מעוכבת מחמתו להינשא - מזונות

האישה טענה כי היא זכאית למזונות בעילת "מעוכבת מחמתו להינשא". כאשר הבעל חייב במזונותיה על פי ההלכה של " מעוכבת מחמתו להינשא", חייב במזונותיה מאחר שהטעם לתקנת חז"ל בדבר זכות הבעל למעשה ידיה של האשה הוא "משום איבה", אין מקום להעניק לו את הזכות הזאת, אם היסוד של התקנה איננו בנמצא, כלומר כשבין כה וכה יש ויש איבה ביני ע"י זה שהוא יהא זכאי למעשה ידיה. זה המצב כאשר הבעל מסרב לתת גט לאשתו או כאשר היבם מסרב לחליצה וע"י זה הוא מעכב בעדה להנשא לאחר ולקבל ממנו מזונותיה, אע"פ שעל פי דין הוא חייב ויכול לשחררה מן העיכוב. במקרים כאלה התקינו חז"ל, מטעם קנס וכדי לאלצו לשחחרה כנ"ל, שהוא חייב במזונותיה גם אם לפי הדין הכללי בדבר מזונותיה אולי לא יהיה יסוד לחייבו כך. מאידך, מאחר שכאמור היסוד להלכה בדבר זכות הבעל למעשה ידיה נפל, אין הוא עוד זכאי למעשה ידיה. התוצאה היא שבמקרה שיש מקום להחיל את הלכת "מעוכבת", הבעל חייב במזונות לאשתו מבלי להיות זכאי למעשה ידיה, אלא אלה שייכים לה בלבד ואין בידו לקזזם כנגד מזונותיה.. להלן פסק דין בנושא מעוכבת מחמתו להינשא: פסק דין על הפרק ארבע תביעות בענינה של משפחת מ', ארבעתן נדונו במאוחד: - 1. בתמ"ש 409727/96 הוגשה תביעה להפחתת מזונות שהגיש הבעל כנגד האשה והילדים. 2. בתמ"ש 409728/96 הוגשה תביעה להגדלת מזונות מטעם האשה והילדים. 3. בתמ"ש 409725/96 הוגשה תביעה בעניין מדורם של הקטינים. 4. בתמ"ש 409726/96 הגישה האשה תביעה כספית כנגד הבעל ע"ס 13,233 ₪ להחזר חלקה במשכנתא. נטען, כי הוגשה ביום 24.05.00 תביעה לסעד הצהרתי בעניין כספים שנצברו במהלך הנישואין, ואולם תובענה כזו לא נמצאה בפני. לצורך הנוחות יקראו הצדדים להלן "הבעל" ו"האישה" או "האב" ו"האם", לפי העניין. התביעות להקטנת/הגדלת מזונות - תמ"ש 409727/96, 409728/96 בעניינה של המשפחה ניתן פס"ד למזונות ביום 01.02.98 (להלן: "פסק הדין הקודם"). בפסה"ד הקודם נקבע כי הבעל ישלם למזונות האשה ושלושת ילדיהם הקטינים של בני הזוג מזונות בסך 4,500 ₪ לחודש (קרן), כאשר מתוכם סך 1,500 ש"ח הינם למזונות האשה, וסך 1,000 ₪ עבור כל אחד מהילדים. בין היתר נקבע בפסה"ד הקודם, כי האישה אינה עובדת, ואין היא חייבת לעבוד, ולפיכך חוייב הבעל במזונותיה. באשר לפוטנציאל ההשתכרות של הנתבע, אשר טען בפסק הדין הקודם, כי הוא משתכר סך 4,000 ₪ בלבד למרות הכשרתו כאיש מחשבים, נקבע כי הוא בעל כושר השתכרות גבוה, הכנסתו הממוצעת עמדה בתקופה הרלוונטית על סך 8,252 ₪, למרות שהחסיר שעות עבודה רבות, וכן נקבע, כי הוא הצליח לגרום לפיטוריו, ועל כן נדחתה טענתו כי אין הוא יכול לשלם אלא את צרכיהם ההכרחיים של הילדים. בתביעתו של הבעל להפחתת המזונות, אשר הוגשה ביום 03.11.99, טוען הנתבע כי יש להפחית את סכום המזונות כפי שנקבע בפסק הדין הקודם משני טעמים: א. משום שמיד לאחר שניתן פסה"ד, ביום 01.03.98, החלה האשה לעבוד והיא משתכרת סכומים גבוהים. ב. משכורתו נמוכה מזו של האשה, ובנוסף יש לו חובות רבים למל"ל בגין חוב המזונות. לפיכך, עותר הבעל בתביעתו להפחתת מזונות לפטור אותו מתשלום מזונות לאשה, וכן להפחית את מזונות הילדים ולהעמידם על סך 400 ₪ לחודש בלבד לכל ילד. האשה בכתב הגנתה טוענת, כי חל בעניינה דין "מעוכבת מחמתו", דהיינו כי בעלה מסרב לגרשה, ודבר זה אינו מתיישב עם תביעתו של הבעל לפטור אותו ממזונותיה. עוד טוענת האשה, כי חובו של הבעל למל"ל נובע מכך שאין הוא מקיים את פסק דינו של ביהמ"ש ועל כן ידיו אינן נקיות, ואין הוא זכאי לסעד המבוקש על ידו. האשה כופרת בחבותה להשתתף במזונות הילדים. עוד טוענת האשה כי לא חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק את הקטנת המזונות, מה גם שהבעל הינו בעל פוטנציאל השתכרות גבוה ביותר. יצויין, כי עם סיום שלב ההוכחות, הודיעה האשה לבית המשפט כי היא איננה עובדת עוד. כאמור, בתמ"ש 409728/96 הגישה האשה ביום 03.01.00 תביעה להגדלת מזונות. במסגרת תביעה זו טוענת האשה בשמה ובשם הילדים כי צרכי הילדים עלו "באופן דרסטי" מאז מתן פסק הדין הקודם, ומאידך גם הכנסתו של הבעל צפויה לעלות באופן ניכר, שכן עם גירושי הצדדים יהיה הבעל פטור ממזונות האשה. התביעה היא למזונות בסך 9,138 ₪, לא כולל מדור. (בעניין זה הוגשה כאמור, תביעה נפרדת). בכתב הגנתו לתביעה זו טוען הבעל כי בינתיים הוא פוטר מעבודתו וכיום הוא מובטל. לגופו של עניין טוען הנתבע כי אין זה נכון שצרכי הקטינים עלו. הנתבע כופר בכל הצרכים שפורטו על ידי האשה. עוד טוען הנתבע, כי האשה משתכרת סכומים גבוהים מאלן המוצהרים על ידה. הנתבע חוזר על הצעתו לשלם לשלושת הילדים סך 1,200 ₪ בלבד. דיון אין מחלוקת, כי בסמוך למתן פסק הדין הקודם, החלה האשה לעבוד והיא משתכרת סכומים שיש בהם כדי לספק את צרכיה, ואף מעבר לכך. עוד אין מחלוקת, כי הכלל הוא "מעשה ידיה תחת מזונותיה" דהיינו, כי בעל פטור ממזונות אשה המשתכרת כדי סיפוק צרכיה. ואולם, במקרה שבפני טוענת האשה, כטענת הגנה, כי היא זכאית למזונות בעילת "מעוכבת מחמתו". לענין הלכת "מעוכבת מחמתו" ר' ד"ר בנציון שרשבסקי "דיני משפחה" מהדורה רביעית מורחבת עמ' 182: "בכל הנאמר לעיל בדבר היחס בין מזונותיה ומעשה ידיה של האשה - זה כנגד זה - המדובר כאשר החיוב במזונות חל ע"פ הדין בדבר מזונות האשה. אולם המצב אחר כאשר הבעל חייב במזונותיה על פי ההלכה של "מעוכבת מחמתו להנשא", חייב במזונותיה מאחר שכאמור לעיל הטעם לתקנת חז"ל בדבר זכות הבעל למעשה ידיה של האשה הוא "משום איבה", אין מקום להעניק לו את הזכות הזאת, אם היסוד של התקנה איננו בנמצא, כלומר כשבין כה וכה יש ויש איבה ביני ע"י זה שהוא יהא זכאי למעשה ידיה. זה המצב כאשר הבעל מסרב לתת גט לאשתו או כאשר היבם מסרב לחליצה וע"י זה הוא מעכב בעדה להנשא לאחר ולקבל ממנו מזונותיה, אע"פ שעל פי דין הוא חייב ויכול לשחררה מן העיכוב. במקרים כאלה התקינו חז"ל, מטעם קנס וכדי לאלצו לשחחרה כנ"ל, שהוא חייב במזונותיה גם אם לפי הדין הכללי בדבר מזונותיה אולי לא יהיה יסוד לחייבו כך. מאידך, מאחר שכאמור היסוד להלכה בדבר זכות הבעל למעשה ידיה נפל, אין הוא עוד זכאי למעשה ידיה. התוצאה היא שבמקרה שיש מקום להחיל את הלכת "מעוכבת", הבעל חייב במזונות לאשתו מבלי להיות זכאי למעשה ידיה, אלא אלה שייכים לה בלבד ואין בידו לקזזם כנגד מזונותיה." (ההדגשה שלי ו.פ.). מהראיות שבפני עולה כי זהו בקירוב המצב בעניינינו: אין ספק כי במקרה זה שוררת בין הצדדים איבה עזה הכוללת אלימות קשה, וכי הבעל בכוונה תחילה, ומתוך רגשי נקם מעכב את האשה ומסרב לתת לה את גיטה, וכל זאת על אף קיומו של פס"ד שניתן ע"י ביה"ד הרבני והמחייב את הצדדים להתגרש. כיום אין עוד שום חשיבות לכך שבעבר הרחוק האשה היא זו שסרבה לקבל גט. כאמור בפסק הדין הקודם, הבעל הודה במהלך אותו דיון כי איים על התובעת בסכין משום שסרבה לטבול במקווה, הצמיד את ראשה לקיר וכו', וזאת בתשובה לטענות האשה בדבר אלימות קשה ביותר (עמוד 2 לפסה"ד הקודם). במהלך השנים העמיקה האיבה עוד יותר, כעולה מהדיונים הרבים שנערכו בביהמ"ש ובבית הדין, ואף על פי כן עומד הנתבע בסירובו ליתן גט לאשה. כאמור לעיל, ביום 19.11.98 נקבע ע"י בית הדין הרבני האזורי בפ"ת בפס"ד מיום 19.11.98: - ”הצדדים חייבים להתגרש מייד ואין לתלות את הדבר בעיניני הרכוש”. ביום 24.02.99 חזר בית הדין על חיוב זה תוך ציון העובדה שהאשה היא זו שמסרבת להתגרש. ביום 18.10.99 הודיעה האשה שהיא מבקשת להתגרש כי "הגיעו מים עד נפש" . ביום 21.11.99 הודיעה האשה שוב לבית הדין כי היא מבקשת להתגרש באופן מיידי ללא כל תנאי. ביום 15.12.99 נערך דיון בבית הדין הרבני, במהלכו הודיע הבעל כי הוא מבקש שלום בית. האשה העידה בבית המשפט ואמרה, כי הבעל מסרב להתגרש ממנה, אא"כ תעביר לו את חלקה בדירה בתוספת 60,000 ₪ וויתור על הילדים.(פרוטוקול עמ' 36). בחקירתו בבית המשפט העיד הבעל כי בעצת רבו החליט שלא לתת גט לאשה ”...עד שיעבירו את הסמכות לביה"ד הרבני, והיא והילדים יסבלו" ובהמשך: "אם היא לא רוצה להגיע לרבנות, אז היא תשאיר את כל הדירה והרכוש ואז תקבל גט..." ובהמשך: "אם היא רוצה להתגרש, היא צריכה להעביר את הכל לביה"ד הרבני... ואני מזהיר את ביה"מ שאם לא תוחזר הסמכות לביה"ד הרבני, לא יהיה גט. האשה לא תוכל לקבל גט, אם התיק כולו לא יועבר לביה"ד הרבני”. ר' פרוטוקול מיום 17.12.00 עמ' 25-27. בהודעה לבית המשפט מיום 27.11.00 (מוצג נ/2) מבקש הבעל לבטל מייד את הסכם מכר הדירה, שאם לא כן, כדבריו ”כב' בית המשפט גורם לעגן את האשה למשך שנים ארוכות ביותר, ובית המשפט גורם ישיר לכך כי התיק ברבנות לא יסגר, והילדים ימשיכו לסבול”. יצויין, כי בהחלטתו מיום 03.05.00 דחה בית הדין הרבני את בקשת הבעל לשנות את פסק הדין מיום ל' חשוון תשנ"ט (19.11.98) המחייב את הצדדים להתגרש, אם כי דחה את בקשת האשה להוציא כנגד הבעל צווי הגבלה עד לאחר שבני הזוג יודיעו לביה"ד על הסכמתם לדון בנושאי המזונות והרכוש בבית הדין. התוצאה היא כי במקרה הנדון נשאר בעינו פסק הדין המחייב את הצדדים להתגרש. למרות קיומו של פסק הדין הנ"ל מצהיר הבעל כי הוא לא יתן גט, ובהתאם לכך הוא לא הופיע לדיונים בבית הדין, או הופיע וטען כי הוא מבקש שלום בית(מוצג ת/12). עינינו הרואות, כי אכן הבעל מצהיר בריש גלי, כי הוא מתנה את מתן הגט בתנאים מתנאים שונים, שאינם עולים בקנה אחד עם החלטות בית המשפט, ובכך מעכב את אשתו מלקבל גט. ההלכה בדבר חיוב בעל במזונות "מעוכבת" גם כאשר היא עובדת, קנתה לה אחיזה בפסיקת ביה"מ העליון. ר' ע"א 127/80 מילר נ' ברקוביץ פד"י לד' 4 219, 223: ”בנסיבות כגון אלה כאשר מעמיד הבעל את אשתו בפני חוסר אפשרות להינשא לאחר ולהקים בית ומשפחה ולא מותיר לה ברירה אלא לעבוד כדי לקיים את עצמה, מסכים אני לדעת השופט המלומד שאין להביא בחשבון את הכנסת האשה מיגיעתה....”. בע"א 664/82 סלומון נ' סלומון פד"י לח' 4 365, 372 נקבע: ”דין מעשה ידיה הוא במפורש חלק מפרטי דיני המזונות... מהנאמר שם עולה, שמקרה שיש מקום להחיל את הלכת "המעוכבת" הבעל חייב במזונות אשתו בלי להיות זכאי למעשה ידיה. אלה שייכים לה בלבד ואין מקום לקזזם כנגד מזונותיה אמת הדבר, שתקנת חז"ל זאת יש לה אופי של קנס, כדי לאלץ את הבעל לשחרר את האשה ... אך אין בכך כדי לגרוע מן העובדה, שהמדובר הוא בחיוב מזונות כשלעצמו - להבדיל ממזונות ענושיים גרידא”. ומכל מקום, כיום האשה איננה עובדת. לא נעלם מעיני כי במקרה זה, טענת "מעוכבת מחמתו" נטעה כטענת הגנה - ולא כעילת תביעה. למרות זאת, כאמור לעיל, איני רואה מניעה להותיר את סכום המזונות על כנו תוך שאני מקבלת טענת הגנה זו. איני רואה כל טעם בקיומו של "הליך סיבובי" לפיו יבוטלו המזונות בשל מזונות האשה, יחודשו בעילת "מעוכבת מחמתו", וחוזר חלילה. התוצאה היא כי בנסיבות העניין שבפני אין מקום לבטל את חיוב הבעל במזונות האשה בהיותה "מעוכבת מחמתו להינשא", גם אם עבדה והשתכרה. יצויין כי לתביעותיו הכספיות של הבעל, כפי שהן מוצאות ביטוי בסיכומיו, אין כל בסיס משום שהן לא הובאו ולא פורטו בתובענה. התביעה נדחית. הפחתת מזונות הילדים בעניין זה לא מצאתי כל שינוי בנסיבות. בפסק הדין הקודם נקבע כי לאב פוטנציאל השתכרות גבוה שאינו מנוצל, לפיכך אין כל הבדל אם הוא עובד באופן חלקי או לא עובד כלל, כל עוד אין הוא ממצה את פוטנציאל ההשתכרות שלו. בעניין זה לא חל כל שינוי. זאת ועוד, מחקירת הנתבע עולה כי יש לו נכסים, וכי זאת הסיבה לכך שאין הוא זכאי לקצבת הבטחת הכנסה (ר' פרוטוקול עמ' 25). כמו כן , על אף שנקבע בפסק הדין הקודם כי לנתבע כושר השתכרות גבוה, בפועל הסכום שנקבע למזונות הקטינים הינו מינימלי ומשקף למעשה את צרכיהם ההכרחיים של הילדים בלבד, ולא ניתן לפסוק סכומים נמוכים מהסכום שנקבע. ור' לעניין זה פסק דינו של כב' השופט פורת בערעור שהוגש על פסק הדין הקודם בעניינה של משפחת מ'.(ע"מ 18/98 מיום 23.09.98). התביעה להגדלת המזונות גם ביחס לתביעה זו לא מצאתי כי חל שינוי בנסיבות המצדיק את הגדלת סכום המזונות. בפסק הדין הקודם לא הובאו ראיות להוכחת הסכומים המדויקים הנדרשים לצרכי הילדים ולכן לא ניתן לערוך השוואות עם הסכומים המפורטים היום. אין גם מקום לאשר כל הוצאה והוצאה שהאם מוציאה על פי שיקול דעתה הבלעדי, ובמקרים רבים לצורך הגדלה מלאכותית של תביעת המזונות. דומני, כי יש מקום לסברה כי תביעה זו לא היתה מוגשת אילולא הוגשה התביעה להקטנת מזונות וכי המדובר בתגובה טקטית שאיננה מחויבת המציאות. התביעה נדחית. התביעה למדור הקטינים- תמ"ש 409725/96 אין בידי לקבל תביעה זו, שכן על פי נוסחה, בתאריך הגשתה לא היו הוצאות בגין מדור הקטינים. ר' האמור בסע' 8 לתובענה. מסיכומי האשה עולה כי מאוחר יותר, בחודש ספטמבר 2000 עברה האשה להתגורר בשוהם עם הילדים, ואולם התביעה לא תוקנה בהתאם. התביעה נדחית. תביעה להחזר תשלומי משכנתא-תמ"ש 409726/96 בהחלטה מיום 17.10.99 נקבע כי עניין תשלומי המשכנתא ידון במקביל להליכי הפירוק ובמסגרתם, לאחר המכירה ולאחר תשלום התמורה על ידי הקונים. בינתיים ניתן צו לפירוק שיתוף, וחלקו של הבעל בדירה נמכר. האשה הוכיחה במסמכים את הסכומים ששולמו על ידה ע"ח חוב המשכנתא, כאשר מחצית מהם מהווים מחצית מחיובו של הבעל. טענת הבעל היא, כי אין ביכולתו לשאת בתשלומי המשכנתא לנוכח החיוב במזונות. זוהי כמובן איננה טענת הגנה, ולפיכך התוצאה היא, כי התביעה בדין יסודה ויש להיעתר לה. אין מקום להעתר לטענת ב"כ האשה בסיכומיו, כי יש לחייב את הבעל במחצית תשלומים עתידיים. תביעה זו לא הועלתה בתביעה המקורית, וגם לגופו של עניין לא יחייב ביהמ"ש בחיוב כספי עתידי למפרע, כאשר אין כל ביטחון כי הסכומים אכן יועברו לבעל המשכנתא. תביעה לסעד הצהרתי לטענת ב"כ האשה בסיכומיו, הוגשה תביעה כנ"ל ביום 24.05.00. לא מצויין מהו מספר התיק, ולא מצאתי תיק כנ"ל באוסף התיקים שבפני. לפיכך לא אוכל להתייחס לעניין זה. התוצאה 1. התובענות שמספריהן 409725/96, 409727/96, 409728/96 נדחות. 2. בתמ"ש 409726/96 נקבע כדלקמן: א. הנתבע מ.י. ישלם לתובעת מ.א. סך 13,233 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה 16.09.99 ועד התשלום בפועל. ב. תשלום זה חופף להתחשבנות הנערכת במסגרת פירוק השיתוף בדירה ומכירת חלקו של הבעל לאישה. ג. כמו כו ישלם הנתבע הוצאות משפט בגין תביעה זו ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ +מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. ד. התיקים שמספריהם צויינו בס' 2 - 1 לעיל, ייסגרו. מזונות