המושג "ידועים בציבור" זכה, במהלך השנים, להגדרה ברורה בשורה ארוכה של פסקי דין. הפסיקה העמידה שני תנאי סף, במצטבר ובמשתלב, לקיומה של מערכת יחסים שכזו - חיי משפחה וניהול משק בית משותף. תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא, יחד עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים - כיצד ראו בני הזוג עצמם, האיש והאשה, את מערכת היחסים ביניהם. אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור "משק בית משותף". אין להקצות למונח "ידועים בציבור" מבחן נוקשה אוביקטיבי. המונח הינו מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג. אין לך מתכונת אחת של "חיי משפחה" ב"משק בית משותף" המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם ,מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם. משכך, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ,מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם. המבחן הסוביקטיבי, המשמש בסיס לקביעת היחסים בין בני זוג כ'ידועים בציבור' , הביא להרחבתם של אמות המידה המאפשרות הכרה במערכת יחסים זו. כך למשל הדרישה למקום מגורים משותף וקבוע כתנאי מוחלט שבלעדיו אין - נתרככה עם השנים והעדרו של מקום מגורים קבוע ששני בני הזוג מתגוררים בו, לא שלל את האפשרות להיחשב כידועים בציבור. במקביל סירבה הפסיקה להגדיר זמן מינימום של מגורים משותפים הנדרש לצורך הכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" ובאחד המקרים גם מגורים משותפים של מספר חודשים הספיקו לבית המשפט כדי להכריז על בני הזוג כ"ידועים בציבור" לצורך חוק הירושה. להלן פסק דין בנושא כיצד הופכים להיות ידועים בציבור ? מהם התנאים להכרה בידועים בציבור ? פסק דין 1. התובענות תובענה למזונות ולמדור אותה הגישה התובעת כנגד הנתבע - תמ"ש 51940/98 (להלן: "כה"ת למזונות") תובענה בענייני רכוש אותה הגישה התובעת כנגד הנתבע - תמ"ש 51941/98 (להלן: "כה"ת בענייני רכוש"). 2. עילת התביעה התובעת ניהלה את חייה - פרק זמן של כ- 20 שנה - עם הנתבע, כידועתו בציבור. מכוח מערכת יחסים זו קמו לה, לתובעת, זכויות שונות על פי הדין, כלפי הנתבע. 3. העתירות א. במעמדה ככזו, עותרת התובעת, בתביעת המזונות, לחיובו של הנתבע בהבטחת מדורה, רפואתה ובתשלום מזונותיה כדי ס"ך של 16,450 ₪ לחודש - הכל כמפורט בסעיף 34 לכה"ת למזונות. ב. במעמדה ככזו, עותרת התובעת בתביעתה בענייני הרכוש ,למתן פסק דין הצהרתי הקובע את זכויותיה בכלל הזכויות הרשומות על שם הנתבע ו/או שיש לו לנתבע זכות בהם, כדי מחצית - הכל כמפורט בסעיף 51(ג) לכה"ת בענייני רכוש. במסגרת תביעתה בענייני הרכוש עותרת התובעת - בס' 51(ב) - לבטלותו של הסכם לחיים משותפים, עליו חתמה ביום 1.1.93, הסכם המהווה מכשול לתביעותיה כלפי הנתבע. בהסכם זה מצהירה התובעת, כי אין ולא תהיינה לה זכויות של 'ידועה בציבור' וכי חייה במחיצתו של הנתבע יהיו במעמד של חברה בלבד בלא שתחול על הנתבע חובה לזונה, לפרנסה או לפצותה בעתיד (להלן: "ההסכם לחיים משותפים" או "ההסכם"). 4. טענות ההגנה א. ההסכם לחיים משותפים עליו חתומה התובעת גוזר את דינן של התובענות לשבט ושולל ממנה כל זכות שיכולה היתה לצמוח לה כלפי הנתבע, אם בכלל, מכוח מערכת היחסים שניהלה עמו. ב. גם אם תאמר, כי אין בהסכם זה כדי למנוע מהתובעת את הגשת תביעותיה, דין התובענות להידחות לגופן הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. לטענת הנתבע, מערכת היחסים בינו ובין התובעת לא נתפתחה לכדי 'ידועים בציבור' וגם אם כן, אין לה לתובעת זכות על פי דין למזונות לאחר פירוד - כך לענין תביעת המזונות - ולא קמה לה 'חזקת שיתוף' - כך לתביעה בענייני רכוש. 5. ד י ו ן א. כללי פסק הדין בתובענות שבפני יחולק לכמה פרקים: - מערכת היחסים בין הצדדים לתובענה - 'ידועים בציבור' אם לאו. תשובה שלילית תייתר את המשך הדיון בטענות התובעת, לרבות שאלת תקפות ההסכם לחיים משותפים. תשובה חיובית תוביל אותנו להכרעה בשאלה הבאה. - תקפותו של ההסכם לחיים משותפים. אם תקף הוא ההסכם יקבעו זכויותיה של התובעת - גם אם נקבע ש'ידועה בציבור' היא - על פי הוראות ההסכם. אם בטל הוא ההסכם, יבחנו זכויותיה של התובעת בתביעת המזונות ובתביעה בענייני רכוש על פי הדין והפסיקה הרלבנטיים . או אז יידרש ביהמ"ש להכרעה בשאלות הבאות: - זכותה של התובעת ,כ'ידועה בציבור', למזונות ,אם בכלל. - זכויותיה של התובעת, כ'ידועה בציבור', ברכושו של הנתבע, אם בכלל. ב. מערכת היחסים בין הצדדים לתובענה - 'ידועים בציבור'? - המושג 'ידועים בציבור' זכה ,במהלך השנים, להגדרה ברורה בשורה ארוכה של פסקי דין. הפסיקה העמידה שני תנאי סף, במצטבר ובמשתלב, לקיומה של מערכת יחסים שכזו - חיי משפחה וניהול משק בית משותף. - תנאים אלה הם תנאים מהותיים ואין המדובר בדרישה ראייתית גרידא (ע"א 6434/00 ,דנינו נ' מנע נו(3) 683). יחד עם זאת, שאלת קיומם של תנאים אלה ראוי שתבחן על פי קריטריונים סובייקטיביים - כיצד ראו בני הזוג עצמם, האיש והאשה, את מערכת היחסים ביניהם. אין לחפש ואין לגבש קריטריונים נוקשים לדיבור 'חיי משפחה' ולדיבור 'משק בית משותף' (ע"א 79/83 , היועמ"ש נ' שוקרן לט(2) 690). אין להקצות למונח 'ידועים בציבור' מבחן נוקשה אוביקטיבי. המונח הינו מעין תדמית משתנית של יחסים בין בני זוג שמרכיביה שונים מזוג לזוג (ע"א 107/81 אלון נ' מנדלסון מג(1) 431). אין לך מתכונת אחת של 'חיי משפחה' ב'משק בית משותף' המצויה אצל כל הזוגות הנשואים. שונים הדברים מזוג לזוג לפי השוני בגילם, השכלתם, מזגם, השקפת עולמם, ארץ מוצאם, הרגלי חייהם ,מקצועם, מצבם הכספי, מצב בריאותם וגורמים רבים אחרים שלא נצליח למנותם ולמצותם (פרשת אלון נ' מנדלסון שם בעמ' 437- 438). - משכך, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו ,מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירת מערכת היחסים על פי המרכיבים השונים והמאפיינים המתקיימים בהם (פרשת שוקרן, שם). - המבחן הסוביקטיבי, המשמש בסיס לקביעת היחסים בין בני זוג כ'ידועים בציבור' , הביא להרחבתם של אמות המידה המאפשרות הכרה במערכת יחסים זו. כך למשל הדרישה למקום מגורים משותף וקבוע כתנאי מוחלט שבלעדיו אין (ע"א 17/66 ,וודק נ' צבעוני כ(3) 383) נתרככה עם השנים והעדרו של מקום מגורים קבוע ששני בני הזוג מתגוררים בו, לא שלל את האפשרות להיחשב כידועים בציבור (ר' פרשת שוקרן שם התגוררו בני הזוג לעתים בדירת הגבר ולעתים בדירת האשה, ובכל זאת לא שללה עובדה זו את מעמדם כידועים בציבור. ר' גם ת"ע (חי') 833/81 אברהם מאיר נ' היועמ"ש פ"מ, תשמ"ב (2) 428, בענין עזבון המנוחה לוסטיג שרה ז"ל, הגם שבמקרה זה היעדר קורת הגג הקבועה נבע מנסיבות מיוחדות הקשורות למחלה הנפשית של האשה, שבגינה אושפזה לפרקי זמן ממושכים). גם קיומם של קשרים אינטימיים במקביל לקשר עם בן הזוג לא שלל את האפשרות להכרת בני הזוג כידועים בציבור (פרשת שוקרן שם על אף שהמנוח קיים במהלך הקשר כמה קשרים אינטימיים מקבילים לזו שקיים עם בת זוגתו הקבועה הוכרה היא כ'ידועתו בציבור' לצורך דיני ירושה. גם בפרשת סלם נ' כרמי - ע"א 4385/91 נ"א (1) 337 - לא נשלל מעמדה של בת הזוג כ'ידועה בציבור' - לצורך הילכת השיתוף - על אף שהיא קיימה במקרים מסוימים יחסים אינטימיים גם עם גברים אחרים ואף ששמרה על רמה גבוהה יחסית של קשר זוגי עם בעלה לשעבר). מריבות תכופות ואלימות בין בני הזוג, אף הם לא שללו את האפשרות להכיר בהם כ'ידועים בציבור' (ר' ת"ע (חי') 2365/85, המ' (חי') 1387/85, אבו נ' אבו פ"מ תשמ"ז (2) 31). כך גם הפסקת יחסי האישות ואפילו מגורים בחדרים נפרדים (פרשת סלם שם) ובהקשר של מערכת היחסים הרכושית נקבע, כי הפרדת רכוש אינה שוללת בהכרח את מעמדם של בני הזוג כידועים בציבור (ע"א 107/810, אלון נ' מנדלסון מג(1) 431, 438 ור' גם פרשת סלם שם). - במקביל סירבה הפסיקה להגדיר זמן מינימום של מגורים משותפים הנדרש לצורך הכרה בבני זוג כ'ידועים בציבור' ובאחד המקרים גם מגורים משותפים של מספר חודשים הספיקו לבית המשפט כדי להכריז על בני הזוג כ'ידועים בציבור' לצורך חוק הירושה (ת"ע (ת"א) 3693/90, אמיר נ' זגר. לא פורסם . בני הזוג התגוררו במשך מספר חודשים תחת קורת גג משותפת. האיש הלך לעולמו. האשה הוגדרה כיורשת). - תנאי כניסה 'קלים' אלה, עליהם עומד שחר ליפשיץ במאמרו המאלף נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור, עיוני משפט כ"ה תשס"ב 741 , והמהווים מאפיינים שגם בהתקיימם אין בהם כדי לשלול את ההכרה בבני הזוג כ'ידועים בציבור', מצביעים לדבריו על היחודיות של המשפט הישראלי בהקשר זה. יחודיות זו משתקפת בעיקר בהעדרן של מגבלות פורמליות, כגון משך זמן מינימלי של חיים משותפים, כתובת מגורים משותפת, כשירות לנישואין, הצגה חברתית כנשואים ובנכונות לוותר במקרים מסוימים על רכיבים חשובים בהגדרת 'ידועים בציבור', כגון קיום סדיר של יחסי מין, חיים תקינים, משך חיים משותף ממושך, נאמנות מינית בין הצדדים ,שיתוף ברכוש ועוד (ר' עמ' 786 ה"ש 158). צא ולמד, שאם מתגוררים בני הזוג במשך שנים ארוכות תחת קורת גג אחת המשמשת להם מעון משותף ובה הם מעבירים את עיתותיהם, לרבות ארוחות וסעודות משותפות, כאורח חיים קבוע; יוצאים הם ומבלים ביחד, לבדם ועם אחרים; נוסעים נסיעות משותפות לחו"ל; דואגים האחד לרעהו מי במימון ומי בביצוע מטלות הבית ואף מביעים, האחד כלפי רעהו , את דאגתם למצבו ולהבטחת שלומו ובריאותו - כל אלה יש בהם כדי ללמד על יחסים 'בעלי אופי של חיי משפחה' - ובבחינת קל וחומר. (ר' לענין זה אמנון בן דרור, הידועה בציבור - נשואים ללא נישואין, עמ' 48). אופי זה של יחסים הוגדר על ידי הנשיא ברק בבג"צ 721/94, אל על נתיבי אויר לישראל נ' יונתן דנילוביץ ,מח(5) 749 ובשינויים המחוייבים לענייננו: 'זו שעמה הוא חי ואיתה הוא מנהל משק בית משותף, ממנה הוא נפרד כאשר הוא יוצא לענייניו, ואליה הוא חוזר בערוב היום, זוהי אמת המידה המשותפת לבת זוג ולידועה בציבור גם יחד'. - נטל ההוכחה בדבר קיומם של מאפיינים אלה מוטל על הטוען למעמד של 'ידוע בציבור' (ע"א 714/88 ,שנצר נ' רבלין מה(2), 89). במסגרתו עליו לשכנע את בית המשפט כי 'חיי המשפחה במשק בית משותף' שהתקיימו בינו לבין בן זוג/ זוגתו לא התקיימו מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני וקשר של גורל חיים - כלשון ביהמ"ש בפרשת דנינו נ' מנע, שם). - בשל המשקל הרב שניתן בפסיקה לתפיסה הסוביקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם לעומת מה שמשתקף כלפי חוץ בעיני הבריות, והכל בכפוף לאפיונים המיוחדים לבני הזוג הספציפיים שעניינם עומד לדיון (ר' לענין זה פרשת שוקרן לעיל), ניתן להסתייע ,מבחינה ראייתית בעדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם. יחד עם זאת ,יש להתייחס בחשדנות מה כלפי עדותו של מי שמבקש לשלול את קיומה של מערכת היחסים הנטענת. מטבע הדברים, יעמוד הוא על דוכן העדים ויתייחס לאשת חיקו במשך שנים כאל 'פילגש בגבעה' וישלול מכל וכל את מעמדה כבת זוג - 'ידועה בציבור' . הוא יתייחס בביטול לנסיעותיהם המשותפות לחו"ל, לבילוייהם המשותפים לבד וביחד עם אחרים, יצביע על מערכת יחסים עכורה תוך הצגת בת הזוג כנטל במשך השנים וישכח את השנים היפות בהן בילה עמה, עת היתה צעירה ויפה, עת התהדר בה שלוב זרוע בפני חבריו ומכריו. מנגד, גם אל עדותו של הטוען למעמד זה יש להתייחס במידת החשדנות הראויה, שכן יהא בה כדי לכוון ולהצביע על כל אפיון במערכת היחסים ביניהם, כמאפיין המצביע על קיומו של הקשר הנטען. דברים אלה מקבלים משנה תוקף במקום בו אין בפני ביהמ"ש עדויות חיצוניות, אשר ילמדו על טיב הקשר בין בני הזוג ואפיוניו. משכך, מן הראוי שביהמ"ש יתן את דעתו להתנהגות בני הזוג במהלך השנים כפי שעלתה בעדויותיהם - בבחינת עובדות - תוך הסתייעות בעדות בני הזוג כעדות מסתברת יותר והמתאימה לאותה התנהגות (ר' לענין זה תקנה 258יד(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד- 1984). - כך יש לעשות במקרה שבפנינו. מבחינה עובדתית אין להתכחש לעובדות הבאות: א) בני הזוג הכירו זה את זו בשנת 1976 (גירסת התובעת); בשנת 1978 (גירסת הנתבע). ב) החל משנת 1981 החלו השניים להתגורר יחדיו בביתו של הנתבע ברח' צל הגבעה 12 רמת גן (ס' 2 לכה"ת; עדות הנתבע בעמ' 86 ש' 16). בני הזוג התגוררו בדירה זו עד שנת 1993, עת עברו להתגורר יחדיו בדירה אותה רכש הנתבע ברח' המרי גבעתיים וזאת עד פרוץ המשבר ביניהם בשנת 1998. בני הזוג התגוררו אם כן תחת קורת גג אחת אשר שימשה כמעונם המשותף (בתחילה ברח' צל הגבעה ואחר כך ברח' המרי) במשך כ- 17 שנים. ג) הדירות ברח' צל הגבעה וברח' המרי שימשו ככתובתה היחידה של התובעת, אשר העבירה את זכויותיה בדירת המגורים המשותפת לה ולבעלה ,ממנו התגרשה, על שם בנותיה - כך על פי הסכם הגירושין מוצג במ/1. על תיבת הדואר היה רשום 'כ.צ.ת.' כך לפחות לגבי הדירה בצל הגבעה (עדות הנתבע עמ' 38 ש' 7-8) וכך יש להניח גם בדירה ברח' המרי, לאחר מעברם של בני הזוג אליה. (ר' לענין זה ת/8 - מכתב שנשלח מרשת קלאב הוטל לצדדים לכתובת ברח' המרי גבעתיים). ד) קודם למעברם של בני הזוג לדירה ברח' המרי נעשה בה שיפוץ במשך מספר חודשים. התובעת העידה בלשון 'שיפצנו' כמי שנטלה בכך חלק (עמ' 61 ש' 26) וכך גם בעדותה בעמ' 27 למטה: "הוא כבר קנה. והתחלנו לסדר. שמונה חודשים אנחנו עולים ויורדים". הנתבע הודה במקצת ואישר, כי התובעת השתתפה בעיצובה של הדירה (עמ' 86 ש' 9-10 - היתה הולכת עם המעצבת לדירה מתי שהיה לה זמן) מה שמלמד על הכוונה להתאים את הדירה לטעמה של התובעת. ה) הנתבע שילם עבור התובעת את הביטוח הרפואי שלה עד היום בו נפרדו. העיד על כך הנתבע בעמ' 91 ש' 22-28 מה שמלמד על הדאגה שלו לבריאותה ולשלומה של התובעת. ו) במהלך החיים המשותפים נהגו בני הזוג לבלות יחד לבד ועם חברים, לצאת למסעדות, לנסוע לחו"ל ('הרבה מאד' כך אישר הנתבע בעמ' 85 ש' 27-28) תוך שהם מתארחים אצל חברים של הנתבע, וחיו ברמת חיים גבוהה. 'לא היה מחסור' כלשון הנתבע בעמ' 37 ש' 2-4. עדותו של הנתבע בענין זה היתה ברורה ובהירה - עמ' 85 למטה ו- 86 למעלה. בפני בית המשפט הוצגו תמונות המאשרות את האמור לעיל וסומנו כ-ת/1 - ת/7. בענין זה אני מקבל את עדותה של התובעת: "כל השנים נסענו, בילינו, נהנינו, הכל היה טוב. בבית רמת חיים גבוהה, חייתי ברמה הכי גבוהה שיכולה להיות". (עמ' 68 לפרוט' מיום 8.7.01 למעלה) הלכנו ל- "חפלות, בתי מלון, נסיעות. היה לו יחידה בבית מלון, נסענו עשר פעמים לחו"ל". (עמ' 77 לפרוט' מיום 8.7.01 למטה). גם לאחר פתיחת ההליכים המשפטיים, במסגרת נסיון לשקם את יחסיהם ולשוב לחיות יחדיו, נסעו בני הזוג לחו"ל (ר' עדות הנתבע עמ' 39, מול ש' 9-10). בני הזוג התארחו אצל חברים ואירחו חברים בביתם ואני מקבל את עדותה של התובעת בענין זה בעמ' 75 לפרוט' . ז) בני הזוג נהגו לערוך קידוש בביתם בליל שבת ובאחד הפעמים (אם לא יותר) הוזמנה גם בתה של התובעת. ר' עדות הנתבע עמ' 89 ש' 8-9 והתמונה ת/6. ח) הנתבע רכש לתובעת תכשיטים באלפי דולרים במשך השנים שחיו יחד (עדות הנתבע בעמ' 42 ש' 11-12) ואיפשר לה לבזבז כספים רבים כאוות נפשה גם בקזינו. כך העיד הנתבע בעמ' 39 ש' 12-13 ,עת שלל את האפשרות שהוא מוציא סכום של 10,000 דולר בכל נסיעה לחו"ל. על היד החופשית שהיתה לתובעת באשר להוצאות כספיות שחפצה נפשה לעשות העיד גם עו"ד שאול אהרון בעמ' 56 : ".... ואכן כשנסענו לחו"ל כל מה שהיא רצתה הוא (ל)הוציא עליה מה שהיא רצתה". ט) בני הזוג רכשו ביחד, במהלך חייהם המשותפים, יחידת נופש ברשת מלונות קלאב הוטל. יחידת הנופש נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים. כך העיד ואישר הנתבע בעמ' 93 ש' 27-29 . בפני בית המשפט הוצג מכתב שנשלח מרשת קלאב הוטל אל בני הזוג מרח' המרי גבעתיים, מה שמלמד שהם הציגו את עצמם כבני זוג עת חתמו על חוזה הרכישה של יחידת הנופש. י) הנתבע נהג לחסוך לתובעת מדי חודש סכום של 100 ₪. הנתבע הצביע בעדותו גם על דאגתו לתובעת עת הודה, כי היה "נותן לה כל פעם כסף, תקחי את זה תכניסי לבנק שיהיה לך ליום שחור, הייתי אומר לה את זה" (עמ' 86 ש' 17-23). יא) הנתבע רשם את התובעת כמוטבת יחידה בביטוח חיים שלו. כך העיד ואישר הוא בישיבת יום 9.5.00 עמ' 36 מול ש' 27 וכן בעמ' 42 ש' 10. יב) במשך שנות החיים המשותפות התובעת לא עבדה. מדוע? אין לכך כל חשיבות. עובדה זו לא היוותה לנתבע בעיה שאם כן היה הוא 'משלח' את התובעת עוד בתחילת הדרך. הנתבע הוא שסיפק את כל מחסורה של התובעת. הוא אישר זאת בעדותו וכך הבהיר גם עו"ד שאול אהרון בעדותו שלו בעמ' 56 באמצע: "הנושא הזה של אין לך מה לדאוג יש לך אותי היה כך שהוא אמר לה שאשה שרוצה ממני רכוש היא שמה עין על הרכוש שלי ואותי היא לא צריכה, היא לא מחפשת אותי, אז אני נותן לך כל מה שאת צריכה במובן של כל מחסורך עלי......" . הנתבע גם הסביר בעדותו כיצד תמך בתובעת במשך השנים בעמ' 87 ש' 4-21. הוא היה נותן לה סכום כספי כל שבוע לצרכים פרטיים שלה לא כולל הוצאות החזקת הבית, עוזרת, נסיעות לחו"ל ועוד. יג) התובעת והנתבע קיימו ביניהם יחסי אישות. על כך לא יכולה להיות מחלוקת שהרי זהו תפקידה העיקרי של 'פילגש', כינוי בו כינה הנתבע את התובעת בעדותו. יד) משום עובדות מוכחות אלה מקבל אני את עדותה של התובעת לפיה היא תיפקדה בביתה גם כעקרת בית. התובעת העידה, כי היא היתה זו שבישלה בבית ואף ניקתה את הבית הגם שפעם בשבוע היתה עוזרת. התובעת העידה שהנתבע נהג לאכול צהריים בבית ולא מצאתי שלא להאמין לה. ר' עמ' 63 ש' 2-5, עמ' 68 לפרוט' מיום 8.7.01 למעלה, וכן עדותה הראשית של הגב' ל.כ, בתה של התובעת בס' 5 לתצהירה עליו לא נחקרה כלל בח"נ. וכך היא העידה: "במשך כל תקופת חייהם המשותפים ,הקדישה אמי את מלוא זמנה ועיתותיה לטיפול בנתבע ובמשק הבית (ובין היתר, בישלה ארוחותיו, כיבסה בגדיו, אירחה בביתם את חבריו , קרוביו וכן אנשי עסקים שהגיעו לפגישות עסקיות עם הנתבע) תוך מסירות ואהבה אין קץ, בעוד הנתבע מופקד על פרנסת המשפחה והדאגה הכלכלית לאמי". בח"נ נשאלה הגב' ל.כ על ס' 3, 4 ו- 8 ואילך. על ס' 5 לא נחקרה כלל למעט ענין האירוח של אנשי עסקים. טו) הנתבע עזר לבנותיה של התובעת מרצונו הטוב ותמך בהן כספית הכל כמפורט בעמ' 69 לפרוטוקול. (תשובות התובעת לשאלות ב"כ הנתבע). גם הנתבע עצמו הכיר ביחס הטוב שהפגין כלפי בנותיה של התובעת. ר' עדותו בעמ' 89 לפרוט'. טז) אוסיף ואומר שאם אכן נכונים דברי הנתבע, כי התובעת היתה כ'אבן ריחיים' על צווארו (כך ניתן לסבור מכתב ההגנה), הולכת בטל וקלפנית, הוא לא היה ממשיך לחיות עמה 17 שנות מגורים תחת אותה קורת גג או אלא אם קיבל אותה ככזו על תכונותיה החיוביות והשליליות גם יחד. וודאי לא היה מוכן להמשיך ביחסיו עמה אם היא 'עשתה אותי כלב' (כלשונו בעמ' 41) אחרי שכבר היה בידיו ההסכם לחיים משותפים ,חרף טוב הלב עליו הוא מצביע כסיבה להשלמה עם מצבו 'המשפיל'. - משכך אך מקוממים הם דבריו של הנתבע בעמ' 86 לפרוט' ש' 26 : "אבל איזה עסק יש לי איתה. היא פילגש. היא פחות מזה. יותר מזה. רוב הזמן לא ישנו ביחד כל אחד מאיתנו בחדר". האמנם? אפילו את תפקיד הפילגש לא מילאה התובעת כהלכה? על מה ולמה אם כן המשיך הנתבע לחיות איתה 17 שנים, תחת אותה קורת גג, דאג לכל מחסורה, נסע ובילה איתה בארץ ובחו"ל, שילם עליה את דמי הביטוח הרפואי, רשם אותה כמוטבת בפוליסת ביטוח חיים שלו, ועוד. - נחה דעתי שבין בני הזוג שבפני התקיימה מערכת יחסים של ידועים בציבור. אין לי ספק בכך. גם אילו נכונה טענת הנתבע כי הם ישנו בחדרים נפרדים (חלק מהתקופה) וכי לתובעת היו קשרים עם גברים אחרים (מה שהסתבר, גם אם נכון הדבר, בתקופת נישואיה כך עולה מס' 17 לכתב ההגנה) אין בכך כדי לשנות את מסקנתי. המסקנה מבחינתי תשאר בעינה גם אם היו במהלך השנים פרידות בין בני הזוג שהרי בפועל חזרו הם לחיות ביחד גם אחרי פרידות אלה. הנתבע דווקא היה זה ששמר אמונים לתובעת ולא טען, כי במשך 17 שנים נהה הוא אחר נשים אחרות מלבדה. גם משחקי הקלפים אין בהם כדי לשנות וכי אין בני זוג נשואים, שניהם או אחד מהם, המשחקים במשחקי מזל? גם העובדה שהנתבע היה נשוי לאחרת ואף שמר עמה על קשר עד שנת 1993 ,עת הלכה לעולמה, אינה שוללת את ההכרה בבני הזוג דנן כידועים בציבור (ר' לענין זה ע"א 384/61 ,מ"י נ' פסלר טז 102). הביטוי 'שפחה חרופה' בו השתמשו התובעת ו/או בתה לתיאור יחסו של הנתבע אל התובעת, אין הוא אלא מטבע לשון ואין להתלות בו כקולר לשם קביעת אופי מערכת היחסים בינה לבין הנתבע. הנתבע עצמו התרעם על השימוש במטבע לשון זו עת הדגיש את הקידוש שהיה עושה בבית, יחד עם בנותיה של התובעת, כמצביע על יחס של כבוד דווקא. (ר' עדותו בעמ' 89 ש' 8-9). אוסיף ואומר, כי דומה, שגם הנתבע אינו מכוון יותר לטענה כי בני הזוג שבפני אינם 'ידועים בציבור'. את חציו ממקד הוא בסיכומיו לשאלת תוקף ההסכם מחד ולקביעה, כי בכל מקרה לא קנתה התובעת זכויות כלשהן במערכת יחסים זו. ג. תקפותו של ההסכם לחיים משותפים - ההסכם שנחתם בין בני הזוג ביום 1.1.93 ,בא למעשה להגדיר את אופי מערכת היחסים האישית ביניהם מחד, ולהסדיר כמפורט בו את יחסי הרכוש ביניהם ואת האחריות שיש לאחד כלפי רעהו, מאידך. ההסכם מבהיר גם את נוהל הפרידה ביניהם ואת התוצאות הכלכליות של פרידה ו/או מות הנתבע, מבחינת התובעת. בהסכם הצהירה התובעת מפורשות, כי "אין ולא תהיינה לה זכויות של אשה ידועה בציבור". - מוסד הידועים בציבור במשפט הישראלי הינו דוגמא קלאסית לדין אזרחי חילוני שמקורו והתפתחותו במערכת כללים שעוצבה על ידי חקיקה (חוקי 'הידועים בציבור') ופסיקה אזרחיים (תנאי הכניסה למעמד זה והזכויות הנובעות ממנו - רכוש/ מזונות) . אין המדובר בדין קוגנטי כופה, אלא בדין דיספוזיטיבי ,בהיות הקשר של 'ידועים בציבור' קשר בעל אופי רצוני. על רקע זה נראה שבני זוג אשר החליטו לחיות את חייהם במסגרת יחסים דמויי נישואין אך אינם מעוניינים להקנות זה לזה זכויות משפטיות של 'ידועים בציבור' או להיחשב ל'ידועים בציבור' מן הבחינה המשפטית, יוכלו לממש את רצונם באמצעות התקשרות בהסכם מתאים. (ליפשיץ שם בעמ' 803). - הפסיקה אשר היקנתה ,או לפחות הביעה נכונות להקנות, לבני זוג שכאלה זכויות רכוש, מזונות ופיצויים בעקבות פרידה (ועל כך להלן), לא שללו את האפשרות של אותם בני זוג להתקשר בהסכם שישלול זכויות אלה. על עצם אפשרות ההתנאה ניתן ללמוד גם מפרשת בלאו נ' פוזש (ע"א 1717/98, נ"ד(4) 376) אשר לא שללה את האפשרות להתנות על הזכויות הללו (מדיני ירושה) באמצעות צוואה הגם ששללה את האפשרות להתנות על זכויות אלה בהסכם. יחד עם זאת ועל אף האמור לעיל בחר ביהמ"ש העליון בפרשת בר נהור נ' אסטרליץ (ע"א 7021/93 תק-על 94(3) 512) לזכות את התובעת בתשלום מזונות מהעזבון של בן זוגה חרף ועל אף קיומו של הסכם כתוב אשר הסדיר את יחסי הרכוש ואת התוצאות הכלכליות של פרידה ו/או מוות ביניהם ואף קבע במוצהר, כי אין בכוונתם ליצור מצב משפטי של ידועים בציבור . ביהמ"ש קבע , כי מן הבחינה העובדתית חיו בני הזוג כידועים בציבור לפיכך אין משמעות לעובדה שבני הזוג קבעו בהסכם 'שאין בכוונתם ליצור מצב משפטי של ידועים בציבור'. - את פסק דין בר נהור, יש לראות על רקע הדין הרלבנטי אליו הוא התייחס - דיני הירושה. בפרשה זו מדובר היה בזכות למזונות מהעזבון שהינה זכות קוגנטית שאינה ניתנת להתנאה, בין אם מדובר בזכות של אשה הנשואה למנוח כדת וכדין ובין אם מדובר בזכותה של 'ידועה בציבור' מכוח ס' 57(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (ר' לענין זה סעיף 65 לחוק הירושה). מקום והתקיימו התנאים המפורטים בס' 57(ג) לחוק הירושה, קמה הזכאות למזונות. משקמה הזכאות למזונות, ממילא לא ניתן להתנות עליה וכלשון בית המשפט: "לצרכי ס' 57(ג) הנ"ל אין להסכמה האמורה משמעות משפטית, שהרי לא ניתן לשלול מראש, בהסכמה, מסקנה משפטית העולה מעובדות מוכחות, ומכל מקום, לא הכינוי המשפטי ההולם הוא הקובע בכגון דא, אלא קיום התנאים העובדתיים כנדרש בס' 57(ג) הנ"ל". הוסף לכך את הוראת ס' 65(א) לחוק הירושה האוסרת הסכם בחיי המוריש בדבר מזונות וויתור עליהם ותגיע למסקנה אליה הגיע בית המשפט. - משכך אין כל מקום למסקנה, שניתן אולי להגיע אליה למקרא פסק הדין - בלא להתייחס לנסיבותיו ולדין הרלבנטי אליו התייחס - שעדים אנו למעבר של מוסד, 'הידועים בציבור' מחוזה לסטאטוס. עדיין אין צורך בגושפנקא של הדין להיווצרותו ,אין לו אופי אוניברסלי ואיננו נושא אופי של קבע - שלושת מאפייני הסטאטוס. (לשאלת הידועה בציבור כסטאטוס ר' א' מלח' "קוואזי אשה", הפרקליט י"ג (תשי"ז) 234; ח' פ' שלח "בן זוג הידוע בציבור' משפטים ו' (תשל"ה) 119, בעמ' 150 - 151 ור' גם אהרון ברק "שיקול דעת שיפוטי", פיסקא 31 וכן א. בן דרור, "הידועה בציבור, נשואים ללא נישואין" עמ' 54-56). ביהמ"ש ראה בזכות למזונות מהעזבון זכות מהותית בלתי ניתנת להתנאה, המוקנית למי שעונה על הקריטריונים המפורטים בס' 57(ג) לחוק הירושה, כאילו "היו נשואים זה לזה" ומכאן פסק דינו. אינני סבור שביהמ"ש התכוון להפקיע לחלוטין את היחסים בין הידועים בציבור מן המתחם החוזי שבמרכזו חופש ההתקשרות ולהציב אותם כסטאטוס שאפילו הכניסה אליו אינה מותנית ברצון הצדדים (ר' ליפשיץ שם עמ' 806 - 807) . משכך אין מקום לעשות אנלוגיה מלאה (והדגש הוא על מלאה) מפרשת בר נהור ולכפות על בני זוג, בבחינת הר כגיגית, התחייבויות משפטיות שלא התכוונו לקחת על עצמם ככל שמדובר בהתחייבויות הנובעים מחיים ולא מחמת מיתה, כמו מזונות בפרשת בר נהור. - יחד עם זאת ניתן בהחלט לעשות שימוש בהילכת בר נהור במקרים ראויים ולהתייחס לבני זוג כאל 'ידועים בציבור' למרות קיומו של הסכם נוגד וזאת על בסיס מספר נימוקים שבמרכזם, אי מוחלטותו של ההסדר החוזי ביחסים בין בני זוג. על פי עקרון המוחלטות של ההסדר החוזי, המשפט יתן תוקף למחוייבויות הנובעות מהתחייבות משפטית רצונית וברורה מחד וימנע מלאכוף התחייבויות משפטיות במקרים שבהם שני הצדדים או מי מהם הביעו את התנגדותם לקיומן, מאידך. עקרון זה אינו יכול לחול במלוא עוצמתו על חוזים בין בני זוג. במאמרו "נשואים בעל כורחם ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור" קובע מר שחר ליפשיץ, כי העיצוב המשפטי של מערכת היחסים בין בני זוג אינו יכול להתבסס אך ורק על צורת חשיבה חוזית. לצד השיקולים החוזיים, יש מקום לייחס משקל נכבד גם לשיקולים לבר חוזיים, כגון הצורך להגן על צדדים חלשים במשפחה, שיקולים "אקוויטביליים" בדבר מניעת ניצול והתעשרות על חשבון הזולת, ותמיכה בהסדרים הוגנים, עקרון השוויון, שיקולים המביאים בחשבון היבטים ציבוריים של הקשר הזוגי, דאגה לילדים הגדלים בתא המשפחתי ועוד (שם בעמ' 810 - 813). משכך, יש להקשות על תחולתו של עקרון מוחלטותו של ההסדר החוזי בכל הנוגע לחוזים בין בני זוג הן בהליך של כריתת החוזה - על ידי הפעלה מרחיבה יותר של הכלים בדיני החוזים שנועדו להגן על צדדים חלשים (כגון דיני הטעות, תום לב, כפייה, עושק וכיוצ"ב) ובמקרים של פערי כוחות גם על דרך של התערבות בתוכן החוזה. במקרים מתאימים, בהם ההסדר החוזי מביא לניצול ואי צדק, תהא הצדקה לחרוג מהסכם השולל מעמד של 'ידועים בציבור', ולהתערב בתכניו גם במצבים שבהם קשה לאתר פגם ברור בהליך של כריתת החוזה. (ר' ליפשיץ שם עמ' 840). - לגישתו של המשפט לחרוג מ'מודל הסכמי ל'מודל נורמטיבי' אנו עדים בכל הנוגע להתפתחותה של הילכת השיתוף. 'המודל הנורמטיבי' עליו מבוססת כיום הלכה זו מכוון לתפיסות של צדק, הגינות ושוויון המאפיינים אינטרסים לבר-חוזיים. לתפיסות אלה יש בהחלט מקום, בוודאי לצד דפוס החשיבה החוזי, גם בכל הנוגע לבחינת מערכת היחסים בין 'ידועים בציבור'. - מסכים אני, עם כל הכבוד, לגישתו זו של מר שחר ליפשיץ, גישה המייצגת התייחסות מיוחדת ליחסים הבין זוגיים בהיבט החוזי שלהם. גם המחוקק היה ער לצורך בהתייחסות מיוחדת זו, לפחות עד לחקיקתו של חוק בית המשפט לענייני משפחה, בכל הנוגע להסכם יחסי ממון בין בני זוג שאת תוקפו היתנה באישור בית המשפט לאחר שההסכמה מרצון והמודעות לתנאי ההסכם והשלכותיו נבחנו על ידי בית המשפט טרם מתן האישור. דרישה זו ,באשר להסכם יחסי ממון בין בני זוג (נשואים), באה משום מורכבותה של מערכת היחסים בין בני הזוג ופערי הכוחות המתגלים בה, מערכת יחסים שרב בה הסמוי מן העיין על הגלוי. עם חקיקתו של חוק ביהמ"ש לענייני משפחה תשנ"ה- 1995 אשר הגדיר, לצורך הסמכות העניינית, גם את ה'ידועים בציבור' כבני זוג כבני משפחה, נתנו המחוקק הראשי ומחוקק המשנה את דעתם כי הסדרים חוזיים משפחתיים ככלל, ולא רק בין בני זוג נשואים, ראויים להתייחסות מיוחדת. מכוון אני להוראת ס' 3(ג) לחוק ביהמ"ש לענייני משפחה ולתקנה 258כ"ו לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. על פי ס' 3(ג) לחוק רשאים בני משפחה, כהגדרתם בחוק, להגיש לביהמ"ש לאישור הסכם ב'ענייני משפחה' ,גם כשאין תובענה תלויה ועומדת באותו ענין. תקנה 258כ"ו לתקנות קובעת כי הסכם שכזה, שהוגש לאישור באין תובענה, יאושר רק בנוכחות בני המשפחה ורק לאחר שביהמ"ש בחן מודעותם לתנאי ההסכם ואת חתימתם עליו ברצון ובהסכמה חופשית. הוראות חקיקה אלה אינן בגדר דין כופה דוגמת ס' 2(א) לחוק יחסי ממון, בין בני זוג, תשל"ג- 1973 והם בגדר דין מרשה. הסכם בין בני משפחה, להבדיל מהסכם ממון בין בני זוג, שייחתם בין בני המשפחה ולא יוגש לאישור ביהמ"ש, הסכם הוא לכל דבר וענין מבחינה חוקית. יחד עם זאת עצם האפשרות להגיש לאישור והחובה במקרה כזה לאשרו בנוכחות ולאחר בחינת הרצון והמודעות, מלמדת על ההכרה של המחוקק ביחודיות של ה'חוזים המשפחתיים' ובצורך בהתייחסות מיוחדת אליהם. - ואולם, החריגה מהעקרון בדבר מוחלטותו של ההסדר החוזי צריכה להתבצע במקרים ראויים: באותם מקרים בהם ההסדר החוזי משקף את רצונו של אחד מבני הזוג בלבד ויש בו משום ניצול ואי צדק עד כדי היותו הסדר עושק מבחינת בן הזוג האחר. זאת ועוד, על רקע הדינמיות של היחסים הזוגיים, יתכנו מצבים שבהם אין ההסדר המקורי משקף את אורח החיים הלכה למעשה שנהג בין בני הזוג. במקרים הללו ראוי לסטות מן ההסדר המקורי הפורמלי. מערכת יחסים בין בני זוג מטבעה היא מערכת יחסים מתמשכת מעין חוזה ארוך טווח. במערכת יחסים שכזו, הבחינה המשפטית שלה אינה יכולה להתבסס אך ורק על הסדרים מפורשים ועל הכוונה הראשונית של הצדדים. מן הראוי שהבחינה המשפטית שלה תתבסס יותר על התנהגות הצדדים והדינמיקה של הקשר ביניהם, כפי שנתפתחה לה לאחר ועל אף ההסדרים המשותפים שנתכנו ביניהם. השופט אור בפרשת בר נהור (שם) ביסס את הסכמתו לתוצאה של פסק הדין על התנהגות הצדדים לאחר חתימת הצדדים על ההסכם, אותו הסכם אשר שלל ממערכת היחסים אותה ביקשו הם לכונן את אפיונה כ'ידועים בציבור'. (ר' לענין זה ליפשיץ שם עמ' 820 וכן הנמקתו של השופט אור בפרשת בר נהור לתוצאת פסק הדין "ההסכמה מצביעה לכאורה על כוונתם של הצדדים להסכם בדבר אופי התנהגותם בעתיד, דהיינו שהחיים ביניהם לא ילבשו צורה של 'ידועים בציבור'. אלא שהתנהגותם לאחר חתימת ההסכם מלמדת שהם לא ממש מימשו את כוונתם ובפועל חיו כ'ידועים בציבור' "). ומה בענייננו אנו? - על מנת לבחון את תוקפו של ההסכם לחיים משותפים ו/או את כוחו של ביהמ"ש להתערב בהסדר החוזי המפורט בו והשלכותיו על בסיס העקרונות לעיל, מן הראוי להתעכב על תחילתו של הקשר בין בני הזוג והרקע להיווצרותו. בני הזוג הכירו בשנת 1976/ 1978. בני הזוג היו לעת היכרותם והתהדקות היחסים ביניהם, נשואים לאחרים. התובעת היתה אז (לא ברור אם כבר בתחילת ההיכרות או במהלכה) בהליכי גירושין מבעלה אשר היה חולה וזקוק לטיפולה. אין בדעתי להכנס לשאלה אם הקשר של התובעת עם הנתבע והבטחותיו (שהיו או לא היו) להתגרש מאשתו ולהינשא לה היוו את הנימוק הבלעדי או העיקרי לגירושיה מבעלה. לענייננו אין זה חשוב. מה שברור הוא שקשר זה, גם אם לא היווה את הנימוק הבלעדי לגירושיה, היווה זרז להם ובוודאי אחד מהשיקולים שהינחו את התובעת, אם לא העיקרי שבהם. אני מגיע למסקנה זו, על רקע העובדה שהנתבע היה מעורב בהליכי הגירושין של התובעת מבעלה עד כדי ,לגירסתו שלו, הבעת התנגדות שהיא תוותר על רכושה לטובת בעלה כתנאי לגירושין. הנתבע נתן הסכמתו לויתור התובעת על רכושה רק אם תוותר לטובת בנותיה ואף שילם את שכר טירחת עורך הדין שלה בגין ההסכם. ר' עדות הנתבע עצמו בעמ' 91 ש' 1-8. על פי עדותו שלו, בעלה של התובעת ,היתנה את שיחרורה בויתור מלא על רכושה לטובתו. הנתבע לא הסכים לכך ורק לאחר שבעלה של התובעת נאות לכך שהתובעת תוותר על רכושה לטובת בנותיה, אישר הנתבע לתובעת להתגרש "בעלה אמר שאם היא רוצה לרשום על שם הבנות שהיא תשלם את שכר הטרחה של הפעולה הזו. אמרתי לה בסדר, אם ירשום בשם הבנות אני משלם ושילמתי". בפועל ויתרה האשה על כל רכושה ויצאה מקשר הנישואין כשהיא 'עירום ועריה' .ר' לענין זה במ/1 - הסכם הגירושין בין התובעת לבעלה. היא ויתרה על חלקה בדירת המגורים (מחצית) על זכויותיה בחנות (שכירות מוגנת) וויתרה על הזכות להחזיק בבנותיה אשר נמסרו למשמורת האב. בס' 11 להסכם הגירושין נקבע, כי כל הויתורים דלעיל מותנים במתן גט ע"י הבעל וקבלת גט על ידי האשה. הנתבע היה מודע לויתורים הללו. הנתבע ידע שהתובעת מתחילה את הקשר עמו כשהיא חסרת כל, ללא מקום מגורים וללא מקור פרנסה .קשריו עם התובעת החלו עוד לפני חתימת הסכם הגירושין ואפילו בפרוט' ביה"ד שאישר את ההסכם מצהיר הבעל: "שם הגבר שהאשה יש לה קשר אתו שמו צ.כ ושם אשתו ע.". אומר על כך כב' הש' ח. כהן בפרשת פסלר (שם): "העובדה שמבחינת מעמדה המשפטי נשואה היא עוד לאדם אחר, או שמסיבה כלשהי לא יכלה להינשא למנוח בנישואין כדת, אינה מעלה ואינה מורידה בכגון דא, כשם שאינם מעלים ואינם מורידים הסיבות המניעים והטעמים שגרמו לה שלא להפרד מבעלה החוקי בגט פיטורין ובלבד שבפועל חדלה מלחיות אתו חיי נישואין ועברה לחיות חיי נישואין עם אותו האיש .....". במקרה שלפנינו נפרדה התובעת מבעלה תוך שהיא מוותרת על כל מה שהיה לה כולל המשמורת על בנותיה, תוך מודעות מלאה של הנתבע לויתור האמור ואם עשתה זאת בשבילו (ואני מאמין שכך היה, בוודאי במידת רבה וכחלק עיקרי משיקוליה) או לא, אין לכך משמעות . במצב דברים זה עוברת התובעת להתגורר בדירת הנתבע ברח' צל הגבעה 12 גבעתיים וחיה עמו חיי משפחה משותפים עד שנת 1993 ,משך זמן של 12 שנים, ללא כל הסכם כתוב ביניהם . במהלך פרק זמן זה רכשה לה התובעת מעמד של 'ידועה בציבור' של הנתבע. על כך כבר עמדנו לעיל. - בינואר 1993 נחתם ההסכם לחיים משותפים . בהסכם אין כלל איזכור למערכת היחסים רבת השנים בין השניים, מערכת יחסים של 'ידועים בציבור'. "והואיל והצדדים מכירים זה את זו כ- 12 שנים" (הדגשה שלי ש.ש.) כך נאמר בהסכם. 12 שנה של חיי משפחה נעלמו ביעף ונמחקו במשיכת קולמוס ולאחריה "והואיל והצדדים החליטו לחיות יחד..." כאילו לא חיו יחד 12 שנים ורק עתה הם מתחילים מערכת יחסים שיכולה להביא אותם למעמד של 'ידועים בציבור'. שתי הצהרות אלה הן בלתי נכונות בעליל וסותרות מצב עובדתי ברור וחד משמעי. לאחר כל ההואילים הללו מופיעה כסעיף עיקרי ההצהרה של התובעת, כי "ידוע לה שהסטטוס של האיש הוא של גבר נשוי" (כאילו 12 שנה לא ידעה זאת) וכי אין ולא תהיינה לה זכויות של 'ידועה בציבור' , מעין מצג לפיו לא יכולה אשה לקנות מעמד כזה עם גבר נשוי שאחרת לשם מה הקישו את סטאטוס הנתבע להצהרת התובעת? בהמשך הצהרה נוספת הסותרת מינה וביה את המצב העובדתי שנוצר - האשה מצהירה שהיא העדיפה לחיות במחיצתו של הנתבע במעמד של חברה בלבד, בלא שתחול על האיש חובה לזונה, לפרנסה או לפצותה בעתיד. והרי הנתבע חי עמה 12 שנה חיי נישואין כשהוא דואג לה לכל מחסורה! כיצד הצהרה זו מתיישבת עם העובדות שהתקיימו בפועל? בענין זה אני דוחה מכל וכל את דבריו של עו"ד שאול אהרון בעמ' 57 לפרוט' כאילו זה היה המצב העובדתי מבחינת התובעת עת חתמה היא על ההסכם. בס' 5-6 להסכם ניכרת השליטה של הנתבע בהוראות ההסכם. בס' 5 הסכימו הצדדים, כי הקשר האישי והחיים המשותפים שלהם ימשכו כל עוד שניהם חפצים בכך, וכי זכותו של כל צד לסיים את הקשר ואת החיים המשותפים בצוותא. בס' 6 נקבעו תנאים מצטברים מקשים מבחינת התובעת והנתונים למעשה לרצונו ולשליטתו של הנתבע - "כל עוד הקשר והחיים המשותפים של הצדדים מתנהלים בצוותא וכל עוד האיש חפץ בכך (תנאים מצטברים)...." רק אז תוכל התובעת להמשיך ולהתגורר יחד עם הנתבע בביתו מבלי שתוכל לטעון לזכות מגורים ספציפית בדירה מסוימת. בס' 7 להסכם ניתן לתובעת, אשר מתגוררת עם הנתבע בדירה ברח' צל הגבעה 12 רמת גן כבר 12 שנה, מעמד של בר רשות והוטלה עליה חובה לעזוב את הדירה כל אימת שתדרש לכך, ללא צורך במתן הסברים או הנמקות לצעד זה (ס' 5(ב) להסכם). בס' 9-10 להסכם נעשה נסיון לשוות למערכת היחסים בין השניים מעמד של מטפלת ומטופל ,קשר של נוחות בלבד. על פי סעיפים אלה מוקנית לתובעת לאחר מות הנתבע זכות מגורים בדירה בצל הגבעה 12 רק אם היא חיתה עמו וטיפלה בו עד יום מותו. או אז ישלמו יורשיו גם את הארנונה העירונית עבורה. בהתקיים תנאים אלה של חיים עמו בצוותא וטיפולה בו עד יום מותו, היא תקבל את הזכות הנובעת מפוליסת ביטוח חיים שהנתבע עשה ורשם אותה בה כמוטבת. אם יגיע מועד הפדיון טרם פטירתו יוכנס הסכום לקרן אותה יבטיח הנתבע על פירותיה לתובעת לאחר פטירתו. ומה אם הנתבע יסיים את הקשר ביניהם בהחלטה חד צדדית שלו? או אז תקבל התובעת את בגדיה לרבות אלה שנרכשו עבורה על ידי הנתבע, תכשיטים שנרכשו עבורה על ידו, מכונית, וסכום בשקלים השווה ל- 10,000 דולר. אבל - אם בחרה התובעת לנתק את הקשר עם הנתבע לא תהא היא זכאית לקבל ממנו את הסך של 10,000 דולר. ובס' 12 - "כפוף למפורט בהסכם זה אין ולא תהא לאשה כל זכות אחרת מכל מן וסוג שהוא בקניינו של האיש". - טרחתי ופירטתי את הוראות ההסכם, עוד בטרם עמדתי על הרקע לחתימתו ,כדי להצביע על פערי הכוחות בין הצדדים לו - התובעת מכאן והנתבע מכאן. אחרי 12 שנים של מגורים ביחד, אשר ללא ספק הפכו את התובעת ל'ידועה בציבור' של הנתבע, מוותרת התובעת על מעמדה ככזו והופכת להיות נתונה לחסדיו של הנתבע . ירצה, יואיל בטובו לאפשר לה לגור עמו, ירצה יוכל הוא לסלקה בבושת פנים כשרק כסותה לעורה, תכשיטיה עמה וצרור נקוב ובו 10,000 דולר על כתפה - כשלח אברהם את הגר אמתו כשלחם בידה וחמת מים על שכמה (בראשית כ"א, י"ד). התובעת היתה על פי ההסכם שבויה בביתו של הנתבע. אם רצתה לעזוב לא היתה מקבלת אפילו את 'פיצויי הפיטורין' בסכום של 10,000 דולר שקצב לה הנתבע. ויותר מזה גם אם היתה נאלצת לעזוב עקב אלימות של הנתבע כלפיה - על פי הבנת הנתבע את ההסכם גם אז לא היתה מקבלת את הסכום האמור. לשאלה: "נניח שבשנת 1995 היה ארוע אלים והיא נאלצה לעזוב אותך בגלל אלימות שלך, נניח, אז היא לא תקבל 10,000 דולר". משיב הנתבע: "סיכמנו ככה. שהיא לא תקבל 10,000 דולר". - ודוק ! אין מדובר בהסכם שנחתם בתחילתו של הקשר. ההסכם בענייננו נחתם לאחר 12 שנים של חיים משותפים דמויי נישואין, 12 שנים בהם פיתחה התובעת יחסי תלות בנתבע. בעובדת ידיעתה קרוא וכתוב ובעובדה כי ניהלה עסק לממכר פירות יבשים טרם גירושיה מבעלה, אין כדי לסייע בידי הנתבע בטענותיו ואין כדי לשלול את יחסי התלות שפיתחה בו. התובעת הגיעה למערכת היחסים עם הנתבע חסרת כל כשרק בגדיה לגופה. היא ויתרה על רכוש וכספים שיכלו להוות לה משענת כלכלית לעתיד לבוא. התובעת לא עבדה במשך כל שנות חייה עם הנתבע ואין זה משנה אם רצתה לעבוד אם לאו. נוטה אני אגב להאמין שהנתבע העדיף שלא תעבוד. הנתבע - 'בעל בעמיו' ובעל ממון, בעלים של חברת "דפתר" למוצרי נייר - היה זה אשר העניק לה קורת גג מעל לראשה ודאג לצרכי כלכלתה ולכל מחסורה בלא שהיתה לה שליטה כלשהי ולו מינימלית בעסקיו ו/או ברכושו. היעלה על הדעת לטעון שהתובעת לא פיתחה יחסי תלות בנתבע? הנתבע ידע ופיתח יחסי תלות אלה ודווקא הוראות ההסכם, אשר אינן מבטיחות מאומה לתובעת בחייה וכן מבטיחות אותה לאחר מותו וגם זאת רק אם היא מילאה את חובתה לחיות אתו ולטפל בו עד יומו האחרון מעידות על תלות זו. - על תלותה של התובעת בנתבע ניתן ללמוד גם מדפוס היחסים שהונהג על ידו: הנתבע היה נותן לתובעת כספים כל שבוע ביד ולא היה מפקיד לה בחשבון בנק; את המכונית שרכש עבורה רשם על שמה אבל שיעבד אותה לטובתו; המכונית נמכרה וכספי המכירה נותרו בידו; הוא ראה בה את מכוניתו שלו ור' דבריו בעמ' 84 למטה; המילה שלו היתה תמיד סוף פסוק (ר' עדות עו"ד שאול אהרון עמ' 54 למטה) והחשוב מכל -הנתבע הוא אשר חזר ואמר לה בכל הזדמנות, גם בהזדמנויות בהן ביקשה להבטיח את עצמה (ואין בכך כל פגם שאשה החיה שנים רבות עם גבר תבקש להבטיח את עצמה על דרך של רישום רכוש כלשהו , ר' עדותה עמ' 65 ), כי הוא הרכוש שלה וכי הוא הוא אשר ידאג לכל מחסורה. היש ביטוי ברור יותר לתלות שכזו אשר פותחה לא במעט בעידודו של הנתבע? תלותה של התובעת בנתבע לוותה באמון מלא בו ובכל מחיר (ר' עדותה בעמ' 24) עד כדי התבטלות מוחלטת בפניו. אחרי חתימת ההסכם חיבקה התובעת את הנתבע, נישקה אותו ובבכי אמרה לו "אני לא צריכה שום דבר, יש לי אותך". כך העיד עו"ד שאול אהרון בעמ' 48 ש' 17-19. מאמין אני שכך היה וכי איזה ברירה הותיר לה הנתבע? עו"ד שאול אהרון אומר בהגינותו בהתייחס לס' 4 להסכם: "אלה הם עובדות שהיא באה איתם ולא היתה לה את האופציה לעזוב וללכת למישהו אחר. העובדות היו שצ. ביקש ממנה בכל רגע ללכת". לאן תלך? לרחוב? לבנותיה אותן נטשה לעת גירושיה מבעלה /אביהם? משום כך אני דוחה מכל וכל את דבריו של עו"ד שאול אהרון ,כי דמעותיה אלה של התובעת היו "דמעות תנין" (עמ' 56 לפרוט') דברים שנאמרו על ידו ביוזמתו ובהקשר אחר לחלוטין. - על התלות העמוקה של התובעת בנתבע תלמד גם הסצינה אותה מתאר הנתבע, עת בא הוא לבקר אותה במחלקה הפסיכיאטרית שם אושפזה בעקבות המצב אליו נקלעה. באיזה מצב ראית אותה? נשאל הנתבע. ותשובתו: "היא היתה עושה ככה. היא היתה סופקת כפיה איך סידרו אותי. אלוהים ישלם להם. אני לא יודע מי סידר אותה ולמה היא מדברת ככה. לקחתי לה אוכל פירות ועוגות. התחילה, רצתה לנשק את היד שלי ומשכתי את היד". היא ביקשה לנשק את ידו של הנתבע, את הנתבע הטוב והמטיב עמה אשר דאג לה לכל מחסורה וכעת זנח אותה לאנחות. והנתבע - אינו יודע מי סידר אותה ולמה היא מדברת ככה! - באשר לתוכן ההסכם והוראותיו - לא נראה לי עם כל הכבוד, שההסכם שנערך בין הצדדים, 12 שנים לאחר חיים דמויי נישואין ביחד, הוגן ומאוזן. הנתבע היה בעל המאה במלוא מובן המילה. היו לו מקורות כלכליים והכנסות עצמאיות רבות. לתובעת מאומה. עורך דין שאול אהרון אישר כי הסיבה לכך שלא היה סעיף מקביל לס' 12 להסכם לפיו אין לנתבע זכות בקנייניה של התובעת משום שפשוט לא היו לה כל קניינים "היה ברור לי לצ. ולת. שאין לה שום קניינים". עמ' 52 ש' 15. - באשר לרקע לחתימת ההסכם - ההסכם לחיים משותפים נחתם ב- 1.1.93. הרקע לחתימתו, רצונו של הנתבע להסדיר את מערכת היחסים שלו עם התובעת 'שלא ימשיך להסתבך עמה' כלשון עו"ד שאול אהרון בעדותו עמ' 47 ש' 22-23. ומדוע? אותה עת רכש הנתבע דירה חדשה ברח' המרי גבעתיים אליה התעתד לעבור יחד עם התובעת. זו אותה דירה שהתובעת נטלה חלק בעיצובה יחד עם המעצבת חברה של אחת הבנות של הנתבע (ר' לעיל) . על כך שהדירה היוותה את הסיבה להסכם ניתן ללמוד מדברי עו"ד שאול אהרון בעמ' 47 ש' 22 "צ.כ רכש דירה חדשה ברח' המרי והתכוון לעבור אליה. מאחר ובאותם ימים כמו שאמרתי הצדדים החיים ביניהם לא התנהלו על מי מנוחות צ. ביקש להתנות את כניסתה של הגב' כ.ת בתנאים שהתנאי הבסיסי היה שהוא רצה לחיות בשקט ובשלום איתה בבית החדש. הוא חשש מטענות ודרישות לזכויות בבית מאחר ובעבר הדרישות האלה הועלו על ידי ת.כ . כל אימת שנושא זה עלה צ. אמר לה אני לא נותן רכוש, אני זוכר את הסגנון שלו, הוא היה אומר אני הרכוש שלך, יש לך אותי את לא צריכה שום דבר. לכן הפעם כשהוא נכנס לדירה הוא ביקש לעגן את זה בכתב כדי שהוא לא ימשיך להסתבך איתה". עדותו זו של עו"ד שאול אהרון באשר לרקע לחתימת ההסכם מקובלת עלי על פני עדותו של הנתבע אשר ניסה להמעיט בחשיבות רכישת הדירה כרקע לחתימת ההסכם. משכך מאמין אני לגירסת התובעת שאילמלא רכישת הדירה כל ההסכם הזה לא היה בא לעולם. הטעם לכך נעוץ במצב העובדתי/ משפטי אליו נקלע הנתבע. לאחר 12 שנות חיים דמויי נישואין ביחד, בהם הפכו הם להיות 'ידועים בציבור', רוכש הנתבע דירה חדשה אשר עומדת לשמש למגורים שלו ושל התובעת. דירה זו עלולה היתה להחשב כרכוש משותף מכוח הילכת השיתוף. מחד רצה הנתבע לקנות את הדירה למגורים לו ולתובעת. מאידך ביקש להבטיח שלתובעת לא תהא שום זכות בדירה החדשה (שלא כמו בצל הגבעה שהיתה שלו מלפני תחילת הקשר עם התובעת) מבחינה קניינית (ס' 12 להסכם) וכי לתובעת תהא אך ורק זכות מגורים. הפתרון נמצא בעריכת ההסכם. משום כך איני רואה כל הגיון בטענה, כי ההסכם היה ביוזמת שני הצדדים ככל שנטענה טענה כזו. אין לי ספק שההסכם היה ביוזמת הנתבע שכן אם היה ביוזמת התובעת היא היתה דואגת להסכם טוב יותר מבחינתה. אין לי גם ספק ונחה דעתי, כי הנתבע היתנה את המעבר לדירה ברח' המרי בחתימת התובעת על ההסכם. הוא גם הודה בכך אם כי בחצי פה בעמ' 41 ש' 4-9: "ש. אני אומר לך שאמרת לת. שאם היא לא תחתום על ההסכם הזה היא לא תכנס לדירה החדשה ברח' המרד (צ.ל. מרי ש.ש.). ת. אני הייתי משלם לה את ההסכם שיש בינינו וזהו. למה שרציתי חיים טובים משלי, אני מתכוון להסכם שבעל פה, 10,000 דולר. ש. אמרת לה שאם היא לא תחתום על ההסכם היא לא תכנס לדירה ברח' המרי. ת. אמרתי לה שאנחנו לא נעבור לדירה ברח' המרי". לא מן הנמנע שאם התובעת לא היתה חותמת על ההסכם הנתבע היה מסיים את הקשר עמה. הוא עצמו אומר שהיה משלם לה 10,000 דולר ושולח אותה לדרכה. עו"ד שאול אהרון בעדותו מאשר, כי למעשה לא היתה לתובעת כל אופציה אחרת אלא לחתום על ההסכם ולאשר מצב עובדתי שאוביקטיבית אינו נכון. "היא יודעת את זה. אלה הם עובדות שהיא באה איתם לא היתה לה את האופציה לעזוב וללכת למישהו אחר. העובדות היו שצ. ביקש ממנה בכל רגע ללכת". (עמ' 57 למעלה בהתייחס לס' 4 להסכם החיים המשותפים). - בפערי כוחות אלה, בתלות כלכלית ואישית מלאה שפיתחה התובעת בנתבע במשך 12 שנה כשאיום סילוקה וניתוק הקשר עמו מרחף מעל לראשה - מה לי אם עורך דין שאול אהרון היה חבר שלו או של שניהם, מה לי המו"מ שקדם להסכם אם קדם לו. ברור לי מעל לכל ספק שמי שקבע את התנאים היה הנתבע וגם אם התובעת ניסתה לשפר את מצבה על ידי פנייה לאשתו של עו"ד אהרון הדבר נעשה בלית ברירה וכל שהשיגה זה את תשלום הארנונה. - על כל אלה ומשום כל אלה רואה אני לנכון להתערב ולקבוע את בטלותו של ההסכם לחיים משותפים שנחתם בין התובעת לנתבע - בנסיבות המקרה המיוחדות שנפרשו בפני; העובדה שההסכם אינו משקף בהצהרותיו מצב עובדתי נכון ולהיפך, מצהיר בעליל ובמודע על מצב עובדתי מטעה ומוטעה כמשקף נכונה את המציאות; העובדה שההסכם , שנחתם אחרי 12 שנות חיים ביחד, מתעלם ממצב עובדתי נתון שהיקנה או יכול והיקנה לתובעת זכויות; העובדה שפערי הכוחות הברורים בין התובעת לנתבע הביאו להסכם חד צדדי בעיני ולא מאוזן (ואין במגורים אחרי מוות ובסכום המגוחך של 10,000 דולר כדי לשנות) תוך כדי ניצול מחפיר של תלות מוחלטת של התובעת בנתבע אשר נוצרה במהלך תקופה ארוכה של 12 שנים ; העובדה שההסכם נחתם לא בתחילת היחסים אלא במהלכם תוך התניית חתימתו למעשה להמשך החיים המשותפים, מעבר למעבר לדירה חדשה, והחשוב מכל העובדה שבני הזוג המשיכו על אף הוראות ההסכם לנהוג כמנהג 'ידועים בציבור' (ר' השופט אור בפרשת בר נהור) - כל אלה אינם נותנים מנוח לנפשי ואני מורה על בטלותו של ההסכם כאמור. - מודע אני לכך שבגישתי זו יש משום הגבלה של עקרון חופש החוזים משום ההיבט המיוחד של היחסים הבין זוגיים ,הגבלה שביהמ"ש נטה להסתייג ממנה גם במערכת יחסים זו. בע"א 5490/92 ,פגס נ' פגס, תק-על 94(4) 516 סירב ביהמ"ש להתערב בהסכם גירושין שתנאיו היו עושקים ומקפחים במיוחד, על סמך עקרונות של חופש החוזים וכיבוד רצונם המוצהר של הצדדים. אין בדעתי ואין זה ממעמדי להביע דעה על פסק הדין. יחד עם זאת, יש ליתן את הדעת על כך, כי ראשית קיימת גם גישה נוגדת (ר' פרשת בר נהור אשר אגב ניתן על ידי אותו שופט שנתן את פסק הדין בפרשת פגס) ושנית, בפרשת פגס היה מדובר בהסכם גירושין אשר אושר ע"י בית המשפט כהסכם ממון וביהמ"ש בחן את מודעות הצדדים והסכמתם להוראותיו. הסכם הגירושין בא לסיים מערכת יחסים כשבתמורה לו קיבלה האשה את גיטה והשתחררה ממערכת יחסים מעיקה. את הגט גם לא ניתן להשיב מקום וההסכם היה מבוטל. בענייננו מדובר היה בהסכם שנחתם בעיצומה של מערכת היחסים .הנתבעת היא שויתרה על הכרה בזכויותיה כ'ידועה בציבור' בתמורה למה? בתמורה לכך שהתובע לא ישלח אותה לדרכה כאשר בפועל כל אופציה אחרת לא היתה בידה בשל תלותה המוחלטת בו. ד. זכותה של התובעת למזונות - בני הזוג שבפני יהודים המה. הם לא נישאו זל"ז מעולם. חיובו של הנתבע במזונות התובעת, אם בכלל, אינו יכול לבוא מכוח הדין העברי, דינו האישי. יחד עם זאת יכולה התובעת ,כ'ידועה בציבור' לבסס את זכותה למזונות בחיים על סמך הסכם בינה ובין 'הידוע בציבור' כבן זוגה שעל פיו התחייב הוא לזון אותה. ר' לענין זה ע"א 563/65 ,יגר נ' פטביץ כ(3), 244 מפי הש' ברנזון בעמ' 248. בפרשה זו מבחין השופט ברנזון בין מזונות ה'ידועה בציבור' במהלך חייה המשותפים עם הידוע בציבור כבן זוגה - שאז אין חובה בהסכם מפורש על מנת לחייב אותו במזונותיה וניתן לבסס חובתו זו גם על הסכם מכללא הנלמד מנסיבות החיים המשותפים - לבין, מזונותיה לאחר פירוד שאז נדרש הסכם מפורש כדי שתקום לה זכות למזונות ממנו. - בפסקי דין מאוחרים יותר, בהם נידונה שאלה זו ,הסתמנה מגמה לפסוק מזונות לטובת 'ידוע בציבור' שבן זוגו ניתק את הקשר עמו באופן חד צדדי, לתקופה של אחרי הפירוד. אימרת אגב של כב' השופט ברק בפרשת ורסנו נ' כהן (ע"א 805/82, לז(8), 529) מכוונת לביסוסה של חובת בן הזוג 'המנתק' במזונות בן הזוג 'הידוע בציבור' גם על הסכם מכללא "אשר תוכנו משתנה, כמובן, על פי נסיבותיו של הענין". על אימרתו זו חזר הנשיא ברק בע"א 2000/97, לינדורן נ' קרנית נ"ה(1), 12 אם כי הותיר אותה בצריך עיון. - לצד האפשרות של הכרה בזכות למזונות לאחר פירוד על סמך הסכם מכללא גורס הנשיא ברק בפרשת ורסנו כי יתכן שסיום חד צדדי של הקשר, הכרוך בפינוי בן הזוג מדירת מגורים, עשוי להיות עילה לתביעת פיצויים על הנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת תניה חוזית משתמעת, לפיה יש לאפשר תקופת זמן סבירה להליכי הפירוד בין בני הזוג. - אמרות אלה של הנשיא ברק השפיעו על פסיקותיהם של ערכאות שיפוט נמוכות יותר. כך בע"א (ת"א) יקותיאלי נ' יקותיאלי (לא פורסם) הוקנתה לידועה בציבור זכות מדור קבועה בחברה הרשומה על שם חברה שבבעלות בן הזוג ואשתו לשעבר. הערעור לביהמ"ש על פסק דין זה נדחה (רע"א 1468/96, יקותיאלי נ' יקותיאלי ,תק-על 1996(2) 873 . גם חלק משופטי ביהמ"ש לענייני משפחה מקבלים באופן עקרוני את האפשרות לפסוק מזונות לתקופת מה מכוח קונסטרוקציות חוזית (תמ"ש (ת"א) 63323/97 ,מאגין נ' מלכה תק-מש 2000(2), 21 וכן תמ"ש (י-ם) 10681/98 פלונים נ' אלמוני תק-מש. 2000(3), 244 . - לצד פסיקות אלה תמצא פסיקה השוללת עקרונית ובאופן נחרץ את האפשרות של פסיקת מזונות לידוע בציבור לאחר פירוד ור' לענין זה תמ"א (ת"א) גולדובסקי נ' גולדובסקי תק-מח 1992 (3), 244 מפי הש' זמיר. - בפרשת גולדובסקי מבסס ביהמ"ש את התנגדותו העקרונית לפסיקת מזונות לידוע בציבור לאחר פירוד על אנלוגיה למזונות לאחר גירושין בין בני זוג נשואים. לדידו ,לא צריך להגרע חלקה של אשה נשואה, המתגרשת מבעלה, מה'ידועה בציבור' הנפרדת מהגבר עמו חיה קודם לכן. הנימוק לכך? כשם שאדם נשוי פטור ממזונות אשתו מיום הגירושין - כך יש לפטור גבר מלשלם מזונות ל'ידועה בציבור' שלו מיום שדרכיהם נפרדו, אלא אם קיים הסכם מפורש ביניהם ,המלמד אחרת. לטעמי, הגם שאין הצדקה למתן עדיפות למחויבויות הגלומות במערכת יחסים של ידועים בציבור על פני אלה הגלומות בנישואין, עדיין יש הבדל בין שתי מערכות אלה. ההבדל נעוץ בהתרת הקשר. נישואין הם סטאטוס. להתרת הקשר הנישואי יש צורך בגושפנקא של הדין. על פי הדין העברי גירושין הם בהסכמה. לאשה נשואה יש את הכוח להתנות את גירושיה בהבטחת עתידה לרבות מזונות לאחר גירושין. התרת הקשר בין 'ידועים בציבור' נעשה מהיום להיום ללא כל צורך בהליך ממוסד על פי דין, משכך אין הידועה בציבור יכולה להתנות את הפירוד בהבטחת עתידה אלא אם הובטח עתיד זה בהסכם. זאת ועוד, מעת המשבר בחיי הנישואין ועד לגירושין יכול ויחלוף פרק זמן לעתים קצר ולעתים ארוך של שנים. בכל תקופת הביניים הזו מחויב הגבר במזונות האשה מה שמאפשר לה להתארגן לימים שאחרי . הפירוד בין ידועים בציבור יכול ויהיה מיידי והידועה בציבור יכולה למצוא עצמה בנסיבות מסוימות, ללא כל אפשרות קיום, שלא לדבר על קורת גג מעל לראשה. משכך, אין זה ראוי לקבוע, כי עם הפירוד מנותקת המחויבות הכלכלית שבין בני הזוג, בפרט באותם מקרים של תלות כלכלית ברורה של הידועה בציבור בבן זוגה. אי לכך הטלת חובת מזונות לתקופת מה, שאורכה והיקפה תלויים בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה, היא מחויבת המציאות ואין בה כדי להקנות ל'ידועה בציבור' זכויות עודפות על פני האשה הנשואה שכן אין מדובר בהטלת חובה לתשלום מזונות קבועים למשך כל ימי חייה של 'הידועה בציבור'. (ר' גם ליפשיץ שם עמ' 834-835). - הטלת החובה האמורה, יכול ותנבע מקיומו של הסכם מפורש ולעניות דעתי ניתן בהחלט ללמוד עליה גם מהסכם מכללא. ביסוס חובה זו על דפוס חשיבה חוזי מחייבת את ביהמ"ש לבחון את כוונת הצדדים במקרה נתון ולהחליט אם נוצרה הסכמה לתשלום מזונות לאחר פירוד, אם לאו. לדעת מר שחר ליפשיץ במאמרו "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור" ניתן להצדיק את החובה האמורה גם באינטרסים לבר חוזיים ובעיקר עקרון ההסתמכות ,הצורך בהגנה על צדדים חלשים ועקרון השוויון. על קיומם של אלה ניתן ללמוד מדפוס היחסים, משכם, התלות הכלכלית שנוצרה ,קיומם של ילדים (באותם מקרים בהם נולדו ילדים) ,הפסדים ורווחים שנגרמו ליכולת ההשתכרות של בן הזוג עקב הקשר וכו'. (שם ,בעמ' 836). - ההכרה בזכותה של אשה למזונות מבן זוגה, כחלק מזכותה החוקתית לכבוד ולחיים בלא מחסור ורעב (ע"א 7038/93 ,סלומון נ' סלומון נא(2), 577 בעמ' 579-580), מחייבת דפוסי חשיבה חדשים התואמים את רוח חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. המשפט אינו יכול להתעלם מאותם מקרים ברורים בהם ניתוק הקשר בין 'הידועים בציבור' מביא את האשה לידי חרפת רעב ממש. משכך, אני סבור שניתן להטיל על בן הזוג 'המנתק' ,לפרק זמן ראוי, את אותם תשלומי מזונות/ פיצויים/ תשלומי שיקום גם על בסיס הסכם מכללא ו/או גם על בסיס עקרונות של צדק. - בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו כפי שפורטו לעיל - משך היחסים 17 שנים; אחריותו הברורה של הנתבע לכלכלתה ולמחסורה של התובעת במשך כל השנים הללו; התלות הכלכלית המלאה והמקיפה שפיתחה התובעת בנתבע והייתי אומר בעידודו שלו, לאור דפוס היחסים הכלכליים שהוא הנהיג - כל אלה, מצדיקים הטלתה של חובת מזונות על הנתבע לתקופה שתקבע, בוודאי על בסיס של עקרונות לבר חוזיים עליהם עמדנו לעיל. מעבר לכך, נכון אני להטיל את חובת המזונות על הנתבע לתקופה שתקבע גם על בסיס דפוס החשיבה החוזי. הנתבע הכיר בחובתו העקרונית לזון את התובעת (או לפצותה אם תרצו) מקום והוא באופן חד צדדי בחר לנתק עמה את הקשר. בהסכם לחיים משותפים היה זה הנתבע שהתחייב לשלם לה 10,000 דולר לאחר פירוד . העובדה שקבעתי כי ההסכם בטל אין בה כדי למנוע ממני ללמוד על הצהרת הכוונות של הנתבע ועל גמירות דעתו לדאוג לתובעת לאחר הפירוד. אם לא די בכך באות הצהרותיו של הנתבע, אשר גובו בעדותו של עו"ד שאול אהרון, כי הוא 'הרכוש שלה' וכי הוא אשר ידאג לכל מחסורה. כך הוא עשה כל תקופת החיים המשותפים. עמדתי על כך לעיל. הצהרתו זו, בלוויית התחייבותו בהסכם לחיים משותפים ליתן לה 10,000 דולר לאחר פרידתו ממנה, מלמדות בעליל על הסכמה לתשלום מזונות. מאחר שקבעתי שההסכם בטל נותרה ההסכמה. את משך התקופה ואת גובה הסכום יקבע בית המשפט. - את דעתי באשר לנוסח כה"ת הבעתי בהחלטה מקדמית מיום 25.4.99. סבור אני שכה"ת בנוסחו, כפי שהוא, יש בו משום עילת תביעה בין על בסיס הסכמי ובין על בסיס של עקרונות לבר חוזים. אמנם הלכה היא, כי בית משפט לא יפסוק בעילה שלא נטענה והדברים מפורשים בספרו של ד"ר זוסמן (סדר הדין האזרחי) : "לעולם לא יתן בית המשפט לתובע פסק דין על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם גילה הנתבע בפירשו או מכללו של דבר את הסכמתו לכך". אלא במה דברים אמורים? מסביר בית המשפט בע"א 794/86 ,החב' המרכזית לשיווק ולבנין בע"מ נ' אגנס, מד(1) 226: בהבאת העובדות על ידי התובע שהן הן אלה המגבשות את עילת התביעה ולפיכך הן הצריכות תיאור מפורט בכתב התביעה. לא הכותרת המשפטית לעילת התביעה היא הטעונה הבהרה והתייחסות מבראשית בכתב התובענה, אלא העובדות המקימות עילה כזו. בענייננו ,העובדות נפרשו בפני והן מגלמות בתוכן את העילות שיש בהן כדי לבסס את החיוב במזונות לאחר פירוד בין מכוח הסכם ובין מכוח אינטרסים לבר חוזיים. - במקרה שבפנינו מדובר באשה בת 71 (ילידת 1931 ר' הרצאת פרטים בתיק עיקרי בתביעת המזונות). כתוצאה מהמצב אליו נקלעה היא אושפזה בבי"ח לחולי נפש ובתה מונתה לה כאפוט' לענייני גוף (תמ"ש 51944/98). גם תובענה למינוי אפוט' לענייני רכוש הוגשה בעניינה תמ"ש 51943/98. על המשבר אותו חוותה ניתן ללמוד מסיכום המחלה מיום 1.9.99 אשר הוגש ע"י המרכז הרפואי שיבא והחתום על ידי הפסיכיאטרית שטיפלה בה. התובעת היתה אשה בריאה בנפשה ובגופה. מעולם לא סבלה ממחלות כלשהן. כך העיד הנתבע בעמ' 85 לפרוט'. רק לאחר טיפולים שונים שעברה (כולל ניזעי חשמל) נחלצה מהמצב הנפשי אליו נקלעה והבקשה למינוי אפוט' לענייני רכושה הוסרה. כיום היא מתגוררת עם אחת מבנותיה ונסמכת על שולחנה. כל הכנסתה היא כ- 1,500 ₪ לחודש קיצבת זיקנה. - עם כל הכבוד וההערכה אינני מוכן להשלים עם מצב זה. זהו המקרה הנכון והראוי לפסוק לתובעת מזונות לאחר פירוד וכך אעשה. ה. זכויות התובעת ברכושו של הנתבע - הלכה פסוקה היא שהילכת השיתוף בנכסים עשויה לחול על 'ידועים בציבור' בהתקיים התנאים העובדתיים לכך. בפרשת שחר נ' פרידמן (ע"א 52/80 , לח(1) 443) מבהיר הנשיא ברק, כי גם על בני זוג אשר החיים המשותפים ביניהם לא עוגנו באקט פורמלי של נישואין עשוי לחול , עם עבור הזמן ועם התייצבות הקשר ביניהם ,שיתוף בנכסים, וזאת גם אם מדובר בבני זוג שלא היתה מניעות לנישואיהם על פי הדין האישי. קל וחומר בבני זוג אשר היתה מניעות לנישואיהם ורק בשל מניעות זו בחרו לחיות בקשר שכזה. על הלכה זו, המחילה את הילכת השיתוף בנכסים גם על בני זוג 'ידועים בציבור' חזר ביהמ"ש העליון בפסקי דין מאוחרים יותר (רע" 1468/96, יקותיאלי נ' יקותיאלי תק-על 1996(2) 873; ע"א 65/89 מוסטפא נ' מטוע מד(4) 197; ע"א 749/82 , מוסטון נ' וידרמן מג(1), 278; ע"א 625/83 ,ברקוביץ נ' בודניה מא(4) 581; ע"א 4385/91 ,סלם נ' כרמי נא(1), 537). - יחד עם זאת לא הוחלה הילכת השיתוף על 'ידועים בציבור' במלוא עוצמתה, לא מבחינה ראייתית ולא מבחינת היקפה. בפרשת סלם נ' כרמי (שם) קובע השופט מצא, כי הכלל לפיו בהתקיים התנאים לתחולתה של הילכת השיתוף ובהעדר ראייה לסתור, המסקנה הנלמדת היא שבין בני זוג מתקיים שיתוף בנכסים וצמצום גדרו והיקפו של השיתוף נלמד תמיד מהראיות המובאות לסתירתה של החזקה, יפה הוא לבני זוג נשואים. כלל זה אין כוחו יפה "ולמצער לא תמיד כוחו יפה" - לבירור גדר השיתוף בין בני זוג 'ידועים בציבור'. השופט מצא מבהיר, שהנטל הרובץ על הידוע בציבור, הטוען לשיתוף בנכסי בן זוגו, הוא כבד יותר מזה הרובץ בנסיבות דומות על בני זוג נשואים ואף נותן הסבר לכך. על כן הכלל שצריך לחול בבני זוג שכאלה הוא, ובלשונו: "..... אמור מעתה, כי בעוד שביחס לבני זוג נשואים, הרי שבהעדר ראיה לסתור, די בהתקיימות התנאים להקמתה של חזקת השיתוף (קרי: אורח חיים תקין ומאמץ משותף) כדי להחיל עליהם דין שיתוף ביחס לכל נכסיהם מכל סוג שהוא הרי שביחס לבני זוג ידועים בציבור, הקמתה של חזקת שיתוף שלא הובאו ראיות לסתירתה - עשויה להעיד רק על שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיים היומיומיים או שנרכשו על ידם במשותף. להחלת דין שיתוף על נכסים אחרים של מי מהם, ולו גם כאלה שנצברו על ידיו בתקופת החיים המשותפים תדרש ראיה נוספת כלשהי שתעיד (לפחות באורח נסיבתי) על כוונת שיתוף בנכס (או בכלל נכסיו) של בן הזוג". (ההדגשה שלי ש.ש.) ללמדך, חזקת השיתוף עשויה להקים בידיו של ה'ידוע בציבור' שיתוף בנכסים המשמשים את בני הזוג בחיי היומיום - כמו דירת מגורים, כמו מכונית נוסעים - ומשקמה חזקה זו הנטל לסתירת השיתוף בנכס שכזה מוטל על מי שטוען לשלילתו, בעוד שבבני זוג נשואים חזקת השיתוף מקימה בידי בן הזוג הנשוי שיתוף כללי בכל נכסי בני הזוג. משכך, דומה שחזקת השיתוף על אופיה הקוגנטי, הקיימת כחזקה כללית בבני זוג נשואים, קיימת בבני זוג ידועים בציבור על נכסי היומיום ודוק! אלה שנרכשו במאמץ משותף. - על כך שחזקת השיתוף כאמת מידה ראייתית להחלתה של הילכת השיתוף כדין המהותי מבוססת כיום על 'רציונל נורמטיבי' להבדיל מה'רציונל ההסכמי' עליו התבססה בתחילת דרכה, אין צורך להרחיב את הדיבור. בשל החשש שהחיים כ'ידועים בציבור' משקפים דחייה של כללי הנישואין, ובכללם את הילכת השיתוף, יש להפעיל את חזקת השיתוף תוך תשומת לב למערכת היחסים של בני הזוג הרלבנטיים בנסיון להגשים את כוונתם. כך על בסיס 'הרציונל ההסכמי', כאשר בבני זוג 'ידועים בציבור' שקיימת מניעות לנישואיהם (כהן וגרושה למשל) החשש שלא התכוונו להחיל עליהם כללי נישואין קלוש יותר. לצד ה'רציונל ההסכמי' ניתן להעמיד, גם בנוגע לידועים בציבור את ה'רציונל הנורמטיבי' המשקף עקרונות לבר חוזיים של צדק ושוויון. משום כך אין מניעה לעתים להחיל, במקרים מיוחדים, את חזקת השיתוף גם במקרים בהם החזקה אינה משקפת את רצונו הספציפי של מי מבני הזוג. כך נוהגים ביהמ"ש בהקשר של בני זוג נשואים. מר שחר ליפשיץ במאמרו "נשואים בעל כורחם? ניתוח ליברלי של מוסד הידועים בציבור" סבור כי במקרים מסוימים, ובמיוחד במצבים ששני הצדדים תרמו בהם לרווחת המשפחה, אולם בשל חלוקת תפקידים לא שוויונית, עיקר הנכסים נרשמו על שם של אחד מהם, הרציונלים הלבר חוזיים רלבנטיים גם כאשר מדובר בידועים בציבור. עם זאת, מתוך התחשבות ב'רציונל ההסכמי', שתחולתו חזקה יותר בידועים בציבור, יש מקום לדרוש שהפעלת חזקת השיתוף, בניגוד סמוי לאומד דעתם של הצדדים, תהיה רק במצבים בהם הרציונלים הלבר חוזיים חזקים במיוחד. (שם בעמ' 825-826). - בפרשת סלם נ' כרמי בני הזוג בחרו שלא להינשא מתוך מודעות מלאה להחלטתם זו. נושא הנישואין ביניהם הועלה ונדחה על ידם, בשלבים שונים של הקשר. נאמנות לא היתה ביניהם, הם ישנו בחדרים נפרדים והקפידו על הפרדת רכוש. על פי 'הרציונל ההסכמי' לא ניתן להגיע למסקנה שהיתה לבני הזוג הללו כוונה לשיתוף כללי. למרות זאת ביהמ"ש החיל בסופו של דבר את חזקת השיתוף על פרויקט מסחרי שהגבר שקל בשלב מסוים לשתף בו את האשה אך בסופו של דבר חזר בו והותירו על שמו, תוך שהוא מוריש אותו לאשה בצוואה. ביהמ"ש למד מההתלבטות של הגבר ומהצוואה שכתב על כוונת שיתוף ספציפית לנכס זה. לצד ה'רציונל ההסכמי', אשר שימש בידי ביהמ"ש כלי לתוצאה אליה הגיע נראה, כי ה'רציונל הנורמטיבי' מתאים היה יותר כהנמקה לתוצאה. באותו מקרה הגבר היה אחראי לפרנסת המשפחה בעוד שהאשה דאגה לבית פנימה. לא נראה צודק, שוויוני והוגן שהאשה תצא מהקשר בלא כלום. שיקולים של צדק ושוויון תומכים בהחלט בתוצאה אליה הגיע בית המשפט. (ר' לענין זה גם ליפשיץ שם בעמ' 822-826). במקרה שבפנינו חיו בני הזוג כ'ידועים בציבור' במשך 17 שנים. הם שמרו אמונים זה לזו. משק הבית המשותף התנהל על ידם על פי דפוס יחסים מסורתי בו הגבר/ הנתבע דאג לפרנסה והאשה/ התובעת דאגה לבית פנימה. בני הזוג אף רכשו יחידת נופש בקלאב-הוטל ורשמו אותה בחלקים שווים על שמם. בני הזוג לא נישאו זל"ז מכמה טעמים - הנתבע נותר נשוי לאשתו החוקית עד מועד פטירתה בשנת 1993. לאחר מותה היתה מניעות לנישואין בהיותו כהן והתובעת גרושה. יתכן שהיתה גם מניעות שנבעה ממערכת היחסים שקיימו השניים עת התובעת היתה נשואה לבעלה (ר' ב"מ/1 פרוטוקול ביה"ד בבקשה לאישור הסכם הגירושין של התובעת ובעלה). בנסיבות אלה נראה לי לנכון להחיל על בני הזוג שבפני את חזקת השיתוף. יחד עם זאת אינני סבור שיש להרחיק לכת ולהחיל דין שיתוף כללי על בני הזוג שבפני ביחס לכלל נכסי הנתבע. בהעדר ראיות מתאימות ומספקות בדבר כוונת שיתוף בין הנתבע לתובעת ביחס לכל נכסיו אין מקום להעתר לעתירה הכללית שבסעיף 51(ג) לכה"ת. כך למדנו מפרשת סלם נ' כרמי לעיל. - בס' 35 לכה"ת פירטה התובעת נכסים שונים הרשומים על שם הנתבע ואשר נטען לגביהם כי הם נצברו במהלך החיים המשותפים. התובעת עותרת להחיל עליהם דין שיתוף. בכל הכבוד, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח דין שיתוף בחב' דפתר בע"מ שהיתה חברה בבעלות הנתבע ואשתו (מאז שנת 1958 ונותרה כזו עד שהאשה הלכה לעולמה. (ר' לענין זה עדות הנתבע בעמ' 34 ש' 1-11) . לא זה המקרה בו יש להקנות ל'ידוע בציבור' זכויות ברכוש שהיה שייך לבן זוגו טרם תחילת הקשר גם אם רכוש זה גדל והתפתח במהלך השנים. דין שיתוף גם לא הוכח בשני המגרשים המפורטים בס' 35א(1); (2) לכה"ת. זכרם של אלה כלל לא בא בשלב ההוכחות. הבית בלוס אנג'לס נמכר והסברו של הנתבע בענין זה מקובל עלי. לא התבררו לי זכויות כספיות כלשהן שיש לנתבע בבנקים המפורטים בסעיף 35(ד) לכה"ת ובאין דין שיתוף כללי אין מקום להעתר לסעד המבוקש ביחס לזכויות אלה ככל שקיימות הן. מבחינה זו אינני מקבל את טענת ב"כ התובעת בס' 61 לכה"ת ואין בכוונתי להעתר לבקשתו ליתן פסק דין עקרוני ולהמשיך ולנהל את ההליך ביחס לכל נכס מנכסי הנתבע. המטלטלין נשתכחו מלב במהלך ההוכחות ויחידת הנופש בקלאב הוטל ממילא נרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. גם את הנסיון להכניס למסגרת את הדירה בצל הגבעה, שלא פורטה בס' 35 לכה"ת, יש לדחות מכל וכל. מדובר בדירה מלפני הנישואין שבשלב כלשהו הועברה לבנו של הנתבע. כך גם לגבי הדירה ברח' ביאליק בר"ג שנרכשה אחרי פרוץ המשבר בין בני הזוג בנסיון להביא לפתרון מוסכם בין הצדדים. - שונה הדבר ביחס לדירה ברח' המרי. נחה דעתי, כי על דירה זו יש להחיל את חזקת השיתוף ובעקבותיה את הילכת השיתוף ולהקנות לתובעת בה את מחציתה. דירה זו נרכשה במהלך החיים המשותפים של בני הזוג. היא נרכשה לאחר 12 שנות חיים משותפים ובאה לשמש כקורת גג חליפית לשני בני הזוג על פני הדירה בצל הגבעה .הדירה נרכשה לשימוש שני בני הזוג כתא משפחתי אחד והתובעת נטלה חלק בעיצובה (כמפורט לעיל) כמי שאמורה להתגורר בה וליהנות ממנה. הדירה נרכשה לאחר 12 שנים של חיים דמויי נישואין במשק בית משותף, בהם התקיים דפוס החיים המסורתי עליו עמדתי לעיל, דפוס חיים אשר הוכר כדפוס יחסים העונה על מרכיב 'המאמץ המשותף' - עבודתה של האשה פנימה. משכך קמה לגבי דירה זו חזקת השיתוף בהיותה נכס משפחתי (ר' דברי השופט מצא בפרשת סלם נ' כרמי לעיל) והנטל לסתירת החזקה מוטל על הנתבע. הנתבע לא עמד בנטל הנדרש לסתירת החזקה ביחס לדירה ברח' המרי. ואין בתשובותיה של התובעת בעמ' 70 לפרוט' כדי לשמש בידיו עוגן להיתלות בו. העובדה כי הדירה נרשמה על שמו של הנתבע בלבד אין בה כדי לסתור את החזקה. ההלכה בענין זה ידועה וברורה ואינה צריכה ראיה. גם ההסכם לחיים משותפים אין בו כדי לסייע לנתבע בסתירת החזקה בהיותו בטל ומבוטל. שמא תאמר שנרכשה מנכסים ו/או כספים פרטיים של הנתבע? בסעיף 53(ב) לכתב ההגנה טוען הנתבע לתנועה סיבובית - הדירה נרכשה מכספים שמקורם ממכירת וילה שהיתה בבעלותו ובבעלות אשתו ברח' רוחמה 18 רמת גן. הכיצד? מהתמורה נרכשה הדירה ברח' צל הגבעה והעודף הושקע באפיק חסכון. הדירה ברח' צל הגבעה נמכרה ותמורתה יחד עם פדיון קופת גמל נושנה של הנתבע שימשה למימון רכישת הדירה ברח' המרי. בחנתי את הנתונים ואת חומר הראיות בעיון ואיני יכול לומר ששוכנעתי שכך הם פני הדברים. ראשית לא הונחו בפני נתונים בסיסיים כמו למשל מועד מכירת הוילה ברח' רוחמה וגובה התמורה שהתקבלה ובידי מי? האם כולה לידי הנתבע או רק חלקה בהיותה שייכת מחציתה לאשתו? מתי נרכשה הדירה ברח' צל הגבעה ובכמה? מה היה העודף ובאיזה אפיק חסכון הושקעה? בכמה נרכשה הדירה ברח' המרי ובכמה נמכרה הדירה ברח' צל הגבעה (שאגב נמכרה (או לא!) לבנו של הנתבע ? מתי בוצעו שתי עיסקאות אלה? מה היו תנאי התשלום? מה היה מקור הכספים בקופת הגמל ומה היו סכומי הפדיון? נתונים אלה (כמו גם מסמכים לביסוס) חיוניים הם להוכחת הטענה כי הדירה ברח' המרי נרכשה מכספים פרטיים של הנתבע ושלא במאמץ משותף. הנתבע כשל בענין זה והחזקה נותרה כשהיתה. דין שיתוף צריך לחול לעניות דעתי גם על המטלטלין בדירה אשר שימשו במשך 17 שנה את התובעת. את מסקנתי זו מבסס אני על הילכת השיתוף הן על פי ה'רציונל ההסכמי' שלה ומוכן אני לבססה גם על פי ה'רציונל הנורמטיבי'. נחה דעתי בדבר כוונת שיתוף בדירה זו על אף וגם אם ניתן להצביע במקרה שלפנינו על אומד דעת אחר, לפחות של הנתבע. הטעם לכך - נסיבות המקרה המיוחדות עליהן עמדתי לעיל ולא אפרטם שוב. סוף דבר 1. ההסכם לחיים משותפים בטל ומבוטל. 2. ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע, כי התובעת הינה הבעלים של מחצית הזכויות בדירה ברח' המרי גבעתיים והידועה כחלקה. ניתן בזה צו לרשם המקרקעין תל אביב יפו לרשום את מחצית הזכויות בדירה זו על שם התובעת. ניתן להגיש פסיקתא. 4. ניתן בזה פסק דין הצהרתי הקובע, כי התובעת הינה הבעלים של מחצית המטלטלין הנמצאים בדירה ברח' המרי 12 גבעתיים. 5. אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הס"ך של 30,000 דולר כדמי מזונות/ דמי שיקום לאחר פירוד. הסכום נקבע לפי הסכומים שלטענת הנתבע שילם הוא לתובעת עובר לפירוד ביניהם - כ- 500 דולר לחודש במכפלה של 5 שנים. התקופה נקבעה לאור גילה של התובעת, משך החיים המשותפים, חוסר יכולתה לעבוד ולהשתכר מכאן והקיצבה שהיא מקבלת מאידך, ולאור העובדה שהוכרה זכותה במחצית הדירה ברח' המרי 12 גבעתיים ובמטלטלין . הנתבע רשאי לקזז כל סכום ששילם לתובעת במסגרת ההסכמה שנתן בישיבת יום 14.9.99. הסכום האמור ישולם תוך 30 ימים מיום פסק הדין. לא ישולם הסכום במועד יתווספו על הסכום השקלי נכון ליום מתן פסק הדין הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. 6. הנתבע ישלם לתובעת את הוצאות המשפט ושכ"ט בסך של 25,000 ₪ + מע"מ צמודים ונושאים ריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. שאלות משפטיותידועים בציבור