צוואה ללא חתימה וללא תאריך

אלמנת המנוח הגישה התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה בטענה כי המסמכים שהגיש המבקש כצוואה אינם צוואה כלל, וזאת מן הטעמים הבאים:

  1.      ראשית, על פי סע' 19 לחוק הירושה צריכה הצוואה לשאת תאריך, דבר הנעדר מן המסמך המתיימר להיות צוואה (סע' 2א להתנגדות).
  2.      שנית, המסמך האמור אינו חתום, גם זאת שלא בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק. אמנם מופיע במסמך שמו המלא של המנוח, אך לא חתימתו (סע' 3 להתנגדות).
  3.      שלישית, אופן עריכת המסמך (שהוא למעשה אוסף של ניירות), מלמד כי אין כאן צוואה המשקפת את גמירות הדעת הסופית של המנוח, אלא טיוטה שהחל להכין.


להלן פסק דין בנושא צוואה ללא חתימה וללא תאריך:

פסק דין

1.     לפנינו בקשה לקיום צוואה שהגיש מר ד. כ’, בנו של המנוח מר מ. כ’ ז"ל. המנוח נפטר ביום ט"ו בחשוון תשנ"ט (3.11.98) בגיל 84 והשאיר אחריו אישה וששה ילדים.

רקע
2.     ביום 23.2.99 הגישה אלמנת המנוח, הגב' ס. כ’ (להלן גם "המתנגדת" או "המשיבה"), בקשה לצו ירושה בפני הרשם לענייני ירושה בירושלים. הודעה על הגשת הבקשה הנ"ל פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ביום 28.2.99. ביום 18.3.99 הגיש מר ד. כ’, בנו הבכור של המנוח ("המבקש"), התנגדות לבקשה, בטענה כי קיימת צוואה של המנוח. בסמוך לכך, הגיש גם בקשה לצו קיום צוואה; בצוואה האמורה מדיר המנוח את אשתו מחלק כלשהו בעיזבונו. עקב כך ובהתאם לסע' 67א(א)(1) לחוק הירושה, תשנ"ה - 1965 (להלן: חוק הירושה), הועבר התיק לבית משפט זה.

3.     ביום 3.6.99 הגישה אלמנת המנוח התנגדות לבקשה לצו קיום צוואה בטענה כי המסמכים שהגיש המבקש כצוואה אינם צוואה כלל, וזאת מן הטעמים הבאים:
     ראשית, על פי סע' 19 לחוק הירושה צריכה הצוואה לשאת תאריך, דבר הנעדר מן המסמך המתיימר להיות צוואה (סע' 2א להתנגדות).
     שנית, המסמך האמור אינו חתום, גם זאת שלא בהתאם להוראות סעיף 19 לחוק. אמנם מופיע במסמך שמו המלא של המנוח, אך לא חתימתו (סע' 3 להתנגדות).
     ושלישית, אופן עריכת המסמך (שהוא למעשה אוסף של ניירות), מלמד כי אין כאן צוואה המשקפת את גמירות הדעת הסופית של המנוח, אלא טיוטה שהחל להכין, בכדי שיוכל להשתמש בה במועד מאוחר יותר, אם יחפוץ בכך, לעריכת צוואה בנוכחות עדים. על כך לומדת המשיבה מכך שהצוואה נכתבה על מספר דפים שונים בגדלים שונים, מכך שעל הדפים נרשמו הנחיות רבות, מכך שיש בהם תיקונים רבים ומחיקות אשר נעשו במועדים שונים, מכך שהמנוח לא חתם עליה, ומכך שהמנוח הכין מקום לחתימת עדים ואף רשם את שמותיהם של שניים מהם (סע' 4-8 להתנגדות).
     בנסיבות אלו, כך לגרסת המתנגדת, המסמך אותו מציג המבקש אינו מהווה צוואה בכתב יד ואף לא צוואה כלל, ואינו מכיל את התנאים המהותיים הנדרשים בחוק ובפסיקה.

4.     טענת המבקש היא כי לשון המסמך, תוכנו ופירוט ההוראות שהוא מכיל, מלמדים כי המנוח השאיר צוואה בכתב יד המשקפת את גמירות דעתו (סע' 6, תגובה להתנגדות). המבקש טוען כי הצוואה, בה ניתן להבחין את התייחסות האב באופן מפורט לכל אחד מילדיו - מחד, והתעלמותו מן האם - מאידך, משקפת באופן ברור את רצונו שלא להוריש למשיבה מאומה. לטענתו, רצונו של המצווה הוא תוצאת העובדה כי כבר שנים רבות לפני כתיבת הצוואה נפרדו הוריו והתגוררו בדירות שונות, ותוצאת העובדה שהמשיבה גרמה גם לילדי המנוח לנתק את הקשר עמו וכמו כן לא סעדה או ביקרה אותו גם כאשר שכב חולה בביה"ח במצב קשה (סע' 7 בתגובה להתנגדות; תצהיר דוד, סע' 13 - 4).

5.     לדברי המבקש, הפגם היחיד שנפל בה הוא העדר התאריך, אך פגם זה ניתן לתיקון מכוח שיקול הדעת של בית המשפט בהתאם לסעיף 25 לחוק (סע' 15, 16, תגובה להתנגדות). מעבר לפגם זה, הצוואה אשר נכתבה בכתב ידו של אביו עונה לטענת המבקש על דרישות סע' 19 לחוק הירושה. המבקש מכחיש את טענות המתנגדת בנוגע לפגמים/לחסרים נוספים שנפלו בצוואה:
     הוא מסביר כי העובדה שהצוואה רשומה על מספר ניירות היא שיקוף של התנהגות המנוח, אשר נהג לכתוב את מסמכיו על ניירות מניירות שונים (סע' 7 לתגובה).
     כמו כן, לגישתו, שמו המלא של המנוח אשר נכתב בצוואה מהווה למעשה את חתימתו, שכן למנוח לא הייתה חתימה אחידה והוא נהג לחתום את שמו באופנים שונים (סע' 7 לתגובה).

6.     עוד טוען המבקש כי בחסרון חתימת העדים על הצוואה אין לראות פגם, שכן מדובר בצוואה בכתב יד, וככזו לא נדרשת כלל חתימתם של עדים. רק בטעות הותיר המנוח מקום לחתימת עדים ואף מזכיר את שני אחיו כעדים שנבחרו, זאת משום שבהיותו אדם דתי סבר ש"על פי שניים עדים יקום דבר" (סע' 13 לתגובה).

7.     בהסתמך על כל האמור לעיל, עותר המבקש לקיים את הצוואה ולתקן את הפגם היחיד אשר נפל בה - העדר התאריך.

דיון
8.     עוד לפני שניתן לבדוק האם מסמך מקיים את הדרישות הפורמליות שבחוק לצוואה כשרה (חתימה, תאריך, ועדים ע"פ סעיף 20 לחוק לצוואה בעדים; כתב יד, חתימה ותאריך ע"פ סעיף 19 לחוק לצוואה בכתב יד), קיימת דרישת-על להכרה במסמך כצוואה, והיא שהמסמך הנבחן מתיימר להיות "צוואה". אדם חותם על מספר רב של מסמכים מודפסים משך חייו, ולא בהכרח יכיר בהם החוק כ"צוואה", גם אם המסמך נושא תאריך ואף אם חתומים עליו עדים. כמו כן, חותם אדם על מספר רב עוד יותר של מסמכים בחייו הכתובים בכתב ידו, ואשר נושאים תאריך. מכתב לחבר או לבן משפחה, מכתב לרשויות, אף רישום ביומנו - כל אלה ודוגמאות רבות נוספות ממלאים אמנם אחר הדרישות הפורמליות של סעיף 19 לחוק הירושה, אך ברור ומובן מאליו שאין בין מסמכים אלה ובין חוק הירושה ולא כלום, כיון שהכותב בכלל לא עסק במסמכים אלה בכתיבת צוואה. התוכן, הנסיבות, כולם מצביעים על אופיו של המסמך, וכל עוד שאין לייחס למסמך אופי "צוואתי", כלל אין מקום להעמיד אותו במבחנו של סעיף 19.
9.     אופי "צוואתי" מהו? מטרת הצוואה היא להורות על חלוקת עזבונו של המצווה או חלק ממנו (ראה סעיף 40 לחוק), ועל כן לא יוכר מסמך כצוואה אלא אם במסמך כלולות הוראות מהסוג הזה. ברם, בכך לא די. לצוואה שני מאפיינים: לא רק שכלולות בה הוראות לחלוקת העיזבון, כאמור, אלא גם שהתכוון המצווה כי המסמך הספציפי המונח בפנינו הוא אשר יוכר כצוואתו האחרונה, כך שהוראותיו התגבשו לכדי הוראות סופיות ומחייבות; היינו, לא רק שהמסמך משקף את מה שמתכנן לכלול בצוואה, אלא שהוא עצמו מהווה את צוואתו (“animus testandi”). השווה, למשל, מכתב הוראות ששולח המצווה לעורך דינו, בו הוא רושם מה הוא רוצה שייכלל בצוואה שמכין לו עורך דינו. למרות שהמכתב כולל הוראות מפורשות איך יחולק עזבונו, ולמרות שהמצווה כבר הוציא את המסמך מתחת ידיו, בכל זאת אין הוא מהווה "צוואה" (גם אם בכתב ידו של המצווה, חתום על ידו ונושא תאריך), כיון שהמצווה לא התכוון שמסמך זה יהיה צוואה; כוונתו הייתה שמכתבו ישמש בסיס להכנת מסמך אחר, שהוא ולא המכתב יהפוך לצוואתו האחרונה. רבים המקרים בהם מחליט המצווה שלא לערוך צוואה בהתאם להוראות שהוא עצמו העביר כבר לעורך דינו, ועל אחת כמה וכמה כשטרם העביר את הטיוטה מידיו; אחד המאפיינים של טיוטה, להבדיל מצוואה, הוא בדיוק בנקודה הזאת, שעדיין שמורה למצווה האופציה שלא להשתמש בה. על כן, מכתבים מהסוג הזה לא יקוימו כצוואה. השווה:
"…it must satisfactorily appear that he intended the very paper to be his will. Unless it does so appear, the paper must be rejected, however correct it may be in its form, however comprehensive in its detail, however conformable to the otherwise declared intentions of the party, and although it may have been signed by him with all due solemnity…"
McBride v. McBride, 26 Grat. (67 Va.) 476 (1875) (מדינת וירג'יניה)

"However, before a document will be admitted to probate as the last will and testament of the decedent, it must satisfactorily appear that the maker of the instrument intended by the very paper itself to make a disposition of his property in favor of the party or parties claiming thereunder."
In re Kisling's Estate, 68 Cal.App.2d 163, 156 P.2d 57 (מדינת קליפורניה)

10.     בעיית ההבחנה בין "צוואה" ל"טיוטה" המהווה רק הכנה לצוואה, חריפה במיוחד כשמדובר בצוואות בכתב יד, בהן אין עדים בעת החתימה. בעוד שהפיכת מסמך ל"צוואה בעדים" מתבצעת במעמד פורמלי, בו המצווה והעדים נוכחים יחד, וכך נוצר תיעוד אובייקטיבי המבסס את עובדת גמירות הדעת של המצווה, לא כן בצוואה בכתב יד, שבה אותו "אקט" ממש של כתיבה יכול שיהווה צוואה ויכול שיהווה רק הכנת טיוטה. אמנם, אם לפי תוכנו וצורתו של המסמך נראה כי מדובר בצוואה ממש, ומקוימות בו כל ההוראות הפורמליות של סעיף 19 לחוק (כתוב כולו בכתב ידו של המצווה, חתום על ידו ונושא תאריך), לא מתעורר ספק באשר למידת גמירות הדעת של המצווה, והמסמך יקוים כצוואתו. חזקה על המצווה, שטרח לחתום על המסמך ולרשום בו את תאריך החתימה, כי התגבשה אצלו כוונה סופית שמסמך זה יהווה צוואתו. ברם, אם נפלו פגמים בביצוע הוראות החוק, ובמיוחד שכמדובר בהעדר חתימה, ומבוקש לרפות את הפגם בהתאם להוראות סעיף 25 לחוק, הרי שעצם הפגם מעורר את הצורך לבחון האם הייתה קיימת אותה גמירות דעת הנדרשת לקיומו של המסמך כצוואה.

11.     להלן נוסח סעיף 25 לחוק:
25.     (א) לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 או בכשרות העדים.     
(ב) לא היה לבית-המשפט ספק באמיתותה של צוואה בכתב יד ובדבר גמירת דעתו של המצווה, רשאי הוא, בנסיבות מיוחדות, לקיימה אף בהעדר חתימה או תאריך כנדרש בסעיף 19.

ודוק: בהוראות סעיף 25(ב) לחוק, המתייחס להעדר חתימה או תאריך בצוואה בכתב יד, הוסיף המחוקק תנאי מיוחד שאינו כלול בהוראות סעיף 25(א), המתייחס לפגמים בצוואה בעדים; על מנת להכשיר את הצוואה-בכתב-יד הפגומה, על בית המשפט להשתכנע לא רק "באמיתותה של הצוואה", אלא גם "בדבר גמירת דעת של המצווה". אם אין תאריך או אין חתימה, מתגבר החשש שלא התגבשה אצל המצווה כוונה סופית, ואשר על כן יש להרהר האם לא מדובר בטיוטה בלבד, או לרישומים בעלמא שלא התכוון הכותב כלל שישמשו כמסמך פורמלי וסופי. עינינו הרואות, כי הדאגה המתעוררת באשר לאופיו של המסמך כשמדובר בפגם בצוואה בכתב יד, גדולה יותר מצוואה בעדים, ומחייבת כתנאי לקיומו כצוואה שבית המשפט יבחן את גמירות דעתו של המצווה בעת עריכת המסמך.

12.     מהכלל אל הפרט: האם יש להתייחס למכלול המסמכים השנויים במחלוקת כאל צוואה אשר נפלו בה אי אלו פגמים, או שמא יש לראות בהם אך ורק טיוטה אשר על פיה התכוון המוריש להכין צוואה מאוחר יותר?

13.     עדויות בני המשפחה לא הועילו לבית המשפט לחקר השאלה הנ"ל, לא אלו שהעידו מטעם המבקש ולא אלו שהעידו מטעם המשיבה, שכן רבים מן הדברים שנאמרו על ידם היו בלתי מהימנים וסתרו זה את זה.
     במיוחד אמור הדבר לעניין עדותה של המתנגדת, אלמנת המנוח, אשר הסתבר כי הן בשל גילה והן בשל טעמים אחרים, אינה מעורה כלל באמור במסמך ובמחלוקות הנוגעות אליו, וחלק מן הדברים שנרשמו בהתנגדות ובתצהיר שצורף אליה, כלל לא נרשמו מפיה. הרושם שהתקבל מעדותה הוא שהיא מתנגדת לקיום חלקים מסוימים במסמך רק משום שהם נראים לה בלתי צודקים.

14.     מבדיקת "הצוואה" השנויה במחלוקת (להלן גם "המסמך" או "המסמכים") עולה כי הינה למעשה מסמך המורכב משלושה דפים (או פתקים).
     א.     הדף העיקרי של המסמך, הינו דף פוליו אשר קופל באמצעיתו באופן היוצר ארבעה עמודים. על שלושה מתוך ארבעת העמודים כתובים הוראות שונות, והם ממוספרים באותיות א', ב', ג'. העמוד הרביעי ריק. עמוד א' נושא את הכותרת "שטר - צוואה" ועמוד זה, יחד עם עמוד ב', מכילים תוכן מקובל לניסוח צוואה (שנכתב ככל הנראה בהסתמך על טיוטה של צוואה אחרת שעמדה לנגד עיני המנוח - ראה סע' 4ד לתצהיר המתנגדת וכן הטיוטה "השראת החיקוי"… שצורפה כנספח).
     אלו הדברים הראויים לציון בשני עמודים אלו:
     בראש העמוד הראשון נכתב "3 העתקים לאפוטרופסים". הכתיבה היא בעט כהה יותר מזו שבה נכתב רוב המסמך. בעמוד זה, בסע' א', מובאים שמות היורשים (אשר נרשמו גם על פתקה ה' להלן) בצירוף מספרי תעודת הזהות שלהם ותאריכי הלידה שלהם (חלק מתאריכי הלידה מלאים וחלק מהם כוללים שנת לידה בלבד). כמו כן, מובאת בעמוד זה, בסע' ב', רשימת הנכסים המיועדת להורשה. בהשוואה לרשימת הנכסים שפורטה בפתקה ה' (להלן), רשימה זו מפורטת יותר: כך למשל מפורט מספר הגוש ומספר החלקה של שני המגרשים, והאזור הגיאוגרפי בו הם נמצאים. כמו כן מפורט באילו קומות נמצאות הדירות שברח' בצלאל. ברשימה מפורטים מספרי חשבון בנק של ניירות הערך והפק"מים (אשר נכתבו, ללא כל ספק, בעט אחר). ולבסוף הוספו לרשימה מיטלטלין שונים לחלוקה הכוללים את ספרייה, רהיטים, מלבושים, זהב ותכשיטים. בסוף רשימת המיטלטלין נכתב בעט שבו נכתב רוב המסמך: "לבנים: דוד-חי אהרן-חי ויהודה-חי" ובעט אחר "יחולקו שווה בשווה בן הבנים והבנות", כאשר לא ברור האם המנוח התכוון שהספרייה תינתן לבנים ושאר הפריטים יחולקו באופן שווה, או שמא במה שנכתב בעט האחר, התכוון המנוח שכל פריטי המיטלטלין יחולקו באופן שווה.
     לאחר רשימת הנכסים מופיעה כותרת "חלוקה", בסעיף המסומן "ג" (כשעולה מעיון בסימון שבמקור היה כתוב "ב" ותוקן ל - "ג"), ולאחריה ישנה הוראה שהאפוטרופסים יחלקו כל הנכסים והכספים לפי ראות עיניהם או "בגורל", בתנאי שהיורשים ינהגו כלפי המנוח לאחר מותו במנהגי אבלות שונים (גם הוראה זו נכתבה בשני עטים שונים).
     בעמוד הבא (המסומן ב'), שנכתב מעברו השני של העמוד הראשון, מציין המנוח בסעיף "ד" (שגם בו ניכר כי כתב קודם אות "ג" ותיקן אותה ל - "ד"), כי הוא עורך את הצוואה מרצונו החופשי ובדעה מיושבת. לאחר מכן הוא מציין (בסעיף הנושא שוב את האות ד') כי הצוואה תעמוד בתוקף, ועובר לחלק העוסק בחתימה על הצוואה.
     המשך העמוד מופיע כדלהלן:
"ולראיה חתמתי את שמי על שטר צוואה זה
אחר שהודעתי את צוואתי זאת לשלשה עדים האפוטרופסים
החתומים מטה הנוכחים עמי וחתמו כעדים על
בקשתי וקנו מידי קנין גמור ושלם על כל
הנזכר בצוואתי זאת
     ירושלים... היום...… חדש... שנה (תאריך
                          אזרחי)
               מ. ד. הכ’ (כ"ץ)

בפנינו העדים הח"מ חתם והודה המצווה
הנ"ל מ. ד. הכ’ (כ"ץ) ת.ז. --- על
כל דברי הצוואה הנ"ל בנוכחותנו שביחד
היינו נוכחים בעת החתימה בתור עדים
בנוכחותו ועפ"י בקשתו על שטר צוואה זה
וקנינו מידו קנין גמור ושלם
     ירושלים....… היום...… חודש...…שנה (תאריך
                          אזרחי)

  1. עד
  2. עד
  3. "          


15.     בעמוד השלישי (המסומן ג'), הבא לאחר העמודים המתוארים לעיל (היינו, לאחר המקום שנקבע לחתימות ולתאריך), ישנן הוראות, מתחת לכותרת "לפתוח את המעטפה מיד אחרי הגויעה" שמפנה המנוח אל בני משפחתו, העוסקות בעיקר בפירוט הדברים שהוא מבקש מהם לעשות לו עם מותו.

16.     העמוד הרביעי של דף זה (מעברו השני של עמוד ג') - ריק.

17.     הדף השני (המסומן ד'), הינו נייר פירמה קטן של חברת בזק, בגודל של 10.5 X 14.5. דף זה נושא את הכותרת "חלוקת הנכסים" ויש בו רשימה המפרטת למי מהיורשים יינתן כל אחד מנכסי הנדל"ן, בדרך כלל בפירוט הגוש והחלקה של מקום הימצא הנכס ושל שטחו במ"ר. בתחתית הדף נכתב כדלהלן:
יהיו
"על הצוואה V חתומים כ’ משה בן דוד
               וכ’ אברהם בן דוד. "

כשברור כי המילה "יהיו" נוספה לאחר כתיבת המשפט המקורי.
עברו השני של דף זה - ריק.

18.     הדף השלישי המרכיב את המסמך (מסומן ה'), הינו דף לבן קטן שגודלו כ 10 X 17 ס"מ, הקרוע בתחתיתו. בצדו האחד נושא הדף את הכותרת "הנכסים" והוא מפרט רשימה של נכסים. הרשימה מונה נכסי דלא ניידי באופן כללי ביותר, וכמו כן מצוינים בה כספים הנמצאים בבנק.
     וזה הרכוש אשר נמנה ברשימה:
     "2 מגרשים (לא מצוין היכן הם נמצאים ומהו גודלם).
      דירה בגונן רח' רבי מאיר 8
      " בנחלת אחים ברח' המדרגות 19
      2 " ברח' בצלאל 13 (בצד דירות אלו נרשם סימן שאלה ונכתב "לפי החוק")
      2 קופות גמל
      ניירות ערך.
      כסף בפק"מ."
     
19.     בסיום רשימת הנכסים נכתבו מספר הוראות:
     "אפוטרופוס 1 שיבצע את הנכסים והכספים.
     חלוקה שווה בין כל היורשים הרשומים לקמן והנכסים והרכוש שיהיו בעתיד.
     להכין 4 עותקים אחד אצל כ"א אפוטרופסים ואחד אצלי."

20.     מצדו האחר של הדף (מסומן ו') הנושא את הכותרת "היורשים (לפי סדר לידה)" נכתבו השמות הבאים: דוד-חי, חי-ה, אהרן-חי, יאודא-חי, מרים - חי-ה, אילה - חי-ה.

21.     התבוננות מעמיקה באוסף המסמכים הללו מעידה שהמסמך שהוגש לביהמ"ש כצוואה, הינו לכל היותר טיוטה שהכין המנוח כדי שתהווה בסיס לצוואה באם יחליט לערוך כזו. להלן הנתונים המובילים למסקנה זו.
     א.     על המסמך מצויינות הנחיות רבות:
     המנוח ציין לעצמו על המסמך "הוראות הפעלה" רבות, כגון "לפתוח את המעטפה מיד לאחר הגויעה" (כשלא ברור כלל למי מפנה המנוח את ההוראה הנ"ל ובאיזו מעטפה מדובר, ואיך מסתדרת הוראה זו עם מיקומה בתוך מסמך שמתיימר להיות צוואה), "להכין 4 עותקים, אחד אצל כ"א אפוטרופסים ואחד אצלי", "על הצוואה יהיו חתומים כ’ משה בן דוד וכ’ אברהם בן דוד", ועוד.
     ב.     על המסמך יש תיקונים ומחיקות רבים:
     עיון במסמך מגלה כי יש בו מחיקות רבות וכי נעשו בו הרבה מאד תיקונים. אילו היה מדובר בצוואה סופית, סביר היה להניח כי המנוח היה מתאמץ לכתוב את דבריו בצורה נקייה יותר.
     כמו כן, כאמור, הגם שרובו של "שטר הצוואה" (הדף המרכזי של המסמך) נכתב ככל הנראה באותו העט, אין ספק כי חלק מן התיקונים ו/או ההערות נכתבו בעט שונה, כהה יותר, דבר שניתן להבחין בו בעין, ללא הזדקקות לחוות דעת של מומחה. המבקש לא הצליח להוכיח כי ההערות והתיקונים הללו נכתבו באותו מועד בו נכתב עיקר הצוואה. המבקש טוען אמנם כי כתיבת מסמכים עם תיקונים רבים הייתה אופיינית לאביו, ואף הגיש לבית המשפט דוגמאות שונות של כתיבתו, אך מן המסמכים שצירף לא ניתן ללמוד כי סביר היה שהמנוח יכתוב צוואה סופית באופן שכזה.
     ג.     התאריך:
     המבקש מודה כי על הדפים שהוגשו אין תאריך, אך הוא טוען כי זהו פגם שניתן להשלים, כאמור בסעיף 25 לחוק הירושה. אילו לא היה מופיע כל אזכור הנוגע לתאריך, קל יותר היה להתעלם מפגם זה ולומר כי התאריך חסר רק בשל טעות או בשל היסח הדעת. אך במסמך שלפנינו, הכין המנוח באופן מודע מקום לתאריך, וגם לא שכח לציין לעצמו כי עליו לכתוב גם את התאריך הלועזי המתאים. כתיבת המסמך באופן שכזה מלמדת כי המנוח התכוון שהצוואה שיערוך (אם יערוך) תישא תאריך. העובדה שלא ציין תאריך ספציפי מעידה כי לא התכוון לערוך אותה בתאריך קרוב וספציפי אלא הכין טיוטה לקראת צוואה שיכתוב במועד ערטילאי שטרם החליט עליו.
     ד.     הדפים עליהם נכתב המסמך:
     עניין נוסף המלמד על היות המסמך טיוטה הוא הדפים שעליהם נכתבה. מדובר למעשה באוסף של דפים ופתקאות אשר אין ביניהם כל רצף או סדר הגיוני. הגם ששלושת העמודים המרכזיים של הצוואה בנויים בצורה הגיונית מסוימת, התואמת להכנת צוואה, הרי שלשני הדפים הקטנים הנוספים שצורפו אליו אין כל תפקיד הגיוני המשתלב במסמך כולו, בהיותם חוזרים על- ואף סותרים - דברים שכבר צוינו בעמודים המרכזיים.
     המבקש טוען, מתוך היכרות ארוכת השנים שלו עם אביו, שאין זה בלתי סביר שאביו יכתוב את צוואתו על הניירות שנחזו להיות כצוואה. וכך כותב המבקש בתצהירו (סע' 49): "… אבי חסך פרוטה לפרוטה ולא הקפיד על לבושו. אבי השתמש בכל דבר משומש שהיה ברשותו, אם זה נייר ישן, כלי ישן או שקית נייר משומשת, שקיות ניילון משומשות. הגודל הצורה והחומרים לא היו חשובים בעיניו, דבר שבא לידי ביטוי בכתיבת הצוואה, על גבי ניירות מגדלים וסוגים שונים". וכן (סע' 67 לתצהירו): "העובדה כי אבי כתב צוואה המורכבת ממספר דפים, שונים ככל שיהיו, מתאימה לאופיו ולדרך התנהגותו רבת השנים של אבי. אבי לא בחל להשתמש בניירות מניירות שונים כדרך חיים, כאשר נהג כך גם במכתבים שפנה אל הרשויות בדברים מאוד חשובים…". המבקש אף הגיש דוגמאות של מסמכים שכתב המנוח שיועדו לרשויות שונות, שנכתבו אף הם בצורה דומה.
     ברם, אם כי אין בפני בית המשפט כל סיבה להרהר אחר תיאור זה של דרכו של האב בכתיבת מסמכים, ספק רב אם ניתן לקבל את הטיעון שכך גם ניתן לשער שהמנוח היה כותב את צוואתו האחרונה, שאף המשיב בעדותו הסכים שמן הסתם הייתה לה "חשיבות מיוחדת" בעיני המנוח. במיוחד מעוררת צורת הכתיבה הנ"ל ספיקות בקשר לחוסר גמירת הדעת של המנוח כשליקוי זה מצטרף ליתר הסממנים המעידים על אופיו האמיתי של המסמך.
     זאת ועוד. המבקש לא הוכיח כי דוגמאות המכתבים שצירף לתצהירו, ככל שהם נוגעים למוסדות רשמיים, אכן נשלחו באופן זה לרשויות. עיון במסמכים המקוריים מראה כי חלקם נכתבו על ניירות שהיו מודפסים בצדם השני. גם מהתיקונים הרבים המצויים בהם מסתבר יותר שהם היוו טיוטות למכתבים הסופיים ששלח המנוח, והטיוטות הן אשר השאיר המנוח אצלו, כנראה לצורך תיעוד. באם אכן דוגמאות אלו הם מכתבים ששלח המנוח, אזי כיצד נשאר עותק מהם אצל המנוח? יש כאן סתירה בהסברו של המבקש שלא נתן לה הסבר.
     ה.     המסמך אינו חתום:
     מעבר לעובדה שהעדר חתימה בצוואה בכתב ידו מהווה ליקוי שיש לתקנו, אם בכלל, לפי סעיף 25(ב) לחוק, הרי שעצם ההעדר מעורר ספק באשר לגמירות דעתו של המצווה. במקרה דנן חלוקים הצדדים בשאלה האם יש לראות את כתיבת שמו המלא של המנוח - "מ. ד. הכ’ (כ"ץ)" - על המסמך, כחתימת המנוח לצורך חוק הירושה.
     לעניין זה מצהיר המבקש (סע' 64): "אני טוען כי כמי שמכיר את אבי ז"ל, ואוכל לומר זאת בוודאות, כי בכל מקום ובכל בנק הייתה לו חתימה כזו או אחרת….". מנגד, טוענת המתנגדת שהמנוח לא חתם על המסמך, שכן הגם שהיו לו חתימות שונות, מעולם לא השתמש בשמו המלא לצורך זה. בנותיו של המנוח, חיה כ’ ואילה אוברלנדר, תומכות בטענת המתנגדת, ומצהירות: "אבי לא חתם על המסמכים המכונים צוואה, ואף ניתן לוודא זאת בדוגמאות החתימה בבנקים, בצורה מ. כ’ ו/או מ.ד. כ’ ו/או מאיר כ’ ו/או כ’ מ.ד….". (סע' 4 לתצהיר חיה; סע' 4 לתצהיר אילה).
     המומחית מטעם המתנגדת, הגב' רומה אבישי, גרפולוגית מוסמכת, אשר נדרשה ע"י ב"כ המתנגדת לחוות דעתה בשאלה זו, הגיעה גם היא למסקנה כי שמו של המנוח "מ. ד. הכ’ (כץ)", כפי שנכתב בגוף ה"צוואה", לא נכתב כחתימה. לצורך הכנת חוות דעתה מצהירה הגב' א. שעיינה בחתימותיו של המנוח במסמכים שונים שנכתבו משך תקופה של כמעט 60 שנה ונוכחה לדעת כי מעולם לא חתם בשם המשפחה "הכ’" אלא תמיד בשם המשפחה "כ’". לטענתה, מכיוון שחתימה היא פעולה אוטומטית, לא ייתכן ששינה פתאום את חתימתו. לפיכך, יש להסביר את השימוש בשם המשפחה המלא "הכ’" כבא להוסיף כבוד לחותם ולא כחתימה. כך יש להסביר גם את התוספת "כ"ץ".
     שנית, הגם שהמנוח נהג לחתום באופנים שונים, הרי שמעולם לא נהג לחתום בשני שמותיו הפרטיים "מ. ד., מלבד פעמיים: פעם אחת בחתימה מוקדמת מאוד משנת תש"ד ופעם אחת בחתימה על שטר מכר משנת 1990.
     שלישית, השארת רווח של שתי שורות בצד השם, ע"י אדם שהיה חסכן וניצל כל שטח פנוי בדף לכתיבה, מעידה שהשאיר מקום לחתימה (עמ' 4 לפרוט' מיום 26.11 שורות 8-12, 17-20).
     בחקירתה הוסיפה המומחית נימוק רביעי והסבירה שחתימה היא עניין אוטומטי הנכתב במהירות וללא מחשבה, גם אם לעתים היא נעשית בווריאציות שונות. במסמך הנדון, לעומת זאת, נכתב השם בכתב איטי.
     מסקנות המומחית הן סבירות ומשכנעות. אמנם, מסכים אני עם גישתו של המבקש כי המנוח הקדיש מחשבה רבה לעריכת המסמך והתייחס אליו כדבר החשוב ביותר שאולי יערוך בחייו, וכי על רקע זה יש להבין את השימוש בשם המלא. עם זאת, אין בכך כדי לחייב את המסקנה שמדובר בחתימה, אלא רק כי המנוח רצה להוסיף נופך של כבוד למסמך ולהביע את תחושתו כי למסמך שייחתם יש בעיניו חשיבות רבה. בתור ראייתו את המסמך ככזה, החליט לרשום בו את שמו המלא. צורת כתיבת השם במסמך שבפנינו אינה מעידה, אם כן, על כך שמדובר בחתימה, אלא לדעתי מובילה למסקנה הפוכה, שרשם את השם המלא כהכנה להדפסתו או לכתיבתו בצוואה הסופית, וכי מעל לזה יצרף את חתימתו בבוא העת.
     הגם שב"כ המבקש ניסה להראות כי במסמכים חשובים נוספים מופיע שמו המלא, הרי ששתי הדוגמאות שציין הן הנותנות שלא השתמש בשם זה כחתימה אלא רק כציון שמו על מסמכים חשובים, שכן על פניו, בדוגמאות שציין (לקט שנערך ע"י המנוח וחיבור המתעד את הביוגרפיה שלו) לא נדרש רישום השם כחתימה (עמ' 3 לפרוט' מיום 26.11.00).
     ו.     המסמך אינו חתום בסופו
     גם לשיטתו של המבקש, הטוען כי השם המלא המופיע בעמוד ב' הינו חתימתו של המצווה, הרי לית מאן דפליג שיתר עמודי המסמך מופיעים לאחר "חתימה" זו. אמנם, אין קביעה בחוק הישראלי המחייב כי חתימת המצווה תופיע דווקא בסוף המסמך. ברם, אם לא מתקיימות כל ההוראות הפורמליות של סעיף 19 לחוק, ועל בית המשפט להחליט האם להפעיל בעניין את סמכותו על פי סעיף 25 לחוק, גם מיקומה של החתימה שלא בסוף המסמך יכול לתרום לחיזוק הספיקות באשר לגמירות דעתו של המצווה. השווה את דבריו של פרופ' שמואל שילה בעניין זה:
"אין קביעה בדבר מקומה של החתימה. בדרך כלל החתימה תהיה בסוף הצוואה, לפני חתימת העדים, אולם אם החתימה במקום אחר בצוואה, החתימה תקפה. זאת בתנאי שמקום החתימה איננו מופיע במקום שגורם לספקות של ממש בנוגע לכוונת המצווה לחתום על המסמך כצוואתו. צוואה שנערכה על פי כל דקדוקי סעיף 20 והחתימה איננה נמצאת בסוף הצוואה, איננה מאבדת את חזקת הכשרות שלה, ואם רוצים לתקוף את כשרותה, על המתנגד לצוואה הראיה. ייתכן, אומנם, שחתימה במקום מוזר תהווה ראיה לכאורה שלא הייתה לחותם גמירות דעת לצוות, אבל נטל ההוכחה יישאר על המתנגד לצוואה. ואולם, ניתן גם לטעון כי כל חתימה שאינה בסוף מעוררת ספקות כאלה, ואז הנטל עובר למבקש לקיימה." (ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, עמ' 195)

     ז.     במסמך יש סתירות פנימיות המעידות על התלבטות המנוח:
     המסמכים מעידים כי המנוח התלבט בשאלה כמה עדים יהיו חתומים על הצוואה. בעמ' ב' של הצוואה הוא הכין מקום ל - 2 עדים, ואז הוסיף בעט אחר מקום לעד נוסף. אך למרות שבעמוד ב' הכין המנוח מקום ל - 3 עדים, הרי שבעמוד ה' הוא מציין את שמותיהם של שני עדים בלבד.
     כמו כן, כתב המנוח בעמוד זה "על הצוואה חתומים...." ולאחר מכן הוסיף לפני המילה "חתומים" את המילה "יהיו" (ראה לעיל סעיף 17), דבר המעיד באופן הברור ביותר כי המנוח הבין והתכוון לכך שהצוואה תיחתם בשלב מאוחר יותר.
     מעבר לסתירות אלו, ישנה סתירה מהותית בין האמור ב"שטר הצוואה" לבין האמור בעמוד ד' שצורף אליו.
     בעמוד ד' "שידך" המנוח בין כל נכס מקרקעין לבין יורש ספציפי, על פי רשימות של "הנכסים" ושל "היורשים" שערך בעמודים ד' ו - ה'. לעומת זאת, ב"שטר הצוואה" עצמו המנוח אינו נוקט כל חלוקה, ומשאיר את העניין לאפוטרופסים, להם הוא מורה לחלק את כל נכסיו לפי שיקול דעתם "או בגורל".
     כמו כן, רשימת הנכסים שנכתבה על עמוד זה אינה תואמת לרשימת הנכסים שב"שטר הצוואה" עצמו. בשטר הצוואה עצמו הוספו נכסי מיטלטלין רבים ואין גם התאמה במספר קופות הגמל עליהם מדובר.
     סתירות מהותיות אלו מעלות את החשש שכלל לא מדובר במסמך מגובש אחד, המורכב מכל הדפים המחוברים יחד, אלא בפנינו אוסף של דפים המכיל רעיונות שונים ואלטרנטיביים שרשם המנוח לעצמו ושלא הכריע ביניהם בשלב כתיבה זה.
     לסתירות הנ"ל לא נתן המבקש כל הסבר.
     ט.     הכוונה לצוואה בעדים
     גם אם ניתן היה לומר שהמצווה התכוון לכך שהמסמך שבפנינו הוא הוא אשר התכוון שיהווה צוואתו, אין ספק כי הכין אותו כצוואה בעדים. גם סימון מקום חתימת העדים בעמוד ב' וגם ההערה שבעמוד ד' באשר לזהותם של העדים (ראה סעיף 17 לעיל) מעידים על כך באופן הברור ביותר. ניתן להבין, איפוא, כי המצווה התכוון לחתום בפני עדים, ואז- ורק אז- להפוך את המסמך לצוואה מחייבת. את זה לא עשה המצווה הלכה למעשה, והמסמך נשאר בגדר של טיוטה.
     מכאן גם תשובה נוספת לטענה שהשם המלא של המצווה המופיע בעמוד ב' הינו חתימה מחייבת. כיון שהתכוון לצוואה בעדים, הרי שהתכוון לחתום בפני עדים דווקא, אחרת על מה היו יכולים העדים להעיד בבוא העת? לכן ברור שכתב את השם המלא לסימון מקום חתימתו העתידית גרידא, ולא לחתימה ממש.
     טוען המבקש שהמצווה טעה לחשוב כי צוואה כשרה חייבת להיערך אך ורק בעדים, לפי ההוראה התורנית, "על פי שנים עדים יקום דבר", ולא היה ער לאופציה הקיימת בחוק הישראלי לערוך צוואה בכתב יד ללא עדים. על כן יש להתעלם לטענתו מן הכוונה לערוך צוואה בעדים, ולהכיר בצוואה כצוואה בכתב יד. ברם, בטענתו זו של המבקש מחזק הוא את המסקנה שהמצווה לא התכוון בעת כתיבת המסמך להפוך אותו כבר אז לצוואה מחייבת, אלא לחכות ולערכו בפני עדים דווקא, בשלב מאוחר יותר. פירושו של דבר, שהתייחס ביודעין למסמך שכתב כאל טיוטה, שתהפוך לצוואה רק בשלב מאוחר יותר. בכך מתחייבת המסקנה שבעת כתיבת המסמך לא הייתה קיימת אותה גמירת דעת הדרושה להכרה במסמך כצוואה.
     ח.     קיומו של "שטר צוואה" נוסף:
     על כך שמדובר בטיוטה בלבד ניתן ללמוד לא רק מהמסמך נשוא המחלוקת עצמו אלא גם ממסמך נוסף שכתב המנוח. במהלך הדיונים התברר כי מלבד המסמכים שנטענו להיות צוואה, ישנו "שטר צוואה" נוסף (להלן גם "הצוואה הנוספת") שהותיר אחריו המנוח (מסומן ז-ט בחוו"ד המומחית). שתי "הצוואות" דומות בנוסחן, אך שונות במהותן במספר נקודות מרכזיות.
     על פי סע' ב' "לצוואה הנוספת" התכוון המנוח לחלק את נכסיו כך:
     לאשתו סוזנה 10 שקלים (ושורה זו נמחקה בקו, לא ברור אם מיד בכתיבתה או במועד אחר); לבנו דוד-חי - 10 שקלים והמגרש הגדול; לבנו יהודא-חי 10 שקלים והמגרש השני; לבתו חיה 10 שקלים וזוג צמידים ועגילים; לבתו מרים-חי 10 שקלים וזוג צמידים ועגילים; לבתו אילה-חי 10 שקלים וזוג צמידים ועגילים.
     הנה כי כן, מלבד העובדה כי גם במסמך זה לא התכוון המנוח להוריש לאשתו ירושה כלשהי (ולו סמלית), חלוקת שאר הנכסים היא שונה: הבן אהרון-חי לא מוזכר כלל והבנות אינן יורשות נכסי דלא ניידי. גם חלוקת הנדל"ן בין הבנים היא שונה, (לא רק ממה שכתוב במסמך שהוגש לקיום אלא גם ממה שאמר המנוח לבניו בחייו (ראה תצהיריהם של האחים יהודה (סע' 3) ודוד (סע' 51) כי אביהם הודיע להם מספר פעמים כי רכש להם דירה באותו בניין), מה גם שאין התייחסות לכל הדירות שמוזכרות במסמך נשוא המחלוקת. כמו כן, כספו של המנוח בבנקים (פק"מ, ני"ע, קופ"ג) אינו מוזכר כלל.
     גם על המסמך הזה, כמו גם על המסמך נשוא דיונינו לא צוין תאריך.
     אמנם, המבקש מכנה את מסמך זה "הצוואה הקודמת" (סע' 54 לתצהירו), אבל לא הוכיח בפנינו כי אכן, מבחינה כרונולוגית, קדמה "הצוואה הנוספת" "לצוואה" שבחר להגיש.
     (ועצם העובדה כי במסמך נשוא המחלוקת מופיעות שתי הדירות ברח' בצלאל אשר נרכשו לאחר פרידת המנוח מן המתנגדת, ואילו במסמך השני הן אינן מופיעות, אין בו בכדי להאיר את עינינו בסוגיה זו, שהרי במסמך הנוסף לא מופיעות גם הדירות שברחוב המדרגות והדירה שברחוב ר' מאיר.)
     ומכיוון שלא ברור איזה מן המסמכים קדם למשנהו, נדרש המבקש לנמק מדוע המסמכים שהגיש כצוואה, הם הם הצוואה המבטאת את רצון אביו המנוח, ולא "שטר הצוואה" השני, שעל קיומו נודע לביהמ"ש רק במהלך הדיונים. המבקש לא סיפק לביהמ"ש כל הסבר לעניין זה, ויתרה מכך, לא נתן הסבר משכנע לביהמ"ש מדוע לא יידע אותו על קיומה של "הצוואה הנוספת". קיומה של הצוואה הנוספת נודע לביהמ"ש רק בדרך אגב, כאשר צורף המסמך לחוות דעתה של המומחית לכתבי יד.
     הנסיבות עליהן העיד המבקש, כי עוד לפני מותו של אביו בדק את מסמכיו של אביו ואף לקח אותם אליו למשמורת (ר' למשל עדותו בעמ' 15, שורות 6-10 לפרוטוקול מיום 5.1.00) מעוררות סימני שאלה האם כטענתו אכן "שם לב" לקיומה של "הצוואה הנוספת" רק לאחר הגשת בקשתו.
     בכל מקרה, מסתבר שהמנוח כתב לפחות שתי "צוואות", השונות בתוכנן (הגם שהן דומות בניסוחן). עניין זה מעיד אף הוא על התלבטותו של המנוח בנוגע לכתיבת צוואה, ועל היות כל המסמכים שהוגשו לביהמ"ש לא יותר מביטוי בכתב להתלבטויותיו אלה.

22.     מהסיבות המנויות לעיל, אני מסיק שהמסמך שהוגש לקיום כצוואה אינו אלא טיוטה, אחת מני מספר טיוטות שרשם המנוח, ולא מדובר כלל ב"צוואה" המשקפת רצון סופי ומגובש.

האם ניתן להכשיר את המסמכים כצוואה לפי סע' 25 לחוק הירושה?
23.     מעבר לכל טענותיו הספציפיות, טען ב"כ המבקש בפני ביהמ"ש, כי אפילו נפלו פגמים מסוימים במסמך המונעים ממנו מלהוות צוואה כדין, יש בכל זאת להכשירו כצוואה. לטענת המבקש, לאור הנסיבות המשפחתיות שפורטו לעיל אין כל ספק כי האמור במסמך משקף את גמירות דעתו הסופית והמוחלטת של המנוח, לפחות באשר לרצונו של המנוח שאשתו לא תירש מאומה בעיזבונו, ולפיכך יש להפעיל את עיקרון העל בדיני צוואות המורה לכבד את רצון המת, ולצורך זה להכשיר את הצוואה לפי סעיף 25 לחוק.

24.     אכן, העיקרון החולש על דיני הצוואות הוא קיום רצונו של המת. עיקרון זה נובע מכוח ההכרה בזכותו של אדם לשלוט על חלוקת נכסיו גם לאחר מותו (ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד(1) 738, עמ' 743). מכוח עיקרון זה נקבע למשל בסעיף 54 לחוק כי פירוש צוואה ייעשה לפי "אומד דעת המצווה". כמו כן נקבע בסעיף 25 לחוק כי במקרה בו אין לביהמ"ש ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה, גם אם נפלו בה פגמים מסוימים.

25.     עם זאת, עיקרון זה יש להפעיל בזהירות רבה. תנאי מוקדם להפעלת שיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש בסעיף 25 הוא העדר ספק של ביהמ"ש באמיתות הצוואה, כמפורט לעיל. גם אם אנו יודעים בדיוק מה התכוון המצווה לכתוב בצוואתו האחרונה, כל עוד שלא כתב אותה בפועל, וכל עוד שאין לנו מסמך המשקף את רצונו זה, אין בידי בית המשפט "לכתוב" את צוואתו במקומו.

26.     פס"ד בריל אשר ציטט המבקש בעצמו מדגיש אף הוא את התנאי המקדמי - קיום צוואה של ממש המעידה בבירור על רצון המצווה:
"כללו של דבר: 'קו היסוד' של המחוקק בדיני צוואות אינו אלא מצווה לקיים דבר המת: כשרצונו של המוריש בדבר מה שייעשה בירושתו אחריו, בא לידי ביטוי בצוואה (כמשמעותה בסע' 18 לחוק) ואין ספק באמיתותה של צוואה זו (ההדגשה שלי - ב.צ.ג.), כי אז אומדין דעתו של המצווה כדי שיקויים כל מה שהיה בדעתו וברצונו..." (ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1) 98, עמ' 104).

27.     השווה את דבריו של הנשיא ברק בפס"ד טלמצ'יו:
"ניצבים אנו בפני מציאות שבה המצווה אינו עוד בחיים. שוב אין הוא יכול לעשות צוואה או שנות מהצוואה שעשה. כל שנותר לנו היא הצוואה שאותה עשה. אותה עלינו לפרש. אל לו למפרש לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, שלפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה..." (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, עמ' 825).

     אמנם הנשיא ברק מדבר בפסק דין זה על פרשנות צוואה שנכתבה, אך כפי שלא ניתן להכניס לצוואה שנכתבה את מה שלא נאמר בה, קל וחומר שלא ניתן לערוך צוואה במקום מי שלא ערך אותה, רק משום שנדמה לנו שבשלב מסוים בחייו היה זה רצונו.

28.     לדבריו של הנשיא ברק קדמו אמירות רבות של ביהמ"ש העליון כי השופט אינו רשאי להגשים, בכל מקרה, את אומד דעת המצווה, כשלא מצא את ביטויו בצוואה, אך ורק משום שניתן להסיק מה היה אומר הנפטר אילו היה בחיים וניתן היה לשאול אותו לרצונו.
     כך למשל אומר כב' השופט ש. לוין בפס"ד ארנסט:
"...במקרה נשוא דיוננו הנסיבות המיוחדות לא מנעו רק פעולת החתימה עצמה, לאחר גמירת דעת, אלא גם את השלב המהותי של התיחסות המצווה לנוסח הערוך של צוואה, וגמירת דעתו באשר לתוכנה. אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין ביהמ"ש יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי חוק בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה. כך גם במקרה שנרשמה על ידי בא כוח המצווה טיוטה לשם הכנת צוואה, והמצווה נתכוון ליתן דעתו לדברים ולבחון אותם מחדש בטרם יגבש נוסח סופי של צוואה; גם כאן לא יראה בית המשפט צוואה מחייבת בטיוטות שנמצאו." (השופט ש. לוין בע"א 405/88 ארנסט נ' לב, תק-על 90(2) 552, פסקה 11).

     בפס"ד זה, הגם שברור היה לביהמ"ש "מהו התהליך שהמנוח נתכוון שיתרחש עד אשר יקבלו דבריו תוקף של צוואה", הרי כיוון ש"ברור כי תהליך זה לא הושלם, אין זה מתפקידו של ביהמ"ש ליצור צוואה יש מאין" (שם, שם).

     וברוח דומה, דבריו של השופט אור:
"דבר אחד הוא לפרש דברים שנאמרו בצוואה, על רקע נסיבותיו של המקרה. דבר אחר הוא לכתוב, על רקע נסיבות המקרה, צוואה בעבור מי שלא כתב אותה בעבור עצמו" (ע"א 7210/96 עזבון המנוח גרינברג נ' גרינברג, פ"ד נב(4) 49, עמ' 58).

29.     זאת ועוד. במקרה שבפנינו אין ביכולתנו להיכנס לנבכי נפשו של המנוח ולדעת מה היה רצונו במועד פטירתו. הספקות ברורים יותר באשר לשאלת חלוקת העיזבון בין ילדיו, שבטיוטות השונות רשם המנוח הוראות שונות ואף סותרות, כך שאף לו יכולנו לכתוב צוואה עבור המנוח, כלל לא ברור מה בדיוק היינו כותבים. אך גם לגבי יחסו של המנוח לאשתו, ממנה חי בנפרד, אין הדברים ברורים לחלוטין. אמנם, מהעדויות עולה מערכת יחסים מורכבת וקשה בין בני הזוג; עם זאת, בחרו השניים לחיות בנפרד אבל לא להתגרש ולהביא את מערכת הנישואין לסיום פורמלי. המבקש לא נתן הסבר משכנע מדוע עשו כן (והסיבה שהעלה כאילו המנוח נמנע מלהתגרש בשל היותו כ’ (סע' 53 לתצהירו) אינה ברורה לי שכן העובדה שאדם הוא כ’ אינה מונעת ממנו מלהתגרש אלא רק להינשא לגרושה). כמו כן, בספר שפרסם המנוח מספר שנים לאחר פרידתם (בשנת 1988), הזכיר את שם אשתו יחד עם שמות ילדיו וכתב: "והנני מביע תפלה והודאה לה' יתברך שזיכני והחייני להוציא לאור את הספר מחדש ולשלומם של רעייתי מלכה (סולטנה) ולילדי דוד-חי, חיה, אהרן-חי, יהודה-חי, מרים-חי, אילה-חי ומשפחותיהם ולאחי ואחיותי". (סע' 3א לתצהיר המתנגדת; העמוד בספר צורף כנספח). אמנם, ניתן להסביר את התופעות האמורות בדרכים שונות, אבל המכלול מצביע על מסקנה אחת בלתי נמנעת, והיא, כי מידי ספק לא יצאנו.

סוף דבר
30.     מסקנתי היא, איפוא, כי כל שניתן ללמוד מן המסמך האמור הינו כי המנוח הרהר בינו לבין עצמו שרצוי הוא שיכתוב צוואה, ואף התחיל לגבש לעצמו החלטות שונות בנוגע לצורתה ולתוכנה. הא ותו לא. אין כל מקום לומר כי לפנינו צוואה כהגדרתה בחוק או אף מסמך המעיד על גמירות דעת מוחלטת של המנוח. לפיכך, הגם שאין זה בלתי סביר שהמנוח לא התכוון להוריש לאלמנתו מאומה, לא ייכנס ביהמ"ש לנעליו של המנוח וינשל את המבקשת מזכויות המגיעות לה על פי דין, תוך שהוא כותב את צוואת המנוח במקומו.

31.     לאור האמור, אני דוחה את הבקשה לצו קיום צוואה, ודוחה את ההתנגדות לצו ירושה.

32.     המבקש ישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ.

          





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוש צוואה

  2. פרשנות צוואה

  3. צוואה לא מקורית

  4. השלמת חסר בצוואה

  5. התנגדות אח לצוואה

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. שינוי צוואה הדדית

  8. צוואה משותפת הדדית

  9. תיקון פגמים בצוואה

  10. צוואה אצל עורך דין

  11. צוואה בפני נוטריון

  12. צוואה בכתב יד דוגמא

  13. מומחה לכתב יד צוואה

  14. צוואה בעל פה מאוחרת

  15. השתתפות בעריכת צוואה

  16. המחאת זכויות בצוואה

  17. שינוי יורשים בצוואה

  18. צוואה בכתב יד ללא חתימה

  19. השפעה בלתי הוגנת צוואה

  20. צוואה מול ירושה על פי דין

  21. מעורבות יורש בעריכת צוואה

  22. צוואה ללא חתימה וללא תאריך

  23. פרשנות כוונת המוריש בצוואה

  24. העדר צלילות דעת בחתימת צוואה

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון