שינוי צוואה הדדית

בעוד התובעת מבקשת את קיום צוואתו האחרונה של המנוח, מבקשים הנתבעים לקיים צוואה קודמת של המנוח.

ההלכה המשפטית השוררת לגבי זכותו של מצווה לשנות את צוואתו (ועד שלא יקבע אחרת גם צוואה משותפת הדדית), מצאה ביטוי בדברי כב' הנשיא בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ. האפוטרופוס הכללי, פ"ד נ"ג 2 817, סעיף 8:

במתח הפנימי שבין "הגוף"'(הטקסט של הצוואה) לבין "הנשמה" (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה : האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה.

אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על פי הצוואה, או של כל אדם אחר (ראו ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, (7), בע"מ 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, (8) בע"מ 85; ע"א 1212/91 הנ"ל, בעמ' 722). אכן, המצווה רשאי לשנות בכל עת את צוואתו. התחייבות (בחוזה או בצוואה עצמה) שלא לשנותה אינה תופסת (סעיף 27 לחוק הירושה). מטרת דין הצוואה בכלל - ודיני פרשנות הצוואה בפרט - הוא להגשים את רצונו ("אומד דעתו") של המצווה .

להלן פסק דין בנושא שינוי צוואה הדדית:

פסק - דין

העובדות

1.     המנוח יליד התאריך 25.11.1920, נפטר ביום 14.6.01 והותיר אחריו שארים הרלבנטיים לפסק דין זה כדלהלן:

     א.     שלושת בניו הבגירים, אליקום חנן ודורון אשר נולדו מנישואיו לגב' יוספינה
          X ז"ל, ממנה התאלמן המנוח בתאריך 29.7.94.

     ב.     הגב' רות גמליאל (התובעת) אשר חיה עם המנוח חיי משפחה במשק בית
          משותף משנת 1994, ועד ליום פטירתו (ואשר נישאה לטענתה למנוח בתאריך
          15.2.96 בנישואים אזרחיים בקפריסין).

     ג.     בתו הקטינה של המנוח, דנה אור X (להלן: הבת דנה) אשר נולדה למנוח
          ולתובעת בתאריך 26.10.98.

     ד.     שלושה נכדים קטינים, לילך, איתי ושובל X, ילדיו של חנן, אחד מבניו של
          המנוח (להלן: הנכדים).

2.     בצוואתו האחרונה של המנוח, אותה ערך המנוח בתאריך 26.8.98 בפני
     נוטריון, ציוה המנוח לתובעת גב' רות גמליאל את כל עזבונו למעט זכויותיו (1/8)
     בחלקה 169 בגוש 6407 שעליה ניצב בית מגוריו של המנוח בהוד השרון,
     אותו ציוה המנוח בסעיף 6 לצוואתו לשלושת נכדיו בחלקים שווים.

3.     בטרם וחלפו שנתיים ימים ממועד עריכת הצוואה, העביר המנוח בחייו במתנה את
     אותן זכויות שציוה בסעיף 6 לצוואתו האחרונה לנכדים לשמה של הבת התינוקת דנה שנולדה חודשיים לאחר עריכת הצוואה, והזכויות נרשמו בתאריך 4.1.00 על שמה בלשכת רישום המקרקעין.
     כתוצאה מהאמור לא נכללה עוד החלקה שהיתה מיועדת על פי הצוואה לנכדים בין נכסי עזבונו של המנוח ביום פטירתו מאחר ונרשמה עוד קודם לכן ע"ש הבת דנה.

4.     בעוד התובעת מבקשת את קיום צוואתו האחרונה של המנוח, מבקשים הנתבעים לקיים צוואה קודמת של המנוח.
     בתאריך 27.5.90, ערכו המנוח ואשתו הראשונה צוואות הדדיות, כל אחד מבני הזוג הוריש בצוואתו את מלוא רכושו לבן הזוג האחר והורה כי היה ובן הזוג האחר ילך לעולמו לפני המוריש, יעבור אותו רכוש לשלושת בני הצדדים (הנתבעים) במקום לבן הזוג שנפטר לפני המוריש.

5.     א.     בעת עריכת הצוואות ההדדיות בשנת 1990 היו המנוח ורעייתו הראשונה
          הבעלים של חלקה 169 בגוש 6407, בשלמותה ועליה ניצב בית מגוריהם
          (להלן: החלקה).

