שלילת מזונות בגין חוסר תום לב

בית המשפט ראה בהימנעות האישה מלצאת לעבודה במשרה מלאה ובמקצועה, כאשר יש לה כישורים והיא בעלת מקצוע גם כאשר הילד הלך לגן וכיום שני הילדים לומדים בבית-ספר, התנהגות שלא בתום לב.

הקשר בין פסיקת מזונות או שלילת מזונות לתום לב נקבע בפסקי דין נוספים. בע"א 468/84 קוטלר נ' קוטלר, דינים עליון, עמ' 3, נקבע כי דרישת תשלום המזונות בנסיבות המוכחות אינה מתיישבת עם חובת ההגינות ותום הלב.

בתמ"א (ת"א) 5534/92 לוי נ' לוי, דינים מחוזי, דחתה השופטת ס. רוטלוי, על בסיס של העדר תום לב, את טענת הבעל כי הוא פטור ממזונות אשתו בגין בגידותיה, הואיל ואף הוא קיים יחסים עם אישה אחרת.

להלן פסק דין בנושא שלילת מזונות בגין חוסר תום לב:

פסק דין

1.     עניינו של פסק דין זה הוא בתביעת מזונות שהגישו אישה ושני ילדים קטינים:

2.     המשפחה התגוררה ביחד בדירת האישה, עד ינואר 2000 ומאז מתגוררים בה רק התובעים.

3.     הנתבע הגיש תביעה למשמורת של הילדים (תמש 45663/98) אולם היא נדחתה ונקבע כי משמורתם תהיה בידי אימם (פסק הדין ניתן היום).

הכנסות הנתבע
4.     אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע עובד ומשתכר סך של 5,000 ₪ נטו בחודש.
     התובעים טוענים כי הנתבע מקבל גם תשלום בגין שעות נוספות, אולם גם תשלום זה, במידה והוא משולם, נכלל בתלוש המשכורת שלו.
     עוד טוענים התובעים כי לנתבע הפקדות במזומן בחשבונו. הנתבע טוען כי הוא קיבל סכומים אלה מאימו. התובעים לא הוכיחו כי סכומים אלה הם בגדר הכנסה שאותה יש לזקוף לזכות הנתבע.

     התובעים לא הוכיחו כל מקור הכנסה שוטף אחר של הנתבע מלבד משכורתו ממקום עבודתו.
     לפיכך אני דוחה את הטענה שלנתבע הכנסות ממקור נוסף מלבד מעבודתו.

     התובעים טוענים כי לנתבע דירה בצפת. הנתבע טוען זו דירת אימו. התובעים לא הוכיחו כי הדירה בצפת היא דירתו ואין מחלוקת כי אימו מתגוררת בה.
     לפיכך דירה זו אינה יכולה לשמש משאב לתשלום מזונות.
     הוא הדין גם בפנסיה של הנתבע, שמועד מימושה יגיע רק עם פרישתו של הנתבע מעבודתו.

מזונות התובעת 1
5.     התובעת 1 עבדה בשקם במשך 14 שנה עד שפוטרה. לאחר מכן היא עבדה ב"אקספרס קופסאות" והשתכרה 3,000 ₪ בחודש.
     מאז חודש נובמבר 2000 התובעת 1 עובדת כמטפלת בקשישים בעמותת "בבית" ומשתכרת כ- 1,000 ₪ נטו בחודש.

6.     התובעת 1 היא מנהלת חשבונות סוג 2 והיא עצמה העידה כי היא מסוגלת למצוא עבודה עד שעה 17:00 או 18:00 ולהשתכר 3,000 ₪ בחודש (ר' עמ' 4 ש' 8 - 10 לפרוטוקול מיום 23.2.00).

7.     התובעת 1 תבעה עבור מזונותיה סך של 3,700 ₪ בחודש (ר' סעיף 24 לכתב התביעה). אני סבור שסכום זה הוא מוגזם.
     הגעתי למסקנה זאת הואיל וגם כאשר שני בני הזוג חיו ביחד והאישה השתכרה 3,000 ₪ והנתבע 5,000 ₪ בחודש, חלקה בסכום הכולל לא הגיע לסכום הנתבע על ידה, אלא למכסימום של 2,500 ₪ בחודש.
     
     אני דוחה את טענת התובעת 1 כי עבור כלכלה היא זקוקה ל- 1,500 ₪ בחודש; גם שאר הסכומים שתבעה הם מוגזמים.

האישה הגישה תביעת גירושין ותביעתה נתקבלה
8.     תביעת המזונות הוגשה ביום 14.12.99 וביום 24.1.00 התובעת 1 הגישה תביעת גירושין נגד הנתבע לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב (מ / 1) וזאת לאחר שהצדדים עשו ביניהם הסכם לשלום בית ומחקו את תביעותיהם שהגישו לבית המשפט לענייני משפחה (תמש 54660/98, 54661/98) וההסכם קיבל תוקף של פסק דין ביום 14.2.99.
     הנתבע הגיש גם הוא תביעת גירושין ביום 14.11.99 (מ / 2).

     ביום 23.3.00 החליט בית הדין הרבני כדלהלן:

     "א. הואיל ולמעשה שני הצדדים הגישו תביעות לגירושין בביה"ד, וברצון שניהם הינו להתגרש ושני הצדדים מסרו את ההכרעה בגין כל הכרוך בגירושין לביהמ"ש לענייני משפחה - אך האישה עומדת על כך שסידור הגט יהא רק לאחר גמר ההליכים בביהמ"ש לענייני משפחה - על אף שלטענת בא כוחה אין ממש בתביעותיו של הבעל.
     והבעל עותר לחייב את האישה לקבל גט מיידית לאור כל החומר שבפני ביה"ד כפי שפרט בפרוטוקול הדיון המיום....
     מוחלט:
     לדעת ביה"ד אין כל מקום לעכב את סדור הגט בנסיבות אלו כאשר, כאמור, למעשה שני הצדדים רוצים גט - ולא נראה כלל שאיזה צד מהצדדים עשוי להפגע מכך באם אכן יסודר הגט מיידית.
     עכ"ז אין מקום לחייב את האישה לקבל גט מיידית כל עוד לא ניתנה פסקה המחייבת אותה בכך". (ר' מ / 3).

     התובעת 1 אמרה בדיון בפני:
     "ת. אני רוצה לגמור איתו את הסיפור.
     ש. את רוצה לגמור בביהמ"ש ואח"כ להתגרש, וזה לא משנה איך זה יגמר בביהמ"ש?"

     עו"ד רובין, בא כוחה של האישה הודיע:
     "אני מוכן להתגרש כחלק מעסקת חבילה לאחר שביהמ"ש ייתן את פסקי הדין שלו נתגרש".

     ביהמ"ש: "... אם זה לפי התוצאות של פסק הדין היא תתגרש?"
     עו"ד רובין: "אין לזה שום קשר לתוצאות אבל אנחנו מבקשים להתגרש רק כשהדברים יהיו ברורים".
     (ר' בעמ' 18 ש' 5 - 16).

     "עו"ד רובין: אני לא אסכים להתגרש עד שהדברים לא יתבהרו היטב ונדע היכן אנחנו עומדים".
     (ר' עמ' 19 ש' 3, 4).
9.     מהי נפקותה של החלטת בית הדין הרבני האזורי כי אין מקום לעכב את סידור הגט ויש לסדרו מיידית, כאשר האישה לא חוייבה לקבל גט.

     א. רוזן-צבי כותב בספרו דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול:

     "מימצאיו של בית הדין, העשויים להיות מושא למעשה בית-דין, הם מגוונים. כך, בין היתר... פסק גירושין והחלטה בדבר חיוב לקבל גט".

     ובהמשך כותב א. רוזן-צבי:

     "אין כנראה ספק, כי פסק גירושין או חיוב לגט מהווה עובדה חדשה... לצורך תביעת מזונות פסק כזה הוא קונסטיטוטיבי, כאשר הוא מפקיע משעה שניתן את חובת המזונות".
     (ר' שם, בעמ' 44).

10.     בית המשפט העליון קבע בע"א 9/65 אלג'ם נ' אלג'ם, פ"ד יט (2) 257 כי:

     "תביעת אישה למזונותיה לצמיתות ותביעתה לגט פיטורין אינם יכולים לדור בכפיפה אחת" להבדיל ממזונות זמניים.

     בפרשת אלג'ם נקבע כי על האישה, שהגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני, לבקש את מזונותיה הזמניים בבית הדין הרבני ובית המשפט העליון עיכב את הדיון במזונות האישה שהוגשה לבית המשפט המחוזי "עד אשר תוכיח... כי תביעת הגירושין בוטלה על ידיה או נדחתה סופית על ידי בית הדין הרבני".
     בבר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג (2) 171, קבע בית המשפט העליון מפי השופט זוסמן (כתוארו אז):

     "תביעת גירושין ותביעת מזונות הן דבר והיפוכו, כמו שאמרתי ב- ע"א 501/64 (1) הנ"ל (סעיף 11, שם) ואחריו הלכנו ב- ע"א 9/65 (10). ביסודה של תביעת גירושין מונחת עילה להפקעת הנישואין, שאם משיגה האישה מטרתה וזוכה בגט, ממילא תמה חובת הבעל לפרנס אותה. ואילו עילתה של תביעת המזונות היא קיום הנישואין המחייבים את הבעל לדאוג למחסורה של אשתו" (ר' פסקה 10 לפסק הדין).

ובהמשך:

"ואמנם, עם כל אחד משני העניינים באה האישה, במקרה כזה, אל מי שמוסמך לדון בו, אך אם חפצה היא בהפקעת הנישואין מן הראוי שעניין זה יתברר תחילה, שאם זכתה בתביעת הגט ממילא נשמט היסוד מתחת לתביעת המזונות" (ההדגשה שלי - י.ג.) (ר' פסקה 11 לפסק הדין).

     לאחר פסקי הדין בעניין אלג'ם ובעניין שרגאי ניתן פסק הדין בע"א 68/83 הרמן נ' הרמן, פ"ד לז (4) 414 ושם נקבע:

     "הלכה פסוקה היא, כי כאשר תביעה לגירושין תלויה ועומדת בפני בית הדין הרבני יפנה בית המשפט המחוזי את האישה לבית הדין לקבל צו למזונות זמניים וזאת מטעמי מדיניות שיפוטית נאותה".

     אולם הלכת אלג'ם לא הוחלה בפרשת הרמן הואיל וגב' הרמן ביקשה לבטל את תביעת הגירושין שלה וכדי שגב' הרמן לא תצא קרחת מכאן ומכאן, הורה בית המשפט לאפשר לה לבקש מזונות זמניים בבית המשפט המחוזי, אך הדיון במזונות הקבועים עוכב עד להכרעת בית הדין הרבני בעניין תביעת הגירושין.

     דע עקא, שביום 3.11.91 נתן בית המשפט העליון, מפי הנשיא שמגר את פסק הדין בע"א 4864/90 שיר נ' שיר, דינים עליון.
     פסק דין שיר, הופך את הלכת אלג'ם שאושרה בפרשת שרגאי ובפרשת הרמן הנ"ל מבלי שהוא מזכיר את פרשות אלג'ם ושרגאי.

     הנשיא שמגר קובע בפרשת שיר:

     "אם תביעת המזונות לא נכרכה בתביעת הגירושין כפי שאירע במקרה שבפנינו, מניין יבואו מזונותיה של האישה הזכאית להם? בית הדין הרבני לא יפסוק מזונות זמניים או קבועים, כאשר אלו לא נתבעו ותוצאת הדבר תהיה, איפוא, כי על האישה לבחור בין שניים אלה: זניחת תביעת הגירושין או ויתור על זכותה למזונות. שתי החלופות אינן סבירות בנסיבות כגון אלה שבפנינו".

     הנשיא שמגר מתייחס בפרשת שיר לפסקי הדין בעניין הרמן וגוטהילף (ע"א 246/81 פ"ד לו (4), 673). אולם בפרשת שיר אין התייחסות לעובדה כי בפרשת גוטהילף הבעל הוא שהגיש את תביעת הגירושין וכרך בה את מזונות אשתו ואילו בפרשת אלג'ם, שרגאי והרמן, האישה היא שהגישה את תביעת הגירושין לבית הדין ואת תביעת המזונות לבית המשפט המחוזי.
     בפרשת הרמן ושרגאי האישה ביקשה לבטל את תביעת הגירושין.
     מכאן, שהעובדות הבסיסיות בפרשת אלג'ם ובפרשת שיר הן זהות. בשתיהן האישה הגישה תביעת גירושין לבית הדין הרבני ולא כרכה בה את מזונותיה, ותבעה מזונות בבית המשפט המחוזי.

     שתי ההלכות הנ"ל סותרות זו את זו וזאת למרות שבפסק דין שיר לא הייתה כל התייחסות לפסק הדין בפרשת אלג'ם ושרגאי.

     עם כל הכבוד נראה לי כי אכן ההלכה שנקבעה בפרשת אלג'ם עליה חזר בית המשפט העליון בפרשת שרגאי והרמן ובפרשת גוטהילף כי "תביעת אישה למזונותיה לצמיתות ותביעתה לגט פיטורין אינם יכולים לדור בכפיפה אחת" היא הלכה שרירה וקיימת. הלכה נוגדת לא נפסקה על ידי בית המשפט העליון גם בפרשת שיר (שם לא הייתה כל התייחסות לכך). לפיכך התובעת 1 אינה זכאית למזונות קבועים לאחר שהיא הגישה תביעה לגירושין ותביעתה נתקבלה על ידי בית הדין הרבני.

     יתר על כן, השופט ג' בן קבע בפרשת הרמן כי:

     "דינה של התביעה למזונות להתבטל מאליה אם תביעת הגירושין בבית הדין הרבני תתקבל" (ר' דינים עליון עמ' 5).
     מאחר שבמקרה שלפנינו תביעת הגירושין של התובעת 1 התקבלה, דינה של תביעת המזונות שלה להידחות.

     פרשת שיר נבדלת מפרשות אלג'ם, שרגאי, הרמן וגוטהיילף, בכך שבפרשת אלג'ם הערעור נסב על החלטת בית המשפט המחוזי לפסוק מזונות זמניים עד לפסק הדין בבית הדין הרבני ובפרשת שרגאי, הרמן וגוטהילף הערעור נסב על ההחלטות למחוק את תביעת המזונות של האישה (הרמן) או להעבירה לבית הדין (גוטהילף) או שלא לפסוק מזונות זמניים (שרגאי) ואילו בפרשת שיר בית המשפט המחוזי נתן פסק דין למזונות האישה.
     אני סבור, בכל הכבוד, כי אין להתייחס לפסק הדין שניתן בפרשת שיר כשנוי של ההלכה שנקבעה בפרשת אלג'ם ואושרה בפרשות שרגאי, הרמן וגוטהילף, לפיה אישה שהגישה גם תביעת גירושין וגם תביעת מזונות יפסקו לה רק מזונות זמניים ולא יפסקו לה מזונות קבועים.
     
     בעניין אחד שינה פסק דין שיר את הלכת אלג'ם והוא בעניין הסמכות. לאחר פסק הדין שיר הסמכות לקבוע מזונות זמניים, כאשר האישה תובעת מזונות בבית המשפט האזרחי וגירושין בבית הדין הרבני, נתונה לבית המשפט האזרחי.

     לפיכך יש לדחות את תביעתה של תובעת 1 למזונות קבועים.
     הואיל וגם מזונות זמניים לא נפסקו לתובעת 1 והואיל ולא ניתן בפסק דין ליתן סעד זמני, יש לדחות את תביעתה של תובעת 1 למזונותיה, מכל וכל.

מצופה מהאשה לעבוד
11.     אני סבור שיש להחיל על תביעת המזונות של האשה את ההלכות שנקבעו בע"א 5930/93 פדן נ' פדן, דינים עליון; ע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל, פדאור; ד"נ 23/69 יוסף נ' יוסף, פ"ד כ"ד (1) 792, 799 - 801; ע"א 876/95 אברהם נ' אברהם (טרם פורסם).

     השופט קיסטר קובע בפרשת יוסף, כי הבעל זכאי "לצפות ואף לדרוש מאשתו שתטה שכם ותשתתף במאמציו לכלכלת הבית" (ר' ד"נ 23/69, דינים עליון, בעמ' 3 - 4).

     ובהמשך:

     "ראינו איפוא כי הנשים עזרו לבעליהן בנשיאת עול הבית לא רק על ידי עבודות במשק הבית, אלא גם בפעולות לשם ריווח" (שם, עמ' 4).

השופט קיסטר מביא מדבריו של ר' יעקב מליסה בספרו "בית יעקב" על אבן העזר סימן ס"ט סעיף ד' והוא "כי אמנם חייבת האשה לעשות גם מלאכה לשם ריווח, אבל אין לחייבה בעל כורחה לחזר אחרי עבודה כאשר יכולה האשה לטעון שאין זה לפי כבודה משום ש"כל כבודה בת מלך פנימה" ואם הבעל אינו ממציא לה עבודה היא פטורה ממנה. על גישה זו חולקים האחרונים..." (ר' שם, עמ' 4).
"אם אינה עובדת ואינה מקבלת דבריו הרי עליו להוכיח (לדעת האומרים שיכול להגיד זאת בעל כורחה) שאשתו בת מלאכה, היינו מסוגלת לעבודה וכי העבודה מסוג שחייבת בה מצוייה, כמה תוכל להרוויח וכי לפי התנאים הכלכליים של המשפחה היא חייבת לעבוד. אם קיימים תנאים כנ"ל שלפיהם האשה חייבת לעשות מלאכה לשם ריווח והיא נמנעת מלעשותה, הרי היא מורדת ממלאכתה וכדי לכוף אותה לעבוד פטור הבעל ממזונותיה" (ר' ד"נ 23/69, שם בעמ' 5).

השופט קיסטר קובע כי כיום (בשנת 1970):

"לא זו בלבד שהאיש נאלץ לעבוד גם שעות נוספות, אלא גם נשים נשואות רבות עובדות, מתוך צורך, לפרנסת הבית ובכן זוהי היום תופעה מקובלת שהאשה מסייעת לפרנסת הבית על ידי עבודה בבתי חרושת, במשרדים, בהוראה, כבעלת מקצוע חופשי וכו'. מותר גם להוסיף, כי נשים וביניהן נשואות מהוות היום אחוז ניכר מכלל העובדים במדינה" (ר' ד"נ 23/69, שם, בעמ' 7).

בהמשך קובע השופט קיסטר:

"בכלל בכל מצב ומצב, יש לאשה חישובים משלה אם לעבוד ולא להתפרנס מהבעל, לעבוד ולדרוש מבעל שישלים את מזונותיה או לא לעבוד. יש ולאשה אין אפשרות לעבוד, או שהשיקול שלה הוא נקמה".
(ר' ד"נ 23/69, שם, בעמ' 10).

ודוק: כל דבריו הנ"ל של השופט קיסטר לגבי הצפייה שהאשה תצא לעבוד, היא על-פי הדין העברי.
בהמשך פסק דינו מתייחס השופט קיסטר לחוק שיווי זכויות האשה וקובע:     

"ולא יבוא מחוקק מודרני וישחרר את האשה מכל חיוב כלפי בעלה וכלפי משפחתה וישאיר לאשה רק זכויות. חוק שיווי זכויות האשה הוא חוק מודרני ששאיפתו להביא לשוויון... הנוסחה המקובלת היא ששני בני הזוג חייבים לעזור איש לרעהו ולתמוך לפי הצורך באופן הדדי וכל אחד מהם חייב לפעול לפי מיטב יכולתו וכוחותיו לקיום ושגשוג המשפחה... אין יסוד לחשוב כי במציאות של היום שהאשה עובדת בכל שטחי החיים כמו בעלה ומשתכרת מעבודתה, התכוון המחוקק לקבוע כי אין לצפות מאשה כל פעולה לשיפור המצב הכלכלי של המשפחה ושום עזרה לבעלה על ידי עבודה לשם ריווח אלא שתשב באפס מעשה או תרוויח לעצמה בלבד ותצפה למזונות מבעלה אפילו הוא עני מרוד: ולכן אם לפי הדין האישי זכאי הבעל לדרוש ממנה שתטה שכם, אין לומר שהמחוקק התכוון לבטל זאת".
(ר' ד"נ 23/69, שם, בעמ' 11).

12.     פסק דינו של השופט קיסטר שביטא את עמדת הרוב בפרשת יוסף ניתן לפני 30 שנה (ביום 2.7.1970) ואם כך היתה ההשקפה אז, בודאי שכיום היא התחזקה.
     יתר על כן, כידוע נשים חרדיות יוצאות לעבוד בעוד בעליהן יושבים ולומדים ואינן מבקשות לאכוף על בעליהן את הדין העברי המחייב אותו לפרנסן, בעוד שנשים חילוניות נאחזות במשפט העברי ואינן יוצאות לעבוד, מבלי שיש הצדקה לכך.

13.          בע"א 5930/93 פדן נ' פדן מאמץ הנשיא שמגר את עמדת בית המשפט המחוזי
שאימץ פסיקה רבנית "לפיה אחרי סירוב ממושך יכול הבעל לפטור עצמו
מחובת המזונות על ידי הפניית האשה לכך שביכולתה להשתכר
"במלאכות שדרך נשים לעשות" (דינים עליון, עמ' 1).

          בע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל, פדאור, קובע הנשיא שמגר:
     "אשר להשתכרות המערערת ממעשי ידיה, הרי אכן אין להבין מדוע אשה שעבדה כל השנים אינה עושה כן עתה. ילדיה בגרו, עתותיה עימה וככל העולה מן החומר גם כושרה כגון דא קיים, שהרי כבר התנסתה בכך במשך שנים. לא הייתי רואה, על כן, פסול בכך שבתוך מערכת החישובים של סכום המזונות... גם יביאו בחשבון שהמערערת יכולה לתרום על ידי עבודתה לכיסוי צרכיה".

14.     בית המשפט העליון קבע בשורת פסקי דין, כי על האשה למצות את כושר
השתכרותה.
בע"א 876/95 אברהם נ' אברהם (טרם פורסם) קבעו השופטים ט. שטרסברג כהן,
א. טל וי. טירקל:
"מדובר באשה צעירה ללא ילדים שחזרה לבית הוריה, לא ברור מדוע
לא עבדה בתקופה בה נדונה התביעה ולא ברור מדוע לא לקח בית
המשפט בחשבון את כושרה ויכולתה לעבוד ולהשתכר ומדוע יש
להטיל על הבעל לכלכלה בסכומים שאם תשכור דירה "יבלעו" את
מרבית הכנסתו".
     בפסק הדין בע"א 5930/93 פדן נ' פדן, דינים עליון, הוגש בין השאר ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, לפיו הבעל לא חוייב במזונות אשתו, פרט למדור.
     הנימוקים לכך שניתנו ע"י בית המשפט המחוזי מפי כב' השופטת ר. שטרנברג - אליעז ושנתקבלו על ידי הנשיא שמגר, בהסכמת השופטים ד. לוין וד. דורנר הם:

"ע"י אימוץ ההנחיה העולה מפסיקה רבנית, לפיה אחרי פירוד ממושך
יכול הבעל לפטור עצמו מחובת המזונות על ידי הפנית האשה לכך
שביכולתה להשתכר "במלאכות שדרך נשים לעשות" בית המשפט
העליון מצטט בהסכמה את דברי השופטת ר. שטרנברג - אליעז:
"לאחרונה נקבע כי הנתבע יכול אף לכפותה לעשות כן ואף יכול לומר
ואם לא יספיק לך השכר, אשלים לך את היתרה" (פד"ר יד, 212
בעמ' 219-218 וכן 234)".
גם בע"א 6136/93 ביקל נ' ביקל, דינים עליון, הביע הנשיא שמגר את תמיהתו, אליה הצטרפו השופטים ד. לוין ות. אור:

     
"אשר להשתכרות המערערת ממעשי ידיה, הרי אכן אין להבין מדוע
אשה שעבדה כל השנים אינה עושה כן עתה. ילדיה בוגרים, עתותיה
עימה וככל העולה מן החומר גם כושרה כגון דא קיים, שהרי כבר
התנסתה בכך במשך שנים" (טרם פורסם).

וכן ר' תמ"א 324/94 עברון נ' עברון (טרם פורסם) מפי כב' השופטת ס. רוטלוי שם קבעה כב' השופטת:

"על פי פסיקת בית המשפט העליון לאחרונה, יכול בית המשפט להביא
בחשבון בין מכלול השיקולים בפסיקת מזונות אשה את העובדה כי
האשה יכולה על ידי עבודתה לתרום לכיסוי צרכיה, ביחוד כאשר
התנסתה בכך במשך שנים".

     סה"נ ח. פורת קבע בעע"מ 117/97 ששון נ' ששון (מיום 19.4.98) (לא פורסם) כי במקרים של ביקל ופדן נפסק סכום מסוים למזונות האישה והיה מדובר בהם "בנשים צעירות, אשר נישואיהן כשלו תוך זמן קצר או נשים שהורגלו לעבוד רוב שנות חייהן וחדלו סמוך לניהול התביעה".

15.     בית המשפט העליון החיל את הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, גם במשפט הפרטי והנשיא שמגר לא היסס לקבוע, כי בעל יהודי עשוי להתחייב במזונות אשתו שאינה יהודיה למרות שהחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) והדין האישי אינם מחייבים אותו לכך הואיל ו"הפקרת בן זוג למחסור ורעב הם בגדר פגיעה בכבוד האדם". הנשיא שמגר יישם את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וראה בחובת המזונות במקרה כזה כחלק מכבוד האדם (ר' ע"א 7038/93 סלומון נ' סלומון, פ"ד נא (2) 577).
     הימנעות אשה, בעלת כישורים מקצועיים, לעבוד, כאשר היא חיה בנפרד מבעלה במשך כמעט שלוש שנים והיא מלאת טענות כלפיו - מהווה פגיעה בכבודה כאדם. דרישתה שבעלה יפרנס גם אותה והיא לא תצא לעבוד, כאשר עליו לפרנס את עצמו ואת ילדיו, היא דרישה שבית המשפט צריך לבדוק אותה לנוכח פגיעה בזכות הקנין של הבעל המוגנת אף היא בחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, ולפי עקרונות של חוסר תום לב.

החובה לנהוג בתום לב גם בהגשת תביעת מזונות
16.     סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: חוק החוזים (חלק כללי) קובע:

     "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על הפעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה".

סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) קובע:

     "בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".

17.     האם יש להחיל את עקרון תום הלב על תביעת מזונות?
     
     השופט אלון קבע לגבי עקרון תום הלב "כי מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (ר' ע"א 700/81 פז נ' פז פד"י (לח) 736, 742).

     השופט ברק (כתוארו אז) קבע, כי ..."עקרונות יסוד כגון תום לב, זהירות יושר. עקרונות יסוד אלה נמצאים בהתפתחות מתמדת" (ר' בג"צ 731/86 מיקרו דף נ' חברת החשמל פד"י מא (2) 449 ודינים עליון בעמ' 9).

     בבג"צ 59/80 קבע השופט ברק (כתוארו אז) כי "כאשר "תום הלב" אינו מופיע בהקשר של העדפת זכותו של האחד על פני האחר, אלא בהקשר של התנהגות ראויה לביצוע של זכות קיימת. כאן הדרישה היא להתנהגות שתעשה ביושר, בהגינות ובאמון ביחסים שבין בעלי החוזה בינם לבין עצמם... מטען הערכי הניתן ליושר אמון והגינות אינו יכול להיות תלוי בשיקולים סוביקטיבים אלה, אלא הוא נקבע ע"י הסטנדרטים הערכיים הראויים של החברה הישראלית, כפי שבית המשפט מבין אותם מעת לעת. מכאן התפקיד הנכבד המוטל על הרשות השופטת, החייבת מחד גיסא לגבש את הסטנדרטים של התנהגות בתום לב והצריכה מאידך גיסא להפעילם מדי פעם, על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, תוך התחשבנות בטיבו וסוגו של היחס החוזי (ר' ראבילו, פרקים בדיני חיובים (1977) עמ' 178)"
     (ר' בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים ב"ש נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פד"י לה (1) 828 ודינים עליון בעמ' 5).

     המשנה לנשיא מ. בן פורת קבעה בבג"צ 221/86:

"חוק החוזים והפסיקה לא קבעו רשימה סגורה או אף מנחה של מקרים ה"מתאימים לענין" כלשון סעיף 61 (ב) לחוק החוזים. ניתן לומר שהסעיף מכיל מבחן גמיש המאפשר החלתם של עקרונות החוק בכל מקרה בו החלתם מתאימה ורצויה היא.
     בכך מוענק שיקול דעת רחב לבית המשפט בבואו לקבוע, בהסתמך על חוש מומחיותו, עמדה במקרה נתון ואכן ראינו כי בית משפט זה החיל את עקרונות חוק החוזים על קשת רחבה ומגוונת של נושאים".
     (ר' בג"צ 221/86 כנפי נ' ביה"ד הארצי לעבודה פד"י מא (1) 469, דינים עליון בעמ' 5).     

מכח סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), הוחלה חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק הנ"ל גם על כל פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה.
(ר' החלת חובת תום הלב על דיני עבודה בג"צ 566/76 פד"י לא (2) 197 ובג"צ 59/80 הנ"ל; על צוואה ע"א 5654/92 בורשטין נ' לזר פד"י מט (5) 461, דינים עליון בעמ' 6 וע"א 245/51 פד"י מג (1) 772; על תקנות סדר הדין בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי פד"י לה (3) 449, 461; על המשפט המנהלי ע"א 402/76 אזרניקוב נ' מדינת ישראל פד"י לא (1) 270 ובג"צ 135/75 פד"י ל' (1) 673; על יחסי שכנות בבית משותף (ר' ע"א 2896/90 טרוצקי נ' דיין פד"י מו (5) 454, דינים עליון עמ' 5, בג"צ 294/75 בן חיים נ' מנהל מקרקעי ישראל פד"י ל (1) 412 ובג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת פד"י לו (2) 449, 465; על השמעת טענת חוסר סמכות ר' בג"צ 566/81 עמרני נ' ביה"ד הרבני הגדול פד"י לז (2) 1, דינים עליון עמ' 6 וע"א 1915/91 יעקב וקנובלר, פד"י מט (3) 529; על הרשות הציבורית ביחסים מסחריים ושלטוניים שבינה לבין האזרחים וגם על הסכמים פוליטים, בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה פד"י מה (1) 749, דינים עליון בעמ' 31, 32; על ריבית והצמדה, ע"א 789/82 עזרא נ' מוגרבי, פד"י לז (4) 565 ודינים עליון בעמ' 4; על יחסים בבית משותף, רע"א 6339/97 סלומון נ' רוקר, פ"ד נה (1) 199, פסקי הדין של הנשיא ברק והשופט מ. חשין (ור' ג. שלו, דיני חוזים, מה' 2, עמ' 77-41).

     השופט אלון (כתוארו אז) החיל את חובת התום הלב גם בסוגיית הכריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג - 1953 ר' ע"א 700/81 פז נ' פז פד"י לח (2) 736, דינים עליון בעמ' 5').

     גם הזכות למזונות נבדקה עם בית המשפט העליון עפ"י הוראות סעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) ובית המשפט העליון קבע, כי אין אשה זכאית למזונות על סמך טקס נישואין פרטי והחלתו של סעיף זה על הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) וכך קובע השופט אלון:
     
     "אך נראה כי אליבא דכולי עלמא חלה הוראת סעיף 61 (ב) על חיוב מזונות, שאם כי הוא חיוב מן הדין הרי הוא בעל אופי חוזי, ויסודו של חיוב המזונות הוא בקשר הנישואין, שאף הוא במהותו וביסודו, קשר חוזי כפי שראינו לעיל. טכס הנישואין הפרטי סותר את תקנת הציבור ומבחינת הדין האזרחי כל החיובים הנובעים ממנו בטלים"
     (ר' ע"א 32/81 צונן נ' שטל פד"י לז (2) 761, דינים עליון בעמ' 9).

על בית המשפט הקובע את החלת עקרון תום הלב להנחות את עצמו בדברי השופט אלון (כתוארו אז) בע"א 147/77:

     "לדעתי צריך שדרכי השמוש בעקרון תום הלב יקבעו בזהירות מירבית, לא בדרך הכללת כללים מראש אלא מן הפרט אל הפרט, עד אשר בבוא הזמן יתגבשו, אולי מספר הנחיות וכללים באופן שימושו של עקרון זה. שאם אין אתה עושה כן, יבולע ליציבות המשפטית ואין אדם - אף תם לב - יודע תום לב מהו ועד היכן הוא מגיע"
     (ר' ע"א 48/77 רוט נ' ישופה בניה בע"מ פד"י לג (1) 617, 629 דינים עליון בעמ' 10).

     בע"א 391/80 קובע השופט אלון (כתוארו אז):

     "וזהירות מירבית זו רובצת היא לפתחה של הרשות השופטת אשר לה מסרה רשות המחוקקת למלא תוכן ולקבוע כללים וסייגים למכשיר רב עצמה - ומתוך כך גם רב אחריות - זה של עקרון תום הלב".
(ר' ע"א 391/80 לסרסון נ' שכון עובדים פד"י לח (2) 237 ודינים עליון עמ' 18).

השופט אלון (כתוארו אז) הציע שלא לקבוע הגדרה כוללנית ומחייבת למושג "פעולה משפטית" שנזכר גם בסעיף 61 (ב) הנ"ל.

     "מוטב שמושג זה יתבאר בדרך ההליכה מן הפרט אל הפרט, היינו על ידי פתרונה של כל שאלה מסויימת העומדת בפנינו לגופה של שאלה זו, כשמתוך הפתרונות לפרטים השונים תעלה בידינו, כך יש לקוות, במשך הזמן, הגדרה כללית ומחייבת"
(ר' ע"א 166/77 דדון נ' אברהם פד"י לג (3) 365 ודינים עליון בעמ' 4).
     
     שרשבסקי קובע בספרו, כי החיובים של הבעל כלפי אשתו לרבות חובת המזונות הם חיובים שמקורם בדין ולא בהסכם ו"הם קיימים בתוקף אקט הנישואין... דהיינו עצם אקט הנישואין הוא היוצר את החיובים והזכויות ואין אלה תלויים לשם תקפם בכל הסכם בין הצדדים" (ר' שרשבסקי, שם, בעמ' 97), אך ראה גם את דבריו של השופט אלון שהובאו לעיל, כי החיוב למרות שהוא מן הדין, הוא בעל אופי חוזי (ע"א 32/81).

18.     עפ"י ההלכה שנפסקה בע"א 32/81 הנ"ל, חיוב במזונות והגשת תביעה למזונות היא בגדר פעולה משפטית שסעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), חל עליה.

     עפ"י ההלכה הפסוקה הוחלה חובת תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) גם על חיובים שמקורם בדין.

     בע"א 815/81 כליפא נ' שאול, פד"י לו (3) 78, נקבע כי גם הגשת תובענה בנסיבות מסויימות עשויה להחשב כפעולה שלא בדרך מקובלת ובתום לב, אפילו היתה זכות לכך וזאת ע"ס סעיפים 39 ו- 61 (ב) לחוק החוזים חלק כללי (ר' דינים עליון בעמ' 5).

     לכן החלת חובת תום הלב עפ"י סעיפים 39 ו- 61 (ב) הנ"ל, על תביעת מזונות יכולה להחשב כ"דבר המתאים לענין" עפ"י סעיף 61 (ב) הנ"ל.

19.     הקשר בין פסיקת מזונות או שלילת מזונות לתום לב נקבע בפסקי דין נוספים. בע"א 468/84 קוטלר נ' קוטלר, דינים עליון, עמ' 3, נקבע כי "דרישת תשלום המזונות בנסיבות המוכחות... אינה מתיישבת עם חובת ההגינות ותום הלב".
     בתמ"א (ת"א) 5534/92 לוי נ' לוי, דינים מחוזי, דחתה השופטת ס. רוטלוי, על בסיס של העדר תום לב, את טענת הבעל כי הוא פטור ממזונות אשתו בגין בגידותיה, הואיל ואף הוא קיים יחסים עם אישה אחרת.

     בפסק הדין שניתן בע"א 4590/92 כהנא נ' כהנא, דינים עליון, קבע בית המשפט העליון מפי הנשיא שמגר:

          "הצדק איננו סובל שיהא תובע נפטר ממזונות אשתו החוקית
בטענה שהוא כהן והתורה אוסרת עליו לקיים חיי אישות עם
גרושה, תוך שהוא בו זמנית מקיים יחסים אינטימיים עם אישה
אחרת כנגד דין תורה (שהוא כל כך דבק בו בבואו לפטור את
עצמו ממזונות אשתו החוקית). בנסיבות כאלה, אין לי הגדרה
אחרת להתנהגותו של הנתבע אלא שהוא בבחינת "טובל ושרץ
בידו" (רש"י, איכה ג', מ"א - על-פי תלמוד בבלי תענית: ט"ז,
א')".

     פסקי הדין הנ"ל ניתנו למרות שעל פי הדין הדתי העברי, החל על מזונות הצדדים, הייתה חובה לשלם מזונות בפרשת קוטלר הנ"ל ולשלול מזונות בפרשת לוי וכהנא הנ"ל.
     לפיכך, יש לבדוק האם תביעת האשה למזונותיה בנסיבות המקרה, היא תביעה שהוגשה בתום לב?

20.     כאשר לנגד עיני הנחיותיהם של השופטים אלון (כתוארו אז) ברק (כתוארו אז) והמשנה לנשיא מ. בן פורת, שהובאו לעיל, אני קובע כי הואיל ותביעת המזונות של האשה נגועה בחוסר תום לב בסיסי, כפי שתואר לעיל, עלי להמנע מלאכוף את החיוב על הנתבע בהיות התביעה בלתי צודקת, עפ"י הוראות סעיף 3 (4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א - 1970.      

     ההסדר אותו קבע המחוקק כהסדר צודק בענין המזונות (לגבי מי שאין לו דין אישי), נקבע בסעיף 5 (2) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט - 1959 (להלן: חוק המזונות) לפיו "אין אדם חייב לספק מזונות לבן משפחה... אלא במידה שנתקיימו שלוש אלה:

(1)      יש בידו לעשות כן לאחר סיפוק הצרכים של עצמו...

(2)      אותו בן משפחה, על אף מאמציו, אינו יכול לספק צרכיו מעבודה מנכסיו או ממקור אחר;

(3)      ... "     
     
     למרות שסעיף 5 לחוק המזונות אינו חל על הצדדים, הואיל ולהם יש דין אישי (לפי הוראות סעיף 2 (א) לחוק המזונות), יש בהוראה זו לשמש אמת מידה להעדר תום לב, כאשר האשה יכולה לספק את צרכיה מעבודתה והיא נמנעת מלעשות זאת, בנסיבות המקרה שלפנינו.

     סעיף 5 (2) לחוק המזונות משלים בענין זה את הוראות סעיף 2 א' לחוק המזונות הקובע:

     "על אף האמור בחוק שיווי זכויות האשה, התשי"א - 1951 בקביעת מידת המזונות שאדם חייב לספק לבן זוגו רשאי בית המשפט להתחשב בהכנסותיו של בן הזוג מעבודה ומנכסים ואם ראה לנכון - גם מכל מקור אחר".

     (לגבי שמוש במבחנים של סעיף 3 א' לחוק המזונות לגבי מי שיש לו דין אישי, ר' ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449, דינים עליון, עמ' 9).

21.     אני סבור כי הואיל והאישה מסרבת להתגרש למרות שהיא הגישה תביעת גירושין ולמרות שבית הדין הרבני קיבל את תביעתה וקבע כי על הצדדים להתגרש מיידית (ובכך בעצם דחה את טענתה, כי יש להסדיר קודם את תביעת המזונות ותביעת הנתבע בעניין הרכוש).
     לפיכך דרישתה לחייב את הנתבע במזונותיה, היא דרישה חסרת תום לב ונוגדת את תקנת הציבור, במיוחד כאשר הנתבע לא רק שהסכים להתגרש אלא אף הגיש לבית הדין תביעת גירושין.

     יתר על כן, האישה הודיעה הן לבית הדין והן לבית המשפט כי היא תתגרש לאחר שיוכרעו התביעות המתבררות בבית המשפט לענייני משפחה (מזונות, משמורת ורכוש).
     מכאן שהיא תתגרש מיד לאחר מתן פסקי הדין, בתביעות המתבררות בפני (שכולם ניתנו היום) וכידוע לאחר סידור הגט אין הנתבע חייב במזונות גרושתו.

22.     כמו כן אני רואה בהימנעות האישה מלצאת לעבודה במשרה מלאה ובמקצועה, כאשר יש לה כישורים והיא בעלת מקצוע גם כאשר הילד הלך לגן וכיום שני הילדים לומדים בבית-ספר, התנהגות שלא בתום לב ולפיכך אפסוק לאישה רק את ההפרש שבין צרכיה לבין מה שביכולתה להרוויח.

     במקרה שלפנינו מדובר באישה צעירה בת 44 וחצי כיום, בעלת מקצוע של הנהלת חשבונות ושעבדה לפני כן, כך שאין כל סיבה שהיא לא תצא לעבודה, במיוחד כאשר ילדיה נמצאים בבית-ספר ויש להחיל לגביה את ההלכות הנ"ל.
     אני סבור שהאישה צריכה לצאת לעבוד והיא יכולה להשתכר לפחות 2,500 ₪ בחודש, וזהו הסכום שהיא זקוקה לו למזונותיה והוא אף מהווה את חלקה בהוצאות המשפחה כשהיא עבדה.
     בדיון שהתקיים ביום 23.2.02 בעניין המזונות הזמניים, הודיעה התובעת 1 כי היא תצא לעבוד אם הנתבע יחוייב בתשלום עבור המועדונית ולפיכך הנתבע לא חוייב במזונותיה - הודעתה זאת מחייבת אתה גם כיום.

23.     כאמור לעיל, הכנסתו של הנתבע מסתכמת בסך של 5,000 ₪ לחודש. מתוך סכום זה עליו לספק את צרכיו הוא ואת מזונותיהם של שני ילדיו הקטינים.

     על-פי ההלכה שנפסקה ע"י השופט שמגר (כתוארו אז) בע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס, פ"ד לב (4) 529:

     "פרט לנסיבות יוצאות דופן, שאין צורך לפרטן כאן, יש זיקה ישירה בין כושר ההשתכרות של פלוני לבין גובה הסכום אותו ניתן לקצוב למזונותיהם של הזכאים לכך".

     השופט קיסטר קבע בע"א 456/70 אלכסנדר נ' אלכסנדר, פ"ד כו (1) 735, 742:

     "המשיב זכאי לכך שמהכנסותיו יישאר מה שדרוש למחייתו" "אם יתברר שלבעל לא יישאר מינימום הדרוש לקיומו... הרי מן הדין יהא להקטין את המזונות למפרע".
     (ר' גם ע"א 542/86 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג (1) 169, 170 ורע"א 4905/98 גמזו נ' ישעיהו, פ"ד נה (3) 36).

     אני סבור שיש להשאיר לנתבע לקיומו סכום של 3,000 ₪ בחודש (יש לזכור כי מסכום זה עליו לדאוג לעצמו גם למדור).
     כמו כן חובת הנתבע לזון את ילדיו הקטינים קודמת לחובתו לזון את אשתו - תובעת 1, במיוחד כאשר יש לה מקצוע וכושר השתכרות כאמור לעיל.

24.     לפיכך משלושת הנימוקים הנ"ל (הגשת תביעת גירושין שנתקבלה, יכולתה לעבוד ולהשתכר והשארת סכום לנתבע למחייתו), אני דוחה את תביעת המזונות של התובעת 1.

מזונות הילדים
25.     התובעים טענו בכתב התביעה כי צרכיו של הקטין הם בסך של 2,040 ₪ בחודש, כולל הוצאות רפואיות בסך 100 ₪ בחודש ושל הקטינה הם בסך של 2,840 ₪ בחודש כולל מעון בסך 1,100 ₪ בחודש וטיטולים ותרופות בסך 400 ₪ בחודש.

26.     בהחלטה למזונות זמניים ביום 6.3.00 חייבתי את הנתבע לשלם עבור מזונותיו של כל אחד מהילדים סך של 1,000 ₪ בחודש ובגין עלות הגן של הקטינה בסך 630 ₪ בחודש ועבור מועדונית 800 ₪ בחודש. הנושא של מועדונית לא נזכר כלל בכתב התביעה, לפיכך הבהרתי שהתשלום עבור המועדונית הוא בגין דמי טיפול, שאף הם לא נתבעו בכתב התביעה.
     יש לזכור כי הנתבע לא חוייב במזונות האישה, הואיל והוא חוייב בתשלום עבור המועדונית.
     התובעים לא הביאו כל מסמך בגין המועדונית, ואף לא חזרו על כך בסיכומיהם.

27.     אני מעריך את צרכיו של כל אחד מהילדים בסך של 1,000 ₪ בחודש, כאשר סכום זה אינו כולל את קצבת הילדים (שנועדה אף היא לצרכיהם), את ההוצאות הרפואיות החריגות בגינן, את עלות הגן של הקטינה עד כניסתה לגן חובה בסך 630 ₪ בחודש.

28.     לפיכך אני מחייב את הנתבע לשלם לידי אם הקטינים, בגין מזונותיו של כל אחד מהקטינים, סך של 1,000 ש"ח בחודש וכן עבור מחצית מכל הוצאה רפואית שאינה מכוסה ע"י קופת חולים לאחר שהצורך לכך נקבע עפ"י אישור רפואי (להלן: סכום המזונות).

29.     אני מחייב את הנתבע לשלם עבור הגן של הקטינה את הסכום הממשי ששולם עבור הגן עד מכסימום של 630 ₪ בחודש וזאת החל מיום הגשת התביעה 14.12.99 ועד כניסתה לגן חובה ואף סכום זה יתווסף לסכום המזונות.

30.     סכום המזונות בגין כל אחד מהקטינים ישולם לידי אם הקטינים לא יאוחר מ - 14 לכל חודש החל מיום 14.12.99 ואילך, עד למלאות לכל קטין 18 שנה או עד סיום לימודיו בבית ספר על יסודי, עפ"י המאוחר מבין השניים.

31.     בעת שירותו של כל קטין בשירות חובה בצה"ל, יהיה סכום המזונות שעל הנתבע לשלם לאם הקטין עבורו, בסך 333 ש"ח בחודש.

32.     סכום המזונות יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן ויתעדכן מדי שלושה חודשים, ללא הפרשים רטרואקטיבים, כאשר המדד הבסיסי הוא המדד שפורסם ביום 15.2.00.

33.     סכום המזונות או חלקו שלא ישולם במועדו, ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שנועד לתשלום ועד למועד התשלום בפועל.

34.     קצבת הילדים מטעם המוסד לביטוח לאומי, תשולם לאשה ותהיה בנוסף לסכום המזונות הנ"ל.

35.     הנתבע רשאי לקזז מסכום המזונות שחוייב בגין התקופה 14.12.99 עד 13.6.02 את הסכומים ששילם עבור המזונות בתקופה זו, אולם במידה והוא שילם סכום גבוה יותר הוא לא יהיה זכאי לקזז את ההפרש בין מה ששילם לבין מה שהיה צריך לשלם מיום 14.12.99 ועד 13.6.02 ואף לא לדרוש או לתבוע את השבתו של ההפרש הנ"ל (בכך אני מסתמך על ע"א 125/86 סימונוב נ' סימונוב, דינים עליון; ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו (3) 449; ע"א 403/85 רוט נ' רוט, פ"ד מה (1) 835; ע"א 4322/90 אדלשטיין נ' אדלשטיין, פ"ד מ"ו (1) 289).

36.     הנתבע ישלם לתובעת 1 שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ ועוד מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תום לב דיוני

  2. תום לב בפשיטת רגל

  3. תום לב בדיני שטרות

  4. תום לב בהליכי פש''ר

  5. ניהול מו''מ בתום לב

  6. תום לב בהוצאה לפועל

  7. תום הלב בחוזה שכירות

  8. חובת תום הלב של הבנק

  9. פיטורים בחוסר תום לב

  10. תום לב בעסקאות נוגדות

  11. התיישנות בחוסר תום לב

  12. הסתבכות בחובות בתום לב

  13. חוסר תום לב בפשיטת רגל

  14. הגשת תביעה בחוסר תום לב

  15. כתב תביעה הטעיה תום הלב

  16. תום לב בסטייה מהיתר בנייה

  17. תום לב בבקשה לכינוס נכסים

  18. עקרון תום הלב במשפט העבודה

  19. חוסר תום לב של חברת הביטוח

  20. תום לב בהתיישנות תביעת ביטוח

  21. שלילת מזונות בגין חוסר תום לב

  22. תום לב אובייקטיבי בדיני שטרות

  23. תום לב של הקונה בעסקת מקרקעין

  24. הגנת תום הלב בחוק הגנת הפרטיות

  25. פרשנות הסכם על פי עקרון תום הלב

  26. תיק ההוצאה לפועל נפתח שלא בתום לב

  27. תום לב בפירוק שיתוף בין בני זוג

  28. פיצויים בגין הפרת תום לב במו''מ

  29. דרישת תום לב באישור תביעה נגזרת

  30. חובת תום לב מוגברת של רשות ציבורית

  31. טענת חוסר תום לב חמור באי גילוי מידע

  32. ביטול זכיה במכרז למרות טעות בתום לב

  33. זכאות לדמי תיווך מכוח עקרון תום הלב

  34. חובה מוגברת של תום לב של רשות ציבורית

  35. התיישנות: ניהול מו"מ תוך משיכת זמן בחוסר תום לב

  36. לטענת החייב חובותיו נוצרו בתום לב בשל כשלון עסקי

  37. הפרת חובת תום לב במשא ומתן לקראת כריתת עסקת רכישת מניות

  38. נטען כי הבנק נקט בהליכי מימוש המשכנתא בהוצל"פ שלא בתום לב

  39. זכותו של מי גוברת ? הבעלים ממנו נגזלה המכונית, לבין מי שרכש אותה, לטענתו, בתום לב ובתמורה

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון