תביעה לאכיפת הסכם גירושין

להלן פסק דין בנושא תביעה לאכיפת הסכם גירושין: פסק דין א. רקע בפני תביעה לאכיפת הסכם גירושין, אשר אושר וניתן לו תוקף של פס"ד בבית המשפט המחוזי ביום 31.01.94. הצדדים נישאו ביום 28.12.77 והתגרשו ביום 13.3.94. לצדדים נולדו שני ילדים: מ' ילידת 22.06.79 ו-ר' יליד 11.10.94. במועד הגירושין היתה התובעת בהריון, ואין מחלוקת כי לאחר הגירושין התגוררו הצדדים תחת קורת גג אחת. אופי היחסים בתקופה שלאחר הגירושין, ואורך תקופת המגורים המשותפים שנויים במחלוקת. ב. התביעה בתמ"ש 61600/98 לטענת התובעת, הפר הנתבע את התחייבויותיו כמפורט בסע' 6.2 להסכם, וע"כ היא זכאית לסעד המפורט בסע' 8.9 ו-8.10 להסכם. בסע' 6.2 להסכם נאמר: "ההלוואה המובטחת במשכנתא... תשולם במלואה ובאופן בלעדי ע"י הבעל. בנוסף מתחייב הבעל לסלק את המשכנתא ולפדות אותה או להעבירה על שמו בלבד, תוך שחרור האשה וערביה להלוואה וזאת תוך חודשיים מיום החתימה על הסכם זה. מוסכם כי הפרת סעיף זה תהווה הפרה יסודית מוסכמת של ההסכם" בסע' 8 להסכם נקבע כי הזכויות בשתי הדירות הרשומות על שם שני הצדדים, בגינן הגישה האשה תביעות לפירוק שיתוף בהליך אחר, תועברנה במלואן ע"י האשה ע"ש הבעל "כפוף לביצוע כל התחיבויות הבעל בהסכם זה" וזאת "במתנה ובמכר ללא תמורה" (סע' 8.7 להסכם). בסע' 8.9 ו-8.10 להסכם נקבע: "8.9 מוצהר ומוסכם כי המתנה תנתן על תנאי והתנאי הוא: שהבעל יקיים התחייבותו היסודית כאמור בסע' 6.2 להסכם וכן כי סידור הגט בפועל בין הצדדים יתקיים בתוך חודשיים מיום החתימה על הסכם זה... לא התקיים התנאי כמוסכם לעיל, מוסכם כי התחייבות האשה ליתן המתנה בטלה ומבוטלת, ואין לה כל תוקף ולא תשמע מצד הבעל כל טענה שהיא כנגד חזרה מהמתנה, לרבות טענה על שינוי מצבו בהסתמך על התחייבותה של האשה ליתן המתנה. 8.10 מוסכם כי במקרה והתנאי לא יתקיים, יפורק השיתוף בדירות, בהתאם לעתירות שהוגשו..." ג. טענות התובעת: טוענת התובעת, כי חתימתה על הסכם גירושין נעשתה לאחר לחצים קשים שהופעלו עליה מצד הנתבע; התובע התנה את מתן הגט בויתורה על שתי דירות שהיו בבעלותם המשותפת של הצדדים - האחת ב לטענתה, לאחר לחצים רבים מצדו של התובע, אכן ויתרה על חלקה בדירות. ואולם, להסכם הגירושין הוסיפו הצדדים תנאים, אשר בהעדרם תהא זכאית לבטל את ההעברה, ולעתור לפירוק השיתוף בשתי הדירות. לטענת התובעת, הנתבע הפר חיוביו ע"פ ההסכם ולא מלא את התנאים הקבועים בו ומשכך קמה לה הזכות לתבוע חלקה בדירות הנ"ל, בדרך של פירוק השיתוף. התובעת מפנה לסעיף 8.9 להסכם הקובע, כי העברת הזכויות בדירות במתנה הינה על תנאי והוא קיום התחייבות הנתבע, על פי סעיף 6.2 להסכם, המורה כי הנתבע יסלק את המשכנתא ויפדה אותה או יעבירה על שמו בלבד. עוד נקבע בסעיף זה כי הפרתו תהווה הפרה יסודית מוסכמת של ההסכם. כך גם על פי סעיף 6.2 להסכם התחייב הנתבע לתשלום שוטף של חוב המשכנתא וכן לשחרור התובעת וערביה מהחוב בזמן קצוב של חודשיים מיום אישור ההסכם. בסעיף 8.10 להסכם, נקבע כי אם לא ימולא תנאי זה, יפורק השיתוף בדירות. לטענת התובעת, הנתבע לא עמד באף אחד מן התנאים, שכן ההסכם נחתם ביום 31.1.94, והנתבע לא שחרר אותה ואת ערביה מהמשכנתא עד מועד פרעונה, בחודש נובמבר 1997, ובפועל היא זו ששילמה באופן קבוע את כל תשלומי המשכנתא, כאשר הנתבע מעביר לחשבונה תשלומים לא שווים ולא רצופים, וכאשר בשנתיים האחרונות הוא לא שילם דבר. התובעת טוענת, כי הכספים שהועברו לחשבונה הינם בגין תשלומי מזונות, וכי על חשבון תשלום המשכנתא לא שילם הנתבע דבר. לפיכך, עותרת התובעת לאכוף את האמור בסע' 8.10 להסכם, היינו לפירוק השיתוף בדירות הנ"ל. בנוסף, עותרת התובעת להחזר תשלומי המשכנתא, ששולמו על ידה, בסך 43,000 ₪, ולחלופין- מחצית הסכום הנ"ל. ד. טענות הנתבע לטענת הנתבע, התביעה הינה לביטול ההסכם ולא לאכיפתו. לטענתו, הוא עמד בכל החיובים המוטלים עליו מכח ההסכם, ואילו התובעת היא זו אשר הפרה את ההסכם בכך שסירבה לקיים את החיובים המוטלים עליה ולשתף פעולה לשם העברת הדירות ע"ש הנתבע. עוד טוען הנתבע, כי תביעת התובעת להחזר תשלומי המשכנתא בסך 43,000 ש"ח חסרת בסיס וכי בידיו אישורים וקבלות על הפקדת הכספים הללו בחשבונה של התובעת לצורך כיסוי המשכנתא. לטענתו, בעת עריכת ההסכם היתה התובעת מיוצגת ע"י עו"ד, בעוד הוא עצמו לא היה מיוצג כלל ולא היה ער לצורך בקביעת מנגנונים להבטחת העברת הנכסים על שמו גם בלא שיתוף הפעולה של התובעת. בפועל, טוען הנתבע, הדירות לא הועברו על שמו בשל סירוב התובעת לחתום על ייפויי הכח ומסמכים נוספים הצריכים לשם העברת הדירות על שמו. לטענתו, סירוב התובעת לקיים את חלקה בהסכם מהווה הפרתו מצד התובעת. בנוסף, טוען הנתבע, כי בתקופת הנישואין הובא לידיעתו כי התובעת רכשה דירה גדולה ומרווחת, הדירה נרשמה על שמה, בלא ידיעתו, מכספים שהוברחו על-ידה והעלימה אותם מידיעתו. לטענתו, משהתברר לתובעת כי הוא יודע על רכישת הדירה, הסכימה כי שתי הדירות הקטנות, נשואות הסכסוך שבפניי, ירשמו על-שמו של הנתבע וכי היא תיוותר עם הדירה הגדולה, אשר לימים נמכרה ונרכשה במקומה דירה אחרת, ב עוד טוען הנתבע, כי לצורך רכישת הדירה הנ"ל העביר לתובעת סכומי כסף משמעותיים, ביניהם כל כספי הפיצויים שקיבל בגין תאונת דרכים שעבר. עוד מוסיף הנתבע, כי הוא שומר על זכותו לתבוע את זכויותיו וחלקו בדירה הנ"ל בעתיד. ואכן, תביעה בעניין זה הוגשה בתמ"ש 61602/98, והוסכם כי אותה תביעה תידון לאחר שינתן פסק דין בתיק שבפני (ר' ההסכמה והחלטה מיום 08.05.02). טענת התובעת, לפיה חתמה על ההסכם לאחר לחצים ואיומים לכאורה מצד הנתבע, לפיהם לא תקבל גיטה אלא בויתורה על הדירות, מוכחשת ע"י הנתבע מכל וכל. טענת הנתבע היא, כי התובעת נוקטת בכל דרך אפשרית עמ"נ להמנע מקיום התחייבותה בהסכם הגירושין, וכך, לטענתו, מצהירה בכתב התביעה על רצונה המוחלט לחזור בה מן ההסכם. עוד טוען הנתבע, כי לא הפר את ההסכם, אלא הקפיד לשלם את המשכנתא באמצעות התובעת, ע"פ בקשתה והסכמתה. לטענתו, הפקיד כסף מזומן, באופן שוטף, בחשבון התובעת בעבור פרעון המשכנתא. לדבריו, התובעת העדיפה דרך זו שכן היתה בהריון ולאחר מכן ילדה את הבן הצעיר ולא עלה בידה לבצע את הפעולות הנדרשות להסרת הערבים ולהסדרת העברת המשכנתא על שמו. לטענתו, יחסי בנה"ז היו טובים והראיה לכך היא הולדת הבן, לאחר גירושיהם, ורכישת הדירה ב לטענת הנתבע, הוא פרע את מלוא המשכנתא בדרך של העברת הכספים לחשבון התובעת ועל כך מעידות הקבלות שבידיו. עוד טוען הנתבע, כי גם דאג, באמצעות עו"ד, לבטל את רישום המשכנתא ורישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין. לטענתו, כאמור, הסכם הגירושין לא קבע כל מנגנון המבטיח את העברת הדירות על שמו וכי בהיותו בלתי מיוצג, נתון היה לחסדי התובעת, אשר עמדה בסירובה לקיים את ההסכם. טוען הנתבע, כי אף על פי כן קיים את כל חיוביו ע"פ ההסכם. באשר לטענת התובעת בעניין מחיקת הערבים מטעמה, טוען הנתבע, כי פנה מספר פעמים לתובעת עמ"נ שתסור עמו לבנק לצורך החלפת הערבים ואולם, גם בעניין זה, לטענתו, סירבה התובעת לשתף פעולה. עוד טוען הנתבע בהקשר זה כי העניין לא היה בעל חשיבות מרובה למי מהצדדים, שכן המשכנתא שולמה באופן שוטף ולא היה כל חשש שהנתבע יפסיק לשלמה לידי התובעת. טוען הנתבע, כי אמנם התחייב לבצע את האמור בהסכם, אך, לטענתו, הוא לא יכול היה לקיים את התחייבותו באופן דווקני, והסכים עם התובעת על הדרך לפרעון ולטענתו, הסכימו ביניהם כי ההסדר הנוהג ביניהם בדבר פרעון תשלומי המשכנתא ימשיך להתקיים עד פרעון המשכנתא כולה, ואכן כך עשו, עד שהנתבע פרע את המשכנתא כולה. עוד טוען הנתבע, כי התובעת היא זו אשר הפרה את ההסכם בכך שהתחייבה להעביר הדירות על שמו, "מייד לאחר סידור הגט בפועל בין הצדדים...." - דבר שלא התבצע עד יום הגשת התביעה. טוען הנתבע, כי יש לקרוא את ההסכם ולפרשו לאור הכוונה שעמדה מאחוריו, והיא שהנתבע יהא זה אשר ישא בתשלומי המשכנתא - קרן של 31,600 ₪, וכי הערבים מטעם התובעת לא יוטרדו בעניין. לטענתו, מטרה זו הושגה. עוד, טוען הנתבע כי הוא מוכן לשלם לאלתר כל חוב שנותר בגין המשכנתא, בכפוף לחתימת התובעת על יפויי הכח מכל סוג שהוא להעברת הדירות על שמו. לחלופין, טוען, כי אם יכריע ביהמ"ש בדרך של ביטול ההסכם, טוען לשמירת זכותו לתבוע מחצית הזכויות בכלל הדירות הרשומות ע"ש התובעת ו/או אמה, אשר, לכאורה, רישומה הינו פורמלי וכל מטרתו הינה הברחת נכסים. לסיכום, עותר הנתבע לדחיית/ למחיקת התביעה על הסף. לחילופין, עותר הנתבע לחייבו בתשלומי ההפרש שבין הסכום אשר שולם לפרעון המשכנתא לבין סכומי הכסף המצטברים שהעביר הנתבע לתובעת בעבור תשלום המשכנתא, ולחייב את התובעת להשיב כל סכום אשר שולם ביתרה. ה. תשובת התובעת לטענות הנתבע לטענה כי הנתבע הפקיד כספים ע"ח תשלומי המשכנתא משיבה התובעת כי הכספים שהופקדו שולמו ע"ח מזונות הקטינים. לטענה כי בין הצדדים שררה מערכת יחסים חמה, משיבה התובעת כי המגורים המשותפים נועדו אך ורק כדי להקל עליה בתקופת הריונה, וכי מייד לאחר הלידה התבקש הנתבע לעזוב את דירת התובעת וכך היה. התובעת מכחישה, כי הסכימה לשינוי ההסכם בכל דרך שהיא. באשר לטענות הנתבע לעניין הדירה ב ו. דיון 1. מעמדו של ההסכם: טענות הצדדים באשר להפרת ההסכם הינן, מטבע הדברים, מנוגדות. כאמור, התובעת טוענת כי הנתבע הפר חיוביו ע"פ ההסכם בכך שלא העביר את המשכנתא על שמו, ובכך שלא מחק את הערבים למשכנתא מטעם התובעת והביא ערבים מטעמו, ובכך שלא שילם את תשלומי המשכנתא. מנגד, טוען הנתבע כי התובעת היא זו אשר הפרה את ההסכם באשר, על אף ששילם את תשלומי המשכנתה, לידיה, באופן שונה מהקבוע בהסכם, אך בהסכמתה, ולא דאג להחליף הערבים למשכנתא - בידיעתה, עמדה התובעת על סירובה לחתום על יפויי הכח הנדרשים לצורך העברת הדירות על שמו. באשר להסכם ממון, קבע המחוקק הסדר מיוחד, המבדיל אותו ומייחד אותו, ואף נותן לו עדיפות על פני חוזה רגיל. בע"א 169/83 שי נ' שי פ"ד לט (3), מבחינה המשנה לנשיא בן פורת בין הסכם ממון להסכם רגיל וקובעת בענין זה: "אין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עיסקאות הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק... בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני הזוג הקובע את היחסים ביניהם ומחייב גם לגבי ה'עתיד': דברי כבוד השופט בכור, בהסכמת חבריו להרכב, בפסק דין נציה נ' נציה (להלן פס"ד נציה) ע"א 490/77 פ"ד ל"ב (2) .624,621 גם לפי השקפתי אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכל מבחינת יחסי הממון בין בני זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" - או בהעדרו, המלא או החלקי - בין הפרק השני של החוק המהווה אז את "הסכם הממון" לבין הסכם רגיל, או הענקת מתנה, או עסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. "הסכם ממון" חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי בלעדיו-אין, את אישורו של בית המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, מה שאין כן בהכרח בהסכם אחר. ...לדעתי לא כלליותו של ההסכם, או היותו מתייחס (למשל) לנכס בודד מני רבים, הוא המבחן הקובע, כי אם התייחסותו ליחסי הרוכש בין בני הזוג למקרה של פקיעת הנישואין או של מות אחד מהם. "בעקרו של דבר ("הסכם ממון") זהו הסכם הצופה פני עתיד ומגמתו להסדיר את יחסי בני הזוג", ולא סתם "פני העתיד אלא דווקא למקרה מות או גירושין. ...אם רוצים בני הזוג שנכס מסויים - עיקרי, או טפל, יחיד או אחד מרבים - יחולק ביניהם במקרה של גירושין או מוות בדרך שונה מהקבוע בפרק השני לחוק, פתוחה בפניהם הדרך לעשות "הסכם ממון" לגביו כרצוי להם, וכדי להקנות לו תוקף יש לקבל את אישורו של בית המשפט (או בית הדין) כדת וכדין. סיכומה של השקפתי הוא שהמבחן הוא הסכם פלוני בין בני זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בעניני ממון לעת מוות או גירושין, בפנינו "הסכם ממון" יהיו מימדיו רחבים או צרים." עוד ר' לעניין זה ע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421, 429-430. "...לפנינו חוק מיוחד, שיש בו משום תוספת על דיני החוזים הכלליים בנקודה הרלוואנטית לערעור זה. בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם." וכמו כן ר' ר"ע 359/85 קוך נ' קוך , פ"ד לט(3) 421 , 422-423, שם נאמר:- "ספק בלבי, אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני-זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין (בלי שערערו על פגם שנפל בהליך האישור), יכול בן-זוג להישמע בטענה, שכרת את ההסכם, בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי. אם נגרוס אחרת תתרוקן לכאורה מתוכנה הדרישה לאישור כזה, הבא לפי עצם טיבו וטבעו להבטיח, שבני הזוג יבינו הבן היטב את תוכן ההסכם ויסכימו לו מרצון." בענייננו קבעו הצדדים כי שתי הדירות הקטנות יועברו ע"ש הנתבע, בתנאים מסוימים. טוענת התובעת, כי הנ"ל נקבע לאחר לחצים מצד הנתבע ולאחר איומים כי לא יתן לה גט. אכן, לעתים קיימים תנאים המושפעים מן הרצון להחיש את הפרידה והגירושין מבן/ בת זוג. לפיכך, יתכן כי צד לחוזה יסכים לתנאים שהם מבחינה אובייקטיבית טובים פחות. ועדיין, הצורך בבחירה בין שתי רעות אינו יוצר נסיבות קיצוניות המצדיקות מתן גושפנקא לביטולו בדיעבד של חוזה. (ר' ע"א 5490/092 פגס נ' פגס, תק-על 94(4), 516.) גם אם בסיס ההסכמה בין בני זוג הכורתים הסכם ממון אינו ברור, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש "לכופף" או "לתקן" את שיקול דעתם של הצדדים המתקשרים בהסכם ואת דרכי הפעולה עליהם הסכימו בהסכם. ולא זאת בלבד, אלא שהמדובר בהסכם, אשר קיבל תוקף של פסק דין בחלקו, ובחלקו האחר אושר ע"פ חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 . ר' ע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4) 626 ,עמ' 634-635:- "הצדדים להתקשרות הם הם אלה הדואגים לעניניהם, הם המגבשים את תנאי ההתקשרות, ועל-פיהם, על-פי כוונותיהם ורצונותיהם, ייקבעו ההתחייבויות ההדדיות שבהסכם. אפשר שצד, המתקשר בחוזה, מודע לכך, כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת מטעמים הרצוים לו הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא, לעשות הסכמים עבור בעלי הדין שהתקשרו ביניהם או לשפר או לשנות את שנקבע על-ידיהם בהסכם, רק משום שנראה לו לבית המשפט, כי ההסכם, שנכרת מרצונם של בעלי הדין, אינו צודק או שהוא מקפח קיפוח של ממש את אחד המתקשרים. ...כאמור, אם מתחוור, שאדם התקשר בחוזה שלא מרצונו או בנסיבות המצמיחות עילות לביטולו כדין, כי אז מוסמך בית המשפט לפסוק, כי ההסכם הנדון בטל הוא. אולם גם אז לא יערוך בית המשפט חוזה אחר עבור הצדדים במקום החוזה שבטל ועבר מן העולם." (ההדגשה שלי - ו.פ.) מכל האמור המסקנה היא כי כל שינוי בהסכם מחוייב אישור על ידי בית המשפט. אין מחלוקת כי דבר זה לא נעשה ע"י הצדדים שבפני. לפיכך, לא ניתן לקבל את טענות הנתבע, כי כל השינויים בהסכם נעשו על דעת התובעת, שכן- בהעדר אישור ביהמ"ש- אין תוקף לשינויים אלה. 2. האם בענייננו הופר ההסכם? הסכם הגירושין קובע כי העברת הדירות על שם הנתבע תעשה על תנאי. (ר' סעיף 8.9 להסכם הגירושין). התנאי הינו קיום התחייבותו היסודית של הבעל, כאמור בסעיף 6.2 להסכם הגירושין. דהיינו, עסקינן בתניה חוזית כמשמעותה בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. החוזה, מעצם טבעו, מורכב מהוראות חוזיות הנובעות מרצון הצדדים והנקבעות על-ידם. בחוזה אובליגטורי, ההסכם בו עסקינן, חוזה הצופה פני עתיד, תניות אלה כוללות התחייבויות ובהפרתן, צומחות לנפגע תרופות. (ר' לעניין זה גבריאלה שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 330). הנה כי כן, המדובר בתנייה, אשר באי קיומה, הצד המופר זכאי לתרופות. עיקר המחלוקת במקרה שבפניי, האם הנתבע הוא אשר הפר את חיוביו, או שמא היתה זו הנתבעת אשר הפרה את חיוביה. ובכל מקרה השאלה הנשאלת הינה מי זכאי לתרופות בגין ההפרה. מההסכם עולה, כי התחייבות התובעת להעביר את זכויותיה בדירות ע"ש הנתבע, מותלית בקיום חיוביו של הנתבע לסלק את המשכנתא. השלב הראשון בבחינת ביצוע ההסכם הינו האם עמד הנתבע בחיוביו ע"פ ההסכם. בחינת ההסכם מעידה כי הצדדים בחרו בלשון דווקנית לקביעת חיוביו של הנתבע בהסכם. טען הנתבע בכתב ההגנה כי לא היה מיוצג בעת עריכת ההסכם ואישורו. טענה זו אינה יכולה לעמוד לנוכח העובדה שהמדובר באדם בגיר, אשר אינו מוגבל מכל בחינה. יתרה מכך, אישור בית המשפט נעשה לאחר שביהמ"ש נוכח כי הצדדים היו מודעים למשמעות ההסכם ותוצאותיו. על כך גם העיד הנתבע בדיון ביום 8.5.02:- "ש. ... סעיף 4 לכתב הגנתך - כתבת שאתם אנשים בגירים ומודעים היטב למעשיכם. ת. כן. ש. אתה אומר ש"הצדדים אישרו שהם מבינים את תוכן ההסכם והשלכותיו". ת. כן. הבנתי וגם היא הבינה" (ר' פרוטוקול הדיון מיום 8.5.02, עמ' 45, ש' 27-23) אם כן, בשתי שאלות יש לדון כעת: האחת, האם שחרר הנתבע את הערבים מטעם התובעת. השאלה השנייה, עניינה בתשלום חוב המשכנתא ע"י הנתבע. חשיבות השאלה השנייה הינה לא רק בצורך לקבוע האם קיים הנתבע התחייבות זו אם לאו, אלא גם, בקביעה האם קיים חוב כלפי התובעת. 3. התנאי הראשון - שחרור התובעת וערביה מהלוואת המשכנתא - בתום חודשיים ממועד חתימת ההסכם. אין מחלוקת, כי הנתבע לא עמד בהתחייבותו זו ע"פ הסכם הגירושין. הנתבע לא טרח לסלק את הלוואת המשכנתא, לא בדרך של פרעונה בתום חודשיים מיום חתימת ההסכם, ולא בדרך של העברת חשבון ההלוואה על שמו. כמו כן, לא שחרר הנתבע את הערבים מטעם התובעת מערבותם ולא העמיד תחתם ערבים מטעמו. אין כל חשיבות לעובדה כי לאחר פרעון מלוא המשכנתא (בנובמבר 1997), דאג הנתבע לבטל את רישום המשכנתא, שכן אין מחלוקת כי כל תשלומי המשכנתא נעשו מחשבונה של התובעת. טוען הנתבע, כי בינו לבין התובעת נהג הסדר חליפי, עליו הסכימו יחד, בהיות התובעת בהריון ולאחר לידת בנם המשותף, ולנוכח העובדה כי נוצרה ביניהם מערכת יחסים חמה ובלתי פורמלית, לפיה התשלומים ישולמו מחשבונה של התובעת, והוא יחזיר לה את הכספים. לפיכך, טוען הנתבע, מנועה התובעת מלטעון נגדו כל טענה בעניין. טענת הגנה זו של הנתבע אינה יכולה להתקבל ממספר טעמים: ראשית, הנתבע לא הרים את נטל הראיה לקיומה של מערכת יחסים "חמה ובלתי פורמלית" (ר' סעיף 7 לכתב ההגנה וסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית). נהפוך הוא, בחקירה הנגדית נסתרה עדותו של הנתבע:- "ש. למה הפקדת לחשבון הבנק? ת. ... אני פחדתי ממנה, וידעתי מי היא שהיא אשה מאוד קשה בדברים האלה... והשכלתי ושמרתי את הקבלות ליום השחור הזה. ....... ת. היתה לי הרגשה שהיא תתבע אותי יום אחד..." (ר' פרוטוקול הדיון מיום 8.5.02 עמ' 42, ש' 3-1 ו-עמ' 46, ש' 23). שנית, אף אם אכן היה מוכח כי מדובר היה במערכת יחסים "חמה", הרי שההסדר החליפי, עליו לכאורה הסכימו הצדדים, לא קבל ביטוי כלשהו בכתב. דין טענה זו של הנתבע להדחות, באשר הינה טענה בע"פ כנגד מסמך בכלל, וכנגד הסכם יחסי ממון, על כל הנובע ממנו, בפרט. הנתבע לא הצליח להוכיח טענתו, לפיה הסכימה התובעת להחליף את ההסכם הקיים בהסכם אחר, ולא הובאה כל ראיה כי כך אכן היה. כך, בתצהירה, אשר לא נסתר, כופרת התובעת בטענת הנתבע. (ר' פרק ו' לתצהיר עדות ראשית). יתרה מזאת, כאמור, הנתבע סמך הגנתו בכך ששמר קבלות והוכחות לתשלום חוב המשכנתא, לנוכח העובדה ש"היא אישה מאוד קשה בדברים האלה,.... " (ר' פרוטוקול הדיון מיום 8.5.02, עמ' 42, ש' 3-2). לאור דברים אלה תמוה כי את ההסכם החליפי ביניהם לא טרח הנתבע להעלות על הכתב ולהחתים עליו את התובעת. לעניין זה העיד הנתבע:- "ש. למה לא רצית שיהיה לך הוכחה ששיניתם מההסכם? ת. זה בינינו. אני סיכמנו בינינו, שישבנו וחיינו חיים. ש. למה לא דאגת שזה יהיה בכתב? ת. אני לא האמנתי שהיום היא תעשה לי את הדברים האלה. ש. אם לא האמנת אז מדוע דאגת להפקיד את הכסף בחשבון הבנק? ת. דאגתי. היום הזה הגענו לביהמ"ש. ש. אז דאגת? ת. היתה לי הרגשה שהיא תתבע אותי יום אחד.... ........... ש. אם אתה לא חכם כפי שאתה מתאר . למה דאגת להפקיד בבנק? ת. כי רציתי שיהיה לי הוכחה ששילמתי לה עבור המשכנתא. ש. למה דאגת להוכחה? ת. שיהיה לי הוכחה ששילמתי. ש. כי חששת ממנה? ת. בוא נגיד. ...." (ר' פרוטוקול הדיון מיום 8.5.02, עמ' 46, ש' 28-16, ועמ' 47, ש' 4-1) הנה כי כן, מעיד הנתבע בעצמו כי חשש מהתובעת, דאג לכלכל את צעדיו ולנקוט משנה זהירות ביצועו של פסק הדין באשר ידע כי יתכן שיגיע "היום השחור", כדבריו, בו ייתבע ע"י התובעת. אין זה מתיישב עם ההגיון כי הנתבע, אשר מחד דואג לשמור כל קבלה על תשלומים לתובעת עמה הוא מקיים מערכת יחסים "חמה", לדבריו, ולא ישכיל לנסח הסכם פשוט עמה המסדיר את השינוי מהסכם קודם. אין ספק כי לו היתה התובעת מסכימה לשינוי תנאי ההסכם, היה הנתבע דואג לעגן הסכמות אלה בכתב, או למצער- מציין ע"ג הקבלות למה נועד התשלום (מזונות או משכנתא). לאור כל האמור לעיל, נחה דעתי כי התובעת לא נתנה הסכמתה לשינוי התנאים לקיום ההסכם. 4. התנאי השני - תשלום שוטף של חוב המשכנתא טוען הנתבע, כאמור, כי התובעת והוא נהגו בדרך שונה מזו שהוסכם עליה בהסכם ביניהם, ולנוכח ההסכם החדש הוא שילם את תשלומי המשכנתא השוטפים ישירות לחשבונה של התובעת, בעוד שהתובעת העבירה את התשלומים ישירות לבנק. האמנם? הן התובעת והן הנתבע צירפו טבלה המשקפת את הסכומים אותם העביר הנתבע לידי התובעת באמצעות חשבון הבנק שלה. אין חולק כי במשך החודשים שבין מועד חתימת ההסכם ל - 10/94 לא שילם הנתבע לידי התובעת כל סכום שהוא, כך גם בחודשים 6/95 - 5/95, 4/96 ו - 11/97 - 8/96. לגבי החודשים בהם שילם הנתבע, המדובר בסכומים שונים, שאינם תואמים את סכומי המשכנתא. טוענת התובעת, כי בנוסף למשכנתא, חייב הנתבע במזונות הבת. הנתבע, מנגד טוען כי מזונות הבת נפסקו ע"ס 500 ₪ בלבד ולא 650 ₪ כפי שטוענת התובעת. (ר' הסכם הגירושין). באשר לבן הקטין כלל לא נתבעו ולא נפסקו דמי מזונות, לפיכך, לטענתו, היו התשלומים ששילם בחודשים מסוימים גבוהים בהרבה מסך המזונות ולפיכך ניתן לקבוע כי עמד בהחזר המשכנתא. דבר נוסף המלמד על כך, לטענתו הוא "צירוף המקרים בין מועד הפסקת התשלומים למועד ביטול המשכנתא". טענות אלה אינן מתיישבות עם הסתירה בעדותו של הנתבע:- "ת. ... את הכסף הזה הייתי צריך לשלם למשכנתא. היא קיבלה במזומן. אם הייתי יודע שאגיע למצב כזה, הייתי מחתים אותה. ש. מדוע לא שילמת דבר בחודשים 2-3-4-5-6-7-8- לאחר חתימת הסכם הגירושים? ת. אנחנו המשכנו לחיות ביחד. וזה לא היה חשוב לה ולי כל כך. אני שילמתי לה במזומן. אני תמכתי... ש. אתה אומר לא שלמת את המשכנתא במשך 8 חודשים? ת. היא סרבה לבוא להעביר את הדירות על שמי. ש. זו הסיבה שלא שילמת? ת. אני שילמתי את כל הכסף. ש. מדוע לא שילמת את המשכנתא... ת. היא סירבה להעביר את הדירות על שמי. ש. מחודש פברואר עד חודש ספטמבר בשנת 94' - מדוע לא שילמת? ת. ... לה זה לא היה חשוב ולי לא היה חשוב... ש. מדוע מ - 8/96 ועד 11/97 לא הפקדת לחשבון הבנק דבר? ת. מה ז"א? עבור מה הייתי צריך להפקיד? (ההדגשות שלי - ו.פ.) (ר' פרוטוקול הדיון מיום 8.5.02, עמ' 42, ש' 28-21, עמ' 43, ש' 6-1 ועמ' 44, ש' 8-7.) הנה כי כן, ניתן לקבוע כי הנתבע, גם לגירסתו, לא שילם את כל תשלומי המשכנתא כסדרם, ולפיכך, לא עמד גם בתנאי השני שנקבע בסעיף 6.2 להסכם. 5. תשלומי הנתבע לידי התובעת את סכום הכספים שהעביר הנתבע לתובעת ניתן לקבוע רק בהסתמך על הסכומים אותם הפקיד לחשבונה שכן לא הוכחו כל סכומים אשר שולמו ישירות לידי התובעת במזומן. סך ההפקדות הגיע ל - 34,500 ₪, ע"פ סיכומי הנתבע (ר' סיכומי הנתבע - סעיף 16). לטענת התובעת (ר' סיכומים) הגיע הסך ל - 34,400. אם כן, טענת הנתבע לפיה סך כל התשלומים מסתכם לסך 43,372 ₪ אינה מתקבלת. 6. ע"ח איזה חוב שולמו הסכומים שהופקדו לחשבון התובעת? כאמור, הנתבע היה חייב לתובעת שני סוגי חובות פסוקים: האחד, תשלום חוב מזונות עבור הבת מ', השני, תשלום המשכנתא. לטענת התובעת, הסכומים שהופקדו בחשבונה שולמו ע"ח חוב המזונות. לטענת הנתבע, התשלומים לחשבון הבנק של התובעת היו ע"ח חוב המשכנתא. לטענתו, את מזונות הילדים שילם במזומן ללא קבלות. לא היה חיוב פסוק בגין מזונות הבן אשר נולד לאחר חתימת הצדדים על הסכם הגירושין. על פי הראיות שבפני גירסתה של התובעת מתישבת עם ההגיון יותר מגירסת הנתבע. הנתבע סותר עצמו בעדותו, כאשר מחד הוא טוען כי שילם למזונות שני הילדים לאורך כל התקופה (פרוטוקול עמ' 41-41) במזומן (עמ' 41 שורה 16) וללא קבלות (עמ' 41 שורה 7) כי לא חשש מהתובעת (עמ' 42 שורה 10), ומאידך הוא שמר את כל האסמכתאות בגין התשלום ע"ח המשכנתא (עמ' 42 שורה 3), כי לדבריו הוא פחד מהתובעת וידע כי היא אישה מאד קשה (עמ' 41 שורה 2). גירסתו לפיה: "מזונות זה סכום קטן של 500 ₪, ולא היה אכפת לי.ואני נתתי לה במזומן. אבל את המשכנתא עמדתי לשלם מדי חודש בחדשו" (עמ' 42 שורה 14) איננה ראויה לאמון, מה גם שהמזונות היו אמורים להיות בסכום גבוה יותר ולכלול את מזונות הקטין, כפי שאמר קודם לכן, ולמעשה הסכומים לא שולמו מדי חודש בחדשו. למעשה, הנתבע מודה בחצי פה כי לא שילם את המשכנתא, כאשר הוא נשאל מדוע לא שילם את המשכנתא, וענה "היא סרבה להעביר את הדירות על שמי". לעומת זאת, גרסת התובעת עקבית יותר. לאורך כל חקירתה טוענת התובעת כי הכספים ששילם הנתבע היו ע"ח חוב המזונות, ובמיוחד בעמ' 37 לפרוטוקול שורה 18 ואילך: "ש. את טוענת שהכספים היו על חשבון המזונות? ת. נכון. יש לנו שני ילדים. למ' נקבעו 650 ₪, בזמנו. ולר' לא היתה לנו קביעת מזונות, הוא רק נולד. והכספים שהוא נתן, זה כדי לעזור לי. זה לא היה על חשבון המשכנתא. הראיה, שהיו חודשים שהוא נתן וחודשים שלא. ובמשך שנה ומשהו לקראת סוף המשכנתא, הוא לא העביר אגורה שחוקה. הוא החליט וקבע, וכך התנהג לאורך כל התקופה. היו תקופות שהוא העביר קצת כסף, אבל מי אמר שזה היה בשביל המשכנתא" בהמשך אומרת התובעת:- "מה שהנתבע העביר הוא העביר ויש קבלות ואני לא מכחישה את זה. אבל מה שהוא היה צריך להעביר ולעשות עם ההסכם זה דבר אחר לגמרי. לפי ההסכם הוא היה צריך לפרוע את כל המשכנתא, הוגדר לו זמן של חודשיים אחרי חתימת ההסכם. יש לו מועדים, ויש תאריכים, והוא היה צריך להעביר את המשכנתא אליו או לשלם את הסכום, כדי להוריד את זה ממני והדירות עוברות אליו" כך גם חוזרת התובעת על טענות אלה בתביעה שהגישה למזונות הקטין, שם היא מביאה בחשבון את הסכומים ששולמו למזונות הקטין. התנהגות הנתבע לפיה הוא שילם חלק מהחוב תוך הקפדה על שמירת אסמכתאות לתשלום, וחוב אחר במזומן ללא קבלות, איננה מתקבלת על הדעת, והמסקנה היא כי לא שולם סכום כלשהו ללא אסמכתא, וכי הסכומים ששולמו היו ע"ח המזונות. אלה, מטבע הדברים, גם התשלומים הדחופים יותר. מבחינת הנתבע, אשר, לדבריו, כה חשש מהתובעת, לא היתה כל בעיה לשלם את התשלומים ישירות לבנק- בעל המשכנתא, או לפחות לציין על גבי הקבלות עבור מה שולמו התשלומים, ו/או לדאוג לקבל קבלות עבור כל תשלום ותשלום. לטענת הנתבע, מועד הפסקת התשלומים תואם את מועד פרעון המשכנתא. טענה זו, עובדתית, איננה נכונה. למעשה, התשלומים הופסקו בחודש יולי 96, בעוד שהמשכנתא נפרעה בנובמבר 97. בהתאם להוראת תקנה 258יד(ב):" בית המשפט יקבע את ממצאיו לפי הראיות המסתברות יותר", אני דוחה את טענות הנתבע, ומקבלת את טענות התובעת לפיהן, הסכומים ששולמו ע"י הנתבע לחשבונה של התובעת שולמו ע"ח חוב המזונות ולא ע"ח חוב המשכנתא. 7. המסקנה הנתבע לא עמד בחיוביו על פי הסכם הגירושין, וע"כ זכאית התובעת לקבלת הסעד לו היא עותרת, היינו לפירוק השיתוף בשתי הדירות הרשומות על שם הצדדים. כמו"כ זכאית התובעת להחזר מחצית הסכומים ששילמה ע"ח המשכנתא. ז. סוף דבר סוף דבר אני קובעת כדלקמן:- 1. התביעה, ככל שנוגעת לאכיפת ההסכם מתקבלת. 2. ניתן בזאת צו לפירוק השיתוף בדירות הנ"ל: דירה ברח' דירה ברח' 3. בשלב ראשון ינסו הצדדים לפרק את השיתוף בדרך של חלוקה בעין ותשלומי איזון במידת הצורך. 4. לצורך כך אני ממנה את השמאי מר יוסי אגסי מרח' המלאכה 1 אור יהודה טל' 6346777-03 ליתן חוות דעת באשר לשווי שתי הדירות כשהן פנויות. 5. הצדדים ישלמו לשמאי את שכר טרחתו בחלקים שווים ביניהם. 6. חוות הדעת תוגש לבית המשפט בתוך 45 יום מהיום. 7. באם לא יצליחו הצדדים לפרק את השיתוף בכוחות עצמם, ובדרך של חלוקה בעין, ימונו ב"כ הצדדים ככונסי נכסים, ויישקל הצורך במכירת הדירות לצדדי ג'. 8. הכספים ששולמו על ידי הנתבע לחשבונה של התובעת יראו ככספים ששולמו על חשבון מזונות הקטינים. 9. על הנתבע לשלם לתובעת מחצית סכומי המשכנתא ששולמו על ידה מיום אישור ההסכם ועד לפרעון מלוא המשכנתא, ובסה"כ 17,250 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.12.95 (אמצע התקופה מיום אישור ההסכם ועד סילוק המשכנתא) ועד התשלום בפועל. 10. הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.חוזהגירושיןהסכם גירושיןאכיפת חוזה