פירוש צוואה

פירוש צוואה היא שליפת משמעותה המשפטית של הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות.

פירוש צוואה, כפרשנות של כל טקסט משפטי המייצג נורמה משפטית, שני שלבים לה.

בשלב הראשון על הפרשן (כבלשן) לקבוע את מתחם האפשרויות הלשוניות של הטקסט. בשלב השני עליו לשלוף מתוך מתחם זה את המשמעות המשפטית האחת והיחידה, זו הקובעת את תוכן הצוואה כמושג נורמטיבי.

בשני השלבים יחד, על הפרשן להפעיל שיקול דעת פרשני בו יש משקל ניכר לאינטואיציה שלו ובלבד שתהא אינטואיציה זו רציונאלית, מבוססת על כללים ועקרונות הנקבעים בדיני הפרשנות המיוחדים לאותו טקסט - הצוואה.

אופיה המיוחד של הצוואה כטקסט - כמשפיע על כללי פרשנותה - בא לידי ביטוי בכלל - הצוואה היא פרי רצונו של המצווה רצון אותו יכול הוא להביע בכל שפה ובכל סימן שירצה בו. יחודה של הצוואה כנורמה משפטית - כמשפיע על כללי פרשנותה - בא לידי ביטוי בכלל - הצוואה היא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של המצווה.

שני מאפיינים אלה, בהצטרפם לאופי 'האמבולטורי' של הצוואה (כפעולה משפטית חד צדדית המשתכללת ללא קליטה עם עשייתה אך מקנה זכויות רק עם מות המצווה), מובילים למסקנה כי אין הצוואה מבססת אינטרס הסתמכות של היורשים וציפיותיהם של אלה ,ככל שסבירות הן, אינן ראויות להגנה.

האינטרס היחיד הראוי להגנה הוא האינטרס העומד ביסוד הצוואה - רצונו של המצווה - ומכאן הצורך והחובה לפרש צוואה על פי רצונו - הוא אומד דעתו - של המצווה. לשם הגשמת רצון/ אומד דעת זה על השופט - הפרשן לעשות כל מאמץ פרשני ולשם כך נתון לו חופש פעולה פרשני רחב יותר מפרשנות חוזה.

יחד עם זאת יש להשתמש בחופש הפעולה הפרשני האמור בזהירות רבה לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה.

להלן פסק דין בנושא פירוש צוואה:

פסק דין

פתח דבר

1.     ביום 27.2.98 הולכת לה לבית עולמה הגב' שושנה פ. ז"ל (להלן: "שושנה") ומותירה אחריה צוואה אותה עשתה ביום 3.9.81 (להלן: "הצוואה"). צו לקיומה של הצוואה ניתן ביום 26.6.98.

2.     א.     בס' 3 לצוואה קובעת שושנה כהאי לישנא:

     "את כל זכויותי בחלקה הידועה כחלקה 6 בגוש 6910 המהווה את הבניין הנמצא ברח' חובבי ציון 5א' בתל אביב, ואת כל זכויותי בחלקה 205 בגוש 3702, עליה בנוי הבית ברח' הרצל 209 ברחובות, אני מצווה בזה לילדיי: בחלקים שווים ביניהם, בכפוף לכך כי ביום שבו ימכרו ילדיי הנ"ל את זכויותיהם בנכסים הנ"ל אותם אני מצווה להם כאמור לעיל, או יעשו כל עיסקה שהיא בזכויות האמורות לעיל, יהא עליהם להעביר התמורה מהמכירה כאמור, בניכוי הוצאות המכירה, או בכל מקרה אחר של עיסקה בזכויות האמורות לעיל - את השווי בכסף ליום ביצוע העיסקה של הזכויות האמורות לעיל לנכדיי; בניו של בני המנוח, שלמה (סלומון) פ. ז"ל; יעקב פ., אליעזר, לוסיו פ. והלנה פ., בחלקים שווים ביניהם".

ב.     הוראת סעיף זו של הצוואה הינה לב לבה של המחלוקת המשפטית הנטושה בין הצדדים בשתי התובענות שבפני. המחלוקת הינה פרשנית מיסודה ודומה שעל דעת הצדדים כולם זקוקה הצוואה שבפנינו לפרשנות עד כי נזקקו הם, כל אחד בכיוון אחר, לחרוג מלשונה של הוראת ס' 3 לצוואה ולהדרש לנסיבות עריכתה של הצוואה כולה והכל על מנת להתחקות אחר אומד דעתה של שושנה. משכך ניזקק אף אנו לפרשנותה של הוראת צוואה זו ולו מן הטעם שגם צוואה ברורה זקוקה לפרשנות בהיות בהירותה של צוואה תוצאה של פרשנותה.

     ועל מה ולמה זקוקה הוראת ס' 3 לצוואה לפרשנות?

3. א.     אין ולא יכולה להיות מחלוקת - לשון ס' 3 לצוואה מצביעה על כך, כי מבחינה קניינית אמורים זכויותיה של שושנה בנכסים נשוא ס' 3 לצוואה להרשם בלשכת רשם המקרקעין (או בכל מוסד רישומי אחר) על שם הנתבעים בחלקים שווים ביניהם. כך עולה בבירור מרישת ס' 3 לצוואה הקובעת, כי את זכויותיה בנכסים המפורטים בס' 3 לצוואה מצווה שושנה לילדיה יצחק וחיותה, הם הנתבעים, בחלקים שווים ביניהם בכפוף לכך שביום בו הם - הנתבעים - ימכרו את זכויותיהם.... וגו'. דומה שגם התובעים יעקב, הלנה ולוסיו, ילדיו של שלמה פ. ז"ל בנה של המנוחה שנפטר לפניה, מבינים זאת, שהרי הם בעצמם עותרים לרישום הזכויות בנכסים נשוא ס' 3 לצוואה על שם הנתבעים בכפוף לרישום הערת אזהרה לטובתם - כך בס' 31.1 לכתב התביעה ור' גם ס' 75.5 ו- 75.6 לסיכומי באת כוחם.

ב.     אין גם מחלוקת ,כי התובעים זכאים יהיו לקבל לידיהם את מלוא התמורה שתתקבל ממכירת הזכויות הנ"ל "...... ביום שבו ימכרו ……" הנתבעים את זכויותיהם בנכסים הללו, וכך גם בכל מקרה של ביצוע עיסקה שיהא בה משום העברת הזכויות הקנייניות בנכסים אלה. ר' לענין זה ס' 17, 37 ו- 48 לכתב ההגנה.

ג.     המחלוקת נטושה באשר לזכותם של התובעים לקבל לידיהם גם את חלק דמי השכירות המשולמים בגין השכרת הנכסים נשוא סעיף 3 לצוואה בהתאם לזכויותיה של המנוחה בנכסים אלה.

ד.     לטענת התובעים זכאים הם לקבל גם את דמי השכירות ומכאן עתירתם למתן חשבונות ולתשלום כספים כאמור בס' 31.2 ו- 31.6 לכה"ת בתמ"ש 63431/00. לטענתם מכוונת שושנה, לבד ממכירת הזכויות ,גם לכל עיסקה אחרת בזכויות האמורות לרבות שכירות.
בתביעתם בתמ"ש 63430/00 עותרים התובעים למתן סעדים שונים הנגזרים מהפרשנות לה הם מכוונים באשר לסעיף 3 לצוואה, הכל כאמור בסעיפים 31.1; 31.3; 31.4; 31.5 לכתב התביעה.
     (ר' לענין זה ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בישיבת יום 4.12.00 לפיה פורטו העתירות בשתי תובענות שונות אשר הוגשו בנפרד תוך הפרדה בין סוגי הסעדים שנתבקשו, כמצוות תקנה 258 ז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984).

ה.     לטענת הנתבעים אין לתובעים כל זכות לקבלת דמי השכירות (ס' 33(ג) ו- 34 לכתב ההגנה) ומשכך אין גם להעתר ליתר הסעדים המתבקשים על ידם. לדידם מכוונת שושנה למכירת הזכויות ו/או לכל עיסקה אחרת שיש בה משום העברתן של הזכויות האמורות ולא לעיסקת שכירות.

ו.     לפיכך, מבחינה פרשנית אין מחלוקת בין הצדדים, כי משמעותה המשפטית של הצוואה, באשר לענין נשוא הדיון, נעוצה בפרשנות הנכונה שיש ליתן לתנאי עליו צוותה שושנה בס' 3 לצוואה ובלשונו "…. בכפוף לכך כי ביום שבו ימכרו ילדי הנ"ל את זכויותיהם בנכסים הנ"ל אותם אני מצווה להם כאמור לעיל, או יעשו כל עיסקה שהיא בזכויות האמורות לעיל, יהא עליהם להעביר התמורה מהמכירה כאמור, בניכוי הוצאות המכירה, או בכל מקרה אחר של עיסקה בזכויות האמורות לעיל - את השווי בכסף ליום ביצוע העיסקא של הזכויות האמורות לעיל, לנכדי…." (ההדגשות שלי ש.ש.).

ד י ו ן

כללי
4.     פרשנות צוואה היא שליפת משמעותה המשפטית של הצוואה מתוך מגוון משמעויותיה הלשוניות (ע"א 1900/96, טלמצ'יו נ' האפוט' הכללי ,נג(2) 817; ע"א 7210/96 עזבון המנוח משה גרינברג ז"ל נ' גרינברג ,נב(4) 49, 64). פרשנות צוואה, כפרשנות של כל טקסט משפטי המייצג נורמה משפטית, שני שלבים לה. בשלב הראשון על הפרשן (כבלשן) לקבוע את מתחם האפשרויות הלשוניות של הטקסט. בשלב השני עליו לשלוף מתוך מתחם זה את המשמעות המשפטית האחת והיחידה, זו הקובעת את תוכן הצוואה כמושג נורמטיבי. (א. ברק פרשנות צוואה בעמ' 47). בשני השלבים יחד, על הפרשן להפעיל שיקול דעת פרשני בו יש משקל ניכר לאינטואיציה שלו ובלבד שתהא אינטואיציה זו רציונלית, מבוססת על כללים ועקרונות הנקבעים בדיני הפרשנות המיוחדים לאותו טקסט - במקרה שלנו צוואה (א. ברק שם 47-48). אופיה המיוחד של הצוואה כטקסט - כמשפיע על כללי פרשנותה - בא לידי ביטוי בכלל - הצוואה היא פרי רצונו של המצווה רצון אותו יכול הוא להביע בכל שפה ובכל סימן שירצה בו. יחודה של הצוואה כנורמה משפטית - כמשפיע על כללי פרשנותה - בא לידי ביטוי בכלל - הצוואה היא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של המצווה.
     שני מאפיינים אלה, בהצטרפם לאופי 'האמבולטורי' של הצוואה (כפעולה משפטית חד צדדית המשתכללת ללא קליטה עם עשייתה אך מקנה זכויות רק עם מות המצווה), מובילים למסקנה כי אין הצוואה מבססת אינטרס הסתמכות של היורשים וציפיותיהם של אלה ,ככל שסבירות הן, אינן ראויות להגנה (ר' א. ברק שם עמ' 53-56 וכן ש. שוחט , פגמים בצוואות, מהדורה שנייה, עמ' 275). האינטרס היחיד הראוי להגנה הוא האינטרס העומד ביסוד הצוואה - רצונו של המצווה - ומכאן הצורך והחובה לפרש צוואה על פי רצונו - הוא אומד דעתו - של המצווה. לשם הגשמת רצון/ אומד דעת זה על השופט - הפרשן לעשות כל מאמץ פרשני ולשם כך נתון לו חופש פעולה פרשני רחב יותר מפרשנות חוזה (ר' א. ברק שם 58-61) יחד עם זאת יש להשתמש בחופש הפעולה הפרשני האמור בזהירות רבה "…. לבל תפורש הצוואה לפי הגיונו של הפרשן במקום לפי אומד דעתו של המצווה" (ע"א 239/89 ,שרש נ' גלילי, מו(1) 861, 867).

5.     בתורת הפרשנות מקובלת ההבחנה בין - פרשנות במובן הצר ופרשנות במובן הרחב. הבחנה זו מקובלת גם בפרשנות צוואות .הפרשנות במובן הצר נותנת מובן ל"יש" והפרשנות במובן הרחב מוסיפה ,גורעת או משנה את ה"יש". (ר' פרשת טלמצ'יו שם. על האבחנה בין שני מובנים אלה של פרשנות ר' א. ברק שם עמ' 80-86). בשני סוגי פרשנות אלה יש חשיבות בהבנת התכלית שעמדה ביסוד הצוואה, היעדים , המטרות, האינטרסים אשר הצוואה נועדה להגשים. בפרשנות במובן הצר משמשים בה תכלית סובייקטיבית (אומד דעתו של המצווה כביטוי לרצון הריאלי שלו) ותכלית אובייקטיבית (אומד דעת המיוחס למצווה, אומד דעת משוער כאשר לא הוכח אומד הדעת הריאלי). בפרשנות במובן הרחב ניתן ביטוי לאמות מידה אלה בהתאם לפעילות הפרשנית הנכללת בקטגוריה הרחבה של הפרשנות הרחבה שלעתים אינן מזדהות עם אמות המידה של תכלית הצוואה. (ר' א. ברק שם עמ' 83). כך או כך על התכלית העומדת ביסוד הצוואה, כבסיס לפרשנותה, ניתן ללמוד מכל מקור אמין ולשם כך ניתן לפנות לנסיבות - לאמור, נתונים עד לעריכת הצוואה, למה שהתרחש בעת עריכתה, ארועים שהתרחשו לאחר עריכתה ובלבד שיש בכל אלה כדי ללמד על אומד דעתו של המצווה בעת עריכתה.

6. א.     טרחתי ופירטתי, 'על קצה המזלג' את תורת הפרשנות בצוואות על מנת להבהיר, הן לביהמ"ש היושב בדין, והן לצדדים עצמם, את אמות המידה על פיהן תפורש הצוואה בענייננו בכל הנוגע לענין שבמחלוקת.

ב.     לענין זה אקדים ואומר כי נחה דעתי ,הן מבחינת לשונה של הצוואה והן מבחינת נסיבות עריכתה והתכלית שעמדה ביסודה, כי הוראת סעיף 3 מכוונת לכל עיסקה הנעשית בזכויות נשוא סעיף זה ושיש בה משום הפקת תמורה כספית ממנה, לרבות עיסקת שכירות.
     
לשון הצוואה

7. א.     לשון ס' 3 לצוואה קובעת, כי ביום בו ימכרו הנתבעים את זכויותיהם בנכסים שצוותה להם שושנה, או יעשו כל עיסקה שהיא בזכויות האמורות יהא עליהם להעביר התמורה מהמכירה בניכוי הוצאות המכירה, או בכל מקרה אחר של עיסקה בזכויות האמורות - את השווי בכסף ליום ביצוע העיסקה של הזכויות האמורות, לתובעים.

ב.     לשון זו מכוונת למכירה שאז תועבר התמורה מהמכירה בניכוי הוצאות המכירה לתובעים. הוראה זו ברורה ואינה שנויה במחלוקת.
     לשון זו, מכוונת גם 'לכל עיסקה שהיא' 'ולכל מקרה אחר של עיסקה' שאז יועבר השווי בכסף ליום ביצוע העיסקה (האחרת) לתובעים.
     לשון אחרונה זו מכוונת, ועל כך אין מחלוקת, לעיסקה השונה ממכירה. מהי עיסקה זו?

ג.     לטענת התובעים העיסקה האחרת יכול ותהא גם שכירות ומפנים הם לסעיפים 6, 7 ו- 79 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969. על פי סעיפים אלה אכן שכירות היא בגדר 'עיסקה' במובן חוק המקרקעין. הכיצד? ס' 6 לחוק המקרקעין מגדיר עיסקה במקרקעין כ"הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה, למעט הורשה על פי צוואה". שכירות היא בגדר 'זכות אחרת במקרקעין' ור' לענין זה ס' 3 לחוק. מכאן שהקניית שכירות היא בגדר עיסקה במקרקעין, לרבות שכירות קצרה אלא שזו אינה טעונה רישום (ר' ס' 79 לחוק המקרקעין).

ד.     להיות שכירות בגדר 'עיסקה' לא מתנגדים הנתבעים אלא שטוענים הם, כי פרשנות לשונית זו של המונח 'עיסקה' בצוואה הינה פרשנות מכנית שאינה מתיישבת עם לשון הצוואה וניסוחה ומבוססת כל כולה על ההנחה ששושנה ידעה את פירושה המשפטי של המילה כפי שמופיעה בחוק המקרקעין (ס' 19 לסיכומיהם). רוצים לומר - מושגיה של שושנה בדבר "עיסקה" לא כללו 'שכירות' דבר העולה מההסכם שערכה עם ילדיה ביום 30.6.78 (ס' 20 לסיכומים). בהסכם האמור, אשר צורף לכתב ההגנה (נספח א') ואשר נחתם בהמשך וכפועל יוצא מהעברת זכויותיה בנכסים נשוא ס' 3 לצוואה לשלושת ילדיה (הנתבעים ואבי התובעים) בחלקים שווים נקבע, כי ההעברה הקניינית בנכסים אלה אינה גורעת מזכותה של שושנה להמשיך ולהתגורר בבית הבנוי על הנכס ברחובות ומותירה בידיה את הזכות להינות מההכנסות שתתקבלנה מנכסים אלה. כן נקבע בהסכם, כי שושנה תהא רשאית להשכיר נכסים אלה ולקבל את דמי השכירות. בהסכם זה המילה 'עיסקה' לא מוזכרת כלל והשימוש במילה שכירות נתבקש מעצם העובדה ששושנה יכולה היתה להמשיך ולקבל את דמי השכירות בגין הנכסים על אף העברת הזכויות משמה לשם ילדיה. לא היה כל צורך להשתמש במונחים אחרים והשימוש במילה שכירות היה מחויב וכפועל יוצא ממהות ההסכם. עם כל הכבוד, הנסיון להקיש מהשימוש במילה 'שכירות' בהסכם זה למונח 'עיסקה' בצוואה כלא כולל שכירות, הינו נסיון מופרך מפאת השוני בתכלית העומדת מאחורי שני הטקסטים המשפטיים הללו, ההסכם מכאן והצוואה מכאן, וכל המוסיף גורע.

     הנתבעים הוסיפו והבהירו, הן בכתב הגנתם, הן בתצהיר עדות ראשית של הנתבעת 1 והן בסיכומיהם כי 'העיסקה האחרת' בס' 3 לצוואה מכוונת רק לעיסקה שיש בה העברת זכויות, זאת ותו לא. האמנם? אילו התכוונה שושנה לקבוע ,כי התובעים יהיו זכאים לחלקם בתמורה רק באירוע של העברת זכויות כי אז לא היה מקום לקבוע בצוואה חלופה לעיסקת המכר, 'למכירה', ולקבוע את זכאותם בעת מכר או עיסקה אחרת. ניתן היה לצמצם את תחולת הוראת ס' 3 לארוע של העברת בעלות בלבד. בתשובה טוענים הנתבעים, כי הכוונה ב'עיסקה אחרת' לעיסקת קומבינציה. גם אם אכן זו היתה כוונת שושנה, או פרקליטה אשר ניסח את הצוואה ואשר העיד בפני, ניתן היה לקבוע לצידה של המכירה המזכה את התובעים בחלקם בתמורה, גם את עיסקת הקומבינציה שהינו מונח מצומצם יותר המתקשר איך שהוא להעברת בעלות או למכירה. דא עקא שהלשון בה השתמשה שושנה בצוואה היתה לשון רחבה יותר - עיסקה - ומונח זה, מה לעשות, כולל גם שכירות. זאת ועוד, עו"ד גורודסקי, מי שערך את הצוואה עבור שושנה, העיד בפני כי הוא ערך את צוואתה על פי הנחיות שניתנו לו על ידה (עמ' 19 ש' 16). כשנשאל על ידי ב"כ התובעים מה היו ההנחיות העדיף הוא לא להשיב ישירות והפנה אותה לצוואה. רק כשנשאל ישירות בענין זה על ידי בית המשפט לימד אותנו עו"ד גורודסקי, כי כוונתה של שושנה (לדבריו) היתה שכל מה שקשור לשכירות וכל מה שקשור בכלל לפירות ישארו פה בארץ ויהיו לטובתה ובבוא העת לאחר מכן לנתבעת 1. אם זו היתה כוונתה מן הסתם אלה היו הנחיותיה. אם כך מדוע הנחיות ברורות אלה לא באו לידי ביטוי בצוואה? מדוע בחר עו"ד גורודסקי להשתמש במילה עיסקה, מונח ששושנה לא הבינה אותו גם לדבריו? האם לא מן הראוי היה שיעשה שימוש בלשונה הפרטית של שושנה עת ניסח את צוואתה? ר' לענין זה שאלת בית המשפט והתשובה לה בעמ' 23 לפרוט' למעלה.

     מעבר לכך טוענים הנתבעים (ס' 20 לסיכומיהם), אם אכן זכאים התובעים לתקבולי השכירות, מרוקנת הוראת ס' 3 לצוואה מתוכן שכן אז המשמעות הממשית שלה היא ששושנה לא צוותה להם מאומה שכן אם הם לא זכאים ליהנות מפירות הנכסים מחוייבים הם לרשום את הנכסים על שמם ולנהלם למעשה עבור התובעים כשלא צומחת להם שום טובת הנאה ושום תועלת מהנכסים. ומה בכך? כבר למדנו שאין ליורשים שום אינטרס הסתמכות הראוי להגנה. וכי אין בנמצא צוואות המטילות חיובים כאלה או אחרים על הזוכים על פיה? וכי בצוואה לא זכו הנתבעים בחלקים שווים ביתרת הרכוש של שושנה ור' ס' 4 לצוואה? גם העובדה שהנתבע 2 מתגורר בונצואלה ואינו יכול להשתתף בניהול הנכסים כך שהוראת הצוואה לגביו חסרת משמעות לחלוטין אינה משנה. על פי ס' 6(א) לצוואה מנהלת העזבון ומבצעת הצוואה הינה הנתבעת 1 אשר מאז ומתמיד, עוד בחיי המנוחה, טיפלה בנכסים אלה. ודוק! הטיפול בנכסים אלה לא היה רק עבור שושנה בחייה ואינו כיום, מאז מות, רק עבור התובעים, שכן לנתבעים זכויות משל עצמם בנכסים אלה, אותם קיבלו במתנה מאמם, והטיפול היה והינו גם באשר לחלקם שלהם כאמור.

     משכך, נחה דעתי כי לשון הצוואה מכוונת למכירה שאז, כלשון הצוואה, יקבלו התובעים את התמורה מהמכירה בניכוי הוצאות המכירה וכן לכל עיסקה שהיא (לרבות שכירות) שאז יקבלו התובעים, כלשון הצוואה, את 'השווי בכסף' ליום ביצוע העיסקה ,דהיינו את השווי הכספי של העיסקה שתעשה בזכויות.

כוונת המנוחה

8.     הנכסים נשוא סעיף 3 לצוואה יקראו להלן: "הנכס בתל אביב"; "הנכס ברחובות".

9.     מעיון בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים ובחקירותיהם, כמו גם מהמסמכים עליהם סמכו בעלי הדין את טענותיהם, ניתן לקבוע את העובדות והמסקנות הבאות:

א.     זכויותיה של שושנה בנכס בתל אביב - מחצית הזכויות - נתקבלו בידיה בירושה מדודתה.

     עם מות בעלה נרשמו על שמה של שושנה רבע מהזכויות בנכס ברחובות מכוח צו ירושה שהוצא לעזבונו. רבע נוסף מהזכויות בנכס ברחובות נרשמו מכוח אותו צו ירושה על שם ילדיה, הנתבעים ואבי התובעים, בחלקים שווים, 1/12 חלקים לכל אחד.

ב.     ביום 30.6.1978 העבירה שושנה את זכויותיה בנכסים בתל אביב וברחובות לשלושת ילדיה. כתוצאה מהעברה זו נרשמו זכויותיה בנכס בתל אביב - מחצית הזכויות - בחלקים שווים על שמם, 1/6 לכל אחד מהם, וזכויותיה בנכס ברחובות - רבע - נרשמו 1/12 על שם כל אחד מהם.

     העובדות א+ב נלמדות מנסחי הרישום שצורפו לכתב התביעה (נספחים ג;ג(1) ו-ד) ומההסכם נספח א' לכתב ההגנה.

ג.     על פי ההסכם נספח א' הותירה שושנה בידיה את הזכות להמשיך ולהתגורר בבית שבנוי על הנכס ברחובות, ככל שתרצה, וכן את הזכות להשכיר את הנכסים ולקבל לידיה את דמי השכירות. הילדים, התחייבו מצידם לשאת בכל הוצאה כספית שתדרש לשושנה לרבות ובין היתר טיפול רפואי ,הוצאות אישפוז וכו'.

ד.     מערכת היחסים בין האחים לבית פ. לבין אמם שושנה, כמו גם בינם לבין עצמם היתה מערכת יחסים טובה, קרובה ומלאת אמון (ר' ס' 4 ו- 18 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת 1 ועדותה בח"נ בעמ' 8 ש' 21). מערכת יחסים טובה זו איפיינה גם את היחסים עם בני הזוג של הנתבעים. לא כך היו פני הדברים בתוך משפחתו של אבי התובעים שאופיינה במערכת יחסים עכורה בינו ובין אשתו, אשר השפיעה על יחסיה של האשה, אמם של התובעים, עם שאר בני המשפחה. ר' ס' 5-8 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת 1 שלא נסתר.

     יחד עם זאת לא היה במערכת יחסים עכורה, זו בתוך משפחתו של אבי התובעים, כדי להשפיע על מערכת היחסים שלו עם הנתבעים. הוא היה ונותר קרוב ללבם וללב האם שושנה. ר' ס' 18 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת 1.

ה.     בדצמבר 1980 הגיע אבי התובעים ארצה, מונצואלה שם התגורר, לביקור מולדת. לעת ביקורו בארץ היה אבי התובעים חולה מאד ונראה כי ידע שקיצו קרוב. כך מעידה הנתבעת 1 בעצמה בס' 27 לתצהיר עדות ראשית שלה עדות ממנה ניסתה להסתייג בחקירתה הנגדית עמ' 9 ש' 24-25.

ו.     מספר ימים לאחר הגיעו ארצה חותם אבי התובעים על צוואה. בס' 3 לצוואה מצווה אבי התובעים כדלקמן:

     "את רכושי אשר הועבר אלי ללא תמורה מאמי, הגב' שושנה פ. ת.ז............................ . דהיינו:
א.     כל זכויותיי בנכס הידוע כחלקה 205 בגוש 3702..... (הוא הנכס ברחובות ש.ש.).
ב.     כל זכויותי בנכס הידוע כחלקה 6 בגוש 6910......... (הוא הנכס בתל אביב ש.ש.) הנני מצווה לאמי הגב' שושנה פ. ז"ל.

אף צוואה זו טעונה פרשנות. על פי הרישא של הצוואה ציווה אבי התובעים לשושנה אמו אך ורק את הרכוש שקיבל ממנה ללא תמורה . רכוש זה כלל כזכור את כל זכויותיו בנכס בתל אביב (1/6) דבר התואם את ס' 3(ב) לצוואתו ו- 1/12 בלבד מהנכס ברחובות שכן 1/12 נוספים בנכס ברחובות באו לו מירושת אביו. דא עקא שבס' 3(א) הוא מצווה את כל זכויותיו בנכס ברחובות ואינו מציין 'מחצית מזכויותיו' מה גם שבס' 4 מצווה הוא, כי על יתרת רכושו בונצואלה תחולנה הוראות חוקי הירושה בונצואלה מקום מגוריו. אין אני נדרש לפרשנותה של צוואה זו - האם אכן כיוון אבי התובעים לצוות לאמו שושנה רק את שקיבל ממנה במתנה וללא תמורה או שמא התכוון לצוות לה את כל רכושו בארץ כולל החלק שקיבל מירושת אביו בנכס ברחובות? יחד עם זאת יש חשיבות לפרשנותה של צוואה זו (אשר צורפה לכתב התביעה) לאור טענת הנתבעים, כי אבי התובעים כתב את צוואתו מתוך כוונה ברורה ומפורשת שלילדיו, הם התובעים כאן, לא יהיה חלק או נחלה בנכסי משפחת פ. זאת להבדיל מהנכסים שצבר בונצואלה.
אמנם נכון שפרשנות צוואה זו לא עמדה לדיון אלא שטענת הנתבעים ביחס אליה טעונה בחינה. עם כל הכבוד, טענה זו אין לה על מה לסמוך שכן לנתבעים אין כל ידיעה מה עמד מאחורי צוואה זו ומה היה אומד דעתו של אחיהם. בחקירתה הנגדית מודה הנתבעת 1 (אחרי שאלות חוזרות ונשנות), כי היא לא דיברה אתו על הצוואה שלו ,לא לפני שעשה את הצוואה ולא אחרי וכי היא לא היתה שותפה לכוונותיו. ר' עמ' 12 ש' 9-20, עמ' 13 למטה ועמ' 14 למעלה. משכך כיצד יכולה היא להצהיר בתצהירה על כוונתיו ולהעיד בחקירה נגדית על כך עמ' 10 ש' 24-27. זאת ועוד התובעים לא היו מעורבים ולא היו מודעים לצוואת שעשה אביהם בישראל וגם הגב' פתחי שערכה את הצוואה והיתה עדה לה אינה בחיים. משכך, אין אף אחד שיכול להעיד על אומד דעתו של אבי התובעים באשר לצוואתו. זאת ועוד, בתצהיר עדות ראשית שלה מאשרת דווקא הנתבעת 1 ,כי אבי התובעים ציווה לאם את הרכוש שקיבל ממנה במתנה, היא בעצמה אומרת זאת בס' 31 לתצהירה. זאת ועוד, הנתבעת 1 מאשרת בעדותה שלה, בעמ' 15, בתשובה לשאלה "בואי נשמע בדיוק מה המלים שאמרה לך אמא", כי שושנה אמרה לה שהיא מורישה לה ולאחיה (הנתבע 2) "את החלק שהיא קיבלה מבנה הבכור". אם כך כיצד הצהרה זו עולה בקנה אחד עם אותה הפרדה פיזית לה היא טוענת ושעליה היא מעידה (עמ' 10 ש ' 24-27 ור' גם דברי עו"ד לוי ב"כ הנתבעים בעמ' 10 ש' 21-22 שחזר בו מהתנגדותו) שהרי עדיין נותרו לו 1/12 חלקים מהנכס ברחובות אותם קיבל בירושת אביו.

לענייננו מוכן אני להקל עם הנתבעים ולקבל את גירסתם לצוואה זו של אבי התובעים, לפיה התכוון הוא לצוות לשושנה אמו את כל נכסיו בישראל, כולל החלק שקיבל בירושת אביו בנכס ברחובות, ולבצע את ההפרדה הפיזית בין נכסיו אלה לנכסיו בונצואלה. יחד עם זאת, אין בכך כדי ללמד כי הוא ביקש בכך לנשל את ילדיו מנכסים אלה כטענת הנתבעים שכן שלמה, האב, אהב את ילדיו התובעים אפילו לגירסת הנתבעת 1 (עמ' 10 ש' 16) . מנגד אין בכך גם כדי ללמד שהוא ביקש להבטיח את קיומה של שושנה כטענת התובעים שכן דבר קיומה הובטח ממילא באותו הסכם מיום 30.6.78 בו העבירה שושנה את זכויותיה בנכסים בתל אביב וברחובות לילדיה תוך הבטחת זכותה לגור בנכס ברחובות ולקבל את דמי השכירות של נכסים אלה כל ימי חייה. לטעמי, בחר אבי התובעים להורות בצוואתו כפי שהורה משום שביקש למנוע מעורבות ו/או שותפות של אשתו בנכסי משפחת פ. בישראל דבר אשר יכול היה לפגוע בהרמוניה המשפחתית ששררה בין בני המשפחה לאור מערכת היחסים העכורה ששררה בין בני המשפחה לבינה. לעת עשיית הצוואה היו התובעים (כולם או חלקם) קטינים והאב, שנטה למות, לא רצה במעורבות האמורה של אשתו כאפוטרופא עליהם. גם העובדה שהאב בחר לעשות צוואה ולא להעביר (או להחזיר) בחייו את הנכסים לאמו שושנה מלמדת על כך שהוא ביקש לשמור את בעלותו הקניינית בנכסים אלה כל עוד הוא בחיים, ולשמור אותם לבני משפחתו שלו - ילדיו, התובעים. הנתבעת 1 היא היא שמעידה בעמ' 10 לפרוט' ש' 16-17 , כי הבעיה היתה מערכת היחסים שלו עם אשתו ושל בני משפחת פ. (הנתבעים) עם האשה. ר' גם המשך הפרוט' בעמ' 10-11 ובפרט תשובתה של הנתבעת 1 לשאלה אם שלמה רצה לקפח את הילדים שלו, התובעים. התשובה היתה "אני לא יודעת. הוא רצה לעשות הפרדה כדי שלא יפריעו להרמוניה במשפחה". לקפח בוודאי שלא!

ז.     כשבעה חודשים לאחר שעשה את צוואתו הלך אבי התובעים לעולמו - ביום 23.7.81. כחודש ועשרה ימים לאחר מכן עורכת שושנה את צוואתה נשוא ההליך שבפני. לעת עשיית הצוואה ילדיו של בנה שלמה, הם התובעים, עדיין קטינים. נאמנה לרצון בנה למנוע מעורבות ו/או שותפות של אשתו בנכסי המשפחה לא מצווה שושנה את הנכסים שקיבלה מבנה לילדיו, התובעים, אלא לשני ילדיה האחרים, הנתבעים, תוך התניית אותו תנאי שבסעיף 3 השנוי במחלוקת. מטרת הצוואה - בלא קשר בשלב זה לפרשנותה - להבטיח את זכויות נכדיה - התובעים - בזכויות אשר הונחלו לה על ידי אביהם בצוואתו. שושנה מקפידה לחתום על צוואתה ורק לאחר ששני ילדיה האחרים, הם הנתבעים, חותמים על צוואות משלהם אותן ערכו על פי בקשתה, כך לטענתם (ס' 20-21 לכתב ההגנה). הצוואות של הנתבעים (שנעשו ביום 17.8.81) צורפה לכתב ההגנה מסומנות "ב"; "ג".

ח.     העובדות המפורטות בס' ז' לעיל מלמדות חד משמעית, כי לעת עשיית צוואתה, לרבות ובעיקר הוראת ס' 3 שבה, ראתה שושנה לנגד עיניה את התובעים נכדיה. הנתבעת 1 מעידה ששושנה אמרה להם שהיא מתעתדת לערוך צוואה לפיה היא מעבירה לה ולנתבע 2 את החלק בנכסים שקיבלה מאבי התובעים וכי לעת מכירת חלק זה שלא יקפחו את התובעים, נכדיה. את זאת היא אמרה להם טרם עריכת הצוואה. הנתבעת 1 מעידה על עובדות אלה (עמ' 14 ש' 15-18) בתשובה לשאלה הנוגעת לצוואות שהם עשו לבקשת אמם (עמ' 14 ש' 8-14). היא ממשיכה ומסבירה, כי צוואות אלה נעשו על פי בקשת שושנה שאם חס וחלילה יקרה להם משהו שהיורשים הטבעיים שלהם (שלה ושל הנתבע 2) לא יהיו מעורבים באיזה בעיה שתהיה בניגוד לרצונה של האם. (עמ' 14 ש' 18-19).
     צא ולמד שכאשר פנתה שושנה לעו"ד גורודסקי לעשות את הצוואה ידעה היא על קיומם של נכדיה התובעים ורצונה היה שלא לקפח אותם - לפחות לעת מכירה - לגירסת הנתבעים. משכך, אך מוזרה היא, בלשון המעטה, גירסתו של עו"ד גורודסקי בעמ' 21 לפרוט' למעלה כאילו הוא היה זה שדובב את שושנה ואילמלא הזכיר את קיומם של התובעים בפניה הם כלל לא היו נזכרים בצוואה והיו מודרים מירושתה . עו"ד גורודסקי מגדיל ואומר ששושנה לא רצתה כל ענין איתם, לא היה לה כל קשר איתם וכי הוא שאמר לה "איך את יכולה לא להזכיר אותם בכלל, וזו היתה התוצאה, אפשר לומר פשרה כלשהי". עם כל הכבוד וההערכה גירסה זו מופרכת מיסודה ועומדת בסתירה גמורה לעדותה של הנתבעת 1 ולמהלך העניינים המתואר לעיל.
     זאת ועוד, מתחילת עדותו של עו"ד גורודסקי לפיה שושנה נתנה לו הנחיות והוא בסך הכל ניסח את הצוואה (עמ' 19 ש' 16-27) , ניתן להבין ששושנה הגיעה אליו עם דעה מגובשת והנחיות ברורות באשר למה שייעשה בנכסים שקיבלה מבנה והוא רק העלה הנחיות אלה על הכתב בדמות ס' 3 לצוואה. האמנם? כיצד אם כן מתיישב תיאור זה עם אותה שיחת שיכנוע שניהל עו"ד גורודסקי עם שושנה להכניס את התובעים לצוואתה? אם היא לא רצתה קשר איתם ולא רצתה להזכיר אותם בצוואה מן הסתם הנחיותיה היו להעביר הנכסים לנתבעים זאת ותו לא. אלא שמסתבר שלא כך היו פני הדברים לגירסתו. עו"ד גורודסקי הוא שדאג לנכדים, הוא שהזכיר את קיומם ,הוא שאמר שאין זה מן הראוי לקפחם והוא שהביא לאותה פשרה בדמות ס' 3 לצואה. עם כל הכבוד אינני מאמין כלל לגירסתו זו של עו"ד גורודסקי. מאמין אני ששושנה באה אליו כחודש וחצי לאחר מות בנה ,אבי התובעים, במטרה לערוך צוואה אשר תתייחס לנכסים שקיבלה מבנה. היא ידעה שאין היא עומדת לקפח את התובעים נכדיה, להיפך. היא ידעה שיש לשמור על זכויותיהם בנכסים אלה אשר היו של אביהם ואשר הועברו לה רק בשל היותם קטינים כדי למנוע מעורבות של אשתו כאפוט' עליהם. (ר' עו"ד גורודסקי עמ' 23 בתשובה לשאלות בית המשפט המאשרות את חששה של שושנה בענין זה). נאמנה למצוות אביהם ובנה, העדיפה שושנה לא ליתן את הנכסים לנכדיה הקטינים אלא לשני ילדיה - והחשוב מכל היא ביקשה שהנכדים יהנו מכל תמורה שתתקבל מנכסים אלה, גם משכירות. אין לי כל ספק בכך.

ט.     בס' 4 לצוואותיהם - ס' זהה בשתיהן - מורים הנתבעים מה ייעשה לאחר מותם שלהם באותם נכסים שיועברו להם ע"י שושנה אמם - אותם נכסים בתל אביב וברחובות - שחזרו אליה עם פטירת בנה, אבי התובעים. על פי ס' 4 לצוואותיהם מצווים הנתבעים 'לתת את התמורה הכספית לחלק זה (הנכסים שיועברו להם מאמם שושנה ושאותם קיבלה מאבי התובעים) רק ביום מכירתו של הנכס כולו על ידי הבעלים המחזיקים בו' לתובעים.
     עם כל הכבוד וההערכה לא ברור לי מי הם הזוכים בנכסים נשוא ס' 4 לצוואות הנתבעים?, או מי הם 'הבעלים המחזיקים בו' בלשון ס' 4 לצוואות? אם תאמר היורשים החוקיים (ס' 5 לצוואות) הרי שהפנייה זו יכול ותתקבל בכל הנוגע לצוואת הנתבעת 1 אך לא לצוואת הנתבע 2 שכן ס' 5 לצוואתו מתייחס לרכושו בונצואלה בלבד.
כך או כך דבר אחד ברור - מבחינת התובעים, יהא הזוכה בנכסים אשר יהא, הם יהיו זכאים לקבל את חלקם רק ביום מכירת הנכסים.

י.     אם היה לי ספק כלשהו באשר לרצונה של שושנה בס' 3 לצוואה בא נוסחן של צוואות הנתבעים ומסיר כל ספק מלבי.
     צוואות אלה, כזכור, נעשו לבקשתה של שושנה. הם נעשו כשבועיים לפני ששושנה עשתה את צוואתה. לדברי הנתבעת 1, רק לאחר שהיא אמרה לשושנה "שבקשתה תמולא במלואה" היא הלכה לעו"ד לעשות את צוואתה. עמ' 15 ש' 3-5. משכך, מחייבת שורת ההגיון שתהיה זהות בין שתי הצוואות, שיהיה 'תיאום כוונות' בין המצווים, בין שושנה לבין הנתבעים ילדיה. כעת, אם שושנה אמרה להם שהתובעים יהנו רק לעת מכירה ולמכירה בלבד , וכך הם ניסחו את צוואותיהם ,כך היה צריך להיות גם הנוסח בצוואתה של שושנה, ללא כל חלופה נוספת למכירה. בפועל יש שוני בנוסח של שתי הצוואות - בס' 3 לצוואה אין מדובר במכירה בלבד אלא גם 'בכל עיסקא אחרת'. לשוני האמור יכול להיות - רק הסבר אחד, אם גירסתה של הנתבעת 1 שלא הראתה לשושנה את הצוואה שלה או של הנתבע 2 (עמ' 14 ש' 20; עמ' 15 ש' 1) נכונה - ומוכן אני לקבל גירסה זו כנכונה. הנתבעת 1 לא מילאה את בקשתה של שושנה במלואה. הנתבעים כיוונו בצוואתם רק למכירה בעוד ששושנה כיוונה גם 'לכל עיסקא אחרת'. משום כך לא הראו לשושנה את הצוואה. ואם תאמר שהצוואה של הנתבעים, או של מי מהם, היתה בידה של שושנה עת עשתה את צוואתה ובכל זאת לא עשתה את הנוסח כפי שעשתה, שונה מזה של צוואות הנתבעים - היא הנותנת.
     כשמבקשת ב"כ התובעים את הסברה של הנתבעת 1 לשוני האמור תשובתה היתה "כי שני אנשים שונים ניסחו" . כשמכוונים אותה ישירות לאפשרות "אולי זה בגלל שאת הורית הוראה אחרת ולאמא היתה הוראה אחרת" היא משיבה "אם אמא שלי היתה מתכוונת לשכירות היא ידעה שהנכסים מושכרים עשרות שנים היא היתה מציינת זאת במפורש. מה שהיא כתבה עיסקה זה קומבינציה. אז באותה תקופה היו נותנים לקבלן והוא היה בונה" (עמ' 15 ש' 6-11). אם כך, היכן הקומבינציה בצוואות הנתבעים אם בקשת שושנה 'תמולא במלואה' (כלשון הנתבעת 1)? אליבא דהנתבעים במקרה של עיסקת קומבינציה בנכסים הנדונים, שתעשה לאחר מותם, לא תועבר התמורה לתובעים (על פי צוואת הנתבעים) שכן שם נאמר מכירה ולא 'עיסקה אחרת' שמכוונת לקומבינציה על פי צוואת האם.

יא.     אוסיף ואומר - ניתן היה לצפות מהנתבעת 1, אשר כוונה את הוראת ס' 3 לצוואתה של שושנה למימוש הנכסים בלבד ולא להשכרתם ,להשיב באופן נחרץ וברור - שושנה הורתה שהנכדים/ התובעים לא יהנו מפירות השכרתם של הנכסים. במהלך חקירתה נשאלה הנתבעת 1 ישירות - מה נאמר לה על ידי אמה ביחס לזכויות התובעים. מסתבר ששושנה לא אמרה לה מאומה בענין זה בוודאי לא באופן ישיר ברור ומפורש. בעמ' 15 לפרוט' ש' 2-3 משיבה הנתבעת 1 ,כי אמה שושנה אמרה לה באופן חד משמעי שרק במקרה של מכירה יחולקו הכספים ואף הוסיפה (שושנה) שבמקרה של מכירה לא לקפח את התובעים. בתשובה לשאלה ישירה "את שאלת אותה מה במקרה של השכרה" משיבה הנתבעת 1 "לא הייתי צריכה לשאול אותה. הנכסים היו מושכרים במשך עשרות שנים". בהמשך לשאלה "למה לא היה צריך לשאול אותה" היא עונה "אמא שלי הבהירה את זה חד וחלק". כשנשאלת היא אם שושנה הבהירה חד וחלק ואמרה שבמקרה של השכרה לא להעביר את הכסף לילדים היא עונה "גם על המקרה של השכרה דיברנו, בשביל לנהל כראוי את שני הבתים האלה אם הם היו שותפים להשכרה היתה צריכה להיות תקשורת ביני לבינם דבר שלא היה קיים עשרות שנים". עמ' 15 ש' 4-11. עם כל הכבוד לא ברור - שושנה דיברה איתה על השכרה או לא? תשובה ברורה על כך גם בהמשך לא קיבלנו. הנתבעת 1 מסבירה ששושנה לא התייעצה עמה אלא עם עו"ד אבל היא סיפרה לה את כוונתה. בתשובה לשאלה ישירה "בואי נשמע בדיוק מה המלים שאמרה לך אמא" היא השיבה "אמא שלי אמרה לי שהיא מורישה לי ולאחי את החלק שהיא קיבלה מבנה הבכור והיא מאד מבקשת מאיתנו שבזמן מכירת הנכס לא נקפח את החלק של הילדים של אמי וזה יגיע אליהם. זה מה שהיא אמרה לי". ומה על השכירות. אף מילה. ושוב היא נשאלת "היא לא דיברה אתך על שכירות" והתשובה "היא דיברה אתי על שכירות". דיברה או לא דיברה? תשובה חד משמעית בענין לא ניתנה על ידה.

יב.     למקרא תשובותיה אלה, תוך בחינת אמינותן לאור השתלשלות העניינים שתוארה לעיל והנסיבות שהביאו את שושנה לעריכת הצוואה, מטיל אני ספק רב בגירסת הנתבעת 1 ,כי שושנה ביקשה שלא לזכות את התובעים בפירות הנכסים במשך כל שנות השכרתם אלא רק לעת מכירתם.

יג.     לסיכום:

1)     אבי התובעים אשר נטה למות ביקש למנוע מצב בו נכסי המשפחה בישראל יעברו לילדיו לא משום שרצה לקפח אותם אלא משום שרצה למנוע מעורבות של אשתו בהם כאפוטרופא על ילדיו התובעים אם אלה יהיו בעלי הנכסים - בפרט בחייה של אמו שושנה אשר על פי הסכם ההעברה אמורה היתה להינות כל ימי חייה מפירות נכסים אלה.

2)     מעורבות זו ביקשו הוא ושושנה למנוע גם עם מותה של שושנה. משום כך ציוותה שושנה את נכסיה לשני ילדיה, אחיו של שלמה אבי התובעים.

3)     יחד עם זאת היא לא חשבה לקפח את נכדיה, ילדיו של בנה הבכור, וביקשה לזכות אותם בפירות נכסים אלה בכל עיסקא שתיעשה בהם. אם המטרה היתה למנוע מעורבות של אשת האח בנכסי המשפחה (מטרה שמכוונת אליה גם הנתבעת) האם לא די היה בצווי הנכסים לנתבעים? שאלה זו נשאלה על ידי ביהמ"ש בעמ' 12 לפרוט' למטה ותשובה מספקת לה, על ידי הנתבעת 1 ,לא ניתנה.

4)     עם כל הכבוד וההערכה לא נראה לי כי שושנה התכוונה לכך כי נכדיה, ילדי בנה הבכור, יהיו נתונים לחסדיהם של הנתבעים. הנתבעת 1 היא שמאשרת בעדותה, כי עיסקת המכירה תתבצע כשיהיה להם, לה ולנתבע 2, נוח (עמ' 14 ש' 26). לאמור, "ימכרו יתנו, לא ימכרו לא יתנו" כלשון ביהמ"ש אשר אושרה ע"י עו"ד גורודסקי בעמ' 20 ש' 17 - 20 . הנתבעת 1 גם מודה, כי היא לא יודעת מתי ימכרו את הנכסים והיא לא יכולה להתחייב מתי הם ימכרו (עמ' 14 ש' 24). משכך, עלולים התובעים שלא להינות מעולם מנכסים אלה - לא מפירות השכרתם ולא ממכירתם, גם לאחר מות הנתבעים לאור צוואותיהם שלהם. לא לכך היתה כוונתה של שושנה.

10. א.     לאור התוצאה אליה הגעתי - התובעים זכאים לפירות הנכסים המפורטים בס' 3 לצוואה מכל ובכל עיסקא שתתבצע בהם, והם זכאים גם לסעדים המפורטים
     בס' 31 לכתבי התביעה ,כל סעד בהתאמה לתביעה הרלבנטית לו - כמפורט בס' 11 להלן .

ב.     בסעיפים 61, 62 לכתב ההגנה טענו הנתבעים לקיזוז סכומים כספיים שניתנו על ידי הנתבעת 1 לתובע 1 (בסכום כולל וללא פירוט) ובס' 63 לכתב ההגנה טענו הנתבעים לניכוי ההוצאות שהוציאו בגין ניהולם של הנכסים - בלא שפורטו הוצאות אלה. כתב תשובה לכתב ההגנה לא הוגש. בתצהיר עדות ראשית שלה פירטה הנתבעת 1 את הסכומים ששילמה (ר' ס' 13 - 16) ואף צירפה מסמכים לכך. טענות אלה של הנתבעים לא זכו להתייחסות של ב"כ התובעים והנתבעת 1 לא נחקרה כלל בענין זה הגם שבפתח ישיבת ההוכחות, ביום 9.5.01 ,הבהרתי שההוכחות תתנהלה בשתי התובענות לאמור - על כל הסעדים שנתבקשו בהן מכאן ועל כל הטענות שנטענו כלפיהם מכאן.
     יחד עם זאת, הבהירה ב"כ התובעים בסיום חקירתה הנגדית של הנתבעת 1, כי היא "לא שואלת לגבי הרפש שמשליכים בתובע יעקב פ.", מטעמי אי רלבנטיות והיא 'גם לא שואלת לגבי המתנות שהגב' חיותה נתנה לכולם'. נאמנה להצהרתה זו בחרה ב"כ התובעים שלא להתייחס בסיכומיה לטענות אלה. בסיכומיהם שלהם, חזרו הנתבעים וביקשו לקזז את הסכומים להם טענו מכל סכום שייפסק, אם ייפסק, לתובעים (ס' 31 לסיכומים).

     עם כל הכבוד וההערכה יש בטענה זו של הנתבעים משום תרתי דסתרי בכל הנוגע לאותם סכומים כספיים שנתנה הנתבעת 1 לתובעים והמפורטים בס' 13 לתצהיר עדות ראשית שלה. ממה נפשך - אם אלה ניתנו על חשבון דמי השכירות (שהרי רק אז יש מקום להורות על קיזוזם) צא ולמד שמסכימים הנתבעים לכך כי התובעים זכאים היו לדמי השכירות בגין השכרתם של הנכסים נשוא ס' 3 לצוואה. אם לא ניתנו סכומים אלה על חשבון דמי השכירות אלא ניתנו במתנה על מה ולמה יש להתיר את קיזוזם?
     בעמ' 14 ש' 24-26 , בתשובה לשאלת ביהמ"ש מתי יתקיים התנאי בצוואה עונה הנתבעת 1: "... ברגע שמצאתי את האחיינים שלי כסף לא שיחק אצלי תפקיד. הייתי ממשיכה לתת עד שיימכר הבית". למה שתיתן? מטוב לבה? יתכן! אם כך מדוע שתדרוש קיזוז? משום זכותם לחלק דמי השכירות? הכיצד? לטענתה לא מגיע להם דמי שכירות! ודוק - גם התנהגות של יורשים על פי הצוואה יש בה כדי ללמד על פרשנותה. התנהגות זו אמנם אינה מחייבת את הפרשן עם זאת רשאי הוא להביאה בחשבון. (א. ברק שם עמ' 80) ללמדך, שאם מבקשים הנתבעים לקזז הסכומים הכספיים שניתנו על ידי הנתבעת 1 זכותם זו עומדת להם רק אם שולמו אלה על חשבון דמי השכירות. משכך האם אין בטענתם כיום לפירוש הצוואה משום חוסר תום לב בהיותה נוגדת את התנהגותם בעבר? (ור' שוב א. ברק שם עמ' 80).

     בנסיבות אלה אין מקום להתיר קיזוזם של הסכומים שניתנו על ידי הנתבעת 1 לתובעים או למי מהם. לעומת זאת הוצאות אשר הוצאו על ידי הנתבעים בקשר להשכרת הנכסים זכאים הם לקזזם כפי חלקם היחסי של התובעים בנכסים נשוא ס' 3 לצוואה. סכומים אלה לא נתבהרו בפני ואינני יכול ליתן הוראות בענין זה. אי לכך רשאים הנתבעים לנהל את ההליך לקביעתם בפני יו"ר ההוצל"פ או בפני בית המשפט בהליך נפרד אם לא יגיעו הצדדים להבנה ולהסדר בענין זה.

     למען הסר ספק אין בקביעתי לעיל בדבר אי קיזוזם של הסכומים הכספיים שניתנו לתובעים או למי מהם ע"י הנתבעת 1 משום קביעה כלשהי בדבר אופיים - מתנה, הלוואה וכו'. הדברים שנאמרו על ידי במסגרת פסק דיני זה, באשר לסכומים אלה, נאמרו לצורך טענת הקיזוז, זאת ותו לא.

11.     סוף דבר

     תמ"ש 63430/00
א.     אני מחייב את הנתבעים לרשום את הנכסים נשוא ס' 3 לצוואת המנוחה שושנה פ., צוואה מיום 3.9.81, על שמם ולרשום בד בבד הערה בדבר זכאות של התובעים על פי פסק דין זה בנכסים אלה מכוח ס' 130 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969.

ב.     אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לדווח לתובעים על כל עיסקא אשר בדעתם לבצע בנכסים נשוא ס' 3 לצוואה ו/או עובר לביצועה.
     בפעולתם זו חזקה על הנתבעים שיפעלו בתום לב בכל הנוגע לניהול הנכסים ו/או עשייה בהם ואינני רואה לנכון לענין זה לאסור עליהם לבצע עיסקא בכל אחד מהנכסים בטרם יימסר לתובעים דיווח אודות העיסקה לרבות תנאיה ובטרם תנתן לתובעים שהות לבדיקה, למעט עיסקה שיהא בה משום העברת זכויות.

תמש 63431/00
ג.     אני מחייב את הנתבעים למסור לתובעים פירוט חשבונאי בגין כל הכספים אשר שולמו עבור הזכויות בנכסים נשוא ס' 3 לצוואה, מיום 27.2.98 ואילך.

ד.     אני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעים שליש מכל התמורה שנתקבלה ותתקבל בגין השכרתם של הנכסים נשוא ס' 3 לצוואה, החל מיום 27.2.98 ואילך, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על כל סכום ממועד קבלתו לידיהם ועד התשלום בפועל לתובעים.

12.     הוצאות
     הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעים את הוצאות התביעה ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פירוש צוואה

  2. פרשנות צוואה

  3. צוואה לא מקורית

  4. השלמת חסר בצוואה

  5. התנגדות אח לצוואה

  6. ביטול צוואה הדדית

  7. שינוי צוואה הדדית

  8. צוואה משותפת הדדית

  9. תיקון פגמים בצוואה

  10. צוואה אצל עורך דין

  11. צוואה בפני נוטריון

  12. צוואה בכתב יד דוגמא

  13. מומחה לכתב יד צוואה

  14. צוואה בעל פה מאוחרת

  15. השתתפות בעריכת צוואה

  16. המחאת זכויות בצוואה

  17. שינוי יורשים בצוואה

  18. צוואה בכתב יד ללא חתימה

  19. השפעה בלתי הוגנת צוואה

  20. צוואה מול ירושה על פי דין

  21. מעורבות יורש בעריכת צוואה

  22. צוואה ללא חתימה וללא תאריך

  23. פרשנות כוונת המוריש בצוואה

  24. העדר צלילות דעת בחתימת צוואה

  25. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון