חטיפת ילדים אמנת האג

על סוגית חטיפת קטין שטרם מלאו לו 16 שנים, והברחתו למדינה זרה בידי אחד מהוריו תוך פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה האחר, חולשות הוראותיה של אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים. אמנה זו נחתמה ביום 25.10.1980 ואושררה בידי מדינת ישראל עם חקיקת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, בו אומצה האמנה כלשונה. "פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה האחר", כמובנה באמנה, עניינה בעיקר בפגיעה בזכותו לקבוע את מקום מגוריו של הקטין, בין לבדו ובין בעצה אחת עם ההורה השני (סעיף 5 לאמנה).

התכלית המרכזית שבבסיס האמנה הינה יצירת מנגנונים שיאפשרו נקיטת פעולה דחופה להחזרתו המידית של הקטין למקום מגוריו הרגיל.

זאת, בהתבסס על ההשקפה לפיה השבה מיידית זו עולה בקנה אחד עם טובתו של הקטין, ואילו את ההכרעה בסוגית משמורתו הקבועה יש להשאיר לבית-המשפט המוסמך במדינה ממנה נלקח.

לפיכך, בהתקיים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 3 לאמנה, מוטלת על הרשות המנהלית או השיפוטית במדינה אליה הוברח הקטין החובה להורות על החזרתו למקום מגוריו הרגיל (סעיף 12 לאמנה).

עם זאת, לחובה זו נקבעו חריגים, בדמות הגנות שונות בהן מכירה האמנה.

בהתאם להלכה הפסוקה בישראל, כמו גם במדינות אחרות שהן צד לאמנה, יש לפרש את החריגים לחובת החזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל בכלל, ואת הגנת הנזק בפרט, באופן מצמצם ודווקני, שאלמלא כן תרוקן האמנה מתוכן.

בהתאם להוראות האמנה, אין הרשות המרכזית במדינת מוצאו של הילד נהנית ממעמד עצמאי בגדרי ההליכים המשפטיים על-פי האמנה, ותפקידה, בעיקרו של דבר, הינו לשמש גוף מקשר בין ההורה המבקש את החזרת הילד לבין הרשות המרכזית במדינה המתבקשת, וכן לסייע במסירת מידע הרלוונטי לניהול ההליכים המשפטיים. זאת, בין היתר, באמצעות מסירת מידע בדבר הרקע החברתי של הילד, מתן יעוץ משפטי וסיוע משפטי ויידוע בדבר הדין החל במדינתה בנוגע לתחולת האמנה (סעיף 7 לאמנה).




להלן פסק דין בנושא חטיפת ילדים אמנת האג:

פסק-דין      
השופט א' א' לוי:
הרקע
1.     עותר 3 הינו אזרח ישראלי, שבתאריך 30.9.2002 נשא לאשה אזרחית רומניה (להלן גם: אשת העותר). לאחר נישואיהם, התגוררו השניים ביישוב בת חפר, שם אף נולדו שני ילדיהם: עותר 1, קטין יליד שנת 2003, ועותרת 2, קטינה ילידת שנת 2004.

2.     במהלך חודש אפריל 2006 נסעה אשת העותר, כשעמה ילדיהם, לרומניה. נסיעה זו נערכה על דעת העותר, אשר לבקשת אשתו רכש עבורה ועבור ילדיהם כרטיסי טיסה הלוך ושוב, הנושאים תאריך חזרה פתוח לחצי שנה. מחלוקת שוררת באשר לתכלית שעמדה בבסיס נסיעה זו. בעוד העותר טען כי דובר בביקור אצל משפחת אשתו המתגוררת ברומניה, טענה האשה כי נסעה לרומניה לבקשת העותר, אשר טען בפניה כי אין באפשרותו לכלכל אותה ואת ילדיהם. בתאריך החזרה המיועד, הוא יום 24.10.2006, המתין העותר בשדה התעופה למשפחתו, אך לשווא. לאחר מספר ניסיונות כושלים ליצור קשר טלפוני עם אשתו, עלה בידו לשוחח עם חמותו, אשר הבהירה לו כי אין בכוונת בתה לשוב לישראל, שכן היא מצאה תעסוקה ברומניה ובכוונתה להשתקע שם עם ילדיהם.

3.     בעקבות האמור, הגיש העותר תלונה במשטרה נגד אשתו בגין חטיפת ילדיהם. עוד דיווח העותר במהלך חודש אוקטובר 2006 למחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, היא הרשות המרכזית בישראל לפי אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים (להלן: אמנת האג), על דבר חטיפת הילדים. הפרקליטות, בתורה, פנתה לרשות המרכזית ברומניה בבקשה כי תפתח בהליכים משפטיים להשבת הילדים לישראל. בגדרו של ההליך שהתקיים בפני בית המשפט ברומניה, טענה אשת העותר, כי אין להורות על החזרת הילדים לישראל משני טעמים מרכזיים: ראשית, לא מתקיימים בעניינם התנאים הקבועים בסעיף 3 לאמנת האג, היינו, כי אי-החזרתם של הילדים לישראל אינה עולה כדי אי החזרה שלא כדין, כהגדרתה באמנה. לחלופין, מתקיים בעניינם החריג הקבוע בהוראת סעיף 13(ב) לאמנה, היינו, קיים חשש חמור שהחזרת הילדים לישראל תחשוף אותם לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמידם בדרך אחרת במצב בלתי נסבל, וזאת בהיותה של ישראל מדינה מוכת טרור.

4.     ביום 11.10.2007 דחה בית המשפט הרומני טענות אלו. נפסק, כי לא עלה בידי אשת העותר להוכיח כי החזרת הילדים לישראל תעמידם בפני סכנה ממשית. בייחוד כך, נוכח העובדה כי הטרור הפך לתופעה חובקת עולם. והגם שלא ניתן להתעלם מהראיות בדבר המצב הביטחוני השורר בישראל, הרי שמאותן ראיות עולה גם כי אין במצב זה כדי לפגוע בשגרת חייהם של אזרחי ישראל ובתפקודם התקין. לבסוף, הודגש, כי אשת העותר בחרה בעצמה להתגורר בישראל במשך תקופה של כ-5 שנים ולגדל שם את ילדיה, וברי כי לא הייתה מסכימה לעשות זאת לו סברה כי יש בכך כדי להעמידם בסכנה. על יסוד מסקנתה כי הותרת הילדים ברומניה אינה מתיישבת עם הוראותיה של אמנת האג, הורתה הערכאה הדיונית על השבתם לישראל.

5.     על פסק-דין זה ערערה אשת העותר בפני בית-המשפט לערעורים ברומניה, תוך שהיא שבה ומעלה את הנימוקים אשר שימשו אותה בהליך הראשון. בחודש ינואר 2008 קיבל בית-המשפט לערעורים, בדעת רוב, את הערעור. הוחלט לשנות ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, תוך שנקבע, בין היתר, כי העותר הסכים לכך שהילדים ייוותרו עם אמם ברומניה. עוד נקבע, כי הילדים התאקלמו זה מכבר בסביבתם החדשה ואף הוכח כי בהשבתם לישראל, שהמצב הביטחוני בה קשה, יהא כדי להעמידם בסכנה ממשית. ובלשונו של בית-המשפט לערעורים:

“From the Amnesty International reports it results that the town is located in a zone of conflict, the members of the local community erecting walls against terror as it was reported cases of dead people in the mall-Elia Rosen, and the citizens are afraid for their security. At the same time, Amnesty International emphasized that the armed conflict in the area is characterized by the murder of civilians, their massive removal and attacks on civil infrastructures. On the other side, in January 2008, the U.S State Department warned on the collisions between Palestinians and the Israelites with possibilities to result in threats in the region. There are warnings that the demonstrations and fights can occur out of a sudden and possible acts of terrorism can occur in the Middle East, including the Red Sea, the Persian Gulf, the Arabian Peninsula and in the North Africa” (עמ' 11 לתרגום פסק-הדין לאנגלית).

6.     מהעתירה שבפנינו ומהתשובה לה, על נספחיהן, עולה כי המסמכים עליהם נסמכה ערכאת הערעור בקביעותיה בדבר המצב הביטחוני השורר בישראל, קרי דו"ח "אמנסטי" ואזהרה לנוסעים שפרסם משרד החוץ האמריקאי, לא הוגשו כלל כראיה בערעור, ולעותר לא ניתנה כל הזדמנות להתייחס לאמור בהם. מתגובת המשיבים עולה עוד, כי ההפניה לדו"ח "אמנסטי" הייתה כללית ביותר, ולמעשה לא ברור לאיזה דו"ח במדויק כוונו הדברים. לאחר מתן פסק-הדין בערעור, ונוכח עמדתה של הרשות המרכזית בישראל כי נפלו בפסק-הדין טעויות, הן בקביעות העובדתיות שבו והן במסקנות המשפטיות המתחייבות מהן, פנתה המחלקה הבינלאומית לרשות המרכזית ברומניה לשם בירור האפשרות להגשת ערעור נוסף על פסק-הדין. משנענתה, כי בהתאם למצב המשפטי השורר ברומניה אין תוחלת בהגשת הליך ממין זה, פנה העותר לבית-הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, בעתירה לביטול פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים. בהתאם לאמור בהודעתם המשלימה של המשיבים מיום 27.5.2009, נכון לכתיבת שורות אלו, הגישה רומניה לבית-הדין האירופאי את עמדתה בנוגע לעתירה, וגם העותר הגיש את תגובתו.


העתירה דנן
7.     בעתירה שבפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבים לנקוט בכל האמצעים הדיפלומטיים והמשפטיים העומדים לרשותם לשם ביטול פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים ברומניה. עם אמצעים אלו הוא מונה, בין היתר, הודעה לממשלת רומניה לפיה יש בפסק-הדין משום הפרה של הוראות אמנת האג; הגשת מחאה רשמית לממשלת רומניה; זימון שגריר רומניה בישראל לבירור בפני שר החוץ; פנייה לגופים בינלאומיים שונים, לרבות האו"ם, בדרישה לביטול קביעותיו של בית-המשפט לערעורים; ופתיחה בהליכים פליליים נגד אשת העותר, לרבות הליכים להסגרתה, בגין ביצועה של עבירת חטיפה. לדידו של העותר, פסיקתו של בית-המשפט לערעורים אינה מבוססת כלל ועיקר, אינה מתיישבת עם הפסיקה המקובלת במדינות אחרות וכמוה אף ככפירה מצד רומניה בהוראותיה של אמנת האג. לגישתו, נוכח השלכותיו של פסק-הדין על כלל אוכלוסיית ישראל, אין די בסיוע שהוגש לו בידי המשיבים. חובתם של המשיבים לפעול להשבת הילדים נגזרת, מוסיף העותר וטוען, מחובתם כלפי אזרחי מדינת ישראל בכלל וכלפי העותר וילדיו בפרט. זוהי חובה פוזיטיבית, המעוגנת בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 ובאמנת האג עצמה. לחלופין, נטען כי אף אם אין מדובר בחובה פוזיטיבית, הרי שהחלטת המשיבים להימנע מנקיטת פעולות נוספות לשם השבת ילדיו לוקה באי- סבירות קיצונית, באופן שיש בו כדי להצדיק את התערבותו של בית-משפט זה.

8.     המשיבים, מצדם, טוענים כי דין העתירה להידחות. הם חולקים אמנם על קביעתו של בית-המשפט הרומני לערעורים, וסבורים כי נפלה טעות בפסק-הדין בכל הנוגע לפירושו של החריג הקבוע בהוראת סעיף 13(ב) לאמנת האג, כמו גם באופן יישומו בנסיבותיה הפרטניות של הפרשה. בייחוד כך, נוכח העובדה כי לא הוצגה תשתית ראייתית מספקת לתמיכה בטענה לתחולת הוראתו של הסעיף. ברם, לגישתם, מעבר לפעולות שננקטו אין בידם לעשות דבר לשינוי פסק-דינה של הערכאה המוסמכת. המשיבים מבקשים להדגיש כי הם ממשיכים לסייע לעותר, הן במישור המשפטי - והכוונה למסירת מידע רלוונטי לבא-כוחו של העותר, לשם ניהול העתירה בפני בית-הדין לזכויות אדם, והן במישור הדיפלומטי - באמצעות פנייה לגורמים הרלוונטיים ברומניה. אולם, הפעולות שאת נקיטתן מבקש העותר אינן פעולות מקובלות, אין הן עולות בקנה אחד עם אינטרסים אחרים של הציבור בישראל, ולסופו של יום אף לא יהא בהן כדי להביא לביטולו של פסק-הדין שניתן, מוטעה ככל שיהיה. לגישת המשיבים, פסק-דינו של בית-המשפט לערעורים ברומניה אינו עולה כדי הפרה של הוראות אמנת האג, אלא לכל היותר מיישם פרשנות שגויה של הוראותיה. אף אין מקום לנקיטת הליכים פליליים בישראל נגד אשת העותר, בנסיבות בהן היא פועלת בהתאם לפסק-דין שניתן בערכאה מוסמכת ונוכח העובדה כי בהתאם למדיניות התביעה בישראל, העמדה לדין של הורה המואשם בחטיפת ילדו, שמורה למקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עמם. עם זאת, בהודעתם המעדכנת מיום 29.12.2008, עמדו המשיבים על פעולות נוספות שננקטו במישור הדיפלומטי, לרבות קיום פגישה עם שגריר רומניה בישראל, פגישה עם מנהלת מחלקת זכויות אדם במשרד החוץ הרומני, ומכתב שנשלח משר המשפטים בישראל אל מקבילו ברומניה. ממגעים אלה עלה, כי הגם שעמדתה הרשמית של ממשלת רומניה הנה כי אין היא רואה בישראל מקום מסוכן, וכך היא אף מתעתדת לטעון בתשובתה לעתירה שהגיש העותר לבית-הדין האירופי לזכויות אדם, הרי שאין זה מסמכותה להביא לשינוי פסק-דין של הרשות השופטת, שמעמדה עצמאי.

9.     בדיון שהתקיים בפנינו ביום 26.2.2009, הורינו למשיבים לבחון את האפשרות לדרוש את הסגרתה של אשת העותר לישראל, נוכח החשש כי יש במעשיה משום עבירה פלילית בהתאם לדין החל בישראל. בהודעתם המשלימה מיום 27.5.2009 נותרו המשיבים בדעתם, לפיה אין מקום לנקיטת הליכים פליליים נגד האשה. המשיבים שבו וציינו, כי מדיניות התביעה הכללית בישראל, כפי שמצאה ביטויה בהנחיות פרקליט המדינה, היא כי חרף העובדה שחטיפת ילד בידי אחד מהוריו עלולה, במקרים המתאימים, להקים עבירה פלילית בהתאם להוראת סעיפים 370 ו-373 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הרי שככלל יש להעדיף במקרים אלה פעולה במישור האזרחי, תוך שימוש בכלים הקבועים באמנת האג. השימוש בסמכות הפלילית שמור למקרים חריגים, בהם הילד הורחק מישראל באלימות, ההורה החוטף הפר צווים שניתנו מאת בתי-משפט בארץ או בחו"ל או שהילד הורחק למדינה אשר לא הצטרפה לאמנת האג. הטעם לאימוץ מדיניות זו, כך לגישת המשיבים, נעוץ בעובדה כי נקיטת הליך פלילי, לרבות הליך הסגרה, נגד ההורה החוטף עלולה לסכל האפשרות להחזרתו באופן רצוני, וחמור מכך - אף להזיק לילד הנחטף. מדיניות זו של התביעה הכללית בישראל עולה בקנה אחד עם המדיניות שאומצה במדינות שונות ברחבי העולם, לרבות ארה"ב, אנגליה, קנדה ואוסטרליה.




דיון
התשתית הנורמטיבית
10.     על סוגית חטיפת קטין שטרם מלאו לו 16 שנים, והברחתו למדינה זרה בידי אחד מהוריו תוך פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה האחר, חולשות הוראותיה של אמנת האג בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים. אמנה זו נחתמה ביום 25.10.1980 ואושררה בידי מדינת ישראל עם חקיקת חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991, בו אומצה האמנה כלשונה. "פגיעה בזכויות המשמורת של ההורה האחר", כמובנה באמנה, עניינה בעיקר בפגיעה בזכותו לקבוע את מקום מגוריו של הקטין, בין לבדו ובין בעצה אחת עם ההורה השני (סעיף 5 לאמנה).

11.     התכלית המרכזית שבבסיס האמנה הינה יצירת מנגנונים שיאפשרו נקיטת פעולה דחופה להחזרתו המידית של הקטין למקום מגוריו הרגיל (סעיף 1 לאמנה; ע"א 1372/95 סטגמן נ' בורק, פ"ד מט(2) 431, 437 (1995)) . זאת, בהתבסס על ההשקפה לפיה השבה מיידית זו עולה בקנה אחד עם טובתו של הקטין, ואילו את ההכרעה בסוגית משמורתו הקבועה יש להשאיר לבית-המשפט המוסמך במדינה ממנה נלקח (סעיף 16 לאמנה; סעיף 19 לאמנה; ע"א 5532/93 גונזבורג נ' גרינוולד, פ"ד מט(3) 282, 292 (1995)). לפיכך, בהתקיים התנאים הקבועים בהוראת סעיף 3 לאמנה, מוטלת על הרשות המנהלית או השיפוטית במדינה אליה הוברח הקטין (להלן: "המדינה המתבקשת") החובה להורות על החזרתו למקום מגוריו הרגיל (סעיף 12 לאמנה). עם זאת, לחובה זו נקבעו חריגים, בדמות הגנות שונות בהן מכירה האמנה (רע"א 7994/98 דגן נ' דגן, פ"ד נג(3) 254, 267 (1999)). לענייננו רלוונטית ההגנה הקבועה בסעיף 13(ב) לאמנה, ואותה ניתן לכנות הגנת הנזק, מורה בזו הלשון:

סעיף 13     על אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי- (א) ... (ב)קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי נסבל.      

     הנטל להוכחת קיומם של החריגים לחובת ההחזרה מוטל על הטוען להם. זהו נטל כבד, שכן יש להוכיח את קיומו של החריג באמצעות ראיות ברורות ומשכנעות. ספק בקיומו של החריג מחייב את השבתו של הקטין למקום מגוריו הרגיל (ע"א 4391/96 רו נ' רו, פ"ד נ(5) 338, 346 (1997); שמואל מורן, אלון עמירן והדרה בר, הגירה וחטיפות ילדים - היבטים משפטיים ופסיכולוגיים 109 (2003)). אולם, אף משהוכח קיומו של איזה מבין החריגים לחובת ההחזרה, מסור לרשות המינהלית או השיפוטית במדינה המתבקשת שיקול הדעת אם להימנע מלהורות על השבת הילד למקום מגוריו הרגיל (בע"מ 1855/08 ביטון נ' וינסנט, בפסקה 34 לפסק-דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (טרם פורסם, 8.4.2008)).

     בהתאם להלכה הפסוקה בישראל, כמו גם במדינות אחרות שהן צד לאמנה, יש לפרש את החריגים לחובת החזרת הקטין למקום מגוריו הרגיל בכלל, ואת הגנת הנזק בפרט, באופן מצמצם ודווקני, שאלמלא כן תרוקן האמנה מתוכן (ע"א 5532/93 גונזבורג הנ"ל, בעמ' 294; ע"א 4391/96 רו הנ"ל, בעמ' 347; מורן, עמירן ובר בספרם הנ"ל, בעמ' 107). נפסק, כי "ההחלטה שלא להחזיר את הילד תתקבל אך במקרים קיצוניים שבהם עוצמת האינטרסים והצרכים של הילד גוברת על החומרה שיש לייחס לחטיפתו" (בע"מ 5579/07 פלוני נ' פלוני, בפסקה 11 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל (טרם פורסם, 7.8.2007)). בהליכים על-פי אמנת האג אין להיזקק לעקרון טובת הילד במובנו הרחב, היינו כפירושו בהליכים לקביעת משמורתו הקבועה של הילד. עקרון טובת הילד כמובנו בהליכים על-פי האמנה, מהווה אך שיקול אשר עשוי להצדיק הימנעות מהחזרת הילד למקום מגוריו הרגיל, מקום בו הוכח כי יהא בהחזרתו כדי להסב לו נזק חמור, הכל בהתאם להוראת סעיף 13(ב) לאמנה (בש"א 1648/92 טורנה נ' משולם, פ"ד מו(3) 38, 46 (1992); ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241, 252 (1997)). אכן, פירוש המונח נזק הקבוע בהוראת סעיף 13(ב) לאמנה, ייעשה לאורה של הקטגוריה השלישית המנויה באותה הוראה, ועניינה בהעמדת הקטין ב"מצב בלתי נסבל" עקב החזרתו למקום מגוריו הרגיל (ע"א 4391/96 רו הנ"ל, בעמ' 347). לפיכך, השימוש בסמכות להורות על אי-החזרתו של הילד למקום מגוריו הרגיל, בהסתמך על קיומה של הגנת הנזק, מצומצם ומוגבל למקרים חריגים בהם הוכח כי יהא בהחזרתו כדי להעמידו בסיכון חמור (grave risk) או בסיכון לנזק חמור בעל אופי מהותי (severe harm of substantial nature) (ע"א 4391/96 רו הנ"ל, שם; מורן, עמירן ובר הנ"ל, בעמ' 109).

     להשלמת התמונה יצוין, כי בהתאם להוראות האמנה, אין הרשות המרכזית במדינת מוצאו של הילד נהנית ממעמד עצמאי בגדרי ההליכים המשפטיים על-פי האמנה, ותפקידה, בעיקרו של דבר, הינו לשמש גוף מקשר בין ההורה המבקש את החזרת הילד לבין הרשות המרכזית במדינה המתבקשת, וכן לסייע במסירת מידע הרלוונטי לניהול ההליכים המשפטיים. זאת, בין היתר, באמצעות מסירת מידע בדבר הרקע החברתי של הילד, מתן יעוץ משפטי וסיוע משפטי ויידוע בדבר הדין החל במדינתה בנוגע לתחולת האמנה (סעיף 7 לאמנה).

מן הכלל אל הפרט
12.     חרף ההבנה למצוקתו של העותר, אליה נקלע על כורחו, איני רואה כיצד נוכל לקבל את העתירה ולהושיט את הסעד אותו ביקש. משאלתו של העותר נוגעת, בעיקרה, לתחום ניהול יחסי החוץ של מדינת ישראל, בו אין זה מדרכו של בית-משפט זה להתערב (בג"ץ 4365/97 טור סיני נ' שר החוץ פ"ד נג(3) 673, 707 (1999); השוו גם לבג"ץ 10357/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' ממשלת ישראל, בפסקה השלישית לפסק-דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין (טרם פורסם, 9.12.2008); ולבג"ץ 9202/08 ח"כ לבנת נ' ראש הממשלה, בפסקה החמישית לפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש (טרם פורסם, 4.12.2008)).

     לגופו של עניין, דומני כי המשיבים עשו כל אשר לאל ידם במישור הדיפלומטי כדי לסייע לעותר בהשבת ילדיו, אולם למרבה הצער, מאמצים אלו טרם נשאו פרי. באופן דומה, אף נחה דעתי כי הרשות המרכזית בישראל נקטה את כל האמצעים שמעמידה לרשותה אמנת האג כדי לסייע לעותר.

13.     אכן, לאור ההלכה ממנה הבאתי לעיל בדבר תחולת הוראתו של סעיף 13(ב) לאמנת האג, אין הדעת נוחה מהקביעה לפיה יש במצב הביטחוני בישראל כדי להקים במקרה דנן את הגנת הנזק. בייחוד כך, נוכח התמיהות שהעלו הצדדים בפנינו בנוגע לתשתית הראייתית עליה נסמכה קביעה זו. למסקנה זו נמצאה אחיזה אף בדבריה של שופטת המיעוט בבית-המשפט לערעורים ברומניה, ולפיהם לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת קיומה של הגנת הנזק במקרה דנן :

“As the trial court has rightfully considered, the general reasons exposed by the defendant with reference to the terrorist attacks from Israel, for all their being sustained by the press releases of the Ministry of Exterior that State, are not sufficient in order to substantiate that the return of the children in this state would place the children in a situation of emerging danger from the physical point of view, being a well-known fact that the issue of the terrorism is one that had reached the world level, affecting more and more states. On the other side, although the reality of certain events such as those invoked by the defendant, cannot be denied, it was not proved that they prevent the Israeli citizens from living a normal life…The documents whereto the majority of the court of recourse makes reference concern certain zones of the State of Israel and not the town where the parents and the children used to live, so that such evidence, although it can be considered pertinent in the case, cannot be deemed to be useful for its settlement" .(עמ' 17 לתרגום פסק-(הדין לאנגלית.

     טענות מן הסוג שהעלתה אשת העותר בנוגע למצב הביטחוני בישראל והשלכתו על קיומה של הגנת הנזק אף נדחו, ברובן, בידי בתי-משפט שונים ברחבי העולם בפרשות קודמות (ראו בארה"ב: ) Silverman v. Silverman, 338 F. 3d 886 (8th Circ. 2003); באנגליה: Re S (A Child) [2002] EWCA Civ 908, Supreme Court of Judicature, Court Of Appeal (Civil Division); בצרפת: Ben Said v. Leboeuf, Case no. 02/06691, Marseilles Regional Court, 19 July 2002; בגרמניה: Watkins v. Watkins, District Court of Zweibrucken, Docket number 1 F 3709/00, 25 January 2001 ). אולם, אפילו מדובר בטעות שיצאה תחת ידיה של הערכאה המוסמכת בפירוש הוראות האמנה ויישומן, אין בכוחם או בסמכותם של המשיבים לשנות מן הדבר.

14.     באשר לנקיטתם של הליכים פליליים, הרי כידוע, הלכה היא כי הסמכות לכך מסורה לתביעה הכללית, ובית-משפט זה לא יתערב בשיקול דעתה אלא במקרים חריגים שבחריגים (בג"ץ 5566/07 שמעוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה ז' לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 9.9.2007) ; בג"ץ 11861/04 רוה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 12.4.2005); בג"ץ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח(5)573, 582 (1994)). יפים לעניין זה דבריו של השופט ת' אור בבג"ץ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 429 (1996):

"...היועץ המשפטי לממשלה שקל את השיקולים הצריכים לעניין ונתן להם את המשקל אשר, לדעתו, ראוי היה לתת להם. שיקול הדעת הוא שלו, ובית-משפט זה לא יתערב בשיקול-דעתו אם החלטתו היא במתחם הסבירות, דהיינו שמסקנתו היא מסקנה שיועץ משפטי סביר יכול היה להגיע אליה. אך טבעי הוא, שכאשר יש לאזן בין שיקולים אחדים, ולעיתים סותרים, תיתכנה מסקנות שונות בדבר האיזון הראוי בין אותם שיקולים ובדבר המסקנה המתבקשת מאיזון כזה... הדעות יכולות להיות חלוקות. אך ההכרעה היא של היועץ המשפטי לממשלה. עליו הוטלה המשימה לקבוע את מדיניות התביעה הכללית בהגשת כתבי-אישום...כל עוד החלטתו אינה חורגת ממיתחם הסבירות, אין להתערב בה אפילו אם יש החולקים על דעתו, ואפילו החלטה שונה או הפוכה הייתה גם היא במיתחם הסבירות..."

     בענייננו, שקלו המשיבים את מלוא השיקולים הרלוונטיים, ובין היתר את העובדה כי נקיטת הליכים פליליים והליכי הסגרה נגד אשת העותר, לא יהא בה כדי להבטיח את החזרת הילדים ארצה והיא אף עשויה לפגוע ברווחתם. איני סבור כי מסקנה זו לוקה באי-סבירות קיצונית או בעיוות מהותי, אשר יש בהם כדי להצדיק התערבות בית-משפט זה בשיקול דעתם של המשיבים.

15.     עמדתי היא, אפוא, כי אין מנוס מדחייתה של העתירה, ואוכל רק לקוות כי עניינם של ילדי העותר יבוא על פתרונו בהקדם האפשרי ובאורח שיבטיח את טובתם. עוד אציע לחברי כי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות.

ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:
     אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' דנציגר:
     אני מסכים.

ש ו פ ט


     הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון