סמכות לדון בתביעת הגירה

להלן החלטה בנושא סמכות עניינית לדון בתביעת הגירה: החלטה 1. בהחלטה זו עלי לקבוע למי נתונה הסמכות לדון בתביעתן של התובעות (להלן: "הקטינות") באמצעות אמן, כי תותר הגירתן מישראל,- האם לבית משפט זה, או לבית הדין הרבני האזורי בנתניה? רקע 2. אם הקטינות ואביהן (להלן: "המבקש" ו"המשיבה") נישאו זל"ז כדמו"י בקנדה, ביום 28.8.94, ולאחר שהמשיבה התגיירה קודם נישואיה, למבקש . 3. הקטינות נולדו: לורה ביום 29.4.95 והיא בת 7.5 שנים, דנה ביום 22.4.97 והיא בת 5.5 שנים. 4. בשנת 1998 עלתה המשפחה לישראל, אולם משלא הצליחו הצדדים להתגבר על המשבר אשר פקד את נישואיהם, עזב המבקש את בית המשפחה ביום 18.10.00. 5. המשיבה הגישה תביעותיה לבית משפט זה, במועדים וכדלקמן: תביעה למזונות ומדור, בתמ"ש 107750/00 - ביום 19.12.00. תביעה לקביעת משמורת של הבנות אצל המשיבה - בתמ"ש 107751/00 ביום 19.12.00. 6. הצדדים, הגיעו להסכמות ביום 5.4.01, אשר קיבלו תוקף של החלטה, עיקר ההכרעה לבקשתם, היתה בדבר הסכום הכספי אשר יקבל לידיו המבקש, מהמשיבה, לאחר שהצדדים יתגרשו זמ"ז בג"פ. הצדדים הסכימו בת/1 כי ההכרעה תינתן על דרך הפשרה, ועל פי האמור בסעיף 79א (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 בנוסף, ניתנו הוראות להגשת סיכומים בכתב, לצורך ההכרעה. 7. ביום 9.12.01, התבקש בית המשפט על ידי פרקליטי הצדדים, בהסכמתם, לסגור את תיקי תמ"ש 107750/00, ותמ"ש 107751/00, תוך שהודע כי הצדדים הגיעו להסדר כולל ולפיכך הם עותרים כי לא ינתן פסק הדין של בימ"ש זה, כמפורט בסעיף 6 לעיל, ולימים התברר כי ההסכם אושר בפני בית הדין הרבני האזורי בנתניה ניתן לו תוקף של פסק-דין, ומכוחו התגרשו הצדדים זמ"ז ביום 25.10.01. (להלן: "ההסכם"). 8. ביום 27.5.02 הגישו הקטינות תביעה עצמאית בשמן, באמצעות האפוטרופה, אמם, היא המשיבה (כאן) בתמ"ש 107752/00, (להלן: "תביעת ההגירה"). 9. כתב ההגנה לתביעה זו הוגש על ידי המבקש (כאן) ביום 18.7.02, ובפתחו (ס' 4) העלה האב את טענת חוסר סמכותו של בית משפט זה, לדון בתביעת ההגירה, ובנוסף הגיש בקשה, בבש"א 8359/02 באותו מועד, היא נשוא החלטה זו. 10. אפשרתי לצדדים לבקשתם, להשלים את טיעוניהם בכתב. טענות הצדדים: 11. כעולה מנימוקי הבקשה (נשוא החלטה זו) והשלמת טיעון בכתב, מתמצים טעוני המבקש לחוסר סמכותו של בית משפט זה, לדון בתביעת ההגירה אשר הוגשה כתביעה עצמאית של הקטינות, ב - 3 טיעונים עיקריים: א. הסמכות לדון בתביעת ההגירה נתונה לבית הדין הרבני האזורי בנתניה - מכוח תביעת הגירושין אשר הוגשה על- ידי המבקש עוד ביום 6.11.00, אליה כרך המבקש במפורש את נושא החזקת הקטינות וחינוכן, ועוד שם לטענתו, פירט וטען מפורשות, כי במקרה והאם תבחר להגר עם הבנות מחוץ לישראל, יעתור כי משמורתן של הקטינות תקבע אצלו, (להלן: "סמכות מכוח תביעת הגירושין"). ב. הסמכות לדון בתביעת ההגירה נתונה לבית הדין הרבני האזורי בנתניה, מכוחו של סעיף 19 להסכם הגירושין, אשר אושר בפני בית הדין הרבני האזורי ביום 25.10.01, וקיבל תוקף של פסק דין: וכפי שעולה מסעיף זה, הסכימו הצדדים כי לבית הדין הרבני תהיה סמכות לדון בעתיד בכל מחלוקת בעניין הבנות, בכל שאלה מהותית כגון חינוך הבנות, בריאותם, וכיוצ"ב, (להלן: "סמכות נמשכת מכוח הסכם הגירושין"). ג. הסמכות לדון בתביעת ההגירה נתונה לבית הדין הרבני האזורי בנתניה, מכוח הסכמתם של שני הצדדים, כפי שקיבלה ביטוי בניהול ההליכים, בקשר לקטינות, ולאחר גירושיהם; ביום 17.3.02 הגישו הצדדים הסדר מוסכם לבית הדין הרבני האזורי בנתניה, לביטול צווי עיכוב יציאה מן הארץ כנגד הקטינות, לצורך נסיעתן עם המשיבה לחו"ל, לחופשה קצרה. מדגיש המבקש, כי ההסדר, לצורך ביטול צווי עיכוב היציאה כנגד הקטינות, הוגש בהסכמת המשיבה, ובכך ביטאה היא את הסכמתה לסמכותו של בית הדין הרבני האזורי, לדון בעניינן של הקטינות. ד. יתרה מכך, משנודע למבקש, על פי גרסתו, על כוונת ההגירה, של האם, עם בנותיו, הגיש ביום 4.6.02 תביעה להעברת משמורת הקטינות אליו, (להלן: "מכוח הסכמות הצדדים לאחר הגירושין, לסמכות בית הדין הרבני לדון בכל עניין הנוגע בקטינות"), ולבית הדין הרבני האזורי בנתניה. לסיכום ובתמצית, טענותיו של המבקש: הסמכות נתונה לביה"ד הרבני האזורי בנתניה לדון בתביעת ההגירה אותה הגישו הקטינות באמצעות אמן לבית משפט זה, מהטעמים המצטברים: כריכה מפורשת לתביעת הגירושין אשר הגיש המבקש, בתחילת הסכסוך (ביוני 2000) לביה"ד הרבני, וכן הסכמות הצדדים לסמכותו של ביה"ד הרבני, כמפורט בסעיף 19, להסכם הגירושין, אשר אושר וקיבל תוקף של פס"ד, במועד אישורו (25.10.01), כי בכל עניין הכרוך בשאלות מהותיות כגון, חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב, יוסכם ראשית על-ידי ההורים, ובאין הסכמה תובא המחלוקת להכרעת בית הדין הרבני. וכן, הסכמתם המפורשת של הצדדים לאחר הגירושין, לסמכותו של ביה"ד הרבני, בענינן של הקטינות, בכך שהוגשה על-ידם במשותף בקשה מוסכמת (מרץ 2001), לביטול צווי עיכוב יציאתן מהארץ, כפוף להפקדת ערבויות להחזרתן. 12. מנגד, טיעונן הבסיסי של המשיבות, לכך כי יש לדחות את בקשתו של המבקש (נשוא החלטה זו), לבד מתשובותיה העניניות לכל טיעון וטיעון, היא בכך, שתביעת ההגירה מוגשת על-ידי הקטינות (באמצעות האפוטרופה הטבעית, אמן), כתביעה עצמאית, ועל פי האמור בסעיף 3 (ד) לחוק בית משפט לעניני משפחה, התשנ"א- 1995. 13. ניסוחו של סעיף 3 (ד) מכוחו הוגשה תביעת ההגירה, לבית משפט זה, על ידי הקטינות: 3. "סמכות בית המשפט לעניני משפחה תיקון תשס"ב . . . (ד) בעניין מעניני המשפחה הנוגע לקטין, רשאי.... וכן רשאי הקטין, בעצמו או על ידי ידיד קרוב, להגיש תובענה כאמור בכל ענין שבו עלולה זכותו להפגע פגיעה של ממש; לענין סעיף זה, "הגשת תובענה"- לרבות הגשת בקשה במסגרת תובענה שהוגשה על-ידי אחר ולרבות הופעה בבית המשפט" (להלן: "החוק"). 14. בתביעת ההגירה עשו הקטינות באמצעות "אחר" שימוש בזכותן על-פי חוק, ופנו בתובענה לבית משפט זה. בעניננו ה"אחר" הינה אמן, האפוטרופה הטבעית (כמו גם המבקש- אביהן) כדי, שבית משפט זה יבחן את טובתן אם לאו, להעתקת מגוריהן מישראל לארה"ב, עם אמן, המשמורנית, אשר נישאה בשנית, ומבקשת להצטרף לבעלה, מטעמים כאלה ואחרים. ודוק: הדגש הינו על תביעתן העצמאית של הקטינות, מכוח זכויותיהן להשמיע את ענינם בפני הערכאה אשר נתונה לה הסמכות מכוח חוק, (וסעיף 3 (ד), המובא לעיל). 15. לגרסתו של המבקש, תביעה זו הוגשה באופן מלאכותי על ידי המשיבה, אשר מודעת לכך כי הסמכות נתונה לביה"ד הרבני האזורי, לדון בתביעת ההגירה. 16. השאלה המרכזית עליה יש להשיב בעניננו, היא למי משתי הערכאות קמה לראשונה הסמכות לדון בתביעת ההגירה? מי משתי ערכאות השיפוט "קנתה" לראשונה את סמכותה לדון בתביעה זו, כאשר "מרחפות" מעלה, בין השאר, הסוגיות: (1) סמכות לעניין קביעת משמורתן של הקטינות, האם כמו קביעת מקום מגורי הקטין? (2) סמכות נמשכת מכוח כריכה בפועל לתביעת הגירושין? (3) האם הקטינות קשורות להסכמות שהתקבלו על-ידי הוריהן במסגרת הסכסוך אשר היה נעוץ ביניהם? 17. חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, לא הורה על מחיקת עניני האפוטרופסות מסימן 51 לדבר המלך, לפיכך הסמכות הנתונה לבתי הדין הדתיים בעניני אפוטרופסות על קטינים נשארה בעינה והיא מותנית בהסכמת הצדדים, על מנת שתקום סמכות של ביה"ד הדתי לדון בנושאים אלה. אולם, משעניני האפוטרופסות נכרכו לתביעת הגירושין, קנה לו בית הדין הדתי, סמכות בלבדית, ויחודית, לדון בנושאים אלה, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. 18. אין מחלוקת, כי לו היה מדובר בתביעת משמורת אשר הייתה מוגשת בפני, ולצורך קביעת סמכות הערכאה המוסמכת, הרי שעם הגשת תביעת הגירושין על-ידי המבקש, ומשנושא זה כרוך מעצם טיבו וטבעו לתביעה זו, הרי קנה כבר אז, ועוד ביוני 2000 בית הדין הרבני האזורי סמכות לדון במשמורתם של הקטינים. אולם, בעניננו ועל פי העובדות אשר פורטו ארע כך: בתביעת הגירושין פירט המבקש כי מטעמיו מסכים הוא כי משמורתן של הקטינות תהא אצל אמן, כפוף לסדרי ראיה נרחבים, והיה ותחפוץ להעתיק המשיבה את מגוריהן מחוץ לישראל, ידרש מחדש לנושא המשמורת. בפועל, הצדדים לא דנו בפני בית הדין הרבני בסוגית המשמורת תחת וכפוף לתנאי של טובת הקטינות, וביה"ד לא נדרש לכל הכרעה בנושא זה, משהצדדים חתמו על הסכם גירושין, ובפרק ב' שבו העלו את הסכמותיהם לגבי משמורתן של הקטינות אצל אמן, (ואיני מקבלת את גרסתו של המבקש כי נקבעה בהסכם משמורת משותפת), ובסופו של ההסכם, ובסעיף 19, קבעו כדלקמן: "מוסכם בזאת, שכל ענין הכרוך בשאלות מהותיות כגון, חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב, יעשה ויקבע ע"י בני הזוג, ובכל מקרה של מחלוקת בין ההורים תובא המחלוקת להכרעת...". בהסכם המקורי מיום 23.10.01 מודפס: "בית המשפט לעניני משפחה"... בהסכם אשר אושר, תוקן ונכתב בכתב יד: "בית הדין הרבני" כאשר לגרסת האשה, נדרשה באותו מועד (25.10.01) לחתום על התיקון, טרם האישור, כאשר המבקש מיוצג והיא לא. יחד עם זאת, אני סבורה, כי אין לאמור משמעות לצורך קביעת הסכמת הצדדים בדבר הסמכות הנתונה לביה"ד הרבני, לדון בתביעת ההגירה; ואבהיר את דברי משמורת והזכות לקביעת מגורי הקטינות- אינם חד הם. זכותם של ההורים לקבוע את מקום מגוריהן של הקטינות כאפוטרופוסים טבעיים שלהן מכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, והזכויות והחובות המנויים בסעיף 15 לחוק זה, אינם כלולים בתוך המושג "משמורת", ומסכימה אני לדברי חברתי, השופטת צפת, כפי שהובהרו בתמ"ש (תל-אביב) 22550/99, לעניין זה. משכך, ומשהזכות לקבוע את מקום מגורי הקטינות אינה כלולה בתוך מושג "המשמורת", לא יכלה "זכות" זו להיות כרוכה מעצם טיבה וטבעה לתביעת הגירושין אשר הגיש המבקש, לביה"ד הרבני האזורי (קודם לגיבוש ההסכם), ולפיכך לא הוקנתה הסמכות לדון בתביעת ההגירה מלכתחילה, לביה"ד הרבני האזורי, עוד ביוני 2000, לכשהוגשה תביעת הגירושין. גם ניסוחו של המבקש בתביעת הגירושין כי מחד מסכים הוא למשמורתן של הקטינות אצל אמן, אולם אם תחפוץ המשיבה להגר עם הקטינות, ולשנות את מקום מגוריהן מחוץ לישראל, ידרש להגשת תביעת משמורת- לא יועילו לו בענייננו, כי בפועל, ובאותה עת, במועד הגשת תביעת הגירושין, ולאור שפרטתי מעלה, לא הוקנתה לבית הדין הרבני, הסמכות הראשונית לדון במקום מגוריהם של הקטינות (בישראל, או מחוץ לישראל) במאובחן, ממשמורתן. לפיכך, טענתו הראשונה של המבקש (ראה סעיף 11 א') לכך, כי הסמכות לדון בתביעת ההגירה נתונה לבית הדין הרבני, אינה מתקבלת. 19. לטענתו השניה של המבקש, (ראה סעיף 11 ב') כי בית הדין הרבני האזורי קנה סמכות לדון בעניינן של הקטינות, מכוח הסכמת הצדדים, כמפורט בסעיף 19 להסכם, גם היא אינה מתקבלת, וזאת גם אם אקבל כעובדה, כי המשיבה הסכימה במועד חתימתה על ההסכם להקנות סמכות נמשכת לבית הדין הרבני, לדון בכל עניין הכרוך בשאלות מהותיות כגון, חינוך הילדים, בריאותם וכיוצ"ב, אם יתעורר הצורך, לאחר הגירושין. טובתן של הקטינות לא נבחנה, לא התקיים כל דיון "לגופו" בנושא ההגירה, המשיבה כפי שאני מניחה ביקשה לקבל את גיטה, ולצורך האמור ויתרה כנראה על כספי ירושתה, (ודוק: החלק הראשון של הסכם הגירושין דן בעניני כספים, ולא מקום מגורי הקטינות, סדרי ראיה ועוד), והקטינות לא נתנו הסכמתן- כנדרש בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים הדן בשיפוט על פי הסכמה, וזו לשונו: "בעניני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל"דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922" או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית דין רבני שיפוט יחודי לפי חוק זה, יהא לבית דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך". 20. למעשה, ועל פי הפסיקה, ניתן היה לסבור כי בית הדין הרבני קנה "סמכות נמשכת" להמשיך ולדון בענינים הנובעים מביצועו של הסכם הגירושין, בענייננו וכפי שפרטתי, מכוח הסכמת הצדדים, וכאמור בסעיף 19 להסכם. גם אם אלך על-פי הפרשנות המרחיבה, למרות שנושא ההגירה לא נכלל מפורשות בהסכמת הצדדים, נשאלת השאלה, באיזו מידה קשורות הקטינות להסכמה זו של הוריהן בכל הנוגע לקביעת מקום מגוריהן, בבחינת קביעת הערכאה השיפוטית אשר תדון בענינן? 21. הלכה ידועה היא בהסכמי מזונות, אשר עורכים ביניהם הורי הקטינים, כאפוטרופסים טבעיים, ואשר על-פיה אין לקשור את הקטינים אליהם, אם לא נידון עניינם בנפרד ובמאובחן מענייני הוריהם. אם לא התקיימו דיונים פרטניים בדבר צרכי הקטינים, ונבחנה טובתם, אין הקטינים קשורים בבחירת הערכאה השיפוטית עליה הסכימו הוריהם במסגרת ההסכמות ביניהם. (ראה: ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו (4), 625 ע"א 17/81 סער נ' סער, פ"ד לו (3), 207 ע"א 411/76 שר נ' שר, פ"ד לב (1), 449 ע"א 404/70 עברון נ' עברון, פ"ד כח (1), 373). היטיבה להבהיר את האמור כב' השופטת פרוקצ'ה בבר"ע 1016/99 אנגלמן נ' אנגלמן, (טרם פורסם); ודווקא, בעובדות מקרה הדומות לענייננו: "בעניינו, לא ניתן לומר על פניו כי נתקיימה זהות אינטרסים מלאה בין ההורים לבין הקטין בכל הכרוך בגיבוש הסדרי המשמורת במסגרת הסכם הגירושין. מהלך הדברים פותח פתח לאפשרות כי הסדרי המשמורת והראיה נעשו על רקע רצון בני הזוג לסיים את הליכי הגירושין ביניהם בהסכם, ולאו דווקא בדרך של בחינת שאלת טובתו של הילד כנושא העומד לעצמו. אי לכך, ראוי כי גם בענין זה כמו בענין המזונות יחול בדרך כלל העיקרון האמור בדבר הסמכות..." (ההדגשה אינה במקור, ט.ס.) (ולעניין זה ראה גם: שרשבסקי, דיני משפחה (מהדורה 4, עמ' 405-406). 22. בענייננו, כמו גם בפרשת אנגלמן- ענינם של הקטינות לא נבחן, טובתן לא נבדקה, לא נערך דיון בענינן, קודם לאשורו של הסכם הגירושין של הוריהן, ולפיכך הבחינה אם תפגע טובתן בכך שתותר הגירתן, ראוי לה כי תבחן בפני הערכאה הרצויה להן, אותה בחרו, משהגישו תביעתן לבית משפט זה, ומבלי שנושא קביעת מקום מגוריהן (בישראל או מחוצה לו) "תלוי ועומד" בברור בפני בית הדין הרבני האזורי (ראה סעיף 25 לחוק בית המשפט לעניני משפחה). 23. על מנת שלא אמצא מחסירה, ולטענתו המצטברת השלישית של המבקש, כי בית הדין הרבני קנה סמכות לדון בתביעת ההגירה, מכוח הגשת הסכם בין ההורים לביטול צווי עיכוב היציאה מן הארץ כנגד הקטינות, לפתחו, ולאחר שהתגרשו זמ"ז: הבקשה הוגשה לאותו בית דין אשר נתן את הצווים. אין מחלוקת, כי במועד הגשת ההסכם על-ידי ההורים, לא התבררה, או עמדה תלויה תביעת המבקש לקביעת מקום מגורי הקטינות, ובהגשת ההסכם על-ידי האם, לא ניתן לראות את הסכמתה מכוח סעיף 9 לחוק בתי הדין הרבניים, לצורך הכרעה לענין הסמכות, נשוא החלטה זו. 24. כעולה מסיכומי הצדדים, צווי עיכוב היציאה כנגד הקטינות הוצאו על-ידי המבקש, בפני בית הדין הרבני האזורי במעמד צד אחד ביום 24.10.02 יום לאחר שחתמו הצדדים על הסכם הגירושין, ויום לפני שאושר ההסכם. האם בביטול הצווים בהסכמה, בנסיבות אלה קנה ביה"ד הרבני האזורי סמכות לדון בתביעת ההגירה? דומני כי התשובה לכך שלילית. 25. לעניין מעמדן של הקטינות כתובעות באופן עצמאי ועל פי סעיף 3 (ד) לחוק, והמשמעות שיש ליתן לאמור במסגרת החלטה זו: סעיף 3 (ד) לחוק נחקק לאחר שהצטרפה מדינת ישראל לאמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1984, והיא אושררה באוגוסט 1991 (להלן: "האמנה"). סעיף 12 לאמנה קובע: "1) מדינות חברות יבטיחו לילד המסוגל לחוות דעה משלו את הזכות להביע דעה כזו בחופשיות בכל עניין הנוגע לו, תוך מתן משקל ראוי לדעותיו, בהתאם לגילו ולמידת בגרותו של הילד. 2) למטרה זו תינתן לילד הזדמנות להישמע בכל הליך שיפוטי או מנהלי הנוגע לו במישרין או בעקיפין באמצעות נציג או גוף מתאים בצורה המתאימה לסדרי הדין שבדין הלאומי". בבסיס חקיקתו של סעיף 3 (ד), עומדות "זכויות הילד", מושג זה הינו מושג חוקתי נורמטיבי, אשר בבסיסו עומדת ההכרה כי הילד הינו אישיות עצמאית במשפט, בהיותו "יצור אוטונומי בעל זכויות ואינטרסים עצמאיים מאלה של הוריו" (ראה: ע"א 209/54 שטיינר נ' היועמ"ש, פ"ד ט 241, 251 ע"א 2266/93 פלונים נ' אלמוני, פ"ד מט (1) 221 עע"מ (ת"א) 90/97 מורן נ' מורן (טרם פורסם). זכותו של הקטין, כי יכובד מעמדו העצמאי בהליך השיפוטי, זכות המוכרת כיום, כזכות חוקתית. בעל דין מכוח סעיף 3 (ד) לחוק, הוא הקטין בעצמו, וזאת בכל הנוגע לענינים המהותיים הנוגעים לו. במיוחד, ומשחוקק חוק בית משפט לעניני משפחה, וכאשר סעיף 3 (ד) הוא במסגרתו, ומשהועלתה זכותו של קטין לייצוג, למעמד של זכות חוקתית, במנותק מזכויות הוריו כאפוטרופסים לו, יש ליתן פרשנות שונה, "להכפפתו" של זה הקטין לסמכותו של בית הדין הרבני, כאשר הוריו מסכימים בשמו, מבלי שהוא נוטל חלק באותה הסכמה. 26. לאור כל המפורט, אני קובעת כי הסמכות לדון בתביעת ההגירה, אשר הוגשה על-ידי הקטינות באמצעות אמן, ובתמ"ש 107752/00, נתונה לבית משפט זה. 27. כפועל יוצא מהאמור בסעיף 27 לעיל, נדחית בקשת המבקש בבש"א 8359/02. 28. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בהליך זה, לרבות בשכר טרחת עו"ד, בסך של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. משרד הפניםהגירה