להלן החלטה בנושא תביעה נגד מנהל העיזבון: החלטה 1. עניינה של החלטה זאת הוא בבקשה לדחות את התביעה על הסף בשל התיישנות, העדר סמכות, העדר עילה ושיהוי. 2. המשיבה הגישה נגד מנהל עזבונו הזמני של בעלה המנוח ז"ל, תביעה לסעדים כספיים ולפיצויים על סך של 5,034,389 ₪ אותה העמידה לצורך אגרה על סך של 1,000,000 ₪, סעדים של השבה וסעד הצהרתי על פי הילכת השיתוף בנכסים. גניבת הרכוש המשותף 3. המשיבה טוענת בסעיף 3.4 לכתב התביעה המתוקן (להלן: כת"מ), כי השופט בייסקי, בשבתו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע בפסק דינו מיום 3.11.70, כי המנוח "משך מחשבון משותף בבנק את החסכונות בסך מעל 15,000 ל"י". (ר' פסק הדין נספח ב' לכתב התביעה המתוקן, תמ"א 210/69 סעיף 1 בעמ' 2). 4. המשיבה טוענת בנוסף, כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין הנ"ל כי המנוח קנה מכונית מכספים משותפים. (ר' סעיף 3.5 לכת"מ). עיון בפסק הדין מלמד כי האמור לגבי הסך של 15,000 ל"י הוא נכון, אולם לגבי הרכב ההיפך הוא הנכון. השופט בייסקי קבע כי "אין זה נכון כי את המכונית רכש מכספי החסכונות אשר משך מהבנק" וכי כאשר משך את כספי החסכונות, המכונית כבר הייתה ברשותו (ר' סעיף 2 עמ' 3 למעלה לפסק הדין, נספח ב'). 5. המשיבה טוענת בסעיפים 3.7 ו- 3.8 לכת"מ, כי לבני הזוג היו חסכונות משותפים ולאחר עזיבת המשיבה את הבית עם ילדיה (דבר שאירע בשנת 1967), המנוח לקח את כספי החסכונות המשותפים. 6. המשיבה טוענת כי המיטלטלין שפורטו בנספח ג' 1 לכתב התביעה הם בכלל הרכוש הגנוב על ידי המנוח ובסעיף 3.9 לכת"מ, היא טוענת שעל בית המשפט לקבוע כי יש להשיבם לה בצירוף ריבית והצמדה (לא ברור כיצד אפשר לבקש להשיב רכוש בצירוף ריבית והצמדה?). המשיבה עזבה עם הילדים את הבית בשנת 1967 וכנראה לא ניתן להשיב את המיטלטלין בעין. 7. המיטלטלין נטענים להיות משותפים, לפיכך למשיבה זכות לכאורה לקבל רק את מחצית שוויים. המשיבה העריכה את שווי כל המיטלטלין שברשימה ג' 1 כולל המכונית, בסך של 150,000 ₪ (ר' סעיף 8.2 ו- 22.3.4 לכת"מ) ואת המכונית בסך של 50,000 ₪. כיוון שהמכונית לא נרכשה מכספים משותפים, יש להפחית את הסך של 50,000 ₪, מהסך של 150,000 ₪ והתוצאה היא שערך המיטלטלין לפי טענת המשיבה הוא בסך 100,000 ₪ והמחצית המגיעה לכאורה לה, היא בסך 50,000 ₪. 8. המשיבה לא מסרה בכתב התביעה המתוקן כל פירוט על ערכה של המכונית בעת שנקנתה וכיצד היא הגיעה לסכום של 50,000 ₪ ואף לא לגבי שווי החסכונות שנלקחו לטענתה על ידי המנוח. וראה סעיף 22.3.1 לכת"מ, שם המשיבה תבעה רק את הסך של 150,000 ₪ בגין גניבת הרכוש המשותף (דהיינו גם 15,000 ל"י, גם החסכונות, גם המיטלטלין וגם המכונית). דיון 9. כמובן שאין כל אפשרות וכל צורך להתייחס לטענות המשיבה, בגין נושאים שהיא אינה תובעת כל סעד בגינם והכוונה, כאמור, לחסכונות. על-פי הוראות תקנה 9 (7) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: התסד"א) על התובע לפרט בכתב התביעה את הסעד המבוקש (וכן ראה תקנות 14 (ב) ו - 6 (א) לתסד"א). בהעדר פירוט הסעד, אין בפני תביעה ולפיכך אני מוחק את סעיפים 3.7 ו- 3.8 לכת"מ (כולל המכונית שלגביה נקבע כי לא נרכשה מכספים משותפים, אך לא כולל הסך של 15,000 ל"י). כמו כן, אני מוחק מכתב התביעה את סעיף 3.9 לכת"מ, הואיל והמשיבה אינה רשאית לתבוע גם את השבת המיטלטלין וגם את שוויים. הסך של 15,000 ל"י (סעיף 3 דלעיל) ובעניין מחצית שווי המיטלטלין - 50,000 ₪ א. הסך של 15,000 ל"י 10. המבקש אינו מתייחס בבקשתו במפורש לטענת המשיבה לגבי הסך של 15,000 ל"י, אולם בסעיף 1 לכתב הגנתו טען להתיישנות התביעה על כל עילותיה. כאמור, מדובר כנראה בתביעה למחצית הסכום, הואיל והסכום נלקח מחשבון משותף וחזקה שמחציתו של המשיבה ומחציתו של המנוח. פסק הדין של השופט בייסקי ניתן ביום 3.11.1970 וקביעתו מהווה לכאורה השתק פלוגתא. התיישנות 11. על-פי הוראות סעיף 13 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא בעניין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה". על-פי סעיף 18 לחוק ההתיישנות מסתיימת תקופת ההתיישנות נגד חליפו של החייב המקורי כאשר הזכות נסבה בדרך של ירושה, "לא תסתיים תקופת ההתיישנות לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו נסבה הזכות". כיוון שמדובר בזכותה של המשיבה ולא של המנוח לא חל על העניין סעיף 18 סיפא לחוק ההתיישנות (ר' ע"א 506/82 זונטג נ' עזבון המנוח מנדלסון דוד ז"ל, פ"ד מ' (3) 113, בסעיף 13 לפסק דינו של השופט ג. בך). השופט ג. בך קבע בע"א 506/82 הנ"ל: "יתר על כן אין סעיף 18 לחוק הנ"ל קובע תקופת התיישנות של שנה מיום הסבת הזכות, אלא הוא קובע תקופת התיישנות מינימאלית של שנה מיום הסבת הזכות. הווה אומר, שאם תביעת המנוח עמדה לדוגמא להתיישן שישה חודשים אחרי היום שבו נפטר, מקבלים יורשיו ארכה של חצי שנה נוספת להגיש את תביעתם" (ר' דינים עליון עמ' 10). מכיוון שכאמור, על פי סעיף 13 לחוק ההתיישנות, עד פטירת המנוח הצדדים היו נשואים ולכן לא חלה עד מועד זה כל התיישנות, הרי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום פטירתו (21.12.98) ומאחר והתובענה הוגשה ביום 16.1.01, טרם חלפו שבע שנים מיום הפטירה ולכן עילת התביעה הזאת טרם התיישנה. 12. לפיכך אני דוחה את טענת ההתיישנות לגבי הסך של 15,000 ל"י. יש לציין כי התובעת גם לא תבעה הפרשי הצמדה וריבית בגין הסך של 15,000 ל"י עד ליום הגשת התביעה, ולפיכך התביעה בגין סכום זה עומדת על סך נומינלי של 1.5 ₪ בלבד. 13. על פי תקנות 9 (7), 14 (ב) ו- 16 (א) לתסד"א יש לפרט את הסעד וכשמדובר בסעד כספי יש לפרשו במדויק. אולם מכיוון שהמשיבה לא ביקשה בכת"מ כל סעד בגין עילה זאת (ר' סעיף 22.3 לכת"מ), אני מוחק את סעיף 3.1 עד 3.4 מכתב התביעה המתוקן. ב. מחצית שווי המיטלטלין 14. המשיבה טוענת שהמיטלטלין הרשומים בנספח ג' 1 לכתב התביעה הם רכוש משותף וכי הנתבע גנב אותם. המבקש טוען כי הדבר ארע בשנת 1972 וכי מאז חלפו כ- 4 תקופות התיישנות (ר' סעיף 2 (1) לבקשה). האמת שעזיבת הבית על ידי המשיבה אירעה בשנת 1967. כאמור, על פי סעיף 13 לחוק ההתיישנות וכפי שהרחבתי בסעיף 11 דלעיל, על עילה זו לא חלה התיישנות. מכיוון שמדובר על רכוש משותף, ולא על חזקת שיתוף, אין מקום ליישם לגבי המיטלטלין את הילכת ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח, פ"ד מח (3) 372 (ר' הרחבה בעניין בסעיף 21 שלהלן). הדירה המשותפת 15. המשיבה טוענת בסעיף 4 לכת"מ כי בבעלותה מחצית הדירה ומחציתה השניה רשומה על שם בעלה המנוח והיא אף צירפה העתק רישום מפנקס הבתים המשותפים. כמו כן המשיבה טוענת כי ביום 14.10.86 ניתן פסק דין לפירוק השיתוף בדירה. פסק הדין הסופי, שצורף כנספח ו' לכתב התביעה, מתייחס להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אולם המשיבה לא צירפה את ההסכם הזה ואת פסק הדין החלקי שאישר אותו. המשיבה טוענת כי פירוק השיתוף לא בוצע עד היום וכי המנוח הוא שמנע ממנה את השימוש בדירה ו/או מכירת חלקה בדירה וגרם לה נזק נוסף (סעיף 4.8 לכת"מ). 16. המשיבה אינה תובעת כל סעד בגין טענותיה לגבי הדירה וכאמור, בהעדר סעד אין תביעה, כמו כן כאמור, קיים פסק דין לפירוק השיתוף אותו אין כל מניעה לבצע. לפיכך, אני מוחק את סעיף 4 מכתב התביעה. קופת התגמולים 17. בסעיף 5 לכת"מ, המשיבה טוענת, כי המנוח היה מבוטח בקופת תגמולים של עובדי ציבור במושבים; המשיבה טוענת שמכח חזקת השיתוף היא זכאית לחלקה בכספים המצויים שם. המשיבה מעריכה את הסכום הנמצא בקופת הגמל בסך של מיליון ₪ ומבקשת כנראה את מחציתו (סעיף 5.6 לכת"מ). אולם בסעיף 22.3 לכת"מ המשיבה תובעת מיליון ₪ ולא חצי מיליון ₪ בגין קופת התגמולים. 18. המבקש טוען כי כספים אלה אינם חלק מהעזבון, לפי סעיף 147 לחוק הירושה וכי הם שייכים למוטבים שהמשיבה אינה נמנית עליהם (לפי עמדת קופת הגמל). כמו כן המבקש טוען להתיישנות התביעה הזאת. דיון 19. כספי פנסיה שנצברו במהלך החיים המשותפים, חזקה שהם רכוש משותף של בני הזוג שנישאו לפני כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973 (להלן: חוק יחסי ממון). (ר' רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז (3) 758, המסתמך על ע"א 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה (3) 793, 796, על ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602 ועל רוזן-צבי בספרו דיני המשפחה בין קודש לחול, עמ' 487). כאמור בסעיף 11 דלעיל, מרוץ ההתיישנות מסתיים 7 שנים לאחר פטירתו של המנוח וביום הגשת התביעה הוא טרם הסתיים, לפיכך לא חלה על נושא זה כל התיישנות. (ר' ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ (1) 300 המסתמך על ע"א 177/87 לינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מד (4) 657). 20. אולם המשיבה לא מסרה כל פרטים על מועד תחילת עבודתו של המנוח במועצה המקומית כפר-מעש, שבגינה נצברו הכספים בקופת התגמולים. פרוט זה דרוש כדי לקבוע את זכויותיה לפי חזקת השיתוף. כאמור חזקת השיתוף חלה בדרך כלל רק מיום הנישואין ועד יום הפירוד הסופי שארע בשנת 1967 (ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו (1) 602 וע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי, פ"ד נא (3) 541). דהיינו, חזקת השיתוף בכספים שבקופת הגמל, חלה מיום הנישואין או מיום שהמנוח התחיל לעבוד שם, על פי המאוחר מבין השניים, ועד מועד עזיבת הבית שארעה בשנת 1967. שיהוי וויתור 21. פסק הדין המנחה בעניין שיהוי וויתור לגבי תביעה על פי חזקת השיתוף שהוגשה לאחר מותו של אחד מבני הזוג ניתן בע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד מ"ח (3) 372. בית המשפט העליון קבע שם כי: "אם הייתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים, והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו". (ר' דינים עליון עמ' 8). ובהמשך נאמר: "מאידך גיסא, אפשר גם כי חזקת השיתוף מעולם לא קמה בהתייחס לאותם בני זוג פלונים וזהו הטעם לכך שמעולם לא הועלתה הטענה כי יש להפעילה" (ר' שם). ובהמשך נאמר: "בדברנו על "ויתור" אין כוונתנו אלא לויתור על ההזדמנות להוכיח ולטעון כנגד הבעלות שבדין, היינו כי על אף שזו מצויה לכאורה בידי בן הזוג האחד, הרי שהלכה למעשה, מדובר בבעלות משותפת. מתי יש לייחס לו, לבן הזוג ויתור כאמור? ביסודו של הויתור מונחת יכולת הבחירה - הבחירה בין הפעלת ומימוש הזכות לבין ויתור עליה. אשר על כן, לעניינינו, נראה כי בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן. היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו". בהמשך מסביר השופט ד. לוין כי כאשר מדובר בבני זוג החיים ביחד בשיגרת החיים, בדרך כלל אין בן זוג אחד מגיש תביעה לפי חזקת השיתוף בשל אי רצון לעורר מריבות ומחלוקות ולכן הוא רשאי לעשות זאת לאחר פטירתו של בן זוגו. "הנקודה הגאומטרית" הראויה היא, כאמור, אותו מצב שבו הלך בן הזוג לעולמו, לאחר שניתנה לו הזדמנות סבירה להעלות את טענת השיתוף בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן. במקרה כזה... ניטה לייחס לו ויתור על זכותו לטעון כי הבעלות הפורמלית, שכלאורה הייתה כולה בידי בן הזוג האחר, אינה משקפת את מצב הדברים כהוויתו" (ר' שם בעמ' 11). 22. המשיבה לא טענה דבר ולא הסבירה מדוע היא לא הגישה את התביעה לפי חזקת השיתוף בכל התקופה משנת 1967, מועד בו הצדדים נפרדו, ועד שנת 2001, לאחר פטירתו של בעלה המנוח. לפיכך ייתכן ויש לראותה כמוותרת על תביעתה. 23. המבחנים לקביעה כי השיהוי מצדיק דחיית התביעה לסעד הצהרתי נקבעו בע"א 656/79 גרינפלד נ' קרישן, פ"ד לו (2) 309, המסתמך על ע"א 206/75, סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ, פ"ד לו (1) 732 והם: א. כאשר השיהוי כמוהו כזניחת התביעה. ב. כאשר הורע מעמד הצד שכנגד כלפי יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה. ג. כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה. לכאורה מתקיימים במקרה שלפנינו כמה מן היסודות הנ"ל בענייננו, אולם אין זה נימוק לדחות את התביעה על הסף (ע"א 6906/00 ענבטאווי נ' רינה, תקדין). דיור חלופי 24. המשיבה טוענת בסעיף 6 לכת"מ, כי נאלצה לעזוב את הבית עם הילדים והיא עברה להתגורר עמם אצל משפחתה ואלו דאגו למחייתה ולמחיית ילדיה בכל אותה תקופה. המשיבה טוענת שמדובר בדיור חלופי במשך שלושים שנה (דהיינו בשנת 1967), (ר' סעיף 6.4 לכת"מ). בסעיף 6.4 המשיבה טוענת כי ערכו של הדיור החלופי הוא בסך 750,000 ₪. 25. דיור חלופי הוא בעצם תביעה לספק מדור. כידוע מדור הוא חלק מהמזונות (ר' בר"ע 258/81 ליפשיץ נ' ליפשיץ, פ"ד לז (3) 650; בג"צ 5969/94 אקנין נ' ביה"ד הרבני; פ"ד נ' (1) 370; ע"א 573/81 כסיף נ' כסיף, פ"ד לו (2) 300; ע"א 731/72 חן כליפה, חן כליפה, פ"ד כח (1) 611; ע"א 328/72 לנגל נ' לנגל, פ"ד כז (2) 470; רוזן צבי חוק יחסי ממון בין בני זוג, עמ' 168, שרשבסקי דיני משפחה, עמ' 136). המשיבה הגישה נגד המנוח תביעת מזונות עבורה ועבור שלושת הילדים ובית המשפט המחוזי פסק מזונות לילדים. השופט בייסקי קבע כי זכותה למזונות לא נשללה למרות עזיבתה את הבית. השופט בייסקי חייב את המנוח לשלם עבור מזונותיה של המשיבה והקטין רונן, סך של 300 ל"י לחודש. (ר' פסק הדין מיום 3.11.70). ביום 26.6.73 המשיבה הגישה תביעה למדור כנגד המנוח בתמ"א 1317/73 (נספח יא 2-1) וניתנה החלטה האוסרת על המנוח להפריע לה ולילדים להכנס לבית (נספח י"ג). (ר' סעיף 9.3 לכת"מ). לא ברור אם אכן המשיבה מימשה את פסק הדין וחזרה להתגורר בבית (כנראה שלא) הואיל וביום 1.6.70 היא הגישה תביעה נוספת למזונות בתמ"א 1832/76 (נספח י"ב). בפסק הדין שניתן ביום 21.11.76 נפסקו מזונות לילדים ואילו תביעת המזונות של המשיבה, נדחתה. כיוון שתביעת המזונות של המשיבה נדחתה בשנת 1976 וכיוון שמדור הוא חלק מהמזונות, וכיוון שלמשיבה היה מספיק זמן משנת 1976 ועד פטירת המנוח להגיש נגדו תביעה למזונות (כולל מדור) והיא לא עשתה זאת, יש לדחות את התביעה בשל מעשה בית דין על פי תקנה 101 (1) לתסד"א. לפיכך אני דוחה את סעיפים 6 ו- 22.3.3 לכתב התביעה המתוקן. התחמקות המנוח מתשלום מזונות 26. המשיבה טוענת כי בתאריך 19.3.69 המנוח חוייב בתשלום מזונות בסך 600 ל"י על פי פסק הדין שניתן בהסכמתה ע"י השופט רוזנפלד בתמ"א 810/69 המ' 263/69 (ר' נספח ט' לכתב התביעה). המשיבה טוענת כי המנוח השתמט מתשלום המזונות בהם חוייב. בסעיף 19.19 לכת"מ, המשיבה טוענת כי "סכום המזונות מוערך בסך 2,200,000 ₪ שהוא סכום ההפרש בין הסכומים שנתבעו בשנת 1976 לבין הסכומים ששילם הנתבע בפועל בתוספת ריבית והצמדה". (ר' גם סעיף 22.3.5). המשיבה לא צירפה כל מסמך מלשכת ההוצאה לפועל המעיד על החוב הזה. כמו כן לא ברור האם היא תובעת את מזונותיה או את מזונות הילדים. 27. אין מחלוקת כי האב המנוח חייב במזונות הילדים עד שמלאו לכל אחד מהם 18 שנה, כל עוד לא נקבע אחרת בפסק הדין. הבן הבכור בגר בשנת 1976, הבן האמצעי בגר בשנת 1979 והבן הצעיר בגר בשנת 1983, כך שטרם חלפה התקופה של 25 שנה שבה מתיישן ביצוע של פסק הדין על פי סעיף 21 לחוק ההתיישנות. 28. מאידך, סכום מזונות שלא שולם מהווה חוב של עזבון המנוח, אותו יש לתבוע מהיורשים או ממנהל בעזבון הזמני בתיק עזבונות ולא בתיק תמ"ש. לפיכך אני מוחק את סעיפים 9 ו- 22.3.5 לכתב התביעה המתוקן. תביעת מחצית הרכוש של המנוח 29. בסעיף 10.14 לכת"מ, המשיבה טוענת כי הואיל והמנוח רצה בשלום בית "לפיכך מתבקש בית המשפט לקבוע בהתאם להילכת השיתוף כי מחצית רכושו של המנוח בעת פטירתו שייך לתובעת" (ר' גם סעיף 24 לכת"מ). 30. המשיבה אינה מפרטת בכתב התביעה את הנכסים שהיא טוענת שמחציתם שייכים לה. המשיבה אף אינה מפרטת את מועד הנישואין ומועד עזיבת הבית. אולם בשל נימוקים אלה אין למחוק את התביעה על הסף. (בעניין השיהוי והעדר התיישנות ראה סעיפים 11, 21, 23 דלעיל). פיצויים עונשיים 31. בסעיף 11 לכת"מ, המשיבה טוענת כי המנוח התעלל בה התעללות נפשית וגופנית, התעללות שגרמה נזק רב לה ולילדים והיא מבקשת שבית המשפט יחייב את עזבון המנוח בפיצויים עונשיים. 32. המשיבה מפנה לתצהירים (נספחים ל"ד, ל"ה 2-1). בתצהירים אלה מדובר על יחסו של המנוח לילדיו: כמו כן לא מדובר שם על אלימות פיזית אלא על קללות כלפי המשיבה (הילדים הגישו נגד העזבון תביעת פיצויים בתמ"ש 5761/01). המדובר באירועים שארעו על פי התצהירים בשנים 1970, 1971. 33. כאמור בסעיף 11 דלעיל, על תביעה זו לא חלה התיישנות. אולם כל הדברים הכתובים בסעיף 11 לכת"מ, ביחס לילדים אינם רלבנטים לתביעת המשיבה והם נמחקים. גידול ילדים 34. בסעיף 12 לכת"מ, המשיבה טוענת כי על המנוח להשתתף השתתפות מלאה בגידול הילדים. גידול ילדים או דמי טיפול הם חלק ממזונות הילדים (ע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ' (1) 835, 840 ב') ובית המשפט המחוזי פסק כמה פעמים מזונות לילדים. כיוון שעל מזונות הילדים חל מעשה בית דין, אני דוחה את התביעה על הסף בגין עילה זאת (תקנה 101 (א) (1) לתסד"א). לפיכך אני דוחה את סעיף 12 לכתב התביעה המתוקן. פיצויים עונשיים בגין סירוב לתת גט 35. בסעיפים 13, 14 לכת"מ, המשיבה טוענת כי בית הדין חייב את המנוח ליתן גט וכיוון שהוא לא נתן גט מגיעים לה פיצויים עונשיים. 36. המבקש טוען בצדק, כי פיצויים בגין סרוב לתת גט הוא בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני (ר' רוזן-צבי, חוק יחסי ממון בין בני זוג, עמ' 336, שם כותב רוזן-צבי כי "פיצויים ניתן לפסוק בבית הדין הרבני בלבד, ולא בבית משפט אזרחי, ורק לאישה", בעמ' 330 כותב רוזן-צבי כי "עוד בימי המנדט הכיר בית המשפט העליון בארץ ישראל כי מתן פיצויים כתנאי לגט הוא עניין של נישואין וגירושין המסור לשליטת הדין הדתי ונמצא בסמכות ערכאות השיפוט הדתיות" (ע"א 38/47 דיין נ' בית הדין הרבני, (1947) 2 אל"ר 588, 592). אולם תביעת פיצויים נגד העזבון אינם עניין של נישואין וגירושין, לפיכך הנושא אינו בסמכותו של בית הדין הרבני. 37. בניגוד להוראות לתקנה 9 (7), 14 (ב) ו- 16 (א) לתסד"א, על המשיבה היה לכמת את הסכום בגין עילה זאת הואיל ואין מדובר בנזק גוף הפטור מפירוט לפי תקנה 16 (ג). 38. בנוסף, המשיבה לא נתנה כל נימוק מדוע השהתה את תביעתה בעניין זה עד לפטירתו של המנוח, שיהוי זה עולה כדי ויתור. 39. לפיכך אני מוחק מכתב התביעה את סעיפים 13 ו - 14 לכתב התביעה המתוקן. צוואת המנוח 40. התובעת טוענת כי הגישה התנגדות לצוואת המנוח, אך אינה תובעת כל סעד בשל כך, לפיכך לא ברורה הרלבנטיות של סעיף 15 לכת"מ. נזקים עקיפים אשר נגרמו למשיבה ע"י המנוח בגין עגינותה 41. בסעיף 16 לכת"מ, המשיבה טוענת כי כיוון שהמנוח סירב לתת לה גט, היא נפגעה כספית מכך, הואיל ואילו הייתה גרושה הייתה מקבלת נקודות זיכוי במס הכנסה. המשיבה מעריכה את נקודות הזיכוי בסך של 54,000 ₪ ועוד הפסדי ריבית על הסכום הזה בסך של 500,000 ₪. כמו כן המשיבה טוענת כי כיוון שלא קיבלה מזונות מהמנוח היא לא מקבלת קצבת שארים מהמוסד לביטוח לאומי, אותם היא מעריכה בסך של 1,800 ₪ בחודש עבור 3 שנים מאז מות המנוח בסך 64,800 ₪. בסעיף 22.3.6 לכת"מ, המשיבה תובעת עבור נזקים עקיפים אלה סך של 615,000 ₪. 42. המשיבה לא מסרה כל פירוט כיצד היא הגיעה לסכומים של 54,000 ₪ ו- 500,000 ₪ ומהו הבסיס לטענה של 1,800 ₪ בחודש קצבת שארים. (יש להעיר כי בפסק הדין משנת 1976 למזונות נקבע שהמשיבה עובדת ומשתכרת ולכן נדחתה תביעתה למזונות). 43. איני רואה מקום לדחות או למחוק את התביעה בעניין זה על הסף. נזקים ישירים 44. בסעיף 17 לכת"מ, המשיבה טוענת כי נגרמו לה נזקים ישירים עקב אי יכולתה להקים משפחה חדשה. המשיבה אינה תובעת כל סכום בגין נזקים אלה ואף לא מבקשת לחייב את עזבון המנוח בפיצויים בגין נזקים אלה. לפיכך אני מוחק את סעיף 17 לכתב התביעה המתוקן. תביעת נזיקין בגין הפרת חובה חקוקה 45. בסעיף 19 לכת"מ, המשיבה טוענת כי המנוח הפר החלטה של בית הדין הרבני עקב סירובו לתת גט והיא הגישה תביעה לכפיית גט לבית הדין הרבני וכי הפרה זו מהווה הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 ורשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין ומבקשת לחייב את עזבונו בפיצויים על נזקיה. המשיבה אינה נוקבת בסכום הפיצויים המגיעים לה וזאת בניגוד להוראות תקנה 16 (א) לתסד"א. לפיכך אני מוחק מכתב התביעה את סעיף 19. לסיכום 46. לנוכח האמור לעיל נדחים או נמחקים מכת"מ הסעיפים הבאים: 3.1, 3.2, 3.3, 3.4, 3.7, 3.8, 3.9, 4, 6, 9, 12, 13, 14, 17, 19, 22.3.3, 23.3.5. הדחייה או המחיקה הם בהתאם לאמור לגבי כל אחד מסעיפים אלה בהחלטה זו. כאמור בסעיף 33 דלעיל, נמחקים מסעיף 11 לכת"מ כל הכתוב שם לגבי הילדים. 47. המשיבה תשלם למבקש שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ירושהמנהל עיזבוןעיזבון