסופקו לו בנוגע למהות העבודות, טיבן והחומרים מהם בוצעו. ואם תאמר, הגיוני הדבר שהרי העד אמור לחיות מפיו של התובע באשר לעבודות שבוצעו ואין לו כל ידיעה אם אכן בוצעו בפועל ואם במימון התובע - שאת כל אלה התובע יוכיח בדרך אחרת, באה עדותו של העד באשר לאיטום הגג ומטילה ספק גדול באמינותו של התובע עצמו באשר לטיב העבודות שביצע. ג. ואם באמינות התובע עסקינן - - אין כל עדות מסייעת לעדותו שלו באשר לעבודות שבוצעו, לטענתו, ובמימונו, כמפורט בתביעה ובתצהיר עדותו הראשית. נכון, חתנו של התובע מר אהרון רטנובסקי עת/1 חתם על תצהיר ופירט בס' 3(ב) את העבודות שבוצעו. בתצהירו של עת/1 אין כל פירוט של עלויות כך שבאשר לעלות ששולמה הוא לא תורם מאומה. הוא מצהיר, כי התובע ביצע את השיפוץ (באמצעות קבלן כך יש להניח כיוון את דבריו) אך אינו מציין מפורשות, כי היה זה התובע ששילם את העלויות מכיסו ומכספו הפרטי. את זאת הוא אומר בח"נ (עמ' 16 ישיבת יום 15.1.01 ש' 11-19) ומסביר כי הגם שלא ראה איך התובע משלם הוא יודע שהתובע שילם כי התובע תמיד אמר לו שהוא שילם, בנוכחות המנוחה שלא הגיבה. אין לי ספק שתצהירו של עת/1 (אשר מתגורר עם אשתו, בת התובע בדירת התובע שנים רבות ללא תמורה) נעשה תוך תיאום עם התובע. ראשית הפירוט המופיע בס' 3(ב) לתצהירו של עת/1 באשר לעבודות שבוצעו זהה לחלוטין ,גם בסדר, לפירוט בכה"ת ובתצהיר עדות ראשית של התובע, כשתצהירו של התובע נחתם מספר ימים לפני תצהירו של ת/1. (ר' עמ'16-17 לפרוט'). שנית, והעיד על כך העד המומחה שחר רפאל - כשכתב הוא את חוות הדעת וקיבל את הפרטים התובע לא היה לבד. היה אתו עת/1 "שניהם היו כשכל הרשימה שכתובה בחוות הדעת שלי פורטה" (עמ' 22 ישיבת יום 15.1.01 ש' 29-31). - על אמינות התובע ניתן ללמוד גם מהאמור להלן: 1) התובע הצהיר בכה"ת ובתצהיר עדות ראשית, כי התקין גדרות בחצר. בח"נ מודה התובע, כי הוא לא רכש את הגדרות. את הגדרות הוא קיבל במתנה מבעלה של הנתבעת 1, אלכס צאובר. ר' עדותו בעמ' 3 ישיבת יום 13.11.00 באמצע ממנה עולה, כי בתחילה הוא דבק בגירסתו, כי את הגדרות מסביב לבית עשה הקבלן ורק לאחר שהוצגו בפניו התמונות של הגדר והוצגה בפניו הטענה, כי את הגדרות הרכיב הבן של משפ' צאובר הוא נזכר להודות, כי את הגדר הוא קיבל אכן ממר צאובר אם כי טען שהוא הלך עם הקבלן הוריד את הגדר מהבית של צאובר והביא אותה לדירת המנוחה. מדוע לא ציין התובע מלכתחילה עובדה זו בכה"ת ובתצהיר עדותו הראשית? עובדה זו אגב הוכחשה על ידי עת/1 ,חתנו של התובע, אשר היתמם לטעון, כי הוא לא יודע שהגדרות הן של משפחת צאובר. 2) התובע תבע 3,000 $ עבור מזגנים. ס' 15.6 לכה"ת. לטענתו עלותם שולמה על ידו. בח.נ. אישר התובע, כי המזגנים הם אלה המצויינים בנספח ט' לתצהירה של הנתבעת 1 (נספחים ה(1) - (ה(2) לכתב ההגנה). החשבונית, מתברר, על שם המנוחה והתשלום בוצע בארבעה שקים חלקם מהבנק הבינלאומי ששם לתובע אין כלל חשבון גם לא למנוחה (ר' חילופי הדברים בח.נ. עמ' 7 ישיבת יום 13.11.00 למעלה). מסתבר שהחשבון בבינלאומי הינו של הנתבעת 2 והשקים ששולמו מהחשבון בבנק הפועלים הינם מחשבונה של המנוחה, בכלל. (ר' ס' 16(ב) לתצהירה של הנתבעת 1 שלא נסתר, להיפך). 3) התובע טען שקנה למנוחה שתי מיטות אורטופדיות. בח"נ מסתבר שהתשלום עבורם שולם על ידי המנוחה והחשבונית היתה גם על שמה (ר' נספח ה(7), ה(8) לכתב ההגנה). רק בתום ח.נ. בנושא זה מודה התובע: "ש. אז מי קנה את המיטות. ת. קנה אלכס צאובר שתי מיטות והיא שולמה בצ'קים מהחשבון שלה. לא מהחשבון שלי". 4) לכתב ההגנה צורפו חשבוניות רבות המלמדות, כי הרכישות בוצעו על ידי המנוחה, מכל מקום החשבוניות הן על שמה והתשלומים מחשבונה בבנק הפועלים. כך למשל מקרר ווירפול (נספחים ה(5); ה(6); תנור אפיה (ה(9)) שידה (ה(11)-ה(12)); מייבש כביסה (נספח ז') . משהוצגו מסמכים אלה בפני התובע הוא שינה טעמו וטען, כי הוא היה זה שהכניס כספים שלו לחשבונה של המנוחה והיא שילמה משם כך שזה בפועל כספים שלו (עמ' 2, 3 לח"נ מיום 13.9.00). משהוצגו בפניו דפי חשבון של המנוחה והוא נתבקש להצביע על העברות כספים שביצע לחשבונה (עמ' 3 לפרו', שם) הוא אמר שהקבלות אצל עורך הדין בכל הנוגע להפקדות שעשה לה לחשבון. למותר לציין שקבלות כאלה לא הוצגו בפנינו. 5) התובע טען שהמנוחה רכשה מכשירי חשמל מכספו שלו בסכום של 39,000 ₪ בשנת 1987. ס' 11.3 לכה"ת וס' 9 לתצהיר עדות ראשית שלו ואף צירף כאסמכתא את נספח ה'. נספח ה' הינו קבלה על שם המנוחה. בח"נ הוא מסביר שהמדובר במכשירים שהמנוחה קנתה בשביל הנכד שלה. עיון בחשבונות מלמד, כי מדובר בכלל ב- 39,000 שקל ולא שקל חדש ומשהובאה עובדה זו בפני ב"כ התובע הוא הודה כי בכל מקרה מדובר בסכום הרבה יותר נמוך מ- 39,000 ₪ (עמ' 73 ישיבת 6.6.02 ש' 1-6). - ניתן להמשיך ולהצביע על עוד פירכות באמינותו של התובע באשר לרכישת המוצרים והמטלטלין ,דבר המטיל ספק באמינות גירסתאותיו באשר לשיפוצים שבוצעו, בפרט באשר לעלותם, שכן אין מחלוקת שבוצעו שיפוצים במהלך השנים אלא שלא ברור במימון מי, האם רק של התובע או גם של המנוחה ובאיזה עלויות. גם בהוכחת ענין זה כשל התובע. 15. סוף דבר א. ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע, כי התובע היה הידוע בציבור של המנוחה אידה אוזוחובסקי ז"ל. ב. ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע, כי התובע הינו הבעלים במשותף ,יחד עם עזבון המנוחה, של המטלטלין המצויים בדירה והמפורטים בס' 11 לכה"ת. ניתן להגיש פסיקתא עם רשימת המטלטלין. ג. העתירה נשוא ס' 29(ג) לכה"ת נדחית. ד. העתירה נשוא ס' 29(ד) נמחקת. אלכס צאובר אינו נתבע בתובענה ולתובע אין מעמד לתבוע בשם העזבון. לענין זה נדרשתי פסק דיני בתמ"ש 69841/98. ה. התובע ישלם לנתבעות, יחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ירושהידועים בציבור