     ב.     בשנת 1993 העבירו המנוח ורעיתו הראשונה לכל אחד מילדיהם, הנתבעים
          3,2,1, ¼ מהחלקה האמורה, והותירו לעצמם את ¼ החלקה שעליו ניצב
          ביתם (ואזי היתה בבעלות כל אחד מהם 1/8 החלקה).

     ג.     משנפטרה הרעיה המנוחה הגב' יוספינה X בתאריך 29.7.94 ירש אותה
          המנוח מכח הצוואה ההדדית, והפך להיות בעל ¼ מהחלקה.

     ד.     בחודש יוני 1996 העביר המנוח מחצית מזכויותיו בחלקה, לאשתו השניה
          התובעת, ונותר שוב בעל 1/8 מהחלקה (כלומר, מחצית החלקה שעליה ניצב
          בית המגורים).

     ה.     את 1/8 החלקה שנותרה בידיו העביר כאמור המנוח לשמה של הבת דנה
          בתאריך 4.1.00, תוך שהוא מבטיח בהסכם המתנה, את זכות מגוריו בביתו
          עד אחרית ימיו.

6.     א.     בישיבת קדם המשפט הגיעו הצדדים לידי הסכמה דיונית לפיה יגישו
          לביהמ"ש סיכומים בכתב בהסתמך על העובדות המוסכמות שגובשו מתוך
          כתבי הטענות ובהסתמך על כל המסמכים שצורפו ע"י הצדדים לכתבי
          טענותיהם.

     ב.     הנכדים הקטינים לילך, איתי ושובל X ביקשו באמצעות אביהם מר חנן
          X להצטרף להליך, מהיותם יורשים על פי סעיף 6 לצוואה, והצטרפותם
          הותרה בהחלטה מיום 17.1.02.
          ההסכם הדיוני האמור הוחל גם על הנכדים והותרה להם הגשת סיכומים
          בכתב מטעמם.

הדיון המשפטי

7.     ההתנגדות לקיום צוואתו האחרונה של המנוח הושתתה בכתב ההתנגדות בתמצית, על שלוש טענות משפטיות כדלהלן:

     א.     אין לקיים את הצוואה האחרונה כיוון שיש בהוראותיה משום פגיעה
          ב"אינטרס ההסתמכות" הלגיטימי והראוי להגנה של אם הנתבעים המנוחה,
          אשר ערכה צוואה משותפת והדדית עם המנוח.

     ב.     בצוואה ההדדית נקבע משטר של "יורש אחר יורש" ולפיכך לא רשאי היה
          המנוח לצוות רכוש שקיבל בירושה מרעיתו המנוחה לאחרים, ולגרוע בכך
          מחלקם של המתנגדים שהינם בגדר היורש השני.
          (וראה סעיף 42 (ב') לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 (להלן: החוק).

     ג.     אין לקיים את הצוואה האחרונה של המנוח משום שיש בה עשיית עושר ולא
          במשפט ופגיעה באינטרס ההסתמכות של בניו המתנגדים, אשר עבדו במרוצת
          השנים בעיסקו בתמורה זעומה עקב מצג מצידו כי יירשו את כל נכסיו,
          בהתאם לאמור בצוואות ההדדיות שהוצגו בפניהם.

8.     לא מצאתי כל ממש בטענות ההתנגדות המפורטות בסעיפים 7 (ב') (ג') דלעיל, ואדון בהן תחילה.

טענת "יורש אחר יורש"

     א.     בסעיפים 6,5 לצוואה ההדדית שערכה המנוחה יוספינה X ז"ל נכתב
          כדלהלן:

X
9.     א.     בסעיף 41 (א') לחוק נקבע כדלהלן:

          (א)     " המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה
               הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול
               לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של
               המוריש ".

     ב.     בסעיפים 42 (א') (ב') לחוק נקבע כדלהלן:

     42.     (א)     " המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה
               הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע
               המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר ".

          (ב)     " הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא
               במה      ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני
               על ידי צוואה ".

10.     א.     משהותנתה הורשת האם המנוחה לשלושת בניה "במקרה של פטירת בעלי
          לפני", ענין לנו בהסדר מובהק של "יורש במקום יורש" כאמור בסעיף 41 (א')
          לחוק ולא בהסדר של "יורש אחר יורש", כאמור בסעיף 42 לחוק.

     ב.     בהסדר של "יורש אחר יורש" הצוואה קובעת כי היורש הוא פלוני ובמותו של
          היורש יירש אותו אלמוני.
          המוריש מוסיף במקרה שכזה לשלוט במידה מסוימת בנכסיו גם לאחר מותו,
          וקובע מי יירש את מה שיותיר אחריו היורש הראשון מתוך הירושה.

     ג.     בהסדר של יורש במקום יורש, צופה המוריש מצב דברים שבו פלוני לא יוכל
          לרשת אותו מסיבה כלשהיא, וכדי לא ליצור מצב של העדר יורש הוא קובע
          יורש נוסף אשר יירש את העזבון רק במקרה והיורש הראשון לא יוכל לעשות
          כן.
          על היורש הראשון לא חלה על פי החוק במקרה שכזה כל מגבלה שהיא, והוא
          רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, לרבות הורשתו לכל מי שיחפוץ.

     ד.     אילו קבעה אם המתנגדים בצוואתה כי היא מורישה את רכושה לבעלה,
          ולאחר מותו לילדיה, רשאי היה עדיין המנוח לעשות במה שקיבל כבתוך שלו,
          לרבות מתן מתנות מתוך מה שקיבל בירושה, אולם נאסר היה עליו לגרוע ע"י
          עריכת צוואה מזכותם של בניו ביתרת עזבון אמם.

     ה.     בעניננו אין המתנגדים מגיעים על פי הצוואה ההדדית שערכה אמם לדרגה
          של "יורשיה" באשר התנאי היחיד לפיו עשויים היו להפוך ליורשיה, דהיינו
          פטירת בעלה לפניה, מעולם לא התקיים.
          בנסיבות שכאלה, אין למתנגדים כל "מעמד" או סיטואציה המוגנים על פי
          החוק, ולפיכך אין כל הגבלה על זכותו ויכולתו של המנוח להוריש את העזבון
          שקיבל או מה שהשתייר ממנו לזולתו, ככל שיחפוץ.

אינטרס ההסתמכות של היורשים, וטענת עשיית עושר ולא במשפט

11.     א.     טענת המתנגדים לפיה יהיה בקיום צוואתו האחרונה של המנוח משום פגיעה
          באינטרס ההסתמכות שלהם, עקב עבודתם בעיסקו של המנוח בהסתמך
          כביכול על הוראות הצוואה ההדדית עומדת בניגוד להוראות החוק
          המפורשות ובניגוד להלכה המשפטית שהמתנגדים עצמם מצאו לנכון לצטטה
          בסעיף 3 לכתב ההתנגדות.
          הטענה בדבר "עשיית עושר ולא במשפט" בהקשר זה, אינה מעלה ואינה
          מורידה ככל הנוגע להחלטה בדבר קיום הצוואה.

     ב.     אילו התחייב המנוח בפני בניו המתנגדים לצוות להם את רכושו, כתמורה
          לעבודתם בשירותו, כטענתם, בין בתמורה לעבודתם ובין כמתנה, היתה
          התחייבותו בטלה מכח הוראות סעיף 8 לחוק, האומר כדלהלן:

          8.     "עסקאות בירושה עתידה"

               (א)     " הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של
                    אותו אדם - בטלים ".

               (ב)     " מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של
                    הנותן, אינה בת תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק
                    זה ".

     ג.     אילו התחייב המנוח בפני בניו המתנגדים שלא לשנות את הוראות הצוואה
          ההדדית, היתה התחייבותו בטלה מכח הוראות סעיף 27 (א') לחוק האומר
          כדלהלן:

          27.     "חופש לצוות"

               (א)     " התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות
                    אחת מאלה - אינה תופסת ".

     ד.     בע"א 4402/98, יצחק מלמד נ' אשכנזי סלומון, דינים עליון כרך נ"ז 214
          (להלן: פרשת מלמד) נאמרו ע"י כב' הנשיא א. ברק (סעיף 8 לפסק הדין),
          הדברים דלהלן:
          " בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (ראו ע"א 245/85
          אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג (1) 772, 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, פ"ד
          מה (2) 81, 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח (3) 705; ע"א
          1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי (טרם פורסם). גם בצוואה
          המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים ".

     ה.     ככל הנוגע ליורשים, אין למעשה כל הבדל שהוא בין צוואה רגילה לבין צוואה
          הדדית.
          בשני המקרים לא קמה למי שהיו יורשים לו קוימה צוואה קודמת של נפטר,
          זכות מוקנית לתוכן צוואתו הבאה והאחרונה.
          האינטרס שעליו יש להגן במסגרת הצוואה, הוא רצונו האחרון של המצווה.
          דיני עשיית עושר ולא במשפט, יכול שיהוו בסיס להתדיינות בין תובע או
          נתבע כלשהו לבין עזבונו של נפטר, אך אין בהם כדי לפגוע בכשרות הצוואה
          או להשפיע על השיקולים במסגרת בקשה לצו קיום הצוואה.

אינטרס ההסתמכות של המוריש האחר, בצוואה הדדית

12.     א.     נותרנו לפיכך עם טענתם של המתנגדים כי בקיום צוואתו האחרונה של
          המנוח יהיה משום פגיעה בלתי מוצדקת ב"אינטרס ההסתמכות" של אם
          הנתבעים המנוחה, אשר ערכה צוואה הדדית ומשותפת עם המנוח, וציפתה כי
          אם תלך לבית עולמה לפני בעלה, יוריש בעלה את כלל הרכוש שיהיה לו בעת
          פטירתו לילדיהם המשותפים של הצדדים, כפי שנכתב בצוואתו שנערכה בו
          זמנית עם צוואתה.

     ב.     בפסק הדין בפרשת מלמד נאמרו ע"י כב' הנשיא א. ברק לענין זה בסעיפים
          9,8 לפסק הדין הדברים דלהלן, אשר מפאת חשיבותם הרבה לעניננו יובאו
          בזאת כמעט בשלמותם:

          8.     " בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות עליו ראוי לכאורה
               להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה
               רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה . . .
               גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של
               היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של
               המוריש האחר.
               מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת
               והדדית עניין לנו בגמירת דעת של שני מצווים הפועלים במשותף
               ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד
               בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו
               המשותפת וההדדית? .....
               " באימרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל
               אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין
               מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" (ע"א
               576/72 הנ"ל, בעמ' 380). תוצאה זו קשה היא.

               במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות:
               עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים, הופך
               המצווה השני לנאמן.
               יתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול
               הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראת סעיף 39
               לחוק החוזים (חלק כללי), תשל "ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית
               (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק
               כללי) ".

          9.      " סברנו כי שאלות אלה ואחרות מצדיקות דיון בפנינו. דא עקא, כי עיון
               נוסף בצוואה שנערכה בין הצדדים מגלה כי המקרה שלפנינו אינו
               מצדיק דיון זה. כוונתי הינה להוראת סעיף 5 לצוואה - המופיעה
               בניסוח זהה בשתי הצוואות (זו של ויקטוריה מלמד וזו של ישראל
               מלמד) - הקובעת לאמור:

               "הנני קובעת במפורש כי אני רשאית בכל עת שארצה, לבטל ו/או
               לשנות את צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני. כל שינוי כזה
               יהיה מחייב במידה וייעשה בכתב ובנוכחות עדים כנדרש עפ"י דין."

               הוראה זו קובעת במפורש כי כל מצווה שומר לעצמו את הכוח לבטל או
               לשנות בכל עת את צוואתו. דומה שהדיבור "בכל עת" משתרע על פרק
               הזמן שמעת עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה, ואין הוא מוגבל אך
               ל"עת" אשר ממועד עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה המשותף
               וההדדי. נמצא כי, כנגד אינטרס ההסתמכות המצוי לכאורה בידי מצווה
               בצוואה משותפת והדדית ביחסיו עם המצווה האחר, באה הודעה
               מפורשת בצוואה לפיה חרף ההדדיות נשמר כוח השינוי.
               לדעתי, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי בצוואה משותפת והדדית יש
               להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים - שאלה, שכאמור,
               מבקש אני להשאירה בצריך עיון - הגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה
               במקום שהמצווים צפו את האפשרות של ביטול הצוואה או שינוייה,
               ונקטו בצעדים מתאימים, בגדרי הצוואה, כדי להסדיר ענין זה ".
               (ההדגשות שלי י.כ.)

13.     בצוואות ההדדיות שערכו הוריהם המנוחים של המתנגדים, אין מופיע סעיף מפורש לפיו שומר כל אחד מהם את הכוח לבטל או לשנות בכל עת את צוואתו כבפרשת מלמד, ולפיכך טוענים המתנגדים כי יש להחיל על ענינם את ההגנה על "אינטרס ההסתמכות" של אמם המנוחה, ולקבוע כי אביהם המנוח לא רשאי היה לחזור בו מצוואתו ההדדית, ולפיכך יש לפסול את צוואתו האחרונה ולקיים את הצוואה ההדדית שערך עם אמם.

14.     א.     השאלה אם יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים הושארה
          מפורשות בפסה"ד בפרשת מלמד בצריך עיון, ולא הוכרעה.
          התוצאה מהאמור הינה כי ההלכה המשפטית בענין זה לא שונתה בפסה"ד
          בענין מלמד, ויש להכריע בנושא על פי ההלכה הקיימת.

     ב.     חוק הירושה אינו קובע כל הסדר מיוחד באשר לצוואה משותפת והדדית
          והתוצאה על פי הפסיקה הינה כי הדינים החלים על צוואה הדדית הינם      זהים לדינים החלים על כלל הצוואות.
          ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז (2) 373, ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד
          ל (1) 749, ע"א 290/78 וינשנקר נ' אידלמן, פ"ד לד (1) 122, ע"א 510/90
          כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה (2) 221 ת"א (ת"א) 2150/74 נדבי נ' נדבי,
          פ"מ תשל"ז (1) 309, ת"א (י-ם) 844/94 שרון נ' יורש (לא פורסם), שילה,
          פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965 325 (1992).

     ג.     מהיות הדין החל על צוואה הדדית זהה לדין החל על צוואות אחרות, המצב
          המשפטי הנוכחי הינו כי: " כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד
          ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות האחד
          לטובת רעהו " (דברי כב' השופט קיסטר בע.א. 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד
          כ"ז (2) 373).
          כב' הנשיא הביע אמנם דעתו כי "תוצאה זו קשה היא", אולם באמירה זו אין
          לראות משום שינוי ההלכה כפי שסבורים בשגגה המתנגדים, אלא הבעת
          תחושת כב' ביהמ"ש העליון במישור הערכי והמוסרי, אשר טרם מצאה
          משעול בפרשנות משפטית מחייבת וטרם נמזגה לכלל שינוי הלכה.

15.     ההלכה המשפטית השוררת לגבי זכותו של מצווה לשנות את צוואתו (ועד שלא יקבע אחרת גם צוואה משותפת הדדית), מצאה ביטוי בדברי כב' הנשיא בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ. האפוטרופוס הכללי, פ"ד נ"ג 2 817, סעיף 8:

     " במתח הפנימי שבין "הגוף"'(הטקסט של הצוואה) לבין "הנשמה" (אומד דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל"נשמה". הטעם לכך הוא זה : האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על פי הצוואה, או של כל אדם אחר (ראו ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, (7), בע"מ 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, (8) בע"מ 85; ע"א 1212/91 הנ"ל, בעמ' 722). אכן, המצווה רשאי לשנות בכל עת את צוואתו. התחייבות (בחוזה או בצוואה עצמה) שלא לשנותה אינה תופסת (סעיף 27 לחוק הירושה). מטרת דין הצוואה בכלל - ודיני פרשנות הצוואה בפרט - הוא להגשים את רצונו ("אומד דעתו") של המצווה ".

16.     בעניננו לא נוצר "מתח פנימי" ולא קמה כל סתירה בין לשון צוואתו האחרונה של המנוח לבין "אומד דעתו".
     צוואתו האחרונה של המנוח בה הוריש את כל רכושו וזכויותיו לאשה אשר עימה חי בשנות חייו האחרונות ולשלושה מנכדיו נערכה בפני נוטריון.
     בכתב ההתנגדות לא הועלו טענות כלשהן המטילות ספק בכשרותו של המנוח לצוות, או מציבות סימן שאלה הנוגע באומד דעתו בעת שציוה את אשר ציוה.
     כל שנטען הוא כי בצוואתו האחרונה שינה המנוח את הוראות הצוואה הקודמת לה, אשר היתה צוואה הדדית, וכי בכך יש משום פגיעה ב"אינטרס ההסתמכות" של המורישה האחרת.

17.     החופש שניתן למוריש לשנות את צוואתו בכל עת הינו אחד מכללי היסוד המהותיים ביותר בחוק הירושה הישראלי.
     החוק אסר מפורשות עריכת הסכם בדבר ירושתו של אדם, וקבע כי הסכם שכזה בטל הוא (סעיף 8 לחוק).
     החוק קבע כי התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה אינה תופסת וכי הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה (סעיף 27 לחוק).
     צוואה הדדית ומשותפת דומה אמנם לחוזה וכמו בחוזה קיים בה ענין של גמירות דעת הצדדים, אולם משאסר המחוקק מפורשות יצירת הגבלה חוזית כלשהיא על זכות המצווה לשנות את הצוואה, על שום מה תכפה הגבלה שכזו ע"י ביהמ"ש במקרה של התחייבות " מעין - חוזית" במסגרת צוואה הדדית?

18.     חוק יסוד כבוד האדם וחירותו העלה את האוטונומיה הקניינית של המצווה לדרגה חוקתית:

     " ביסוד הצוואה - כמו ביסוד החוזה - מונחת זכות חוקתית. זהו כבוד האדם שממנו נגזרת האוטונומיה של הרצון הפרטי. זוהי זכות הקניין שממנה נגזרת הזכות להעביר את רכושו של האדם עם מותו למי שיחפוץ בכך ".

     (אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך חמישי - פרשנות הצוואה (2001) בע' 50).

     המשנה לנשיא, השופט לוין קבע ברע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, פ"ד נג (3) 97 כדלקמן:

     " זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה כיום גם לזכות קנין חוקתית מכח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואין לפגוע בה אלא בגבולות פסקת ההגבלה, הכלולה בסעיף 8 לחוק ".

19.     זכותו של מוריש לשנות את צוואתו בכל עת, מקופלת ומצויה בצוואתו מכח החוק, אפילו בהעדר סעיף מפורש בצוואה המתיר לו לעשות כן.
     זכות זו אמורה להיות בידיעתו הקונסטרוקטיבית של כל אחד מהלוקחים חלק בעריכת צוואה הדדית משותפת.
     יתר על כן, אילו נכלל בצוואה ההדדית המשותפת סעיף המגביל את זכותם של המצווים לשנות את הצוואה או לבטלה, היה סעיף זה בטל מכח סעיף 27 (ב') לחוק.

20.     חזקה על צדדים העורכים צוואה הדדית, כי ידוע ונהיר להם כי הם עצמם וכן המצווה האחר, רשאים לשנותה או לבטלה בכל עת.
     שינוי "רטרואקטיבי" בהלכה עלול לגרום למצב בו אנשים שערכו צוואה הדדית בהאמינם מתוך הייעוץ המשפטי שקיבלו, כי רשאים יהיו לשנותה בכל עת, ימצאו עצמם נתונים ב"מלכודת" של פרשנות חדשה, החלה רטרואקטיבית על צוואות שנערכו בעבר, בעת שהחקיקה והפסיקה מנעו הטלת כל מגבלה על שינוי הוראות הצוואה.

21.     א.     בפרשת טלמצ'יו (ע"א 1900/96 הנזכר לעיל) אוזכרו ע"י כב' הנשיא לענין
          פרשנות החקיקה דבריו בהליכים קודמים כדלהלן:

          " מטרת המחוקק מהווה מכשיר פרשני, אם היא מהווה אמצעי, שעל פיו
          בוחרים בין מספר פירושים אפשריים מבחינה לשונית. חיוני הוא, על כן, כי
          לאופציה הפרשנית, המגשימה את המטרה החקיקתית, יהא בית קיבול
          בלשון החוק. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימאלי, בין הלשון לבין
          המטרה. יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק. הפרשן
          אינו רשאי להגשים מטרה שאין לה עיגון לשוני בחוק ".
          (שם, בע"מ 11, ס' 8 לפס"ד).

     ב.     סעיפי החוק האוסרים על כל פגיעה בחופש לצוות אינם מותירים כל "עיגון
          לשוני" או "קשר מילולי" המאפשרים הטלת מגבלות על זכות המוריש לשנות
          את צוואתו, בדרך של פרשנות. סטיה מכלל היסוד לפיו רשאי המצווה לשנות
          את צוואתו בכל עת שיחפוץ יכול וראוי שתעשה אך ורק בפעולה של חקיקה
          ראשית.
          מגבלה לפיה לא יהא מצווה בצוואה הדדית רשאי לחזור בו מצוואתו
          המשותפת עם מותו של המצווה האחר - הינה על פניה שובת לב ומשרתת
          היטב את המגמה הכללית של החלת עקרון תום הלב על כל תחומי המשפט.
          חרף האמור,הדרך הראויה לשינוי הינה בחקיקה בלבד, לנוכח לשון
          החוק החד משמעית.
          כמו כן מחייבת יציבות ההלכה כי כל שינוי שיחול, אם בכלל, בענין חופש
          הציווי לא יחול רטרואקטיבית על צוואות שנערכו בטרם והשתנו החוק או
          ההלכה.

22.     לנוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה בזאת את הטענה כי המנוח לא רשאי היה לשנות את הוראות הצוואה ההדדית מיום 27.5.90 ולערוך צוואה אחרת כחפצו.

טענות הנכדים- הוראות סעיף 6' לצוואה

23.     בסעיף 6 לצוואתו האחרונה ציוה המנוח את זכויותיו בבית מגוריו המשותף עם התובעת (רעיתו השניה גב' רות גמליאל) לשלושת נכדיו, ילדי בנו חנן X.

24.     אין חולק כי בתאריך 4.1.00, כשנתיים לאחר עריכת הצוואה העביר המנוח את הזכויות האמורות במתנה לבת דנה, אשר נולדה לו ולרעיתו השניה הגב' רות גמליאל בתאריך 26.10.98 , כחודשיים לאחר עריכת הצוואה.
     יודגש עוד כי במסמך המתנה (אשר אושר על ידי ביהמ"ש לעניני משפחה) התנה המנוח כי המתנה כפופה לזכות מגוריו בבית עד אחרית ימיו.

25.     בסיכומים שהוגשו מטעם הנכדים ע"י אביהם אפוטרופסם מר חנן X נטען כי:
     "משבחרו התובעות לקיים את הצוואה, יש להעביר את החלקה I המוזכרת בסעיף 6 לצוואת אבי, אל נכדיו כפי שציוה אבי בצוואתו".
     במצוקתו המשפטית כי רבה ביקש עורך הסיכומים להסתמך על הוראות סעיפים 43 ו - 45 לחוק הדנות ביורש על תנאי דוחה ובחיובי יורש, ולשם כך יצר לעצמו על דעת עצמו בכותרת הסיכומים ובגוף הסיכומים "תובעות" והפך במשיכת קולמוס את הבת דנה לצד בבקשה לקיום הצוואה, אף כי בבקשה לקיום צוואתו האחרונה של המנוח, קיימת תובעת אחת בלבד, היא הגב' רות גמליאל.
     הבת הקטינה דנה קיבלה את החלקה האמורה לעיל במתנה מאביה בחייו, אין היא יורשת עפ"י הצוואה והוראות סעיפים 43, 45 לחוק אינן יכולות לחול עליה כלל ועיקר.
     עורך הסיכומים התייחס אל התובעת ואל בתה הקטינה, בצוותא חדה וכגוף אחד, מבלי להבחין באישיותה המשפטית הנפרדת והמובחנת של הבת מאמה.

26.     המחלוקת בענין הנכס שציוה המנוח לנכדיו בסעיף 6 לצוואה, ואשר הועבר ע"י המנוח טרם מותו לבתו מנישואיו השניים, מוצאת את פתרונה בהוראות סעיפים 34 ו - 51 (ג') לחוק:

     סעיף 34: " הוראות צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי - בטלה ".

     סעיף 51 (ג'): " אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצוה לא היה הנכס בין נכסיו ".

     לפי הוראות סעיפי חוק אלה, בטל סעיף 6 לצוואה, לנוכח העובדה כי בעת פטירתו של המצווה לא נכלל בין נכסי העזבון הנכס שפורט בסעיף 6 לצוואה, וכן בטלה כל זכאות של הנכדים.

27.     בע.א. 541/85 עזבון המנוח יונה רובין ז"ל נ' שמעון לוין, תקדין עליון כרך 89 (3) תשמ"ט/תש"ן - 1989 הותירה המנוחה צוואה אשר במסגרתה הורישה דירה לבת משפחתה.
     כחודשיים לפני פטירתה מכרה המנוחה את אותה דירה ואת תמורת המכר הפקידה בחשבונותיה בבנק. המנוחה לא שינתה את צוואתה ועל כן, קבע כב' ביהמ"ש העליון כי הוראת הסעיף בצוואה אשר דן באותה דירה מתרוקנת מתוכנה.
     כב' השופט א' מצא מתייחס לסוגיה זו, של מכירת דירה שנכללה בהוראות הצוואה וזכותו של היורש לו יועדה הדירה לזכות בכספי המכירה אשר הופקדו בבנק בזו הלשון:
     " מכירת הדירה על ידי המנוחה גרעה כליל את זכותה של היורשת, שעל פי הצוואה הייתה מיועדת לזכות בדירה זו, והחילה על יחסיה עם כלל היורשים האחרים את הוראתו של סעיף 51 (ג) לחוק, לפיו "אין הזוכה זכאי לפיצוי מן היורשים האחרים אם במות המצווה לא היה הנכס בין נכסיו" ".

אומד דעתו של המצוה

28.     עובדה היא כי המנוח לא שינה את צוואתו, אף כי העביר במתנה בחייו לבתו דנה, את נכס המקרקעין שייעד לשלושה מנכדיו.
     בעניננו לא נמצאה בכתבי הטענות של הנתבעים כל טענה למערכת עובדתית שיש בה כדי הטלת ספק בגמירות דעתו של המנוח בעת מתן המתנה לבת שנולדה לו בערוב ימיו.

29.     א.     ההליך שננקט ע"י הנכדים הינו בלתי מתאים למטרה שהם חפצים להשיג,
          משום שלא ניתן לבטל מתנת מקרקעין בדרך של הצטרפות לבקשה לקיום
          הצוואה.

     ב.     הקניית בעלות במקרקעין בדרך של מתנה מוגמרת ברישום.
          תוצאה זו מתבקשת משילוב של הוראות סעיף 6 לחוק המתנה, תשכ"ח -
          1968, עם      הוראות סעיף 7 (א') לחוק המקרקעין התשכ"ט - 1969, שלפיהן
          הקניית בעלות במתנה מהווה "עסקה במקרקעין" ועסקה במקרקעין טעונה
          רישום ונגמרת ברישום (ראה עמ"ש 1007/00 חלילי דוד נ' קלימי      רחל חלילי
          ואח') (טרם פורסם), ראה יהושוע ויסמן דיני קניין "בעלות ושיתוף" (1997),
          264).


     ג.     הבת הקטינה דנה, שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין נשוא המחלוקת,
          אינה צד להליך המשפטי הנוגע בצוואה, ואינה נמנית על היורשים מכוח
          הצוואה.
          הוספה סתמית של שמה לכותרת סיכומי הנכדים - אינה הופכת אותה
          לבעלת דין, ואינה מאפשרת מתן סעדים כלשהם כנגדה.
          תקיפת המתנה ודרישה לביטולה, הינם עניין להליך אחר ושונה מההליך אליו
          הצטרפו הנכדים שלא לצורך.

סוף דבר

1.     ההתנגדות לקיום צוואת המנוח יעקב X ז"ל, ת.ז. X נדחית בזאת.
     ניתן בזאת צו לקיום צוואת המנוח מיום 26.8.98.

2.     הנתבעים 3,2,1, ישלמו לתובעת ביחד ולחוד הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת תוך 30 יום מהיום.
     פיגור בביצוע התשלום יחוייב בהפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
     בפסיקת ההוצאות נלקח בחשבון כי התובעת התירה לעצמה לחרוג ללא קבלת היתר (אם כי במידה צנועה) מהיקף הסיכומים שנקבע ע"י ביהמ"ש.
     מאידך נלקחה בחשבון פנייתם המעוררת תמיהה של התובעים לקיום צוואתו הקודמת של המנוח, אף כי אין הם מכחישים מפורשות בסיכומיהם כי ידעו דבר קיומה של צוואה מאוחרת יותר (בניגוד למוצהר בבקשה שהגישו לרשם הירושות).

3.     בנסיבות הענין, אין צו להוצאות כנגד הנכדים.

4.     זכות ערעור על פסה"ד תוך 45 ימים.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוש צוואה

  2. פרשנות צוואה

  3. צוואה לא מקורית

  4. השלמת חסר בצוואה

  5. התנגדות אח לצוואה

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. שינוי צוואה הדדית

  8. צוואה משותפת הדדית

  9. תיקון פגמים בצוואה

  10. צוואה אצל עורך דין

  11. צוואה בפני נוטריון

  12. צוואה בכתב יד דוגמא

  13. מומחה לכתב יד צוואה

  14. צוואה בעל פה מאוחרת

  15. השתתפות בעריכת צוואה

  16. המחאת זכויות בצוואה

  17. שינוי יורשים בצוואה

  18. צוואה בכתב יד ללא חתימה

  19. השפעה בלתי הוגנת צוואה

  20. צוואה מול ירושה על פי דין

  21. מעורבות יורש בעריכת צוואה

  22. צוואה ללא חתימה וללא תאריך

  23. פרשנות כוונת המוריש בצוואה

  24. העדר צלילות דעת בחתימת צוואה

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון