רישום אבהות במשרד הפנים

התביעה התקבלה וניתן צו, המורה למשרד הפנים לרשום ברישומיו, כי התובע, הינו אביו של הקטין.

להלן פסק דין בנושא רישום אבהות במשרד הפנים:

פסק-דין

הסוגיה העומדת להכרעה

1.     מהן אמות-המידה להכרעה בתובענה לקביעת דבר אבהותו של פלוני כלפי קטין אלמוני; ובמיוחד, מתוך שאמו של אותו קטין - כמו-גם אותו פלוני - מצהירים, מלכתחילה, כי פלוני הינו, אכן, אביו הביולוגי של הקטין? בשאלה זו יעסוק פסק-דין זה.

הרקע העובדתי

2.     התובעים, גבר ואשה, הכירו זה את זה בישראל, בתחילת שנת 2000. התובע הינו נוצרי-פרובוסלבי, שהגיע לישראל במעמד תייר; ואילו התובעת הינה יהודיה, אזרחית ישראלית ותושבת המדינה. בעת ההיכרות ביניהם, היתה התובעת רווקה ואילו התובע היה נשוי ואב לשני ילדים (אשת-התובע וילדיו התגוררו במולדובה). עם הידוקו של הקשר ביניהם, החליטו התובעים להנשא זה לזה. ביולי 2000 שב התובע למולדובה, כדי להסדיר את גירושיו מאשתו. ביום 23/11/2000 הגיעה התובעת למולדובה, על-מנת להצטרף אל התובע.

ימים אחדים לאחר הגיעה של התובעת למולדובה, התגרש התובע מאשתו; ובסמוך לאותו מועד, הרתה התובעת. ביום 20/12/2000 נישאו התובעים זה לזה, במולדובה, בנישואין אזרחיים; ומייד לאחר-מכן, שבה התובעת לישראל. התובע עצמו נותר במולדובה, מאחר שעל-פי דרישות משרד-הפנים בישראל, היה על התובעת להגיש בקשה פורמלית לאפשר לתובע להצטרף אליה. כך נהגה התובעת, בפועל; וביום 1/3/2001 הגיע התובע לישראל, על-מנת להצטרף אל התובעת. משביקשו התובעים להרשם כנשואים זה לזה במשרד-הפנים, לא נעתרה בקשתם, מאחר שלא היה בידי התובע להציג את תעודת-הגירושין, שתעיד כי התגרש במולדובה מאשתו (לטענת התובעים, התעודה נותרה במולדובה והמצאתה היתה כרוכה, מבחינתם, בעלות כלכלית שלא היה ביכולתם לעמוד בה, ובקושי בירוקרטי). בסמוך לאחר-מכן, נתגלע שבר ביחסיהם של התובעים והם נפרדו זה מזה. ביום 16/8/2001 נולד הקטין, אשר התובעים מצהירים כי הינו בנם המשותף. למרות שנישואיהם של התובעים לא נרשמו, מעולם, במשרד-הפנים, הם פנו בבקשה משותפת לקביעת שיפוט בעניין התרת-נישואיהם, בהתאם לחוק שיפוט-בענייני-התרת-נישואין (מקרים מיוחדים), התשכ"ט-1969; ועל-פי החלטת נשיא בית-המשפט העליון מיום 3/1/2002 בתיק בה"נ 6857/01, נקבעה הסמכות בעניין לבית-המשפט לענייני משפחה למחוז תל-אביב. ביום 21/3/2002 הוגשו שלוש תובענות לבית-משפט זה, בהסכמת התובעים, המיוצגים - שניהם - ע"י עו"ד גב' שירה: בתובענה האחת (תמ"ש 13770/02) ביקשו, בהסכמה, להתיר את נישואיהם; בתובענה השנייה (תמ"ש 13771/02), ביקשו, בהסכמה, לקבוע את משמורתו של הקטין בידי התובעת; ובתובענה השלישית (תמ"ש 13772/02) ביקשו, בהסכמה - ועל-פי הניסוח המתוקן - להורות לנתבע (היועץ-המשפטי-לממשלה) לרשום את התובע כאביו של הקטין. בית-המשפט הועיד דיון בתובענות ליום 30/4/2002.

באותו מועד ניתן פסק-דין בתובענות להתרת-הנישואין ולמשמורת הקטין, כפי שביקשו התובעים. באשר לתובענה בעניין האבהות - המשך הדיון בה נדחה למועד אחר, מאחר שטרם נתקבלה, באותה-עת, תגובת הפרקליטות (באת-כוח הנתבע). התגובה האמורה נתקבלה בתיק בית-המשפט ביום 9/5/2002; ועל-פיה, גורסת הפרקליטות, כי על-מנת לאמת את דבר אבהותו הנטענת של התובע כלפי הקטין - יהא צורך בעריכת בדיקת-רקמות. הפרקליטות המשיכה לאחוז בעמדתה זו גם בהמשך בירורו של ההליך. בדיון שנערך ביום 4/6/2002, לא הופיע התובע; באת-כוחו הודיעה, כי הוא טרם עזב את הארץ, אך קיים קושי בשכנועו לעבור בדיקת-רקמות, כשממילא הוא "מרגיש נרדף". התובע לא התייצב גם לדיון שנערך ביום 22/10/2002; ובאת-כוחו הודיעה, כי הוא עומד לעזוב את הארץ, בתוך זמן קצר; וכי חרף כל הנסיונות שנעשו לשכנעו להבדק בבדיקת-הרקמות - הוא מסרב לכך.

דיון

3.     חוק מרשם-האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק מרשם-האוכלוסין") דן, בפרק ג' שבו, בסמכויותיו של פקיד-הרישום. ככל שהמדובר ברישום שם אביו של ילד, התייחס המחוקק לשני מצבים אפשריים:

     סעיף 21 דן במצב בו האשה פנויה, וקובע:

"שם אביו של ילד שנולד לאשה פנויה יירשם על-פי הודעת האב והאם כאחד, או על-פי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך".

     סעיף 22 דן במצב בו האשה נשואה, וקובע:

"לא יירשם אדם כאביו של ילד שנולד לאשה שהיתה נשואה לאדם זולתו בתוך 300 יום שלפני יום הלידה, אלא על-פי פסק-דין של בית-משפט או בית-דין מוסמך".

4.     בנסיבות שבפנינו, ראינו לעיל, כי בעת לידתו של הקטין היו התובעים נשואים זה לזה, כשמונה חודשים, הגם שנישואיהם לא נרשמו בישראל, עקב סירובו של משרד-הפנים. מאחר שהתובעת היתה רשומה, כל-העת, כרווקה (ראה תגובת הפרקליטות, שהוגשה לתיק בית-המשפט ביום 9/5/2002) - כי אז, לכאורה, לו היה מכיר משרד-הפנים בנישואיה לתובע, היה נרשם התובע כאביו של הקטין, בלא צורך בהליך משפטי כלשהוא. דא-עקא, לנוכח אי-רישומו של קשר-הנישואין שבין התובעים, מצאו עצמם התובעים בגדרו של סעיף 21 לעיל.

5.     ביום 30/10/1989 הוציא משרד-הפנים הנחייה, במסגרת "חוזר מספר 91/89". מחמת חשיבותה של ההנחייה לדיון שבפנינו, נביאה, במלואה וכלשונה:

     "אל: מנהלי הלשכות האזוריות למינהל אוכלוסין

     הנדון: הצהרת הכרה באבהות

סעיף 21 לחוק מרשם האוכלוסין קובע כי שם אביו של ילד שנולד לאשה פנוייה יירשם על פי הודעת האב והאם כאחד או על פי פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך. ומאחר ובחוק זה לא נקבע דבר בנוגע לתקופת מסירת ההודעה קבענו בחוזרנו מס' 29/83 מיום 10/4/83 כי ניתן לרשום את שמו ואת פרטיו של האב במרשם גם אם ההודעה ניתנה באחור זמן ללא הגבלת זמן.

בשנים האחרונות הובאו לידיעתנו מקרים רבים של מסירת הודעות הכרה באבהות שנים רבות לאחר הלידה - לעיתים גם כשהילוד כבר התבגר - לכן בקשנו לבדוק מחדש את הנושא. על פי חוות דעת שקיבלנו מלשכת היועץ המשפטי במשרד הפנים אין הנוהל לפיו נהגנו עד כה תואם את רוח החוק.

לאור הנ"ל נבקשכם לרשום לפניכם את השינוי הבא בהוראות:

א.     הודעת הכרה באבהות הנמסרת תוך שלש שנים מיום הלידה, על ידי אשה פנויה וגבר הטוען לאבהות על הילד, תימסר על פי טופס הצהרת הכרה באבהות לפי הנוסח הרצ"ב. ההצהרה תתקבל כאשר שני ההורים יהיו נוכחים ביחד בלשכה ויחתמו עליה בפני עובד בכיר של הלשכה האזורית. מולאו תנאים אלה, יירשמו על סמך הצהרה זו פרטי האב בהודעת הלידה.

ב.     עברו שלש שנים מיום הלידה, ומבקש אדם למסור הודעות הכרה באבהות על ילד שנולד לאשה פנוייה יש להפנות את האם והגבר הטוען לאבהות להמציא פסק דין של בית משפט או בית דין מוסמך, הקובע את אבהותו. רק על פי פסק דין כזה ייווספו פרטי האב להודעת הלידה.

חוזרנו מס' 29/83 מיום 10/04/83 בטל.
                              ב ב ר כ ה,
                                              א' לוי
                                   יועץ בכיר למינהל האוכלוסין"     
6.     נלמד מלשון ההנחייה האמורה, כי משרד-הפנים מצא לנכון לקבוע כללים בנוגע לתקופת מסירת ההודעה על לידתו של ילד, שנולד לאשה פנוייה. אם טרם חלפו שלש שנים ממועד הלידה, יהא די בהצהרתם המשותפת של האם ושל הגבר הטוען לאבהות, על-מנת שיירשמו פרטי הגבר בהודעת-הלידה. לעומת-זאת, אם חלפו למעלה משלש שנים ממועד הלידה, לא יהא די בהודעה משותפת שכזו, אלא יידרש פסק-דין של ערכאה בת-סמך, שתקבע את דבר האבהות.

7.     הנחיית משרד-הפנים אינה מהווה את הבסיס המשפטי לצורך בעריכת בדיקת-רקמות.

ב-ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, חזר בית-המשפט העליון וקבע, כי מידת-ההוכחה הדרושה במשפטי-אבהות היא זו הנהוגה במשפט האזרחי; לאמור, מאזן-ההסתברויות. יחד-עם-זאת, תוצאתה של בדיקת-רקמות נותנת דרגת-הסתברות גבוהה ביותר לצורך הוכחה משפטית הדרושה במשפטי-אבהות (ראה בעמ' 748 לפסק-הדין). כיום, ועם חלוף למעלה משני עשורים מעת מתן פסק-הדין בפרשת שרון נ' לוי, מגיעה דרגת-ההסתברות לכדי 100% לשלילה ולכדי 99.9% לחיוב. למעשה, עוד בפרשת שרון נ' לוי נאמר, כי מהימנותה וטיבה המדעיים של בדיקת-רקמות הפכו לחלק מידיעתו השיפוטית של בית-המשפט, כך שאין הבדיקה צריכה עוד טיעון ושכנוע (ראה בעמ' 758 לפסק-הדין). בפועל, הפכה בדיקת-הרקמות לדרך-המלך בהוכחת אבהות או בשלילתה, ורק במקרים חריגים נדרשו בתי-המשפט לדרכי-ההוכחה האחרות.

8.     הנחיית משרד-הפנים הינה הנחייה פנימית-מנהלית. להנחיות שכאלה יש מעמד משפטי מיוחד. מצד אחד, דומות הן למעשה-חקיקה, בכך שהן קובעות מראש אמות-מידה להפעלת סמכות; ומצד שני, אין הן במעמד של חקיקת-משנה ואין הן נחשבות לתקנות-בנות-פועל-תחיקתי. אולם, אין באמור, כדי לשלול מסקנה, כי יש לפעול בהתאם לאותן הנחיות-פנימיות, מתוך מהות הנושא המובא לדיון, ושמירה על עקרון שלטון-החוק.

ההנחיות-הפנימיות צריכות, איפוא, להנחות את הרשות בהפעלת שיקול-דעתה, באופן קיבוצי ומראש; ומאחר שמעמדן אינו כמו של תקנות, כמובהר - הרי שביישומן על המקרה הפרטני, אין הרשות פטורה מלשקול את המקרה לגופו ולקבל החלטה, תוך מתן משקל ראוי גם לנתונים המייחדים את המקרה המובא בפניה.

התוצאה מן האמור היא, שככלל - בהעדר סטייה על בסיס שיקולים ענייניים שיצדיקו לעשות כן, וכל עוד לא שונו או בוטלו - ההנחיות שרירות וקיימות, וצריכות הן לשמש, לצד הוראות אחרות, את השלד הנורמטיבי, לאורו מתנהלת הפעילות המנהלית [וראה, לעניין זה: בג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד, פ"ד מו(3) 501, 514-515; ע"א 4275/94, 6230 הבורסה לניירות-ערך בתל-אביב בע"מ נ' א' ת' ניהול מאגר הספרות התורנית בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד נ(5) 485, 527-528; ר' הר-זהב, המשפט המנהלי הישראלי (שנהב, 1996) 125-144; ב' ברכה, משפט מנהלי (שוקן, 1987) 219-273; י' דותן, פרסום הנחיות מנהליות, משפט וממשל ג (1986) 475].

רשות מנהלית רשאית, בדרך-כלל, לשנות ממדיניותה, אך כלל הוא שהשינוי יחול מכאן ולהבא, ולא למפרע [וראה, לעניין זה: בג"צ 7691/95, 2878/96 ח"כ שגיא נ' ממשלת-ישראל ו-תשורה תשואה ושירות בע"מ נ' ממשלת-ישראל, פ"ד נב(5) 577, 597-599; בג"צ 134/67 ואנונו נ' משרד-התחבורה, פ"ד כא(2) 710, 716].

בעניין זה, אף נאמר בהנחיות היועץ-המשפטי-לממשלה, מספר 60.013, מיום 1/4/1986 (בפסקה 6.2):

"שינוי ההנחיות פועל בדרך-כלל ממועד השינוי ולהבא, ולא למפרע. החלת השינוי למפרע עלולה, בנסיבות מסויימות, לפגוע באדם, שלא-כדין. אדם פועל על יסוד ההנחה שעניינו ידון ויוכרע על-ידי הרשות המינהלית לאור ההנחיות הקיימות, ובהתאם לכך הוא עשוי לתכנן את צעדיו ולשנות את מצבו בתום-לב. מבחינה זאת, תחולה למפרע של הנחיות עלולה להיות בלתי-צודקת ובלתי-סבירה, ובתור שכזאת אף פסולה מבחינה משפטית".

     ובאשר לאפשרות הסטייה מן ההנחיות, נאמר בהנחיות היועץ-המשפטי-לממשלה דלעיל (בפסקה 5.3):

"הסטייה מן ההנחיות מותרת... אם היא נסמכת על שיקול ענייני שיש בו כדי להצדיק את הסטייה. אם אין שיקול כזה, אין מקום לסטייה, לכיוון זה או לכיוון אחר: אין מקום לסטות מן ההנחיות לרעת האזרח, כדי שלא ייפגעו הוודאות והשוויוניות בפעולת הרשות; ואף אין מקום לסטות לטובת האזרח, ובית-המשפט לא ייענה במקרה כזה, לעתירה המבקשת לחייב את הרשות לסטות מן ההנחיות".

והוסיף על כך י' דותן במאמרו "החובה לקבוע כללים מנהליים", משפטים כג (1984) 437:

"במקרים מסויימים עשויות ההנחיות לצמצם את שיקול-הדעת של הרשות המנהלית לא פחות, ולעתים יותר, מאשר תקנות באותו עניין. הנחיות המנוסחות באופן צר ומדוייק עשויות לצמצם את מרחב ההחלטה של הפקיד יותר מאשר תקנות, המנוסחות בצורת סטנדרטים כלליים ורחבים" (בעמ' 442);

"ערך מרכזי שמקובל לייחס אותו לכללים מדוייקים הוא ערך השוויון. אין ספק כי פעולה מנהלית לפי כללים אלו עשויה לקדם את השוויון... דברים דומים ניתן לומר על התפקיד של כללים כאמצעי להגנת האזרח מפני שרירות המנהל, והענקת יחס שלילי למי שפקיד-המנהל אינו חפץ, משום-מה, ביקרו" (בעמ' 450).

9.     סקרנו לעיל את מעמדן של ההנחיות הפנימיות-מנהליות ואת יישומן. ככל שנשוב לעניין, נשוא דיוננו כאן, התעצמה התמיהה בעיני בית-המשפט, כלום משרד-הפנים והפרקליטות נהגו עם התובעים כדין, ועל-פי עקרון השוויון.

10.     במהלך בירורו של ההליך, ניסה בית-המשפט לתהות על טעמי ההתנגדות של הפרקליטות. דומה, כי הפרקליטות עצמה התקשתה להבהיר מהם טעמי ההתנגדות; ולמצער - העלתה, בדוחק, טענות בלתי-עקביות, שדין כולן להדחות, כפי שנפרט בהמשך דברינו. נבחן, איפוא, להלן, את נימוקי הפרקליטות, על-פי הסדר בו הועלו.

11.     תגובתה הראשונה של הפרקליטות נמסרה, בכתב, ביום 9/5/2002. על התגובה חתומה עו"ד ד"ר בן-שחר. נאמר שם, כך:

"... הנתבע (צ"ל: התובע) נמצא בארץ במעמד תייר. אם הקטין יהודיה רשומה במרשם האוכלוסין כרווקה. מהרישומים עולה כי היא פנתה לרשום נישואיה לנתבע (צ"ל: התובע) על-פי תעודה מרוסיה (צ"ל: ממולדובה) שהציגה. הנישואין טרם נרשמו. הנתבע (צ"ל: התובע) על-פי הכתוב בכתב-התביעה, הוא בן הדת הנוצרית. מכל המקובץ עולה, כי על-מנת לאמת אבהותו של הנתבע (צ"ל: התובע) לקטין, יש צורך בביצוע בדיקת סווג רקמות...".

תגובה זו של הפרקליטות מביאה, ראשית-דבר, למסקנה, כי אין בענייננו כל חשש לממזורו של הקטין. מאחר שהאם (התובעת) הינה יהודיה ואילו האב-הנטען (התובע) הינו נוכרי, אזי גם במידה שהאם הינה אשת-איש (ובוודאי כאשר היא פנויה) - הולד אינו ממזר; שכן, לגבי מוליד נוכרי, אין הדין העברי מכיר ביחס של אבהות [וראה, לעניין זה: ת"א (ת"א) 1234/54 א.ב. נ' ג.ד., פ"מ יא 321, 327; ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה רביעית, 1993) 366; ד' חלק, הוכחת אבהות (תמר, 1987) 33].

     מכאן, שכל הנטען בתגובתה האמורה של הפרקליטות, אך מחזק את המסקנה, שדי היה בהצהרתם של התובעים, כי הקטין הינו בנם המשותף, על-מנת שפקיד-הרישום ירשום הדבר ברישומיו; ובהתחשב, במיוחד, במועד הפנייה למשרד-הפנים (בעת הגשתה של התובענה - ולאחר שפני התובעים הושבו ריקם במשרד-הפנים - היה הקטין כבן שבעה חודשים, בלבד).

12.     תגובתה השנייה של הפרקליטות נמסרה, אף היא, בכתב, ביום 19/5/2002. גם תגובה זו נחתמה בידי עו"ד ד"ר בן-שחר, והיא נמסרה בהתאם להחלטת בית-המשפט מיום 12/5/2002. בתגובה זו נאמר, כך:

"המבקשת הרתה עוד בטרם נרשמו נישואיה למשיב (צ"ל: למבקש) וילדה את בנם בחודש אוגוסט שנת 2001. עד היום הנישואין לא נרשמו וזאת מהטעם שהמבקש 1 לא המציא למשרד-הפנים תעודת-גירושין מאשתו. המבקש נמצא בארץ במעמד תייר. אף כי נישואי בני-הזוג הותרו גם אם מעולם לא נרשמו, אנו עומדים על עמדתנו כי בנסיבות תיק זה, למרות גילו של הקטין יש לבצע בדיקת סווג-רקמות על-מנת לקבוע בוודאות אבהותו של המבקש".

גם לאחר מקרא דברים אלה, נבצר מבית-המשפט להבין, מה טעם מצאה הפרקליטות להמשיך ולעמוד על התנגדותה. הנחיית משרד-הפנים מדברת על "גבר הטוען לאבהות על הילד", ולא נמצאה בה כל אבחנה בין גבר פנוי לגבר נשוי. מכאן, שגירושי התובע מאשתו הראשונה אינם מעלים ואינם מורידים, לעניין זה. משרד-הפנים לא היה צריך, כלל ועיקר, לבדוק את מצבו המשפחתי של התובע, כשם שאין הוא בודק, האם גבר יהודי, הבא להצהיר כי הוא אביו של קטין שנולד מאשה יהודיה פנויה, הינו גבר פנוי או שמא נשוי.


13.          תגובתה השלישית של הפרקליטות נמסרה, בעל-פה, במהלך הדיון שנערך ביום 4/6/2002. עו"ד גב' פוזננסקי הודיעה לבית-המשפט, כך:

"לנוכח העובדה שהורתו של הקטין היתה לפני נישואיהם של התובעים, הרי בנסיבות המיוחדות הללו, וכדי לקבוע בוודאות את דבר אבהותו של התובע 1 כלפי הקטין - אנו סבורים שיש מקום לביצוע הבדיקה".

ושוב, עולה התמיהה: מה הרבותא בכך? הקטין נולד כשמונה חודשים לאחר נישואיהם של התובעים. לידת קטינים בתוך פרק זמן, הקצר מכתשעה חודשים ממועד הנישואין, אינה בגדר תופעה כה-חריגה במקומותינו. האם בכל מקרה שכזה - לשיטת הפרקליטות - ייאלץ בית-המשפט את הבעל והאשה לערוך בדיקת-רקמות, על-מנת לוודא שהבעל הינו אבי הילד שנולד מאשתו במהלך הנישואין? למותר לומר, שדרישה זו אינה יכולה להלמד, אף לא ברמז, מלשון הנחיית משרד-הפנים, וכבר הכברנו מלים לעיל בשאלת חשיבות עקרון-השוויון.

14.     תגובתה הרביעית של הפרקליטות נמסרה, בכתב, ביום 27/6/2002. על תגובה זו חתומה עו"ד גב' פוזננסקי, והיא באה בעקבות הדיון שנערך ביום 4/6/2002 ובעקבות המצאת מסמכים מסויימים מצד התובעת (אישורים רפואיים באשר להריון וצילום דרכון).

בתגובה האמורה נטען, לאמור:

"הגם שהתובעים הצהירו כי הקטין הינו בנו של התובע, הרי שבהצהרות אלה אין כדי לקבוע באופן ודאי כי התובע הינו האב, שכן גם בהנחה שהתובעת שהתה במולדובה באותה עת, הרי שאין כל הוכחה לכך שהתובע הינו האב".

הפרקליטות חזרה על הנאמר בהנחיות משרד-הפנים, והוסיפה דברים על חשיבותה של קביעת אבהות, לנוכח השלכותיה המרובות.

עיון מדוקדק בתגובה אינו מעלה כל הנמקה, שתצדיק סטייה בעניינם של התובעים שבפנינו, מול הדרך, בה נהגה המדינה עד היום, במקרים בהם דובר בקטין שגילו פחות משלש שנים ושאמו פנוייה.

לכאורה, עולה ממקרא אותה תגובה, כי המדינה נכונה להרהר אחר ההנחייה הנוכחית של משרד-הפנים. הפרקליטות היפנתה את בית-המשפט אל מקרה, שנדון בבית-המשפט המחוזי בירושלים בפני הנשיא זילר [תמ"א (י-ם) 779/96 פלונים נ' היועמ"ש; לא פורסם]. באותו עניין, הסכימה הפרקליטות לרישום האבהות, על-סמך הצהרת המבקשים, בלבד, בלא צורך בעריכת בדיקת-רקמות, גם בשל העובדה שלמבקשים היתה ילדה נוספת, שהמבקש נרשם כאביה. בית-המשפט מתח ביקורת על הסכמת הפרקליטות ואמר:

"שקלתי אם חרף ההרמוניה ההסכמתית, לא היה זה מן הראוי לדרוש ראיה, אולי בדרך של בדיקת רקמות, שאכן מדובר באבי הילדה. להכרזת אבהות 'השלכות חפציות' כלפי עולם ומלואו, הדבר חשוב למניעת נישואי אחים, לירושה, ולענינים רבים אחרים. בכגון דא וכשמדובר בזוג שאינו נשוי, ובבקשה שהוגשה שנים לאחר הולדת התינוקת, ראוי לשקול אם די בהצהרת 'המעוניינים' כדי להכריז על אבהות... כיוון שמדובר בהצהרה כלפי כולי עלמא, וכיוון שמדובר באקט שיש לו השלכות במישורים שונים שקלתי אם אין זה ראוי שביהמ"ש יבקש הבאת ראיות מלאות בטרם יחליט מה שיחליט".

דברים, שרוחם קרובה לכך, נאמרו על-ידי השופט שוחט בבית-משפט זה ב-תמ"ש (ת"א) 72470/98 פלוני (קטין) נ' פלוני, תק-מש 99 (2) 167:

"לטעמי, מן הראוי לבחון מחדש את החלוקה השרירותית שנקבעה בהנחיות משרד-הפנים של מתחת לגיל שלש ומעל לגיל שלש. לעניות דעתי יש לשקול אם אין זה מן הראוי לדרוש בכל מקרה של בקשה לרישום אבהות, על ילד שנולד מהפנויה, פס"ד של בימ"ש או בי"ד מוסמך. או אז... ידרוש ביהמ"ש את הוכחת האבהות על-מנת להגיע בעניין כה חשוב לזהות בין האמת העובדתית לאמת המשפטית. כל זאת, למעט אולי רישום שנערך ממש ובסמוך ללידה".

     ניתן, בהחלט, להסכים עם הרציונאל העומד בבסיס הדברים שצוטטו לעיל, ולאמצם. עם זאת, יושם-אל-לב, כי הדברים נאמרו במקרים בהם דובר בקטין שגילו למעלה משלש שנים. מכל פנים - ובכך עיקר לנו - משעמדנו על מעמדה המשפטי של הנחיית משרד-הפנים ועל כך ששינוי בהנחייה לא יפעל למפרע; ומשהפרקליטות עצמה לא טענה, כאילו הוכנס שינוי או תיקון כלשהוא בהנחייה - כי אז אין מנוס מהמסקנה, שכל שנוכל לעשות הוא להמליץ על תיקון המצב הבעייתי, וראוי שייעשה הדבר בחקיקה ראשית או בחקיקת-משנה, ולא בדרך של הנחייה פנימית-מנהלית. כל עוד לא נעשה הדבר - מצופה כי בתי-המשפט יפעלו, כפי שפעלו שנים ארוכות, ברוח הנחיית משרד-הפנים.

15.     תגובתה החמישית של הפרקליטות נמסרה, בעל-פה, במהלך הדיון מיום 22/10/2002. עו"ד גב' ביילין, שייצגה את הפרקליטות באותו דיון, טענה באזני בית-המשפט, כך:

"הנחיות משרד-הפנים בחוזר 91/89, המדברות על הודעת הכרה באבהות הנמסרת תוך שלש שנים מיום הלידה - מתייחסות לאזרחים ישראלים בלבד. כך אנו למדים מההנחיות; ולמצער, כך אנו מפרשים אותן. במקרה שבפנינו, מי שהצהיר כי הוא אביו של הקטין - אינו אזרח ישראלי ואף לא תושב ישראלי. עמדתנו נכונה לא רק בתיק שבפנינו, אלא בכל תיק מהסוג הזה".

     יובהר, כי אף שאין הדברים משתקפים מפרוטוקול הדיון - לא בא הטיעון דלעיל מיוזמת באת-כוח הפרקליטות, אלא רק בתגובה לקושיה שהציג בפניה בית-המשפט: שמא המדינה גורסת, כי אין להנחיית משרד-הפנים תחולה על מי שאינו אזרח או תושב ישראלי.

     טענת הפרקליטות נטענה רק לקראת תום הדיונים בתיק, ולאחר שניתנו לה הזדמנויות אחדות - הן בכתב והן בעל-פה - לשטוח נימוקיה להתנגדות לקבלת התובענה, כמות-שהיא. הטענה, כאילו הנחיית משרד-הפנים אינה חלה על התובע, לא הועלתה, כלל ועיקר, בכל אותן הזדמנויות קודמות. למעשה, נותרה טענה זו בלא-כל-סימוכין, גם לאחר שהועלתה. עיון בלשון ההנחייה אינו מלמד - אף לא ברמז - כאילו ההנחייה נוגעת לאזרחים ישראלים או לתושבים ישראלים, בלבד.
     באותו דיון הביע בית-המשפט חשש, שמא נתערבבו שיקולים זרים בעמדתה של הפרקליטות. חשש שכזה הובע על-ידי באת-כוח התובעים, עוד בעיצומו של בירור ההליך (ראה, למשל, סעיף 5 לתגובת באת-כוח התובעים מיום 22/7/2002, שם נאמר, כי:

"...לא קביעת האבהות של המבקש על הקטין היא המניע להתנגדות, אלא מניע הקשור למעמדו של המבקש, בעל אזרחות זרה, בישראל, שיקול זר ולא רלבנטי לטובת הקטין".

     בית-המשפט מצא לנכון להפנות את הפרקליטות אל פסק-דין שניתן לאחרונה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. בפסק-הדין, שנתן סגן-הנשיא קמא ביום 26/8/2002 ב-עת"מ (י-ם) 529/02 בורנאה נ' שר-הפנים (לא פורסם), דובר בעתירה מנהלית לחידוש אשרות לישיבת-ארעי ורשיונות לישיבת-קבע; וכעבור תקופה סבירה, מתן אזרחות ישראלית לבני-זוג של ישראלים, שנישואיהם פקעו לאחר שנולדו להם ילדים; ולשינוי מדיניות שר-הפנים בעניין זה. העתירה נדחתה ובית-המשפט פסק:

"אכן, טובת הילד עיקר, אך בהתנגשות בין עקרון זה לעקרון של מדיניות הגירה, התאזרחות, כניסה לישראל וישיבה בה, יש להעדיף את האינטרס של המדינה, לבד ממקרים חריגים ויוצאי-דופן, על בסיס הומניטרי, שבהם יועדף השיקול ההומניטרי וטובת הילד על פני השיקולים האחרים. אולם, בענייננו כאמור, לא שוכנעתי שיש שיקולים המצדיקים סטייה מן העקרון הכללי. אין יסוד להענקת מעמד של קבע להורה זה על בסיס קשר ההורות לילד-הקטין-הישראלי, כשם שאין בסיס למתן מעמד לבן-הזוג הזר על בסיס נישואין עם אזרח ישראל, אחרי פקיעתם בפועל של הנישואין האמורים" (פסקה 36 בפסק-הדין).

     לכאורה, ואם - אכן - חששה המדינה מכך שהתובע, בענייננו, יבקש לרכוש מעמד של תושב או אזרח ישראלי, מכוח זאת שיוכר כאביו של הקטין - הופרך חשש שכזה, לאור פסיקתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים.
     
     כמבואר לעיל, לא נמצא כל ביסוס לטענה, כאילו אין הנחיית משרד-הפנים חלה, או שאינה צריכה לחול על גבר, אזרח או תושב זר, הטוען לאבהות על קטין. ההנחייה עצמה מדברת על "אשה" ועל "גבר", בלא שתעסוק, כלל, באזרחותם, תושבותם, דתם או בכל היבט אחר.

     וזאת לזכור: ההנחייה באה לקבוע כללים ליישום הוראת סעיף 21 לחוק מרשם-האוכלוסין. סעיף 21 מדבר על "האב והאם", וגם בו לא נמצאו דרישות הנוגעות לאזרחות, תושבות, דת וכיוצא-בכך. אדרבא, כאשר המחוקק, בעת חוקקו את חוק מרשם-האוכלוסין, רצה להדגיש את עניין התושבות - הוא עשה זאת, במפורש. בסעיף 1 ניתנה הגדרה מדוייקת למונח "תושב", ובסעיפים מסויימים התייחס המחוקק ל"תושב", בלבד. לדוגמא, בסעיף 5 מדובר על חובתו של תושב להודיע פרטי-רישום; ובסעיף 11 מדובר על חובתו של תושב להודיע על כך שנולד לו ילד בחוץ-לארץ. צא ולמד: אם בחר המחוקק שלא להזקק לתיבה "תושב" בסעיף 21 - המסקנה היא, כי לתושבות אין כל משקל ברישום שם האב, כשהאם פנויה.

     ואף זאת: מקום שמדובר בקביעת אבהות - שלש הן הנפשות הפועלות: האם, הקטין והאב- הנטען. מאליו מובן, שהצלע המרכזית היא הקטין. בנסיבות שבפנינו, אין חולק שהקטין הינו בעל אזרחות ישראלית ותושב ישראל, וכך גם אמו; ורק האב-הנטען אינו אזרח או תושב ישראלי.

     חיזוק לפרשנות זו ניתן למצוא גם בלשון חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, הדן, בפרק ב' שבו, בהורים ובילדיהם הקטינים. גם שם, אין המחוקק מגלה עניין כלשהוא בשאלות של אזרחות, תושבות או דת, אלא מתרכז בעקרון "טובת-הקטין". אין זאת, אלא שטובתו של קטין, שלא יופיע כמחוסר-אב.

     וכבר אירע, שמתוך שיקול "טובת-הקטין", העדיף בית-המשפט הצהרה מצד גבר ואשה בדבר אבהותו של הגבר כלפי קטינה, על-פני עריכת בדיקת-רקמות, ובנסיבות קשות מאלה שבפנינו, באשר תוצאת בדיקת-רקמות עלולה היתה להביא את הקטינה, באותו עניין להיות "שתוקית", שלא תכיר את אביה ותוגבל, בדרך כלשהיא, לצרכי נישואין [וראה, לעניין זה: תמ"א (ת"א) 4816/92 לוי נ' היועמ"ש (לא פורסם); פסק-הדין אושר בבית-המשפט העליון ב-ע"א 1161/93 היועמ"ש נ' לוי, תק-על 94 (1) 327].

     עקרון טובת-הקטין הוא זה שיעמוד לנגד עינינו; ועל כך נאמר על-ידי השופט חשין, ב-בג"צ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נה(1) 453:

"אכן, בסכסוך הנסב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין היא עמוד-האש ועמוד-הענן שיוליכונו הדרך. טובתו של הקטין הוא שיקול-על, והיא שתכריע. התעלמות מטובתו של הקטין; החלטה בניגוד לטובתו או שלא בטובתו של קטין; הכרעה בעניינו של קטין תוך עירובו של שיקול זר; אי-מתן משקל ראוי לשיקול טובתו של הקטין - כל אלה יעירו ויעוררו את סמכותנו להתערבות בהכרעות-דין הבאות לפנינו..." (בעמ' 460).
     
16.     תגובתה הששית של הפרקליטות נמסרה, בכתב, ביום 31/10/2002. תגובה זו נמסרה, בעקבות כך שהפרקליטות ביקשה שהות קצרה לבחון את עמדתה, ולאחר שבית-המשפט הפנה לפסק-הדין דלעיל של בית-המשפט לעניינים מנהליים. בתגובה, שנחתמה בידי עו"ד גב' ביילין, נאמר - בקצרה - כי:

"אין זה הגורם עליו אנו עומדים בבקשתנו לבדיקת סווג רקמות או שמיעת ראיות, אלא הרצון להגיע לחקר האמת".

     ועוד נאמר באותה תגובה, כי:

"בתובענות למתן סעד הצהרתי בעניין סטאטוס הפסיקה קבעה כי אין די בהסכמת הצדדים בלבד".

האמירה האחרונה אינה מעוגנת בדין. יתירה מכך, התובעים בחרו לנסח את תביעתם המתוקנת כתובענה למתן צו, שיורה למשרד-הפנים לרשום ברישומיו את התובע כאבי-הקטין. בכתב-התביעה לא נדרש סעד הצהרתי, שיופנה כלפי כולי-עלמא, הגם שאין חולק כי פסק-דין לאבהות הינו פסק חפצא (in rem), שכוחו יפה כלפי כל [וראה: ע"א 431/80 רוזנברג נ' חזן, פ"ד לה(2) 742].

ונחזור ונאמר: עמדתה של הפרקליטות מותירה תמיהה; מדוע דווקא בענייננו לא ניתן להסתפק בהצהרת התובעים - הצהרה שניתנה - כך למותר להניח - ברבבות מקרים אחרים, בהם דובר בקטין שגילו מתחת לשלש שנים, ובהתאם להנחיית משרד-הפנים.

17.     למעלה-מן-הצורך, יכול היה בית-המשפט להתרשם גם מעדותה של התובעת וממסמכים נוספים שהוצגו בפניו, כדי לתמוך במסקנה שהתובע הינו אביו של הקטין.

     בישיבה שנערכה ביום 4/6/2002, נחקרה התובעת בחקירה-נגדית. היא העידה, כי לא קיימה יחסי-אישות במולדובה, שנתעברה בעת שהותה שם, ושגילתה זאת בסמוך לאחר ששבה לישראל, בתום שהות בת כחודש ימים במולדובה.

     בין-השאר, העידה התובעת, כך:

"בין יולי לנובמבר 2000, הוא שהה במולדובה, ואילו אני נותרתי בישראל, אך שמרנו על קשר טלפוני בינינו. כשהיינו בארץ, לפני כן, התגוררנו יחד, בדירתי. מדובר באדם שלא ביקש ממני, מעולם, כספים, והוא גם השתתף בחלק מההוצאות השוטפות, ככל שידו היתה משגת. היה לו קשה עם העובדה שהשתכרתי יותר ממנו, ושאני, בעצם, גם מפרנסת אותו, בצורה מסויימת. בחודש נובמבר 2000 טסתי למולדובה ונפגשנו. במולדובה דורש החוק זמן המתנה של מספר שבועות, בין גירושיו של אדם לבין נישואיו החדשים. ימים אחדים לאחר שהגעתי למולדובה, הוא התגרש באופן סופי ומוחלט מאשתו. הוא כבר היה מותש מהבירוקרטיה שבמולדובה. התחתנו במולדובה ב- 20/12/2000. נכנסתי להריון ממנו בתחילת חודש דצמבר. למען-הסר-ספק, נכנסתי להריון בהיותי במולדובה, ולא קיימתי שום יחסי מין עם אדם אחר במולדובה. הילד נולד בישראל, בשבוע ה-39 להריון, ביום 16/8/2001. שהיתי במולדובה כחודש ימים, מיום 23/11/2000 ועד ל- 21 או 22 לדצמבר 2000... לא תכננתי להכנס להריון. מבחינתי, זה היה נס, משום שניסיתי להכנס להריון קודם לכן, אך הרופאים אמרו לי, שאין כל סיכוי שאוכל להרות. זהו ההריון הראשון והיחיד שהיה לי. את עצם ההריון גיליתי כשבוע לאחר שחזרתי לישראל, כשנתאחר לי המחזור החודשי".

     התובעת הינה ילידת שנת 1963. עדותה של התובעת ניתנה בצורה מפורטת וסדורה, ולא נתגלעו בה בקיעים כלשהם. התובעת עצמה הותירה רושם של אדם שקול ונבון; ועדותה נמצאה אמינה ביותר על בית-המשפט.

     יתירה-מכך, לעדותה של התובעת נמצאו תימוכין גם במסמכים שהציגה, בעקבות אותו דיון, לגבי מהלך ההריון ("סיכום לידה", שנערך על-ידי מחלקת יולדות במרכז הרפואי "שיבא" בתל-השומר ואישור רפואי שניתן במהלך תקופת ההריון) ולגבי שהותה במולדובה (צילום דרכונה של התובעת, ממנו נלמד על מועד כניסתה למולדובה ומועד יציאתה משם).

סוף-דבר

18.     ואלה התוצאות, לאור דברינו שלעיל:

א.     התובענה מתקבלת; וניתן בזה צו, המורה למשרד-הפנים לרשום ברישומיו, כי התובע, הינו אביו של הקטין
ב.     הנתבע ישלם את הוצאות המשפט של התובעת 2 בסך 6,000 ₪, בצירוף מע"מ, כדין. סכום זה אף יישא הפרשי הצמדה וריבית, כדין, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל. מאחר שהתובע 1 לא טרח להתייצב לבירור ההליך, לא יינתן צו להוצאות במערכת שבינו לבין הנתבע;




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון