חלוקת כספים ממכירת דירה לפי הסכם גירושין

להלן פסק דין בנושא חלוקת כספים ממכירת דירה לפי הסכם גירושין: פסק דין ההליך 1. בפני תביעה, אשר הוגשה על ידי אשה לשעבר, התובעת, כנגד, בעלה לשעבר, הנתבע, בה עתרה, כי בית המשפט יתן פסק דין, המצהיר, כי היא זכאית לקבל 60% מהתמורה שהתקבלה ממכירת ביתם של בעלי הדין. רקע עובדתי 2. העובדות ברובן אינן שנויות במחלוקת בין בעלי הדין והן, כפי שהוכחו, כדלקמן: 2.1 התובעת והנתבע (להלן - "בני הזוג") נישאו זל"ז ביום 10.7.98. מנישואיהם נולדו לבני הזוג שלושה ילדים. 2.2 חיי הנישואין של בני הזוג נקלעו למשבר ובמהלך שנת 1996 עזב הנתבע את בית המגורים של המשפחה (הנמצא ברחוב ההר 16, בכוכב יאיר (להלן - "הבית")) והתובעת וילדיהם נותרו להתגורר בו. 2.3 בין בני הזוג התנהלו הליכים משפטיים, הן בבית משפט זה והן בבית הדין הרבני. 2.4 במסגרת ההליכים המשפטיים בבית משפט זה ניתן ביום 21.4.96 תוקף של פסק דין להסכם פשרה שנחתם בין בני הזוג, בו התחייב הנתבע לשאת במחצית כל ההוצאות הדרושות לכלכלת הבית והחזקתו, לרבות החזרי המשכנתא (תמ"ש 6550/96). 2.5 ביום 30.11.97 הגיש הנתבע תביעה לשינוי ההסכם האמור (תמ"ש 206552/96). 2.6 ביום 3.8.98 הגיש הנתבע תביעה לפירוק השיתוף בזכויות בני הזוג בבית (תמ"ש 206553/96). 2.7 במהלך קדם המשפט, ביום 17.9.98, חתמו בני הזוג על הסכם גירושין, אשר אושר על ידי בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין (להלן - "הסכם הגירושין"). 2.8 בהסכם הגירושין נקבע, בין היתר, כי הבית יימכר והתמורה שתתקבל בגינו, לאחר סילוק המשכנתא והוצאות המכירה, תחולק בין בני הזוג כך שהתובעת תקבל 60% מיתרת התמורה ואילו הנתבע יקבל 40% מיתרת התמורה. עוד נקבע, כי חלוקת התמורה כאמור כפופה לסידור הגט בין בני הזוג וכי : "במידה ועד למועד חלוקת התמורה, לא יהא סידור גט בין הצדדים, תתחלק התמורה בין הצדדים באופן שווה". 2.9 לבקשת הנתבע (נ/1) ביום 3.1.99 נקבע מועד לדיון בבית הדין הרבני, לצורך מתן פסק דין לגירושין ולקביעת מועד לסידור הגט בין בני הזוג. 2.10 בני הזוג הופיעו לדיון, אולם התובעת סירבה להסכים להתגרש וטענה, כי יש לה תביעות בעניין הסכם הגירושין וכל עוד לא ייעשה הסכם על פי רצונה היא אינה מסכימה להתגרש. התובעת הביאה עמה מסמך, אשר נשא כותרת "חוזה חלוקת רכוש וחזרת חובות" (ת/1), וביקשה, כי הנתבע יחתום עליו בטרם יסודר הגט ביניהם. 2.11 הנתבע סירב לעיין במסמך ולהתייחס לדרישות התובעת והיה נכון להתגרש על פי הוראות הסכם הגירושין כלשונן. 2.12 בנסיבות אלה הורה בית הדין הרבני, כי התיק יישאר פתוח לתקופה של שישה חודשים והיה ובני הזוג יגיעו להסכם סופי הם יפנו לבית הדין לביצועו (נספח ב' לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). 2.13 מיד לאחר הדיון בבית הדין הרבני, ביום 6.1.99 שלחה באת כוח הנתבע מכתב בפקס לעוה"ד שמילה, אשר ייצג את התובעת בהליכים בבית משפט זה, לרבות חתימת הסכם הגירושין, וזאת על פי מינוי של הלשכה לסיוע משפטי. למכתבה צירפה באת כוח הנתבע את פרוטקול הדיון בבית הדין הרבני וביקשה כי עוה"ד שמילה ישוחח עם התובעת בדחיפות (נספח ג' לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). 2.14 עוה"ד שמילה לא שוחח עם התובעת (ראה עדות התובעת, עמ' 9 ש' 29-23 שהיתה בעניין זה אמינה ומהימנה). 2.15 ביום 19.4.99 נחתם על ידי בני הזוג הסכם למכירת זכויותיהם בבית (להלן - "הסכם המכר"). לעניין מכירת הבית יוצג כל אחד מבני הזוג בנפרד על ידי עו"ד מטעמו. התובעת יוצגה על ידי עוה"ד ליאורה ברץ והנתבע ע"י באת כוחו. 2.16 במהלך התקופה שקדמה לחתימת הסכם המכר התנהל ויכוח בין באת כוח התובעת לבין באת כוח הנתבע בשאלה, מה יהיה החלק לו תהא זכאית התובעת בתמורה ממכירת הבית: בעוד באת כוח הנתבע טענה, כי משסירבה התובעת להתגרש במועד שנקבע לדיון בבית הדין הרבני פקעה זכותה לקבלת 60% מיתרת התמורה ועל התמורה להתחלק בין בני הזוג בחלקים שווים ביניהם, הרי שבאת כוח התובעת היתה בדעה וטענה, כי מרשתה, התובעת, זכאית לקבל 60% מיתרת התמורה. באת כוח הנתבע הציעה לבאת כוח התובעת (עוה"ד ל. ברץ) לפנות לבית המשפט בבקשה להבהרה, אולם, התובעת סירבה לכך ועמדה על טענתה, כי היא זכאית לקבלת 60% מיתרת התמורה. 2.17 בהסכם המכר (סעיף 7.ב.1) נקבע, כי התמורה ממכירת הבית תחולק בין בני הזוג בחלקים שווים, כאשר לטענת התובעת לא היה בהסכמתה לקביעה זו בהסכם המכר משום ויתור על זכותה על פי הסכם הגירושין לחלוקה לא שיוויונית כאמור (של 60% ו - 40%, בהתאמה). מועד תשלום מלוא התמורה ופינוי הבית ומסירת החזקה בו לקונים נקבע ליום 5.7.99. 2.18 עובר לחתימת הסכם המכר, ביום 11.4.99 שלחה התובעת באמצעות כלתה, הגב' טל שיש, למשרדה של באת כוח הנתבע טופס בקשה, המופנה לבית הדין הרבני בפתח תקוה, כשעל גביו צויינו המילים "לידי אורנה" וכן "מספר תיק 6937", הוא מספר התיק בו התנהלו ההליכים בין בני הזוג (ראה נספחים א' ו-ב' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת; כן ראה עדות התובעת, עמ' 11, ש' 30 וכן עמ' 12, ש' 4-1ועדות הגב' ט.ש., עמ' 15, ש' 14-5, אשר היו מהימנות ואמינות). 2.19 ביום 11.5.99 שלחה עו"ד מש.י.ל - שירות יעוץ לאזרח של עירית כפר סבא, אליו פנתה התובעת, מכתב לנתבע ובו ביקשה ממנו, בין היתר, להודיע לה או לתובעת את עמדתו בדבר המשך הליכי הגירושין בין בני הזוג (נספח ה' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). 2.20 הנתבע קיבל המכתב אך התעלם ממנו (ראה עדות הנתבע עמ' 32, ש' 14-10). 2.21 במקביל התובעת פנתה גם לקבלת סיוע משפטי בלשכה לסיוע משפטי ואף קיבלה ביום 31.5.99 הודעה, לפיה מונה לה עו"ד לייצגה (סעיף 17 ונספח ו' לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). כפי שעולה מהודעת התובעת ללשכה לסיוע משפטי, על גבי טופס ההודעה שנשלח אליה ומתצהיר עדותה הראשית, התובעת ביטלה את הפגישה לאחר שהנתבע הודיע לה כי הוא מוכן להתגרש. 2.22 ביום 2.6.99 שלחה עוה"ד נ. פיש, באת כוחה הנוכחית של התובעת, לבאת כוח הנתבע, לחתימת הנתבע, בקשה משותפת לסידור גט. בבקשה נכתב, בין היתר, כי: "הגט לא בוצע במועד שנקבע מסיבות של אי הסדרת מלוא המחלוקות הכספיות בין הצדדים". בשל חילוקי דעות בשאלת ניסוחה של הבקשה וטענת בא כוח הנתבע (עו"ד ליאור ברניגר ממשרדה של באת כח הנתבע), כי האמור בבקשה אינו אמת, סירב הנתבע לחתום על הבקשה. 2.23 ביום 7.6.99 שבה באת כוח התובעת ושיגרה למשרד בא כוח הנתבע דרישה לחתימה על הבקשה לסידור הגט, אולם גם הפעם סירב באת כוח הנתבע לחתום על הבקשה. 2.24 בכל תשובותיו ציין בא כוח הנתבע, כי מרשו מוכן להתגרש בכל רגע. 2.25 ביום 7.6.99 הגישה באת כוח התובעת לבית הדין הרבני בקשה עצמאית לסידור גט. בית הדין הרבני החליט, כי הבקשה תועבר לתגובת הנתבע תוך שבועיים. ביום 20.6.99 נשלחה תגובת בא כוח הנתבע לבית הדין הרבני בדואר רשום ובה צויין, כי הנתבע מסכים להתגרש בכל מועד שיקבע על ידי בית הדין הרבני. 2.26 בית הדין הרבני קבע את מועד סידור הגט ליום 20.10.99. 2.27 ביום 1.7.99 הוגשה התביעה קא עסקינן. 2.28 ביום 20.10.99 התגרשו בני הזוג. ד י ו ן 3. השאלה הראשונה אותה יש לברר הינה, האם סירוב התובעת לקבל את הגט ביום 3.1.99 היווה משום הפרת תנאי בהסכם הגירושין, באופן אשר יש בו כדי לשלול מהתובעת את הזכות לקבלת 60% מיתרת התמורה ממכירת הבית. 3.1 הסעיף הרלבנטי לצורך הכרעה בשאלה זו הינו סעיף 3(ב) להסכם הגירושין הקובע לאמור: "מהתמורה שתתקבל בגין מכירת הבית תסולק קודם כל המשכנתא שיש לצדדים על הבית, והיתרה תחולק בין הצדדים באופן שהאשה תקבל 60% מיתרת התמורה והבעל 40% מיתרת התמורה ... למען הסר ספק, הרי ש- 60% מהתמורה שתקבל האשה לידיה, יהוו סילק מלא וסופי של כל תביעותיה מהבעל, לפי כל הסכם ולפי כל דין. חלוקת התמורה שלא באופן שווה כנ"ל, הינה בכפוף לסידור גט בין הצדדים. במידה ועד למועד חלוקת התמורה, לא יהא סידור גט בין הצדדים... תתחלק התמורה בין הצדדים באופן שווה". 3.2 פירוש מילולי של הסעיף האמור בהסכם הגירושין מחייב, כי תנאי לביטול החלוקה הלא שיוויונית של התמורה, כקבוע באותו סעיף, הוא, כי עד למועד החלוקה של התמורה ממכירת הבית (להלן - "מועד החלוקה") לא יהא סידור גט בין בני הזוג. לא למותר לציין, כי פירוש זה מתיישב גם עם אומד דעתם של בני הזוג בעת עריכת הסכם הגירושין. שהרי, אין חולק, כי מטרת התנאי האמור בסעיף זה היתה להבטיח את סידור הגט ולמנוע מצב בו תזכה האשה בחלק גדול יותר בתמורה ממכירת הבית, לעומת החלק לו היא זכאית על פי מצב רישום הזכויות בו, מחד, ותסרב לקבל את גיטה במועד שייקבע לעניין זה על ידי בית-הדין, מאידך. שהרי, כידוע לכל, בשיטת המשפט הנהוגה בארצנו בד"כ גירושין בין בני זוג יהודים ניתנים להשגה בדרך של הסכמה בלבד, שיטה זו פותחת פתח לסחטנות מצד בן הזוג הלהוט פחות להתגרש. כך, לא אחת נתקלים אנו במצב בו על אף שבני זוג מגיעים להסדר כולל המאושר על ידי בית המשפט כדין הרי, כבמקרה דנן, בבואם לבית הדין שב בן הזוג אשר אינו להוט להתגרש ומסרב להתגרש או מעלה דרישות סחטניות למתן הסכמתו להתגרש. 3.3 אין חולק, כי במועד הראשון, אשר נקבע לסידור הגט (להלן - "המועד הראשון"), טרם נמכר הבית (וממילא טרם הגיע מועד החלוקה). 3.4 לא יכול להיות ספק, כי סירובה של האשה להתגרש במועד הראשון והעלאת שורה של תנאים חדשים לגירושין במקומם לא היה במקומו וחייב היה להיעשות מבעוד מועד. סבורני גם, כי התובעת יכלה להסכים להתגרש, תוך שמירה על כל טענותיה ועל כל זכויותיה בדבר אופן חלוקת תכולת הדירה והסדרת זכויות וחובות אחרים (עניינים, אשר, לפחות בחלקם, הוסדרו בסעיף 4 להסכם הגירושין). יכול ואפילו ניתן לראות בסירובה כאמור משום הפרה של הסכם הגירושין, בוודאי הפרה של רוח ההסכם וקו"ח התנהגות שלא בתום לב. טענת התובעת, כי המדובר בדרישות לגיטימיות, אין בה כדי לשנות מהמסקנה כאמור. 3.5 יחד עם זאת, גם בהנחה שעסקינן בהפרה של הסכם הגירושין, השאלה הינה, האם עסקינן בהפרה, אשר בהתקיימה מתקיים התנאי לפיו חלוקת יתרת התמורה כאמור תהא שיוויונית (ולא 60% - 40%). לאור נוסחו של הסכם הגירושין ופירושו כאמור לעיל, איני סבורה, כי יש בסירובה של התובעת להתגרש במועד הראשון, כדי להקים את התנאי השולל את החלוקה הלא שיווניות של יתרת התמורה והנני סבורה, כי לאור לשונו של ההסכם, אם וככל שהגט היה מסודר עד למועד החלוקה, אין ספק, כי התובעת היתה זכאית לקבל 60% מיתרת התמורה. 4. דא עקא, אין חולק, כי סידור הגט בין בעלי הדין בוצע רק לאחר סיום חלוקת התמורה. לפיכך, יש להידרש לשאלה, האם נוכח סירובה האמור של התובעת להתגרש במועד הראשון והעובדה שעד למועד החלוקה לא סודר הגט בין בני הזוג, יש להפעיל את התנאי השולל את זכותה של התובעת לחלוקה לא שיוויונית של יתרת התמורה, או, כטענת התובעת, על בית המשפט לקבוע, כי בנסיבות המקרה נגועה התנהגותו של הנתבע בחוסר תום לב ולפיכך אין להפעיל את התנאי כאמור ויש להורות על חלוקת התמורה הלא שיוויונית כקבוע בסעיף 3ב' להסכם הגירושין. 5. בטרם אדרש לטענה זו, יש להקדים ולבחון את טענת הנתבע, לפיה יש לראות בהוראת הסכם המכר, אשר קובעת כי התמורה בגין הבית תחולק בין בני-הזוג בחלקים שווים ביניהם, משום הסכמה של בני הזוג לחלוקה שיוויונית של התמורה, שהרי היה וטענה זו תתקבל יתייתר הדיון. 5.1 הנני סבורה כי יש לדחות טענה זו של הנתבע. בפני בית המשפט הוכח, כי בעת המו"מ לקראת חתימת חוזה למכירת הדירה ובעת חתימתו, חלקה התובעת על פרשנותה של באת כוח הנתבע את הסכם הגירושין ועל טענתה, כי משסירבה התובעת להתגרש במועד הראשון נתמלא התנאי המבטל את זכותה לחלוקה לא שיוויונית של התמורה (ראה עדותה של עו"ד ל. ברץ, בעמ' 17, ש' 27-30 ובעמ' 18, ש' 1-10; ראה עדות הנתבע, בעמ' 34, ש' 12-10). 5.2 עוד הוכח, כי חתימת הסכם המכר, בנוסחו האמור, היתה על מנת לסיים בהקדם את הליכי מכירת הבית, נוכח חששות הקונה, אשר נחשף לחילוקי הדעות בין בני הזוג (ראה עדותה של עו"ד ל. ברץ, בעמ' 16, ש' 20-18). הנה כי כן, במועד חתימת הסכם המכר היתה קיימת מחלוקת בין בני-הזוג באשר לנפקות סירובה של התובעת להתגרש במועד הראשון, כאשר לטענת התובעת לא היה בסירובה כאמור כדי לגרום להפעלת התנאי כאמור. בנסיבות אלה, קבלת טענת הנתבע, כי יש בהסכם המכר כדי להוות הסכמה מצד התובעת לחלוקה שיוויונית של יתרת התמורה, בניגוד להוראות הסכם הגירושין, משמעה, כי הסכם המכר מהווה, ביחסים בין התובעת לבין הנתבע, שינוי של הסכם הגירושין, במפורש או מכללא. 5.3 יוער, כי אף שכטענת הנתבע, עדותה של התובעת עצמה אודות מכירת הבית וחלוקת התמורה בהסכם המכר היתה מיתממת ומתחמקת, אין בכך כדי לגרוע ממהימנות חלקים אחרים מעדותה והרי כידוע עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לומר, פלגינן דיבורא ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו ולדחות כעדות שקר את אשר נראה בלתי מהימן (ראה ע"א 697/78 רפאל בן אברהם תמיר (שווילי) נ. מד"י, פ"ד לג(2) 415). שוכנעתי, כי אכן, כטענת התובעת, בחתימתה על הסכם המכר כפי שנוסח אין ולא היה משום הסכמה מצידה לשנות את אופן חלוקת התמורה אשר נקבע בהסכם הגירושין. 5.4 יתר על כן, בהתאם להוראות סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ד-1974, הסכם, המשנה הסכם גירושין בין בני-זוג, טעון, כשלעצמו (ובין היתר), אישור על ידי בית המשפט או בית הדין הרבני. בהעדר אישור כאמור לא נתקיים תנאי מהותי לשינויו של הסכם הגירושין ולפיכך, אין ולא היה בהסכם מכירת הדירה כדי לשנות את הוראות הסכם הגירושין (ראה לעניין זה, למשל, ע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל טוכמינץ, פ"ד לט(1) 287, 291, מול האות ד'; ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499, 506, מול האות ז'). 6. משנדחתה טענת המניעות שהעלה הנתבע נשוב לעיקר. 6.1 עיון בטענות בעלי הדין בסיכומיהם, מצביע, כי הנתבע מבקש, למעשה, לאכוף על התובעת את הוראת הסכם הגירושין, המורה על ביטול החלוקה הלא שיוויונית של התמורה, בעוד שהתובעת מבקשת, כי בית המשפט יימנע מאכיפת התנאי, באשר לטענתה, בהתנהגותו הפר הנתבע את החובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן - "חוק החוזים"), לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חוזה. 6.2 הנתבע חלק על טענות התובעת וטען, כי דווקא התנהגות התובעת, דהיינו העלאת דרישות חדשות לאחר אישור הסכם הגירושין וסירובה להתגרש במועד הראשון, היא הנגועה בחוסר תום לב. 6.3 סעיף 39 לחוק החוזים מטיל על הצדדים לחוזה את החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חוזה. החובה על פי סעיף זה משתרעת הן על קיומו של חיוב והן על השימוש בזכות. הביטויים "חיוב" ו"זכות" פורשו לעניין זה בהרחבה, באופן שנקבע, כי הם כוללים בחובם לא רק זכות שכנגדה יש חובה, וחובה שכנגדה יש זכות, אלא גם זכויות מהסוג של יכולת או כוח וכן חירות וחסינות. כך, למשל, נקבע, כי אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר - כוח שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה יעשה בדרך מקובלת ובתום לב. כך גם מטיל הסעיף חובה על צד לחוזה להפעיל את הזכויות אותן מקנה לו הדין, כמו, למשל, זכות לביטול החוזה בשל פגם או הפרה, בתום לב ובדרך מקובלת (ראה בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 836-835 (להלן - "פרשת שירותי תחבורה ציבוריים"); וכן ראה בג"צ 566/81 עמרני נ. ביה"ד הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 10,1). 6.4 חוק החוזים אינו קובע את תוצאותיה של הפרת החובה האמורה, אולם בתי המשפט הכירו בקיומן של תוצאות מעשיות להפרת חובה זו. כך, למשל, קבע כב' הנשיא א. ברק בפרשת שירותי תחבורה ציבוריים (עמ' 838-839): "סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעיתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעיתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעיתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסויימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעיתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת". 6.5 יש, איפוא, לבחון, האם בנסיבות המקרה דנן הפרו בעלי הדין או מי מהם את החובה לנהוג זה כלפי זה בדרך מקובלת ובתום לב. 6.6 כאמור, אין ספק, כי הצגת דרישות נוספות על ידי התובעת במועד הראשון, מעבר לאלה אשר נכללו בהסכם הגירושין, וסירובה להתגרש מהנתבע באותו מועד, בגין סירובו להיעתר להן, מהווה, לא רק הפרת התחייבות התובעת לקבל גיטה והצהרתה בהסכם הגירושין, כי פרט לאמור בו אין לה כל תביעות ודרישות נוספות, אלא מהווה גם הפרה של החובה לקיים חוזה בתום לב ובדרך מקובלת. משנה תוקף מקבלים דברים אלו נוכח שיטת הגירושין החלה, כאמור לעיל, על יהודים בישראל אשר בה על בן הזוג המבקש להשיג את חירותו מוטל לקנותה בד"כ בויתורים רכושיים וכספיים. שיטה זו מעודדת לא אחת תופעה של עידוד סחטנות אשר יש להוקיעה. (ראה לענין זה פרופ' א. רוזן צבי ז"ל, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (פפירוס, 1996) 143-142). 6.7 עם זאת, בחינת התנהגותו של הנתבע מצביעה על כך שאף הנתבע הפר את החובה לקיים החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. 6.8 כאמור לעיל, מחומר הראיות אשר הוגש לבית המשפט, לרבות עדויות העדים, עולה בבירור, כי: 6.8.1. משך כל התקופה שלאחר סירוב התובעת לקבל את הגט (במועד הראשון), עמד הנתבע על טענתו, לפיה נתמלא התנאי בהסכם, המבטל את החלוקה הלא שיוויונית של תמורת מכירת הבית. כך עולה בבירור מהשאלות שהפנתה באת כוחו של הנתבע לעוה"ד ל. ברץ בחקירתה (לדוגמא עמ' 16, ש' 11- 14; עמ' 17, ש' 1 וש' 21-26) ומהצהרתה המפורשת של באת כוח הנתבע לפרוקטול הדיון (עמ' 31, ש' 13-14): "במפורש עלה לאורך כל הדיונים הייעוץ המשפטי שנתתי הוא לא כמו שהגב' ברץ טוענת שהוסכם אלא היות והיא לא מסכימה להתגרש החלוקה תהיה 50% - 50%..." . אמנם, הנתבע הציע לתובעת לפנות לבית המשפט, בבקשה להבהרת נקודה זו והיא סירבה, אך איני סבורה, כי יש בסירובה כאמור כדי להוליך למסקנה, כי עמדה במרייה שלא להתגרש ממנו. או כי הסכימה לטענתו האמורה, של הנתבע. 6.8.2. הוכח, כי התובעת פנתה אל הנתבע מספר רב של פעמים, בבקשה, כי יפנו לבית הדין הרבני ויבצעו את סידור הגט. כך הוכח, כי התובעת העבירה בפקסימיליה, למשרדה של עוה"ד ברנד, טופס של בקשה משותפת לגירושין, עליו נכתב "לידי אורנה", והתקשרה למשרדה של עוה"ד ברנד באותו מועד, אך נאמר לה, כי עוה"ד ברנד בישיבה (ראה נספח א' ו-ב' לתצהיר העדות הראשית של התובעת וכן עדות התובעת בעמ' 11, ש' 6 -14, ובעמ' 12, ש' 3-4 לפרוטקול, אשר היתה אמינה ומהימנה, וכן עדות הגב' ט.ש, בעמ' 15 לפרוטוקול). אכן, אין ספק כי המדובר בטופס ריק; עם זאת, עיון בטופס מצביע על כך שהוא נושא את הכותרת "בית הדין הרבני בפתח תקוה" וכן את מספר התיק של בעלי הדין בבית הדין הרבני. כמו כן, כאמור לעיל, עדות התובעת על כך שהתקשרה לבאת כוח הנתבע סמוך לאחר שיגור הפקס ועל כך שנמסר לה כי זו נמצאת בישיבה, נשמעה מהימנה. אף הנתבע הודה בעדותו, כי במהלך התקופה היו פניות מצד התובעת, בהן היא מבקשת להתגרש: כך, בעמ' 30, ש' 1-4: "ש: במהלך כל התקופה הזו קיבלת פניות להתגרש באמצעות הילדים שח. מעוניינת להתגרש? ת: לא באמצעות הילדים לא. ש: באמצעות גורם אחר? ת: באמצעות עוה"ד שלי. ש: ידעת שחביבה שלחה טופס בקשה לעוה"ד שלך וח. פעלה לקידום נושא הגירושין. ת: אני מעולם לא התנגדתי." כך, גם בעמ' 32, ש' 14-9: "ש: קיבלת מכתב משיל? המסמך צורף לתצהיר. ת: ייתכן מאד אבל אם אני קורא פה יש אולי דברים שסותרים את ההסכמים (מצביע). ש: בכל אופן קיבלת את המכתב הזה משיל התייחסת אליו. ת: לא. יש לי משרד עו"ד שמייצג אותי אני חושב שמן הראוי... ש: הפנית את המכתב לעוה"ד שלך? ת: לא. לא הפניתי." עמ' 29, ש' 18-21: "ש: באותו מועד ביקשת שייקבע מועד אחר כדי להסדיר את המחלוקות או שאמרת תודה רבה והלכת? ביקשת להבהיר את הנושאים מה מעיק עליה? ת: ביה"ד הרבני אמר שהתיק יישאר פתוח עד שתוגש בקשה. אמרתי באותו יום לדיין שאני רוצה את הדברים בכתב כדי שאוכל להציג אותם בביהמ"ש." 6.8.3 מנגד, אין חולק, כי הנתבע, אשר, לטענתו, היה שבוי בכבלי הנישואין והיה נכון לויתורים מפליגים לקניית חירותו (עמ' 26, עמ' 27, ש' 23), לא טען, כי דרש או הציע, במהלך התקופה כאמור, כי בני הזוג ישובו ויפנו לבית הדין הרבני ויסדרו את הגט ללא תנאי, כשם שאין חולק, כי לא נקט יוזמה כלשהי לקבוע מועד נוסף לסידור הגט; נהפוך הוא, כאמור, הנתבע לא נעתר לפניות התובעת להסדרת הגט, אלא לאחר שזו פנתה בעצמה לבית הדין הרבני בבקשה לקבוע מועד לסידור הגט וסמוך ביותר למועד קבלת מלוא התמורה. 6.8.4 לעומת זאת, התובעת, אשר התגוררה בבית, עשתה את כל הדרוש לצורך מכירת הבית וקיום הסכם הגירושין (עמ' 29, ש' 22-28). 6.8.5 הסכמת התובעת להתגרש, כמו גם הסכמתה לפירוק השיתוף בבית ולויתור על זכותה למזונות, ניתנו ללא שקדמה להן החלטה או פסק דין של בית הדין הרבני או בית משפט המחייבה לפעול בדרך זו. 6.9 סבורני, כי גם התנהגותו האמורה של הנתבע מהווה הפרה של חובת תום הלב. בעניין זה יפים דברי כב' השופטת ד. בייניש בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ. ס.ע.ל.ר. חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 228 (להלן - "פרשת שמואל רונן"): "... התפיסות הנושנות של המשפט המקובל שעל-פיהן אין הצדדים חייבים לסייע לשותפיהם לחוזה, אלא על-פי המתחייב מלשון החוזה, לא קנו שביתה בארץ ואף בארץ מוצאן נשחק מעמדן. אחת מן התפיסות הבסיסיות של דיני החוזים הישראליים היא כי הצדדים לחוזה הינם שותפים למטרה משותפת. עליהם לפעול תוך שיתוף פעולה בנאמנות ובמסירות להשגת המטרה החוזית (ראו ע"א 604/79 ברמן נ. יאיר פ"ד לה(2) 709,701)". 6.10 על החלת החובה לנהוג בתום לב גם על הצד הנפגע מהפרת החוזה, ניתן ללמוד משורה ארוכה של פסקי דין. כך, למשל, נקבע בע"א 338/73 חברת חלקה 677 בגוש 6133 בע"מ נ. כהן, פ"ד כט(1) 365, 369 (בהתייחס לסעיף 6 לחוק המכר): "נעמוד כאן על שני הצדדים אשר בסעיף 6. צד אחד זהו ביצוע חוזה על ידי הצד החייב, אשר חייב לבצעו בתום לב ובדרך מקובלת. המחוקק לא יכול להתכוון בדרך מקובלת אצל רמאים אלא על החייב לפעול בדרך מקובלת במשא-ומתן הוגן. הצד השני באותו סעיף הוא היקף זכותו של צד הטוען לפי החוזה, שגם ביחס אליו חל אותו דין, כלומר שאין הזכאי יכול להיתפס במילה בחוזה ולנצל אותה אלא הוא חייב להשתמש באותה זכות שניתנה לו - כפי שמקובל בין אנשים המנהלים את עסקיהם בתום-לב ובאמונה. יש להדגיש כי המחוקק השתמש במילים "חיוב הנובע" ו"בזכות הנובעת חוזה" וגם לכך יש לייחס משמעות. חיובים אלה האמורים בסעיף 6 הם חיובים וזכויות המתווספים על האמור בחוזה ויש לראותם כאילו היו כתובים במפורש בחוזה". (ההדגשה שלי - ח.ר.ר.) (וראה גם ע"א 3912/90,EXIMIN S.A., תאגיד בלגי נ. טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (להלן - "פרשת טקסטיל והנעלה"). 6.11 לעניין זה ניתן ללמוד על ידי היקש ואנלוגיה גם מהוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן - "חוק התרופות"), שעניינן זכות ביטול של צד הנפגע מהפרת הסכם. על פי חוק התרופות, מותנית זכות הביטול, עקב הפרה שאינה יסודית, במתן ארכה מוקדמת למפר לקיים את חיובו (לענין זה ראה ד.קציר, תרופות בשל הפרת חוזה ("תמר" חברה להפצה בע"מ, 1991); בדרך דומה נקט בית המשפט בבואו ליישם את זכותו של הצד הנפגע לאכיפת הסכם, בקובעו, כי אין לראות בעין יפה תביעת אכיפה בלא מתן ארכה קודמת למפר לתקן את הליקוי, וממילא לא יזכה הנפגע בתביעתו לאכיפה, אם תוקן הליקוי בטרם הוגשה תביעתו. (ראה, ה"פ (ת"א) 4418/75 מזרחי נ. כלף, פ"מ תשל"ה(ב) 437 וכן ראה ש. בן דב (בודה) ואח' נ. ש. וקנין ואח', ע"א (חי) 77/80 פ"מ תשמ"ב(ב) 363,374, שם הובעה דעה, כי יש להחיל על נושא זה את הוראות סעיף 39, דהיינו דרוש תום לב). 6.12 המסקנה המתבקשת מהתנהגותם של בעלי הדין בענייננו, היא, כי, למעשה, שני בעלי הדין פעלו בחוסר תום לב. לפיכך וכדברי כב' הנשיא מ. שמגר בפרשת טקסטיל והנעלה, למעשה, עסקינן בהפרות הדדיות של החוזה (הסכם הגירושין). וכדברי הנשיא (לשעבר) מ. שמגר (שם), התוצאה המתבקשת במקרה זה הינה, חלוקת האחריות בין בעלי הדין לעניין תוצאות ההפרה. כך, לדבריו, בעמ' 85: "בסיטואציה כמו זו שלפנינו, שבה מדובר, למעשה, בשני צדדים שתרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת. התובע, אינו יכול לטעון, כי זכאי הוא להסתמך על הביצוע של הצד שכנגד, שכן לנתבע זכות לומר זאת באותה מידה. כך גם אין התובע יכול להיבנות מטענות שעניינן הפן המוסרי של קיום הבטחות. אין גם קושי מבחינת יישום הדוקטרינה, שהרי כשם שתיקבע אחריות הנתבע לנזקי התובע תיקבע גם אחריות התובע לנזקי הנתבע. כל קביעה אחרת תביא ליצירת מעגל שוטה, שהרי מאחר שכל אחד מהצדדים הוא מפר, יש להטיל על כל אחד מהם, לכאורה, אחריות מוחלטת בגין הנזק שנגרם עקב ההפרה לצד שכנגד. המוצא הנאות בנסיבות כגון אלה היא חלוקת האחריות בין הצדדים. אומר לעניין זה ד"ר א. פורת ("חלוקת אחריות בדיני חוזים" (חיבור לשם קבלת התואר דוקטור למשפטים) בעמ' 212): "מדובר כאן בשתי התנהגויות הנמצאות באותה רמה, המסווגות באופן זהה, והנעדרות יתרון כלשהו אחת על רעותה. השיוויון המתואר לעיל כמעט זועק', מטעמי צדק והגינות, ליחס שווה לתובע ולנתבע, קרי לחלוקת האחריות. אין אפשרות לקבוע מי עדיף. זוהי אף סיטואציה בה יווצר מעגל קסמים של תביעות שאין לו פתרון. כל תוצאה, להוציא חלוקת אחריות תהא מקרית ובשל כך בלתי צודקת"". כך, גם קבעה השופטת ד. בייניש בע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ.ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210, 226): " ... החסרונות של השיטה המסורתית בנסיבות של הפרות הדדיות הביאו לגישה המאפשרת לראות בחלוקת מלוא הנזק בין המפירים את הפתרון הראוי ...". 6.13 אשר לאופן חלוקת האחריות - הפסיקה נמנעה מלקבוע מבחנים קשיחים לחלוקת הנזק במקרים של הפרות הדדיות ונקבע, כי כל מקרה ייבחן לגופו. עם זאת, בפסק הדין בעניין שמואל רונן פירטה כב' השופטת ד. בייניש שיקולים שונים, אשר ינחו את בית המשפט בקביעתו. כך, לדבריה, (עמ' 227): "בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש מקום לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון". 6.14 בנסיבות המקרה קא עסקינן, בחינת השיקולים השונים שפורטו לעיל, התנהגות התובעת, מחד, והתנהגות הנתבע, מאידך, מוליכה למסקנה, כי יש לחלק את האחריות בין בעלי הדין בחלקים שווים ביניהם, באופן שהתובעת תקבל 55% מיתרת התמורה ואילו הנתבע יקבל 45% ממנה. 7. אשר על כן הנני מורה כדלקמן: יתרת התמורה בגין מכר הבית (לאחר ניכוי ההוצאות, כמפורט בהסכם הגירושין) תחולק בין בעלי הדין באופן שהתובעת תקבל 55% מהתמורה ואילו הנתבע יקבל 45% ממנה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. מכירת דירהחוזהגירושיןהסכם גירושיןחלוקת כספיםמקרקעין