פיצויים על הפרת הסכם גירושין

להלן פסק דין בנושא פיצויים על הפרת הסכם גירושין:

פסק-דין

ההליך

1.     התובעת עתרה לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים, הן בגין נזק ממוני (בסך 40,000 ₪) והן בגין נזק שאינו-ממוני (בסכום בלתי-קצוב, שהושאר לשיקול דעתו של בית-המשפט); וזאת, בהתבסס על טענתה, כי הנתבע הפר תנייה מהתניות שנקבעו בהסכם-הגירושין שביניהם.

דברים שבעובדה

2.     המסכת העובדתית הינה פשוטה, וכמעט שאינה שנויה במחלוקת. נביאה, איפוא, להלן:

א.     בעלי-הדין הינם בני-זוג לשעבר; הם נישאו זה לזה ביום 23/1/1985 והתגרשו זה מזה ביום 12/6/2000.

ב.     מנישואיהם, נולדו לבעלי-הדין שלושה בנים, שעודם קטינים (להלן: "הקטינים"). שאלת משמורתם הקבועה של הקטינים טרם הוסדרה; ובעניין זה, ממתינים בעלי-הדין להכרעת הערכאה הדתית. בפועל, מצויים כיום הקטינים במשמורתו הזמנית של הנתבע, תוך שמתקיימים סדרי-ראייה בינם לבין התובעת.

ג.     ביום 23/2/2000, עובר לגירושיהם, חתמו בעלי-הדין על הסכם-גירושין, שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה, בו-ביום (להלן: "הסכם-הגירושין").

ד.     בהתאם להסכם-הגירושין הסכימו בעלי-הדין, בין-היתר, להתגרש זה מזה, בלא-דיחוי, והסדירו את ענייני הממון שביניהם.

ה.     בעת עריכתו של הסכם-הגירושין ואישורו, נזקפו לבעלי-הדין זכויות, בחלקים שווים ביניהם, בדירה ברחוב אהרונוביץ 83 בחולון (להן: "הדירה").

ו.     בסעיף 5א' להסכם-הגירושין נקבע, כי התובעת תעביר את זכויותיה בדירה לנתבע, במתנה ובלא-תמורה, בכפוף לאמור בהסכם-הגירושין ואגב-גירושין.

ז.     בסעיף 6א' להסכם-הגירושין נקבע, כי - לסילוק כל תביעותיה הכספיות של התובעת - ישלם לה הנתבע, בשיק בנקאי, סך, בשקלים חדשים, השווה ל-75,000$, בהתאם לשערו היציג של הדולר ביחס לשקל, בעת התשלום בפועל; וזאת, במעמד סידור-הגט, וכנגד פינוי הדירה על-ידי התובעת (להלן: "התמורה").

ח.     ביום 12/6/2000 התגרשו בעלי-הדין זה מזה, כאמור לעיל; והתובעת פינתה את הדירה.

ט.     עד עצם היום הזה - למעלה משנתיים ימים לאחר הגירושין - לא שילם הנתבע לתובעת את התמורה, כולה או חלקה.

י.     הנתבע ממשיך להתגורר בדירה - עם הקטינים - ממועד הפינוי מצד התובעת. במשך חודשים אחדים (מאוגוסט 2001 ועד אפריל 2002), התגוררה בדירה, בנוסף, אשה, לה היה נשוי הנתבע באותו פרק זמן. התובעת, לעומת-זאת, מתגוררת בשכירות, החל מיום 1/7/2000; תחילה (עד ליום 30/6/2001), ברחוב ברץ 18 בחולון; ואחר-כך (מיום 1/7/2001) - ברחוב אילת 22 בחולון.

יא.     מאחר שהנתבע לא שילם, כאמור, את התמורה - פועלת נגדו התובעת בהליכי הוצאה-לפועל לגבייתה של אותה תמורה.

יב.     במקביל לכך, עומדת התובעת על תשלום פיצויים, נשוא התובענה שבפנינו.
     ביום 7/7/2002 התקיימה ישיבת הוכחות, שבמסגרתה העידו בעלי-הדין (ומלבדם, לא העידו אחרים). באי-כוח בעלי-הדין הגישו סיכומיהם, בכתב; וכתב-הסיכומים האחרון הוגש ביום 12/9/2002.

הפרתו של הסכם-הגירושין

3.     הסכם-הגירושין אינו אלא פסק-דין, שניתן בהסכמה. משכך, טמונים בו הן יסודותיו של פסק-דין והן יסודותיו של הסכם; ובהיותו הסכם, חלים עליו דיני-החוזים [וראה, למשל: ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767].

4.     במסגרת דיני-הפרת-חוזה עומדת לצד המקיים הברירה לבטל את ההסכם או לעמוד על קיומו, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות, או במקומן. כך נלמד מהוראת סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת-חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות").

5.     כאמור לעיל, פועלת התובעת בלשכת ההוצאה-לפועל לגביית התמורה; ובמקביל, תובעת היא פיצויים בהליך שבפנינו. בית-המשפט רשם בפניו את דבריה של התובעת; מהם נלמד - במפורש או במשתמע - שאין היא עומדת על תוספת הפרשי הצמדה וריבית, במסגרת אותם הליכי הוצאה-לפועל, אלא דורשת את הקרן, בלבד (לאמור, 75,000$, בהתאם לשערו היציג של הדולר ביחס לשקל, בעת התשלום בפועל). לעניין זה, ראה דברי התובעת בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 7/7/2002. בכפוף לכך - וככל שבית-משפט זה ימצא לנכון לפסוק פיצויים לטובת התובעת - לא יהא בדבר משום חיוב כפול או נוסף על הנתבע.

6.     הנתבע הודה, בצורה חדה וברורה, כי לא שילם לתובעת מאומה מן התמורה. וכך נרשמו הדברים בפרוטוקול:

"ש.     נכון שלא שילמת את הסך של 75,000$, כקבוע בהסכם-הגירושין, עד עצם היום הזה?
ת.     עשיתי מאמץ נכבד, גם בנוכחות התובעת, אך היא ידעה שזה יהיה קשה מאד להשיג את ההלוואה מהבנק. עדיין לא שילמתי את הסך הזה, כולו או חלקו" (עמ' 7);
     וכן:
"ש.     לא אמרת להם [לקטינים] שמחצית הבית שייכת לאמם-התובעת?
ת.     לא אמרתי להם זאת, אך הם יודעים שאני חייב לה כסף - 75,000$" (עמ' 9).

7.     ברי, אם-כן, שהנתבע הפר, לכאורה, את הוראתו המפורשת של הסכם-הגירושין, שחייבה אותו לשלם לתובעת את התמורה, כנגד שני תנאים מתלים: סידורו של הגט ביניהם ופינוי הדירה מצד התובעת.

בסעיף 14 לכתב-התביעה המתוקן נאמר, כי "בתאריך 12/6/2000 התגרשו הצדדים זמ"ז בג"פ, ומאותו היום פינתה התובעת את הדירה". בסעיף 11 לכתב-ההגנה המתוקן נרשם: "הנתבע מודה בכל האמור בסעיף 14 לכתב-התביעה". אין, איפוא, חולק כי נתמלאו שני התנאים המתלים, וכי ביום 12/6/2000 היה על הנתבע לשלם לתובעת סך השווה ל-75,000$ אך הוא לא עשה כן.

     עם-זאת, העלה הנתבע מספר טענות-הגנה, אותן נבחן בהמשך הדברים.

הפיצויים הנדרשים על-ידי התובעת

8.     לשיטת התובעת, זכאית היא לפיצויים על הנזקים שגרם לה הנתבע, ואותם פיצויים פוצלו לשלושה רכיבים:

א.     תשלום שכר-דירה - בסך 36,000 ₪;

ב.     תשלומים נלווים (דמי-תיווך, הובלה, שכ"ט) - בסך 4,000 ₪;

ג.     תשלום בגין נזק כללי, שאינו ממוני (צער ועוגמת-נפש) - בסכום בלתי-מוגדר, על-פי שיקול דעתו של בית-המשפט.

טענות-ההגנה של הנתבע

9.     ממקרא כתב-ההגנה המתוקן ומסיכומיו, ניתן לדלות את טענות-ההגנה של הנתבע; ואלה הן:

א.     יש לדחות את התביעה על-הסף, בשל השתק פלוגתא, באשר התובעת ויתרה ויתור גמור על תביעתה, במסגרת הסדר שאושר בלשכת ההוצאה-לפועל;

ב.     התובעת הסכימה, כי מועד תשלום התמורה יידחה, או שהתמורה תשולם לשיעורין; ולכן, אין היא יכולה לטעון שנגרמו לה נזקים;

ג.     התובעת לא מילאה את חלקה בהסכם-הגירושין, בו התחייבה להעביר את חלקה בדירה לשמו, במתנה ובלא-תמורה; ועל-כן, הוא עצמו פטור מלקיים את התחייבותו לשלם לה את התמורה;

ד.     התובעת לא הוכיחה את תביעתה, לגופה; ובכל מקרה, לא נגרמו לה נזקים; ואם נגרמו לה, בכל-זאת - חובה היתה עליה להקטינם.

בחינת טענות-ההגנה

10.     בראש טענותיו, מבקש הנתבע להיאחז בפרוטוקול ובהחלטה מלשכת ההוצאה-לפועל ברחובות מיום 21/11/2001, במסגרת תיק הוצל"פ מס' 8-01-03935-21.

     כמובהר לעיל, פועלת התובעת באותו הליך לגביית התמורה, לה היא זכאית, בהתאם להסכם-הגירושין.

     בדיון שנערך בלשכת ההוצאה-לפועל הופיעו באת-כוחה של התובעת (באותו הליך) והנתבע בעצמו. נרשם בפרוטוקול, כי מוסכם על הצדדים, שרישום העברת הזכויות בדירה משמה של התובעת לשמו של הנתבע, ייעשה באותו מעמד, בו תקבל התובעת את מלוא התמורה. ועוד נרשם שם, כי הצדדים מתחייבים לשתף פעולה ביניהם - לרבות עם הבנק למשכנתאות ועם מינהל-מקרקעי-ישראל - על-מנת שניתן יהא לבצע את רישום הזכויות בדירה, באותו מעמד בו תשולם התמורה לתובעת.

     הנתבע מנסה לשכנענו בכך, שבאותו הסדר - שלגביו נתנה ראש ההוצאה-לפועל החלטה "כמבוקש וכמוסכם" - ויתרה התובעת על התביעה שבפנינו. טענה זו אינה יכולה להתקבל, כמובהר להלן.

     הסכם-הגירושין כולל בחובו הסדרי-ממון; ובית-המשפט (כבוד השופטת צפת) אישר את הסכם-הגירושין, גם בתור הסכם-ממון, לפי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), ונתן לו תוקף של פסק-דין. סעיף 1 לחוק יחסי ממון מורה, ש"הסכם בין בני-זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם... ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב". סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון מוסיף יסוד נוסף נדרש: "...וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור". ומפרט סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון, בקובעו: "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית-המשפט או בית-הדין שבני-הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" [ליישום ההוראות דלעיל, ראה, למשל: ע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1) 287; ע" 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499; תמ"א (ת"א) 3292/89 זערור נ' זערור, פ"ד תש"ן(ג) 227].

     בענייננו, לא מולאו התנאים הנדרשים בדין, וממילא שראש ההוצאה-לפועל נעדרה כל סמכות עניינית לאשר שינוי כלשהוא בתניות הממוניות שבין בעלי-הדין, אשר אושרו וקיבלו תוקף של פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה. למותר גם לציין, שהתובעת עצמה לא נכחה באותו דיון; שבעלי-הדין לא חתמו על הסכמתם לשינוי; ושלא נבדק, האם אותה "הסכמה" ניתנה מרצונם החופשי. המסקנה היא, איפוא, שאותו "הסדר", שהושג בלשכת ההוצאה-לפועל, נעדר כל נפקות משפטית.

     יתירה מכך, גם לו היינו מגיעים למסקנה, שאותו "הסדר", שהושג בלשכת ההוצאה-לפועל, הינו בבחינת הסכם-ממון מתוקן ותקף - אין ללמוד מתוכו, כלל ועיקר, כאילו התובעת נאותה לוותר על טענותיה בדבר נזקים שנגרמו לה, ושבגינם עתרה בתובענה שבפנינו. כל שנאמר שם הוא, שהוסכם על שיתוף-פעולה, על-מנת שניתן יהא לבצע את רישום הזכויות בדירה בשמו של הנתבע, כנגד העברת התמורה לידי התובעת.

11.     הנתבע טוען, בנוסף, כי התובעת הסכימה לכך שמועד תשלום התמורה יידחה, או שהתמורה תפרס לתשלומים בשיעורים השווים ל-1,000$ לחודש. לטענות אלה לא נמצאה כל אחיזה בתשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט, ודינן להדחות. לא נרחיב, בשנית, בעניין הדרך המשפטית הנכונה לשינוי תניות שעוגנו בפסק-דין שאישר הסכם-גירושין. ולגוף הנטען, לא הוצגה כל עדות או אסמכתא מצד הנתבע, שיהא בהן כדי לתמוך בדבריו דלעיל. התובעת הכחישה את הטענות הללו (ראה בעמ' 5), והבהירה, כי רק לפני חודשים אחדים הציע לה הנתבע, לראשונה, לשלם תשלומים בשיעור השווה ל-1,000$ לחודש, אך היא סירבה לכך, בתוקף. דבריה אלה של התובעת אמונים על בית-המשפט. כן תמוה הדבר, הכיצד מבקש הנתבע להשען על טענה זו של הסכמה, כביכול, לתשלום התמורה לשיעורין, בה-בעת שהוא עצמו הודה, כי לא שילם אפילו מזעיר מן התמורה.

12.     ועוד טוען הנתבע, כי התובעת לא מילאה את חלקה בהסכם-הגירושין, באשר לא העבירה את חלקה בדירה בשמו; ומשכך - לשיטתו - פטור הוא מלקיים את התחייבותו להעביר לידיה את התמורה.

     לו היה מדובר בחיובים שלובים, אזי היה יסוד לטענה זו; ומשמעותה שה"מפר" כלל לא הפר את החוזה, שכן כל עוד ה"נפגע" לא קיים, או לא היה מסוגל ומוכן לקיים את חלקו - לא היה ה"מפר" חייב לקיים את חלקו-שלו. אי-קיום, שהוא מוצדק לפי החוזה, אינו בגדר "מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה", כהגדרתה של "הפרה" בסעיף 1(א) לחוק התרופות. ואולם, במקרה שבפנינו, אין לטענה על מה שתסמוך, מפני שמלשון הסכם-הגירושין לא נלמד כי המדובר בחיובים שלובים. בסעיף 5א' להסכם-הגירושין נאמר שהתובעת תעביר את זכויותיה בדירה לנתבע, במתנה ובלא-תמורה; ואילו בסעיף 6א' נאמר שהנתבע ישלם לתובעת את הסך השווה ל-75,000$, בכפוף לסידור-הגט ולפינוי הדירה על-ידה. כל אחד משני הסעיפים הללו עומד בפני עצמו; ועל-פי הנוסח, בו בחרו בעלי-הדין, אין ללמוד, כאמור, על חיובים שלובים, אלא על חיובים שונים בחוזה אחד [לעניין האבחנה בין חיובים התלויים זה בזה, לבין חיובים העומדים בפני עצמם, ראה, בין-השאר: ע"א 594/75 ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2) 673; ע"א 195/74 סיני נ' יהלום, פ"ד כח(2) 663].

     תימוכין נוספים לכך מצויים בדברי בא-כוח הנתבע. וכך נרשמו הדברים מפיו (בעמ' 1):
"בהסכם-הגירושין נקבע, כי התובעת נותנת במתנה ובלא-תמורה, את מחצית הדירה המשותפת, ובלא כל קשר לכך, נקבע בהסכם-הגירושין, כי הנתבע ישלם לתובעת ביום סידור-הגט, סך של 75,000$".

הנתבע לא טען לבטלותו של הסכם-הגירושין, בשל העובדה שהתובעת לא העבירה את זכויותיה בדירה בשמו; לא הוגשה כל תובענה בעניין, ואף לא הוצג בפני בית-המשפט כל מכתב-פנייה מצד הנתבע או בא-כוחו, הדורש כי התובעת תעביר את זכויותיה בדירה, כאמור. ולא לפלא הדבר. הנתבע הפר את התחייבותו שבהסכם-הגירושין ואין לומר שנהג בתום-לב בקיומו של ההסכם. כך, ניסה הנתבע לרשום את הזכויות בדירה בשמם של הקטינים או בשמה של אחותו, ואף ניסה למוכרה, לבדו, כפי שהוא עצמו העיד: "לפני כחודש, התקשרתי לתובעת ואמרתי לה, שאני מנסה למכור את הדירה ב-175,000$" (עמ' 7); "באוגוסט 2000, כחודשיים לאחר הגירושין, העברתי את חצי הדירה הרשומה בשמי, על-שמה של אחותי, סיגלית דוד. בינואר 2002, מתוך איומים שבאו מצידה של התובעת וחשש מכך שהיא תגרש אותי ואת הילדים מהדירה - פניתי, עם הסכם-הגירושין, למינהל-מקרקעי-ישראל, ונאמר לי שם במחלקה המשפטית, שניתן להעביר את הזכויות לילדים, ללא חתימתה של האם-התובעת. את הדברים האלה אמרה לי פקידה בשם גלית, וכך ביקשתי לנהוג..." (עמ' 8); "...הסברתי להם [לקטינים] שהדירה שלי, בשלמות, ואני רוצה שלכל ילד יהיה שליש, כך שירשו אותי בחיי" (עמ' 9).

לנוכח כל אלה, אין מקום לקבל את טענתו של הנתבע, כאילו הופטר מלמלא את חלקו, על-פי הסכם-הגירושין.

13.     שאר טענות-ההגנה של הנתבע מתייחסות לנזקים הנטענים; ולפיכך, נתייחס לאותן טענות בהמשך הדברים, כשייבחנו ראשי-הנזק.

הנזקים הנטענים

14.     תרופת הפיצויים בגין הפרת-חוזה מיועדת להעמיד את הנפגע - מבחינה כספית - במצב בו היה עומד, אילו קויים החוזה ואלמלא אירעה ההפרה. מטרת הפיצויים היא לפצות את הנפגע על הנזק שנגרם לו או על הפוטנציאל שאבד לו בגין ההפרה. על-פי סעיף 10 לחוק התרופות, קיימים שני מבחנים לתיחום-הנזק: הסיבתיות והצפיות. במועד כריתת החוזה, ובמהלך תקופת החוזה, היה על הנתבע לצפות את הנזק שגרם לתובעת, כתוצאה מהפרת הסכם-הגירושין על-ידו, ובגין מחדלו.

15.     להתרשמותו של בית-המשפט, ניסה הנתבע להתחמק, בכל דרך, מהתחייבות ברורה שנטל על עצמו. דומה שהנתבע מתקשה להבין שקיום חוזים והסכמות עומד ביסוד חיי-החברה. חיוב צד המפר בתשלום פיצויים - נוסף על סעד האכיפה - יש בו כדי להרתיע צד לחוזה מלהפר את התחייבויותיו על-פיו; ויש בו גם כדי להשתלב בתחושת הצדק, שעל-פיה לא ייצא החוטא נשכר [לעניין זה, ראה, למשל: ד"נ 20/82 אדרס חומרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה., פ"ד מב(1) 221].

16.     ראינו לעיל, כי הנתבע הודה, למעשה, בהפרת הסכם-הגירושין, מעצם זאת שלא שילם לתובעת את התמורה. משהופר הסכם-הגירושין, נותר לבחון את הנזקים, להם טוענת התובעת.

17.     תשלום שכר-דירה

     אך טבעי הדבר, שעם גירושי בעלי-הדין ופינוי הדירה על-ידי התובעת, היה על התובעת למצוא לעצמה מדור חלופי. בית-המשפט למד שהתובעת התעתדה לרכוש דירה, מכספי התמורה, שאמור היה הנתבע להעביר לידיה, ומהלוואה שתיטול מבנק למשכנתאות. משהסתבר לה, שהנתבע לא שילם את התמורה - לא עמדה עוד האפשרות של רכישת דירה, כאפשרות מעשית, והתובעת נפנתה למצוא לעצמה דירה, בשכירות חודשית (בעניין זה, ראה עדותה בעמ' 6). על הנתבע היה, לפיכך, לצפות את הנזק שגרם לתובעת, כתוצאה מכך שלא העביר לידיה את התמורה, כולה או מקצתה.

     הנתבע עצמו אישר בעדותו, כי ידוע לו שהתובעת התגוררה, מאז גירושיהם, בשתי דירות שכורות: האחת, ברחוב ברץ 18 בחולון; והשניה, ברח' אילת 22 בחולון (עמ' 7). בפני בית-המשפט הוצגו חוזי-השכירות של שתי הדירות דלעיל (נספחים ד' ו-ד'1 לתצהיר עדותה-הראשית של התובעת). בעבור הדירה הראשונה שולם שכר-חודשי השווה ל-515$ (לתקופה שמיום 1/7/2000 ועד ליום 30/6/2001); ואילו בעבור הדירה השניה שולם שכר-חודשי השווה ל-450$ (לתקופה שמיום 1/7/2001 ועד ליום 30/6/2002, לכל הפחות). אין לקבל את טענת בא-כוח הנתבע, בסיכומיו, כאילו לא הוכח הנטען בקשר לדמי-השכירות, משום ש"מחובתה של התובעת להביא כעדים את המשכירים של שתי הדירות" (עמ' 2 לסיכומים). התובעת עצמה חתומה על שני חוזי-השכירות, ודי בכך כדי לקבל את אותם מסמכים כמוצגים מטעמה. אדרבא, חוזי-השכירות צורפו לתיק-המוצגים מטעם התובעת, שהוגש עוד ביום 1/5/2002; ולו רצה בכך בא-כוח הנתבע, היה סיפק בידו לבקש זימונם של המשכירים לשלב ההוכחות, אך הוא בחר שלא לעשות כן.

     הנתבע ניסה לטעון עוד, כי דמי-השכירות, אשר שילמה התובעת, כטענתה, היו מוגזמים; וכי היה עליה להסתפק בדירה קטנה יותר, תוך שתשלם דמי-שכירות נמוכים יותר. גם טענתו זו של הנתבע אינה משכנעת. הדירה, אותה עזבה התובעת עם הגירושין, מצוייה בסמיכות-מקום לדירה השכורה הנוכחית (כפי שהעיד הנתבע עצמו, בעמ' 7, המדובר בריחוק גיאוגרפי של כשני קילומטרים, או כחצי שעה בהליכה רגלית). הנתבע עצמו גם העיד, שלדירה, אותה עזבה התובעת, יש חצר צמודה (ראה עמ' 8). התובעת, מצידה, הבהירה, שבחרה היא לשכור דירה בת שלושה חדרים, מתוך רצון שהקטינים יהיו עמה (עמ' 5), והסברה זה הגיוני. אמנם, קיימת מחלוקת בין בעלי-הדין, באשר לשאלה, מהם דמי-השכירות החודשיים שניתן לקבל בעבור הדירה (400$, כטענת הנתבע; או כ-750-800$, כטענת התובעת - כנלמד מהשאלות והתשובות שהוצגו בעמ' 8); ובעניין זה לא הוצגו אסמכתאות על-ידי מי מהם. ואולם, בין כך ובין כך, נסיון-החיים מלמד שדמי-השכירות ששילמה התובעת אינם יכולים להיחשב כגבוהים או כבלתי-סבירים, מקום שמדובר בדירה ממוצעת במרכז-הארץ. כיוצא-בכך, לא הוכחה טענתו של הנתבע, כאילו התובעת מתגוררת או התגוררה בדירות השכורות עם אחרים, שהשתתפו במימון דמי-השכירות. בעניין זה, העלה הנתבע טענות ערטילאיות, מפי השמועה (בעמ' 8), בלא בדל של ראיה מוצקה.

     מכל אלה, מוצא בית-המשפט לנכון ולמוצדק לקבוע, שהפיצויים להם עתרה התובעת בגין העובדה שנאלצה לשלם דמי-שכירות - הינם סבירים, ובדין לזכותה, על-פי בסיס זה. יחד-עם-זאת, עילת-התביעה מתגבשת במועד הגשתה של התובענה. לכן, במסגרת ההליך שבפנינו, אין התובעת יכולה לתבוע פיצויים, אלא רק בשל נזק שכבר נגרם לה, עד ליום הגשתה של התובענה. המדובר בתקופה שמיום 1/7/2000 ועד ליום 4/2/2001. בתקופה זו שולמו, כאמור, דמי-שכירות בשיעור של 515$ לחודש; ולמהלך התקופה הנידונה, סך השווה לכ-3,656$. על-פי שערו היציג של הדולר ביחס לשקל (4.89, להיום), המדובר בסך השווה ל-17,878 ₪.


18.          תשלומים נלווים

לטענת התובעת, נגרמו לה הוצאות נוספות הכרוכות בהשכרת הדירות, כדוגמת דמי-הובלה, דמי-תיווך, צביעה ונקיון.

התובעת לא צירפה לתביעתה אסמכתא כלשהיא, שניתן יהא ללמוד ממנה על תשלום כספי כלשהוא בגין איזה מן הדברים שלעיל.

     בחקירתה, טענה התובעת, כי "כדי להמנע מהוצאות יתר, כמו תשלום מע"מ, העדפתי לשלם למובילים, בלי שאקבל קבלות... העדפתי לא לשלם מע"מ [בעבור דמי-תיווך], ולא לדרוש אסמכתא" (עמ' 6).

אין לומר, איפוא, שעלה בידי התובעת להוכיח רכיב זה בתביעתה; ועל-כן, הוא יידחה.

19.     נזק כללי, שאינו ממוני

     סעיף 13 לחוק התרופות קובע, כי בנסיבות, בהן גרמה הפרת-חוזה לצד הניזוק נזק שאינו נזק ממון - רשאי בית-המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה, בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין.

     פיצויים בגין נזק שאינו נזק ממון ניתנים שלא בדרך-שגרה, ושמורים הם למקרים מיוחדים, כאשר נגרמים עוגמת-נפש וסבל מיוחד לצד הנפגע בחוזה, באופן שפיצויי נזק הממון אינם מתקנים. לבית-המשפט שיקול-דעת בהענקת פיצויים בגין נזק לא-ממוני, הן באשר לעצם הפיצוי והן באשר לשיעורו [וראה: ג' שלו, דיני חוזים (דין הוצאה לאור בע"מ, 1991) 587-588].

     ברם, קודם שיעמוד בית-המשפט בפני הצורך להחליט, אם המקרה שלפניו מצדיק פסיקת פיצויים כאלה - מוטל על הצד הנפגע מהפרת החוזה להוכיח בראיות, הן את עצם הנזק הלא-ממוני והן את הקשר הסיבתי בין הפרת החוזה לבין נזק זה [וראה בין-השאר: ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ' אדלר, פ"ד נג(1) 817; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60; ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847].

     מהלכה-למעשה. לדבריה של התובעת, גרמה לה התנהגותו של הנתבע לצער וכאב, המונעים ממנה, בין-היתר, לשקם את חייה ולבנות קשר בריא ותקין עם הקטינים (עמ' 9 לסיכומיה). מנגד, טוען הנתבע, כי התובעת מייחסת את הצער ועוגמת-הנפש, שנגרמו לה, לטענתה, לכך שהוא לא אפשר לקטינים לבקרה, בעוד שאין זכר לדברים בפרשת-התביעה (עמ' 2 לסיכומיו). אכן, עניין עירובם של הקטינים בסכסוך בין בעלי-הדין, לא בא לידי ביטוי - מן ההיבט הזה, לפחות - בכתב-התביעה או בתצהירה ובחקירתה-הנגדית של התובעת. התובעת טענה, כי נאלצה להיוועץ במומחים, לרבות פסיכולוגים, בקשר למצבה הנפשי, אלא שלא הובאו כל ראיות לכך, ובוודאי שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת-החוזה מצד הנתבע לבין ראש-הנזק הנטען.

     שיקול נוסף, שעל-פיו אין בית-המשפט מוצא להשית על הנתבע חיוב בגין נזק לא-ממוני -יכול שייראה למתבונן כשיקול שלא היה מקום להביאו בכלל חשבון. ובכל-זאת, במסגרת שיקול-הדעת האמור, נמצא להתחשב בעובדה שחל שינוי בולט בשערו היציג של הדולר ביחס לשקל מהמועד בו היה על הנתבע לשלם את התמורה ועד היום. ביום 12/6/2000 עמד שער הדולר על 4.10 ₪ ואילו היום נסק שערו והגיע ל-4.89 ₪; לאמור, עלייה של למעלה מ-19%. לא נעסוק בהשערות בעלמא בשאלה הכיצד היתה נוהגת התובעת בתמורה, לו קיבלה אותה בעתה; אך לא ייכחד שתשואה בשיעור האמור, בתקופה האמורה, נראית - על-פניה - נאה, למדיי.

     בשולי-דברים אלה נעיר, כי טענה שהעלה הנתבע לעניין ירידת מחירי הדירות בתקופה האמורה, לאור מצב המשק הישראלי - אינה ממין העניין; אין בה כדי להוות טענת-הגנה; וכל-כולה בגדר הנחה, שלא הוכחה.

פיצול סעדים

20.     במסגרת כתב-התביעה המתוקן עתרה התובעת להתיר לה לפצל סעדים, באשר טרם התגבשו כל נזקיה.

     אין לקבל את טענתו של בא-כוח הנתבע, כאילו יש לדחות את הבקשה לפיצול-סעדים, מן הטעם שלא הוגשה בקשה סדורה ונפרדת בעניין. תובע יכול להביא את בקשתו לפיצול-סעדים גם במהלך הדיון, בלא הודעה מוקדמת - שאז רשאי בית-המשפט להעתר לבקשה, בתנאי שהושמעה בנוכחות כל הצדדים, וניתנה לכל אחד ההזדמנות להשמיע טענותיו [וראה: ע"א 571/79 דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי, פ"ד לז(1) 589, 612].

21.     ברם, לא בכך עיקר לנו כאן. לטעמו של בית-המשפט, לא היה, כלל, צורך לבקש פיצול-סעדים. ונבהיר כוונתנו. הכלל הרגיל הוא, שעילת-תביעה מתגבשת במועד הגשתה של התביעה לבית-המשפט. זהו גם ההסבר לכך, שהתובעת לא יכולה היתה לזכות בפיצויים, במסגרת בירור תובענה זו שבפנינו, אלא רק בשל נזק שנגרם לה, עד למועד הגשת התובענה. נכון וודאי הוא, שעתירה לסעד של פיצויים בגין ההפרה, שהתגבשו עד למועד הגשת התביעה הראשונה - צריך לכלול באותה תביעה, אלא אם הותר פיצול-סעדים, על-פי תקנה 45 לתקנות סדר-הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ואולם, אין זה הדין לגבי הפרה, שנטען כי אירעה לאחר הגשת התביעה הראשונה - הפרה, המהווה עילה חדשה, אשר בגינה ניתן לתבוע ואין, כלל, צורך לעתור לפיצול-סעדים [וראה: ע"א 830/86 ס.א.ר חרושת דפנה (שותפות רשומה) נ' ס.א.ר. סרט אלכסון בע"מ (בפירוק מרצון), פ"ד מב4) 805, 809]. אך זאת לזכור: הנחה מחוייבת היא, שבמסגרת התביעה הראשונה בחר התובע-הנפגע בסעד של אכיפה או פיצויים (כבענייננו). היבט שונה לדברים, לו בחר הנפגע בביטול החוזה עקב הפרתו; שאז, מביא הביטול את החוזה לקצו. במקרה אחרון זה, יהיה על הנפגע-התובע לרכז במסגרת תובענה אחת את כל תביעותיו לסעדים שהוא זכאי להם, לטענתו, עקב הפרתו של החוזה [וראה: נ' זלצמן, מעשה בית-דין בהליך אזרחי (רמות, 1991) 78].

22.     צא ולמד, שאם הנתבע ממשיך בהפרה ובגרימת נזק גם לאחר הגשת התובענה הראשונה - נוצרת בכך עילת-תביעה נוספת, והתובעת תוכל לשוב ולתבוע על-פיה בתביעה שנייה, ככל שתבחר להגיש [לעניין הפרה נמשכת של חוזה, ראה, למשל: ע"א 27/80, 201 ישראל ארגמן חברה לבניין בע"מ נ' ברנפלד, וערעור-שכנגד, פ"ד לו(1) 393].

התוצאות

23.     סיכומם-של-דברים:

א.     הנתבע מחוייב בזאת לשלם לתובעת הסך של 17,878 ₪, נושא הפרשי הצמדה וריבית, כדין, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל;

ב.     הנתבע מחוייב בזאת לשלם לתובעת את הוצאות-המשפט, נושאות הפרשי הצמדה וריבית, כדין, מיום הוצאתן ועד התשלום המלא, בפועל;

ג.     הנתבע מחוייב בזאת לשלם לתובעת שכר טרחת עורך-דין בסך 5,000 ₪, בצירוף מע"מ, כדין, ונושא הפרשי הצמדה וריבית, כדין, מהיום ועד התשלום המלא, בפועל (בפסיקה זו הובאו בכלל חשבון העובדה שתביעתה של התובעת נתקבלה, בחלקה; וכן, העובדה שהנתבע נאלץ להגיש כתב-הגנה מתוקן, בעקבות תיקון התביעה, ושאלת ההוצאות הכרוכות בכך הושארה לפסק-הדין, כנלמד מההחלטה מיום 15/10/2001, בסעיף 3 שבה).





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. חזרה מהסכם גירושין

  2. שינוי תניה בהסכם גירושין

  3. סעיף שיפוי בהסכם גירושין

  4. תניית שיפוט בהסכם גירושין

  5. תביעה לאכיפת הסכם גירושין

  6. עילות לביטול הסכם גירושין

  7. מזונות קטין - הסכם גירושין

  8. ביטול סעיפים בהסכם גירושין

  9. פיצויים על הפרת הסכם גירושין

  10. חתימה על הסכם גירושין תחת לחץ

  11. עורך דין לענייני הסכם גירושין

  12. הסכם גירושין - החזרת תכשיטים

  13. כינוס נכסים לביצוע הסכם גירושין

  14. הסכם גירושין להתחמקות מפני נושים

  15. ביטול הסכם גירושין - סמכות עניינית

  16. ביטול זכות שימוש בדירה לפי הסכם גירושין

  17. חלוקת כספים ממכירת דירה לפי הסכם גירושין

  18. הסכם הגירושין - חלוקת מחצית הפנסיה לגרושה

  19. תביעה לתשלום פיצויים מוסכמים בהסכם גירושין

  20. תוקף ונפקות הסכם העברת הזכויות בדירה במסגרת הסכם הגירושין

  21. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון