זכויות רכוש שהושג לפני הנישואין

התובעת עותרת לשיתופה גם בנכסים שלא נרכשו ממאמץ משותף: דירת המגורים שנרכשה על ידי הנתבע בשנת 1965 ,כשש שנים לפני הנישואין; חלק בדירה ובמחסן - שישית - אשר נתקבלו על ידי הנתבע בירושה מאמו בשנת 1988. כן עותרת התובעת לשיתופה בכספים המצויים בחשבון בבנק

הלכת השיתוף במתכונתה הנוכחית חרגה זה מכבר מ'המודל ההסכמי' אשר היווה את הבסיס ליצירתה. היא מבוססת כיום על 'המודל הנורמטיבי' המכוון לתפיסות של צדק, הגינות ושוויון. הרציונל העומד מאחורי תפיסות אלה מדמה את המשפחה למין שותפות מסחרית שבה כל אחד תורם את חלקו, מי במעגל החיצוני ומי במעגל של המשפחה פנימה, לצבירת נכסים ולהפקת רווחים. משכך אך צודק ,הוגן ושוויוני הוא ששני השותפים יזכו ליהנות 'מתוצר מאמציהם'.

משכך דומה ש'המודל הנורמטיבי" ידחה את החלתה של 'הילכת השיתוף' על נכסים שנצברו ו/או על רווחים שהופקו שלא כתוצאה ממאמציהם המשותפים של שני בני הזוג. אך צודק והוגן הוא שלא לשתף את בן הזוג האחד בנכס פרטי של בן הזוג האחר אשר התקבל בידיו לפני הנישואין או במהלכם, במתנה או בירושה

להלן פסק דין בנושא זכויות רכוש שהושג לפני הנישואין:

פסק דין

1.     תובענה למתן פסק דין הצהרתי ולפירוק שיתוף אותה הגישה אשה כנגד בעלה-הנתבע.

העובדות הצריכות לענין

2. א.     התובעת והנתבע (להלן שניהם: "בני הזוג") נישאו זל"ז בחו"ק וכדמו"י ביום 13.9.1971.

ב.     לתובעת היו אלה נישואיה הראשונים. לנתבע נישואיו השלישיים.

ג.     מנישואיו הראשונים נולדו לנתבע שתי בנות. מנישואין אלה נולדו לבני הזוג שתי בנות בגירות.

3.     לעת היכרותם היו בני הזוג בני 40 - הנתבע והתובעת. הם התגוררו עם נישואיהם בדירה בת 2.5 חדרים ברח' שדרות בנימין נתניה, דירה אשר נרכשה על ידי הנתבע לפני נישואיו לתובעת ונרשמה על שמו. לתובעת לא היה כל חלק ברכישתה של הדירה. ר' עדותה בח"נ עמ' 9 שורה 5-8 (להלן: "דירת המגורים").

4. א.     במהלך שנות הנישואין עבד הנתבע בליטוש יהלומים עבודה בה החל עוד בשנת 1955 עד יציאתו לפנסיה מוקדמת.

ב.     התובעת עבדה לפני נישואיה לנתבע ואף המשיכה לעבוד בעבודות שונות גם לאחר הנישואין - הכל כמפורט באישור הביטוח הלאומי, נספח א' לכה"ת המתוקן. התובעת חדלה לעבוד בשל נכות כללית שנגרמה לה והחלה לקבל קיצבת נכות מאוק' 90. (נ/1).

5.     בתחילת שנת 1998 עזבה התובעת את דירת המגורים ובמקביל עתרה בתביעתה זו לקבלת זכויותיה הרכושיות. תוך כדי מהלך הדיונים המשפטיים התגרשו בני הזוג בהסכמה - ביום 25.4.99.

התובענה

6. א.     בכה"ת המתוקן - ס' 18(א) - עותרת התובעת למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה במחצית נכסי הנתבע כמפורט בס' 13 לכה"ת.
ב.     את עתירתה זו מבססת התובעת על הילכת השיתוף.

ג.     לטענתה - ס' 14 לכה"ת - הוסכם בינה ובין הנתבע, במפורש ו/או מכללא ו/או מכוח החזקה שבדין, כי כל הכספים והרכוש שהושגו, נצטברו או נתרבו לרבות כספים ו/או רכוש שנתקבלו בירושה או במתנה אצל מי מהם בתקופת הנישואין ו/או לפניה ,וכל רכוש שנרכש על ידם מתוך הכספים הנ"ל שייכים במחציתם לתובעת ומחצית לנתבע לרבות דירת המגורים שתוחזקה, מומנה ושופצה על ידי התובעת במהלך חיי הנישואין. לדבריה הנתבע הציג בפניה מצג לפיו בני הזוג נוהגים במשטר של שיתוף ועירוב נכסים, לרבות שיתוף ועירוב בנכסים של כל אחד מהם הכוללים מתנות ו/או ירושות ו/או חסכונות שמקורם בתקופה שלפני הנישואין כולל דירת המגורים. בשל מצג זה זכאית היא, מקום ותדחה עתירתה הראשית, להשבת כל הכספים והחסכונות האישיים שלה אותם השקיעה בדירת המגורים ובכלל.

7.     בכתב ההגנה התכחש הנתבע לטענת התובעת בדבר 'שיתוף ועירוב בנכסים' ועתר לדחייתה של התובענה על כל רכיביה תוך שהוא מקפיד למסור את גירסתו שלו - מאומתת בתצהיר כנדרש על פי החוק והתקנות - בנוגע לכל הנכסים אשר פורטו בס' 13 לכה"ת .

8.     בישיבת יום 3.10.99 שינה הנתבע את טעמו והודיע ,באמצעות בא כוחו, כי מסכים הוא להכללת הכספים שנצברו מאז נישואיו עם התובעת ועד פקיעתם בגדר הרכוש המשותף וכי כספים אלה יחולקו בינו ובינה, בין במלואם ובין באופן יחסי, מקום וחלק מתקופת צבירתם היה לפני הנישואין. על בסיס הבנה זו הודיע ב"כ הנתבע על הסכמתו למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה של התובעת בנכסים הכספיים שפורטו בס' 13(א), 13(ב) ואף 13(ז) לכה"ת, הגם שבכתב הגנתו (ס' 13(א)) טען שאין לו כלל קופת תגמולים "גדיש", טענה עליה חזר אף בישיבת יום 3.10.99 עצמה.

9.     משכך קצרה היתה הדרך להצהרתו של הנתבע, באמצעות בא כוחו, יחד עם ב"כ התובעת, בפתח ישיבת ההוכחות מיום 19.11.00:
     "אין בינינו מחלוקת בנוגע לתחולתה של הילכת השיתוף על מערכת היחסים הרכושית בין בני הזוג. יש מחלוקת בשאלת היקף תחולתה של ההלכה על נכסים אלה או אחרים".

ד י ו ן

10. א.     הצהרה זו של ב"כ הצדדים מייתרת את הדיון בשאלת תחולתה של הילכת השיתוף על היחסים הממוניים בין בני הזוג שבפנינו. משכך, הנטל להחרגתו של נכס זה או אחר באופן פרטני מגדר השיתוף מוטל ברגיל על שכמו של הטוען לכך - הנתבע במקרה שבפנינו, בוודאי בכל הנוגע לנכסים אשר נרכשו או נצטברו במהלך החיים המשותפים על בסיס העקרון של מאמץ משותף.

ב.     בתביעה שבפנינו עותרת התובעת לשיתופה גם בנכסים שלא נרכשו ממאמץ משותף: דירת המגורים שנרכשה על ידי הנתבע בשנת 1965 ,כשש שנים לפני הנישואין; חלק בדירה ובמחסן - שישית - אשר נתקבלו על ידי הנתבע בירושה מאמו בשנת 1988. כן עותרת התובעת לשיתופה בכספים המצויים בחשבון בבנק המזרחי (ס' 13(ג) לכה"ת) כספים שלטענת הנתבע מקורם בירושת הוריו, טענה המוכחשת ע"י התובעת .

11. א.     אין בדעתי לסקור במסגרת פסק דיני זה את התפתחותה של 'הילכת השיתוף'. את זאת עשיתי בהרחבה במספר פסקי דין ואין לי אלא להפנות אליהם:
     תמ"ש 70030/98 טהר (טוהר) נ' טהר (טוהר) פסקי משפחה תש"ס 118;
     תמ"ש 29140/98 שי נ' וינרב פסקי משפחה תש"ס, 251 ;
תמ"ש 62540/98 ציפורי נ' ציפורי (לא פורסם) -
     ולאחרונה פסק דין נוסף בעניינם של בני הזוג טהר תמ"ש 70031/98 ,פסק דין מיום 11.4.02 (להלן: "טהר ב").

     יחד עם זאת לא אעשה מלאכתי נאמנה, טרם הכרעה לגופו של הענין שבפני, אם לא אבהיר את מעמדה דהיום של הילכת השיתוף ביודיקטורה המשפטית שלנו.

ב.     הילכת השיתוף במתכונתה הנוכחית חרגה זה מכבר מ'המודל ההסכמי' אשר היווה את הבסיס ליצירתה. היא מבוססת כיום על 'המודל הנורמטיבי' המכוון לתפיסות של צדק, הגינות ושוויון. הרציונל העומד מאחורי תפיסות אלה מדמה את המשפחה למין שותפות מסחרית שבה כל אחד תורם את חלקו, מי במעגל החיצוני ומי במעגל של המשפחה פנימה, לצבירת נכסים ולהפקת רווחים. משכך אך צודק ,הוגן ושוויוני הוא ששני השותפים יזכו ליהנות 'מתוצר מאמציהם' כלשונו של מר שחר ליפשיץ במאמרו "דיני זוגיות חילוניים ביובל הבא: בין ליברטריאניזציה ובין בית המשפט המחשק , מחקרי משפט ,יז(ו), 159, 248 (להלן: "ליפשיץ").

ג.     משכך דומה ש'המודל הנורמטיבי" ידחה את החלתה של 'הילכת השיתוף' על נכסים שנצברו ו/או על רווחים שהופקו שלא כתוצאה ממאמציהם המשותפים של שני בני הזוג. אך צודק והוגן הוא שלא לשתף את בן הזוג האחד בנכס פרטי של בן הזוג האחר אשר התקבל בידיו לפני הנישואין או במהלכם, במתנה או בירושה.

ד.     דומה אמרנו שכן בפסיקה מאוחרת הסתמנה התפתחות חדשה בהקשרה של הילכת השיתוף - הכרה בנכסים שלא נרכשו ממאמץ משותף כנכסים משותפים. התפתחות זו אינה מקובלת על כל שופטי ביהמ"ש העליון וניתן למצוא אותה בע"א 2280/91 ,אבולוף נ' אבולוף מז(5), 590; השופט חשין בע"א 806/93 ,הדרי נ' הדרי ,מח(3) 685; ע"א 45/90 ,עבאדה נ' עבאדה מח(2), 77 ועוד. יחד עם זאת, גם חלק השופטים אשר אינם ששים להתפתחות זו יסכימו, כי התשובה לשאלה אם מקור הנכס כשלעצמו מוציא אותו מגידרה של הילכת השיתוף היא שלילית. המחלוקת היא בשאלת נטל השכנוע - האם מוטל הוא על מי שמבקש לכלול את הנכס, שלא נרכש ב'מאמץ משותף' בגדר השיתוף או על מי שמבקש להוציא את הנכס האמור מגדר השיתוף. עמדתי על כך בהרחבה בפרשת טהר ב'. בפרשה זו הבהרתי את עמדתי, כי לדידי דרכי היא עם אלה הסוברים שיש להטיל את נטל השכנוע גם במקרה זה על שכמו של בן הזוג השולל את השיתוף, לפחות בכל הנוגע לנכסים המוגדרים כ'נכסים משפחתיים' כמו דירת מגורים. בפרשה זו הבהרתי, כי עצם החיים המשותפים במשך תקופה ארוכה תחת אותה קורת גג ואורח חיים המתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים, בוודאי אלה שנרכשו ו/או נצברו לאחר הנישואין, ילמדו על קיומה של חזקת שיתוף גם אם דירת המגורים נרכשה טרם הנישואין מכספו של אחד מבני הזוג. לענין זה הבעתי את דעתי כי לגבי דירת מגורים אין צורך להוכיח קיומה של זיקה כלכלית בפועל מצד בן הזוג שלא השתתף ברכישתה, כגון תשלומי משכנתא, השתתפות בהרחבה, בשיפוצים וכיוצ"ב. לדידי אין הצדקה לשלול מבן זוג אשר הובא/ הובל עם נישואיו לדירה שנרכשה על ידי בן הזוג האחר לפני הנישואין ונשאר להתגורר בה עם בן זוגו במשך עשרות שנים תוך שהוא דואג לטיפוחה, רק משום שלא בוצעה הרחבה בדירה או שלא שולמו החזרי משכנתא למימונה מהקופה המשותפת. דירת המגורים היא נכס מיוחד, 'גולת הכותרת' של הילכת השיתוף ולעניות דעתי יש לקבוע דין אחד לגביה בין אם נרכשה היא על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין ובין אם נרכשה לאחר הנישואין. רוצה לומר, ראוי ונכון לראות כיום בדירת מגורים שנרכשה על ידי מי מבני הזוג לפני הנישואין ואשר שימשה למגורים משותפים במשך שנים רבות לשני בני הזוג, נכס משותף שחזקת השיתוף חלה עליו. הנטל לשלילת החזקה, באופן אשר יוציא את אותה דירה מגדר השיתוף, צריך להיות מוטל על הטוען לכך.

ה.     לא נעלמה מעיני העובדה, כי בקביעתי זו מזמן אני סטייה מ'המודל הנורמטיבי' וחזרה ל'מודל ההסכמי' דווקא, אשר יכול 'לחיות' בשלום עימה. נכון, אך אין בכך פגם לעניות דעתי. הטעם לכך הוא שיסוד הכוונה, הנמצא בבסיס ה'מודל ההסכמי', לא נעלם לחלוטין ב'מודל הנורמטיבי'. בפרשת הדרי (שם) מבחין השופט חשין בין יסודותיה המהותיים של הילכת השיתוף, אותם יסודות הנותנים לה חיים ומזינים אותה, לבין המסגרות המשפטיות-הפורמליות המשמשות אותנו בקביעתה. ביסודות המהות נמצא אנו, לדבריו, את עקרון השוויון המבוסס על הצורך לנהוג בהגינות, בהוגנות ובצדק בבן הזוג האחר העשוי להיות מקופח בהעדר הילכת השיתוף (המודל הנורמטיבי ש.ש.) ומתווסף לו יסוד הכוונה המכוון לכוונת בני הזוג לרבות אמנת חיים על בסיס "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד, 'המודל ההסכמי'). המסגרת המשפטית-פורמלית הכוללת של הילכת השיתוף - נעה לדברי השופט חשין - בין דיני החוזים לדיני הקנין ומבוססת היא על שני אדנים: יסוד הכוונה (אותו אנו מוצאים גם ביסודות המהותיים) של שני בני הזוג ובעיקר זו של בעל הנכס הנובע מדיני החוזים מכאן ('המודל ההסכמי' ש.ש.) ויסוד ה"מאמץ המשותף" הנובע מדיני הקניין ('המודל הנורמטיבי' ש.ש.) מכאן. בין שני אלה יסוד הכוונה הוא בריח התיכון של מסגרת זו.

ו.     דבריו אלה של השופט חשין בפרשת 'הדרי' משמשים בסיס לרציונל נוסף של חזקת השיתוף אליו מכוון ליפשיץ במאמרו הנ"ל, רציונל שיש בו כדי להסביר את מתיחת כנפיה של חזקת השיתוף גם על ה'נכסים הפרטיים' אותם נכסים שלא נצברו או הופקו ממאמץ משותף. בבסיס הרציונל, אותו מכנה ליפשיץ 'הרציונל הקישורי', עומדת האבחנה בין טיב הקשרים בשותפות עסקית לבין טיב הקשרים בשותפות המשפחתית. בהקשר המשפחתי לדבריו, ובייחוד כאשר מדובר בקשר ארוך טווח, אין בני הזוג חווים את עצמם רק כפרטים אוטונומיים אלא כחלק מהיחידה המשפחתית. לפחות בשלבים מסויימים של חייהם מסביר ליפשיץ, מתוך תחושת השתייכות ליחידה המשפחתית, בני הזוג מאבדים את התפיסה האינדיבידואליסטית הקיימת בקשרים מסחריים רגילים ומפתחים תחושת שיתוף. להבדיל מההקשר המסחרי בו לא ניתן לייחס לצד אחד כוונה לתרום נכס אישי לקופת השותפות, בהקשר המשפחתי, התחושה השיתופית מגבשת תפיסה רכושית שניתן לכנות אותה: שלי שלך שלך שלי. בשלבים מסוימים התחושה השיתופית הזו מטשטשת את ההבחנה בין נכסים פרטיים לנכסים משותפים. (ליפשיץ עמ' 249 - 251).
     ה'רציונל הקישורי' אם כן מייצג שילוב של ה'מודל ההסכמי' וה'מודל הנורמטיבי' . הוא מבוסס על כוונת הצדדים שמשולבת בה התפיסה הנורמטיבית המורה לבני הזוג בתא המשפחתי כיצד עליהם להתנהג בהקשר המשפחתי. ה'רציונל הקישורי' רגיש יותר לכוונת הצדדים והחלת הילכת השיתוף לא תעשה באופן גורף על 'נכסים פרטיים' (ר' הנשיא שמגר בפרשת הדרי, שם) אלא החלתה טעונה התייחסות לנסיבות המיוחדות של המקרה (ר' הש' חשין בפרשת הדרי, שם).

ז.     משכך כל שנותר הוא לבחון כל נכס ונכס שלשיתוף בו עותרת התובעת, לרבות דירת המגורים וחלק המבנה והמחסן שנתקבל בירושה, ולבחון אם משותף הוא אם לאו על בסיס הניתוח המשפטי דלעיל. באשר לנכסים שמקורם שנוי במחלוקת אין חולקין שעל הנתבע לשכנע את ביהמ"ש בדבר המקור 'הפרטי' של הנכסים ורק לאחר מכן תבחן שאלת השיתוף של התובעת בהם.

12.     כספים המופקדים בחשבון מס' XXX בנק המזרחי סניף XXX (ס' 13(ג) לכה"ת).

א.     לטענת הנתבע (ס' 13 לכתב ההגנה) הכספים בחשבון זה הינם כספי ירושה של הוריו. להוכחת טענתו זו מצרף הוא לכתב ההגנה הסכם מכר משנת 1988 של דירת מגורים בירושלים המהווה נכס מנכסי העזבון של הוריו. על פי ההסכם חלקו של הנתבע בתמורה בסך של 100,000 דולר ארה"ב - 1/6 - לאמור לא יותר מ- 16,666 דולר ארה"ב, בהנחה שהסכום נתקבל נטו ללא התחשבות בהוצאות, שכ"ט, תשלומים שונים בגין המכירה, הוצאות החזקה וכיוצ"ב. בעמ' 15 לפרוט' שורה 23-24 מאשר הנתבע, כי הוא קיבל מירושת הוריו ס"ך של בין 15 ל- 17 אלף דולר ארה"ב - תואם את הנתונים לעיל. ר' גם עדות אחיו של הנתבע בעמ' 45 ש' 23-24.

ב.     למקרא גירסה זו של הנתבע כל שהיה צריך הנתבע לעשות הוא להציג בפני בית המשפט אישור בדבר הפקדת כספי התמורה, חלקו שלו במכירת הדירה, לחשבון האמור במהלך שנת 1988. לא רק שדבר זה לא נעשה אלא שבהמשך חקירתו העלה הנתבע ספקות רבות ביחס לנכונות גירסתו בדבר היות הכספים בבנק המזרחי כספי ירושה שנתקבלו ממכירת דירת ההורים.

ג.     בעמ' 15 לפרוט' למטה מבהיר הנתבע, כי אין לו בחשבון העו"ש הנדון בבנק המזרחי כספים וכי יש לו סכום בין 60 ל- 70 אלף ₪ בתכנית חסכון. כשהוא נשאל מה מקורו של כסף זה הוא משיב "מפה ומשם מהפרסי, מהירושות של סבא היה לי כסף ושל אבא קצת אותם ירוקים עליהם דיברתי" (עמ' 16 ש' 4-5). ללמדך, כבר לא מדובר בכספי ירושה שנתקבלו ממכירת דירת המגורים של ההורים אלא ממקורות אחרים. הנתבע ממשיך ומסביר שאת הירושה של אבא שלו הוא קיבל בכלל הרבה זמן לפני שהאבא נפטר וכבר אז, דהיינו שנים רבות לפני שנת 1988 (האב נפטר לדבריו ב- 1979 עמ' 83 ש' 7 ), 'הלך ופתח חסכונות' (עמ' 16 ש' 6-7). כשמעמתים אותו עם גירסתו בכתב ההגנה, גירסה שבא כוחו חזר עליה בישיבת יום 3.10.99 (ש' 18) הוא מסביר "אני מתכוון כשאני אומר מפה ומשם זה ירושה של אבא או של סבא קצת או של פרסי פרסי" עמ' 16 ש' 8-10.      אשר ל'ירוקים' סותר הנתבע את עצמו ובעמ' 20 לפרוט' ש' 23-24 הוא טוען שאת הירוקים שמר מתחת לבלטה ולא הפקיד אותם בבנק.

ד.     אם לא די בכך ,בישיבת יום 8.7.01 טוען הנתבע, כי את הכסף שקיבל מירושת הוריו הוציא על כל מיני דברים כולל חסכונות "נגיד פה ושם" ,הוצאות של בית של שיפוצים ולמעשה 'חיסל' אותו לחלוטין כולל סכום אחרון של 3,000 דולר שנשארו לו אותם נתן לבתו אביגיל. עמ' 19 ש' 1-5. משכך קורסת גירסתו זו של הנתבע שהרי אותם כספים שנתקבלו בשנת 1988 ממכירת דירת המגורים של הוריו כבר לא קיימים יותר - כך לדבריו. משכך מהו מקורם של אותם 60 - 70 אלף ₪ שנמצאו נכון לפתיחת ההליכים בין בני הזוג (עמ' 16 ש' 1-2) בחשבון בבנק המזרחי?

ה.     בעמ' 21 לחקירתו ש' 1 מפתח הנתבע גירסה מעט שונה. לדבריו בחשבון האמור הופקדו כספי ירושה מאביו ולא בהכרח אותם כספים שנתקבלו ממכירת הדירה .לדבריו מדובר אכן בחשבון שלו אליו הכניס חלק מהחסכונות הכספיים של אביו כל אימת שקיבל את חלקו מפרעון תכנית כלשהי. על מנת לבחון טענה חדשה זו של הנתבע נשאל הוא למועד פתיחתו של החשבון . הנתבע לא ידע להשיב בתחילה אך משנשאל אם נכון שהחשבון נפתח לפני 20 שנה הוא שלל זאת ועשה חשבון - 'בערך 10 שנים' ענה. משכך מאחר ותשובתו זו ניתנה ב- 8.7.01 נפתח החשבון בשנת 1991. אלא מאי? ממסמכים שהתקבלו מבנק המזרחי והמתייחסים לחשבון זה (ת/2 - ת/5) עולה בבירור כי הכספים שישנם כיום בחשבון האמור הופקדו בבנק המזרחי לכל המוקדם במהלך שנת 1997. הכיצד? בת/2 המפרט את התכניות הכספיות בחשבון הנדון ל- 31.12.96 מופיעה אך ורק יתרת עו"ש של אפס. אין כל זכר לכספים בתכנית חסכון. לראשונה אנו נתקלים בחסכון כספי בחשבון זה רק בת/3 המלמד על היתרות ל- 31.12.97. מת/3 עולה, כי התכנית נפתחה על בסיס הפקדת קרן של 50,000 ₪ במהלך שנת 1997 כשהיתרה המשוערכת ליום 31.12.97 היא 54,427 ₪. היתרה המשוערכת נכון ליום 31.12.99 היא 64,828.63 ₪. (ת/5). (ר' מהלך הצגת הדברים בעמ' 21 ש' 13-23).
משהוצגו מסמכים אלה והועלו התמיהות הנ"ל בפני הנתבע (עמ' 21 למטה - 22 ש' 1-12 לשאלות בית המשפט) מסביר הנתבע כי עד סוף 96 הוא צבר את הכספים בפקדונות שקליים ולא בתכנית חסכון. רק כשהגיע הסכום הכולל של הפקדונות השקליים ל- 50,000 ₪ הוא העביר אותו לחסכון סגור.

ו.     הסברו זה של הנתבע מקומם. אם היו לו לנתבע בחשבון הנדון כספים בפקדונות שקליים נכון ליום 31.12.96 ,אין ספק שהם היו באים לידי ביטוי במסמך ת/2 של בנק המזרחי אלא שבמסמך זה אין כל זכר לפקדונות שקליים. זאת ועוד באישור ת/2 הקפידו לציין כי אין האישור כולל יתרות בקופות גמל מה שמלמד שכל היתרות הקשורות ו/או המסונפות לחשבון זה, ככל שהיו, היו אמורות להיות מצויינות במסמך. משלא צוינו פשיטא שלא היו.

ז.     אם לא די בכך כורעת נופלת גירסתו המחודשת של הנתבע עת שמוצג לו ת/6. בפתח הדברים, לפני שהוצג לו ת/6, הכחיש הנתבע בתשובה לשאלה של ב"כ התובעת, כי המקור של החסכון בס"ך של 50,000 ₪ בכספים אותם חסך במהלך הנישואין בחשבון בבנק אחר. ת/6 הינו מסמך בנקאי המלמד על תנועות כספיות בחשבונו של הנתבע מס' 16667 בבנק קופת העובד הלאומי. בעמ' 4 של אסופת התדפיסים מופיעה משיכה באמצעות ש'ק של 50,000 ש"ח ביום 16.4.97. הנתבע אישר את משיכת השק'. (עמ' 22 ש' 19-22) . כשנשאל לפקודת מי נמשק הצ'ק הזה ולאן הוא יצא הוא עונה "אני הייתי חוסך את כספי הירושה בבנק העובד הלאומי". אם נותר ספק שהצ'ק הזה הופקד בבנק המזרחי הותר הספק בסיכומיו של ב"כ הנתבע עמ' 5 פיסקא 6 שם הוא מאשר שהסכום האמור אכן הועבר לבנק המזרחי ושם הוא נמצא על פירותיו עד היום.

ח.     משכך כל הגירסאות של הנתבע, הן זו שהועלתה בכתב ההגנה והן זו שהועלתה במהלך חקירתו התמוטטו כמגדל קלפים. העולה מהמקובץ: הסכום של 50,000 ₪ שהופקד ב- 16.4.97 בחשבון הנדון בבנק המזרחי מקורו בכספי הנתבע בבנק העובד הלאומי. הנתבע המשיך בנסיונו לטעון כי הסכום הזה הוא כספי ירושה אלא ששכח הוא שזמן קצר טרם עדותו זו העיד שכספי הירושה הופקדו בחשבון בבנק המזרחי שנפתח במיוחד לשם כך . זאת ועוד, משנשאל אם בחשבונו בבנק העובד הלאומי הופקדו כספים ממקורות נוספים חוץ מירושה השיב הוא נחרצות בשלילה (עמ' 22 ש' 25-26) . בפועל הסתבר בהמשך חקירתו, כי לחשבון זה נכנסו כספים שבהחלט יש מקום לראותם כמשותפים כמו 'קרן כנרת' ולשם אף הופקדו משכורותיו וכספי הפנסיה שלו. עמ' 22 למטה ו- 23 למעלה. משכך ניתנה לנתבע הזדמנות אחרונה לשכנע שה- 50,000 ₪ הם אכן כספי ירושה. בתשובה לשאלת בית המשפט אם יכול הוא להראות בדפי החשבון בבנק העובד הלאומי מינואר 96 ועד 16.4.97 ,מועד משיכת הסכום של 50,000 ₪ והפקדתו בבנק המזרחי, סכום כלשהו שהוכנס לחשבון והוא מירושה הוא ענה בשלילה.

ט.     התוצאה היא אם כן שהנתבע כשל כשלון חרוץ בנסיונו להחריג את הכספים שבבנק המזרחי מגדר הרכוש המשותף ולהציגם כ'רכוש פרטי'. אין לי ספק שהסכום האמור אינו מכספי ירושה ומכל מקום הנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו לשכנעני שבכספי ירושה מדובר . משכך אני קובע כי הכספים הללו הם משותפים.

13.     כספים המופקדים בחשבון מס' YYYY בבנק העובד הלאומי סניף 111 נתניה (ס' 13(ד) לכה"ת).

א.     הנתבע אינו מתייחס ספציפית בכתב הגנתו למהות הכספים בבנק העובד הלאומי ו/או לגורלם בניגוד לנכסים האחרים שפורטו בס' 13 לכה"ת אליהם התייחס מפורשות. בישיבת יום 3.10.94 לא טען הנתבע להחרגתו של חשבון זה מגדר הרכוש המשותף אלא שהבהיר כי מדובר בסך הכל בחשבון עובר ושב.
ב.     נחה דעתי כי לחשבון זה לא נכנסו רק כספי ירושה (ככל שנכנסו אליו כספים כאלה) אלא גם כספים ממקורות נוספים לרבות משכורותיו של הנתבע, כספי פנסיה שלו וכן כספים שמקורם בזכויות סוציאליות שונות כמו קרן השתלמות "כנרת" (עמ' 22 למטה ו- 23 למעלה). מדפי תנועות החשבון (ת/6) עולה, כי מחשבון זה שולמו הוצאות בית שונות (בנק, חשמל, עיריה), ונמשכו צ'קים בסכומים שונים. זאת ועוד הנתבע הקפיד לחסוך בפקדונות שקליים קצרי מועד כל אימת שנצטברו בחשבון סכומי כסף ראויים לחסכון (עמ 23 ש' 12-20). הנתבע גם אישר בעדותו (עמ' 23 ש' 22-23) כי מאז שנת 1998 לא הופקדו יותר (ככל שהופקדו קודם לכן) בחשבון זה כספי ירושה.

ג.     אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהכספים בחשבון זה הינם כספים משותפים בוודאי הכספים שמקורם בכספי פנסיה, זכויות סוציאליות ומשכורות. אוסיף ואומר גם שמשבחר הנתבע להכניס לחשבון זה גם את כספי הירושה ולא להפקידם בחשבון נפרד ומיוחד, צא ולמד על כוונה לשתף את התובעת גם בכספי הירושה ככל שהופקדו כספים כאלה בחשבון זה, מה גם שלתובעת היה יפוי כוח לפעול בחשבון כאוות נפשה לפחות עד ביטול יפוי הכוח ב- 18.2.98 (נ/2). יחד עם זאת אין בדעתי להעתר לנסיונו של ב"כ התובעת להתחשבן עם הנתבע על כל צ'ק או משיכה שנעשתה בחשבון זה. אין לדרוש מהנתבע שידע ליתן הסבר לכל אותם עשרות שקים ו/או משיכות בסכומים כאלה או אחרים, שיכול והיו הם במסגרת ניהולו של משק הבית. עם כל הכבוד לתובעת אין די בהשערות המבוססות על חריגה ברמת חיים כזו או אחרת שנהגה בין בני הזוג. אינני סבור שיש לערוך פנקסנות ביחס לעבר על כל משיכה ומשיכה שבוצעה על ידי מי מבני הזוג בכל חשבון עובר ושב שהיה לשניהם או למי מהם ובחשבון זה כאמור, היה לתובעת יפוי כוח לפחות עד שהנתבע ביטל אותו ביום 18.2.98 (נ/2) . עם זאת שונה הדבר לגבי סכומים חריגים שהוצאנו מהחשבון וניתן היה לעקוב אחריהם, כמו למשל הסכום של 50,000 ₪ שהועבר לבנק המזרחי, וכך גם לגבי הסכומים שיימצאו בחשבון זה בין אם בעו"ש ובין אם מופקדים הם בפק"מ או בכל פקדון אחר נכון ליום הפירוד - יום עזיבת התובעת את הבית. אי לכך נכון וראוי לעניות דעתי לקבוע כי כל סכום שהיה בחשבון האמור בבנק העובד הלאומי נכון ליום הפירוד הינו משותף והתובעת זכאית למחציתו בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מאותו יום ועד התשלום בפועל.

     מסקנה זו מתיישבת היטב גם עם דבריו של ב"כ הנתבע בעמ' 44 לפרוט', כי אין למרשו טענה כלשהי בנוגע לכספים בחשבון בבנק העובד הלאומי וכי הוא מסכים שהחשבון הזה הוא חשבון משותף ושהכספים בחשבון הם משותפים כולל כספי החסכונות של אבי הנתבע שהועברו אלא לחשבון זה מכוח ירושה.

ד.     אשר למועד בו עזבה התובעת את הבית לא מצאתי בכה"ת או בכתב ההגנה מועד מדויק. בכתב ההגנה המתוקן שהוגש ביום 22.9.99 נטען, כי התובעת עברה להתגורר אצל אחותה 'כבר למעלה משלוש שנים' לאמור לפחות מאז 9/96. איני רוצה לקבוע מסמרות בענין זה בהעדר נתונים . יחד עם זאת ברור הוא שבהתחשבנות שתיערך עם מתן פסק דין זה יש להמנע מכפילות שיכולה להיווצר באשר לסכום המופקד בבנק המזרחי מקום והעזיבה היתה לפני 16.4.97, מועד העברת הסכום של 50,000 ₪ מקופת העובד הלאומי לבנק המזרחי.
14.     סך של 90,000 ₪ (צ.ל. ל"י ש.ש.) אשר היו לנתבע במזומן בשנת 1978 ואשר לא ידוע באיזה חשבון בבנק, אם בכלל הפקיד הנתבע סכום זה , ס' 13 (ח) לכה"ת.

א.     אין מחלוקת באשר למקורו של הסכום הכספי הנדון. סיפור 'הפרסי פרסי'. ר' לענין זה עדות התובעת בעמ' 10 לפרוט' ש' 25 ואילך. את עדותה אישר הנתבע בעדותו שלו בעמ' 12 ש' 11-15 ובעמ' 25 ש' 15 ואילך. דומה גם שאין מחלוקת שהסכום הכספי הזה הינו משותף למרות דברי הנתבע בעמ' 25 לפרוט' ש' 19-25. השאלה היא מה עלה בגורלו של סכום כספי זה.

ב.     גירסת התובעת לפחות באשר לגורלו של חלק מהסכום הכספי הנדון, ניתנה בעמ' 10 ו- 11 לפרוט'. סך של 20,000 דולר הופקד בחשבון משותף בבנק איגוד על שמה ועל שם הנתבע עבור הבנות. (עמ' 8 ש' 9-10 ועמ' 11 ש' 5).

ג.     גירסת הנתבע באשר לגורלו של הסכום הכספי הנדון ניתנה בעמ' 12 ש' 16 ואילך, גירסה המאשרת את קבלתו של הסכום האמור בניגוד להכחשה הנמרצת לקיומו כפי שבאה לידי ביטוי בס' 13ח' לכתב ההגנה ובדברי בא כוחו בישיבת יום 3.10.99. "ל- 13 (ח) לא ידוע לי על דבר כזה". הנתבע הסביר את השוני בגירסאות בכך שהתבייש לספר את הסיפור של 'פרסי פרסי'. ומכל מקום לגירסתו כל שנותר מהסכום האמור, ממנו נהנתה המשפחה לרבות הבנות כאמור לעיל, הוא סכום של 95,000 ₪. סכום זה או בדומה לו הופקד בבנק הפועלים והועבר לבנק מסד. לטענתו הסכום שאליו מכוונת התובעת בס' 13(ט) לכה"ת, ס"ך של 95,000 ₪ בבנק מסד זהו הסכום הזה. אלא שסכום זה לא נותר בבנק מסד. מחשש לעיקולו העביר הנתבע את הסכום האמור לאחיו אשר מחזיק עבורו בנאמנות סך של בין 90 ל- 100 אלף שקלים חדשים בבנק דיסקונט סניף רחביה י-ם (ת/19). ר' לענין זה גם עדות הנתבע בעמ' 25 ש' 16-18 ועדות אחיו בעמ' 48 ש' 10 ואילך.

ד.     העולה מהמקובץ שאליבא דהנתבע הכספים המופקדים כיום בחשבון בבנק דיסקונט סניף רחביה, על שם הנתבע ואחיו, הם של הנתבע ומקורם בכספי 'פרסי פרסי' . חלק נוסף של כספים אלה הופקדו בבנק איגוד עבור שתי הבנות. משכך, אין לקבל את טענת ב"כ הנתבע בעמ' 6 לסיכומיו, כי לא נותר מסכום זה מאומה. מאידך איני מוכן לקבל את הכפילות העולה והמבצבצת מסעיפים 79(א)(3) ו- 79ב(2) לסכומי ב"כ התובעת. עם כל הכבוד לב"כ התובעת אין לקבל את נסיונו להפריד בין הדבקים ולראות בכספים בבנק דיסקונט על שם הנתבע ואחיו נכס משותף שאין מקורו בכספי ה'פרסי פרסי'. ראשית הכספים בחשבונות אלה כלל לא נתבעו בכה"ת. אין בס' 13 לכה"ת - סעיף העתירות - עתירה כל שהיא לחשבונות אלה. קיומם של חשבונות אלה התגלה במהלך הדיונים וחובה היתה על התובעת לשכנע את ביהמ"ש בדבר מקורם של כספים אלה. גירסתו של הנתבע ,הגם ששונה היא מתחילתה, כי מקורם של כספים אלה בכספי ה'פרסי פרסי' לא נסתרה והוא דבק בגירסתו זו במהלך כל שלבי החקירה הנגדית שלו. ב"כ התובעת בחר לצטט בסיכומיו באופן סלקטיבי. בכל הנוגע לכספים בבנק דיסקונט ציטט מדברי אחיו של הנתבע תוך התעלמות מעדותו של הנתבע עצמו אשר קשר בין הדבקים. ב"כ התובעת לא ניסה להתמודד עם טענתו של הנתבע לענין זה ובחר במקום זאת לצטט את דברי הנתבע ותו לא. גם אם נשמעת מפי בעל דין בעדותו גירסה שונה מזו שהועלתה בכתבי טענותיו אין בכך כדי להעמידו אוטומטית בחזקת 'שקרן'. אמת ,אמינותו נפגעת יחד עם זאת אין בכך כדי לפטור את הצד שכנגד מלהמשיך ולהוכיח את גירסתו שלו בפרט שגירסתו שלו עלתה במהלך הדיונים בכל הנוגע לחשבונות בבנק דיסקונט שכאמור כלל לא נזכרו בכה"ת ושום עתירה לא נתבקשה לגביהם.

ה.     על כך שמדובר באותם כספים תעיד גם העובדה שהתובעת חזרה בה מסיכומיה מטענתה לשיתוף בכספים הנמצאים בבנק מסד - ס' 13(ט) לכה"ת. ללמדך שהיא ובא כוחה קיבלו את הסברו של הנתבע לענין זה לפחות בכל הנוגע להעברת הסכום הכספי שהיה בבנק מסד לבנק דיסקונט לחשבון המשותף עם אחיו.

ו.     יחד עם זאת משאין מחלוקת ,כי סך של 90,000 ל"י התקבל בשנת 1978 ומשאין מחלוקת כי סך של 20,000 דולר מסכום זה הופקד עבור הבנות (ואין להתעלם מזה כפי שמציע ב"כ התובעת בעמ' 19 פיסקא 51 לסיכומיו) ומשקבעתי, כי הכספים בבנק דיסקונט מקורם בכספי ה'פרסי פרסי' אין מקום אלא מלהורות כדלהלן:

1)     התובעת זכאית למחצית הסכומים הכספיים המופקדים בחשבונות הרשומים על שם הנתבע ו/או על שם אחיו שמעון בבנק דיסקונט סניף רחביה חשבונות מס' ZZZ אם נמשכו כספים מחשבונות אלה אחרי 7.6.00 (מועד מתן האישור ת/19) תהא התובעת זכאית למחצית הסכום נכון למועד זה בתוספת הפרשי הצמדה מאותו מועד ועד לתשלום בפועל. לא נמשכו כספים מחשבונות אלה לאחר 7.6.00 תהא התובעת זכאית למחצית הסכומים ליום חלוקתם בפועל.

2)     הסך של 90,000 ל"י ישוערך בהצמדה למדד נכון ליום מתן פסק הדין על בסיס מדד יוני 1978.

     מהסכום האמור ינוכה סך של 20,000 דולר כפי ערכם ביוני 1978 בתוספת הפרשי הצמדה על סכום זה מאז ועד יום מתן פסק הדין.

     כן ינוכה מהסכום האמור הסכום הכספי כאמור בס"ק (1) לעיל (בשלמות) .
     אם נותרה יתרה - מחצית מגיעה לתובעת בתוספת הפרשי הצמדה על בסיס מדד יוני 1978 ועד התשלום בפועל.

15.     כספים המופקדים בבנק איגוד בנתניה.

א.     לא מצאתי בכה"ת עתירה כלשהי בנוגע לכספים הללו. לכה"ת לא צורף מסמך כלשהו בנוגע להם. משום כך לא נחקרה התובעת באשר לכספים אלה. ת/10 אליו מכוון ב"כ התובעת הוגש במפתיע במהלך החקירה הנגדית של הנתבע.

ב.     קראתי בעיון את עדויות הצדדים בענין זה. נחה דעתי, כי הסכום שמופקד בבנק איגוד בס"ך המתקרב ל- 70,000 ₪ הינו אותו סכום אליו מכוון הנתבע בעדותו עמ' 12 ש' 28. סכום זה מקורו בהפקדה של אותם 20,000 דולר לטובת שתי הבנות המשותפות ומתוך כספי 'פרסי פרסי' הפקדה בה מודים שני בני הזוג. (התובעת - עמ' 8 ש' 9-10 ועמ' 11 ש' 5; הנתבע - עמ' 12 ש' 26-28). התובעת אשר לא טענה כאמור לשיתוף בכספים אלה בכה"ת מלכתחילה לא הצליחה לשכנע אותי כי מדובר בכספים שאינם קשורים לסיפור 'הפרסי פרסי' ולהפקדה לטובת הבנות.

ג.     זאת ועוד, בחקירתו הנגדית של הנתבע לא נשאל הוא על ידי ב"כ התובעת בדבר מקורו של סכום זה. הוא נשאל רק על גובה הסכום. מן הראוי היה שישאל על מקורו של הסכום בפרט כשבכה"ת אין כל עתירה לסכום זה. (עמ' 26 ש' 8-12). אין בכך די.

ד.     יחד עם זאת סכום זה הינו משותף. הנתבע לא שלל קביעה זו בתשובותיו באשר לגובה הסכום והוא עולה גם מניתוח סיפור 'הפרסי פרסי' . משכך ככל שהמדובר בכספה של הבת הקטנה זהו ענין לבני הזוג כאן, הוריה, שלא לחלק את הכסף ביניהם. ככל שלא מדובר בכספה של הבת יחלקו בני הזוג בסכום האמור נכון ליום האישור ת/10 או ליום החלוקה בפועל לפי הגבוה יותר.
     החלטתי זו תואמת את קביעתי באשר לניכוי הסכום של 20,000 דולר מכספי 'הפרסי פרסי' ואין בה משום כפילות.

16.     דירת המגורים בשד' בנימין נתניה.

א.     הדירה נרכשה על ידי הנתבע בשנת 1965 ונרשמה על שמו. בני הזוג נישאו בשנת 1971 ומאז, במשך קרוב לשלושה עשורים (30 שנה), התגוררו הם תחת קורתה.

ב.     את זכותה של התובעת לשיתוף בדירה זו מבססת היא על חלקה במימון שיפוצים שנעשו בה במשך השנים וכן על הבטחתו של הנתבע כי מחצית הדירה שייכת לה לרבות מתן מצג בפניה כי כך הם פני הדברים.

ג.     אין מחלוקת שהדירה שופצה במהלך שנות הנישואין הארוכות מספר רב של פעמים. העיד על כך הנתבע עצמו בישיבת יום 12.9.01 עמ' 38 ש' 30 ועמ' 39 ש' 1-18. מעדותו זו ניתן ללמוד גם על היקף השיפוצים . כך גם מעדות התובעת עצמה בעמ' 9 ש' 8-12. למקרא עדויות הצדדים באשר למקור הכספי לביצוע השיפוצים נחה דעתי, כי השיפוצים מומנו מכספים משותפים אפילו לגירסת הנתבע. התובעת כיוונה דבריה לפריטים ו/או עבודות מסוימות ששולמו על ידה, אפילו מחשבונה הפרטי, בעוד שחלק אחר שולם על ידי הנתבע. כך בעמ' 18 ש' 13-19. הנתבע טען, כי הכספים לביצוע השיפוצים מקורם בכספים בחשבון בבנק העובד הלאומי והוסיף, בעקבות ספיקת כפיו של בא כוחו והערה שהעיר (ר' עמ' 34 לפרוט' ש' 5-7), כי המימון היה גם מכספים פרטיים שהיו לו ומכוון למעשה לכספי ירושה. כך ניתן להבין מדבריו בעמ' 19 ש' 4-7. כזכור, לחשבון בבנק העובד הלאומי הופקדו לא רק כספים פרטיים (ככל שהופקדו כאלה שהרי הוא טען כי אלה הופקדו בבנק המזרחי) אלא גם כספים שבוודאי נחשבים כמשותפים - משכורות ,זכויות סוציאליות וגם כספי פנסיה שלשיתוף בהם לא התנגד הנתבע. חשבון זה שימש למימון הוצאות הבית כך למדנו ובחשבון זה היה לתובעת יפוי כוח לפעול כאוות נפשה .הנתבע עצמו העיד בעמ' 23 לפרוט' באשר למהותו של חשבון זה והשימוש שנעשה בו.
     הנתבע הוא אשר העיד, כי החשבון היה גם על שמה של התובעת וכי הכספים נמשכו שם במזומן ובשקים וכי גם היא יכולה היתה להוציא כספים (עמ' 33 ש' 19-20). הנתבע הוא שאישר, כי לא ניתן לבצע הפרדה בחשבון בין כספים פרטיים לכספים משותפים (עמ' 33 ש' 21-22) וכי מצב זה נמשך במשך 15 שנים. זאת ועוד הנתבע היה זה שאישר, כי היתה לתובעת יד חופשית בחשבון האמור וכי הוא לא היה מתעניין במשיכות שלה. עמ' 34 למטה ו- 35 למעלה וכן עמ' 35 ש' 21-28. דבריו אלה של הנתבע הם שמלמדים על כוונה שלו לשתף את התובעת בכספים המופקדים בחשבון העובד הלאומי, הן בכספים הפרטיים והן במשותפים שהרי לא ניתן היה לבצע הפרדה ביניהם. משכך גם אם נכונה גירסת הנתבע, ומוכן אני לקבל אותה, שהכספים בחשבון זה שימשו לביצוע השיפוצים , כספים אלה משותפים הם.
     הטיב לאשר זאת ב"כ הנתבע עצמו בעמ' 44 לפרוט', כי אין למרשו טענה כלשהי בנוגע לכספים בחשבון בבנק העובד הלאומי וכי הוא מסכים שהחשבון הזה הוא חשבון משותף ושהכספים בחשבון משותפים כולל כספי החסכונות של אבי הנתבע שהועברו אליו לחשבון זה מכוח חלקו בירושה.

ד.     אשר להבטחה - התובעת חזרה על טענתה זו גם בעדותה כשנשאלה על ידי ב"כ הנתבע בדבר קיומה של כוונה לשיתוף ברכוש. עמ' 8 ש' 18-21. הנתבע הכחיש נמרצות טענה זו הן בכתב ההגנה והן בתחילת חקירתו הנגדית עמ' 15 ש' 16-21. בעמ' 36 לפרוט' משנה הנתבע את טעמו ומאשר כי מחצית הדירה הובטחה לתובעת אלא שהבטחה זו תקפה למהלך החיים המשותפים בלבד וכל עוד הם נשואים זה לזה. על גירסתו זו חוזר הנתבע גם בתשובה לשאלות הנוגעות לתמליל השיחה שניהל עם התובעת: "התכוונתי שזה בזמן שהיינו נשואים אני תמיד היה לי הרגשה שאנחנו נשואים לאורך ימים וחצי דירה זה שייך לאשה" עמ' 39 למטה. מהמשך חקירתו הנגדית (עמ' 40) ניתן ללמוד גם על כך שהנתבע ראה בתובעת כשותפתו לדירה לאחר מיתה ולא רק מכוח ירושה. הנתבע מאשר בתשובותיו לביהמ"ש כי הוא כתב (ואינו מסביר מה הוא כתב זה) שאם יקרה לו משהו חצי מהדירה שייכת לתובעת ובתשובה לשאלה מה עם החצי האחר הוא השיב "הולך עם החצי השני שיהיה שלה הכל".
     בין אם כתב הנתבע צוואה ובין אם לאו תשובותיו אלה מלמדות, כי הוא ראה בתובעת שותפתו הטבעית בנכסיו לרבות בדירת המגורים שנרכשה כאמור על ידו ונרשמה על שמו לפני נישואיו עמה. (ר' לענין זה ה.פ. 1253/94 "מקובר נ' מנהל מס שבח (לא פורסם); ע"א 131/68 בראלי נ' מנהל מס עזבון כג(1) , 398 וכן פסק דיני בתמ"ש 29140/98 שי נ' וינרב (שם). דווקא דבריו אלה של הנתבע מלמדים אותנו, כי עם חלוף השנים (כמעט שלושים שנה) 'איבד' הנתבע את התפיסה האינדיווידואליסטית והחל לפתח תחושת שיתוף אשר טישטשה את ההבחנה בין דירת המגורים כנכס פרטי שלו לנכסים המשותפים לו ולאשתו התובעת.
     בפרשת אבולוף (שם) קובע ביהמ"ש, כי כאשר תא משפחתי מתפרק לאחר קיום חיי נישואין הרמוניים, קיימת הנחה שהרכוש המצוי בידי שני בני הזוג הינו בבעלותם המשותפת לרבות 'רכוש פרטי' של כל אחד מהם, ובפרט דירת מגורים המשמשת כביתם המשותף של הזוג הנשוי גם אם זו נרכשה טרם הנישואין. לגבי נכס שכזה סתירתה של חזקת השיתוף לא תהיה משימה קלה קובע ביהמ"ש בפרשת אבולוף. במקרה שלפנינו לא רק שהחזקה לגבי דירת המגורים לא נסתרה אלא שהנתבע עצמו ראה בתובעת אשתו את שותפתו בה.
     נסיונו של הנתבע להתנות את תחושת השיתוף לזמן הנישואין דווקא לא תצלח ואם סבר כך היה עליו לבטא סברתו/ כוונתו באופן מפורש. בפרשת אבולוף (שם) קובע ביהמ"ש, כי יש לצפות מבן הזוג אשר אין בכוונתו לכלול נכסים פרטיים ברכוש המשותף להבהיר זאת לבן זוגו ואם נמנע מלעשות כן עליו לספק הסבר סביר למחדל זה. במקרה שלפנינו לא רק שהנתבע לא הבהיר כוונתו להחריג את דירת המגורים מגדר הרכוש המשותף אלא שבהזדמנויות שונות נתן לה להבין שהדירה אכן משותפת היא. לענין זה אוסיף ואומר שגם אם לא התכוון הנתבע בדבריו ו/או בהתנהגותו לשתף את התובעת אין בכך כדי להועיל לו. התובעת היתה רשאית להבין מדבריו ומהתנהגותו כי שותפה היא בדירת המגורים ואידך זיל גמור!
     מעבר לכך אין כל משמעות לקיומו של תנאי זה שהרי מה לשיתוף כל זמן שבני הזוג נשואים. ערכו הכלכלי של השיתוף בא לידי ביטוי דווקא בפירוד ובגירושין.

ה.     העולה מהמקובץ הוא שדירת המגורים אשר שימשה כביתם המשותף של בני הזוג שבפני, במשך כמעט שלושה עשורים, משותפת היא. הנתבע לא רק שלא השכיל להחריג נכס זה מגדר הרכוש המשותף אלא שבמעשיו ו/או בהתנהגותו כיוון הוא לשותפות מלאה בדירה. לנתבע לא היה איכפת לשפץ את הדירה מספר פעמים מכספים משותפים לו ולתובעת והוא אף אישר כי נתן לה להבין שהדירה משותפת היא אם כי לדבריו, כל זמן שהם נשואים. תנאי חסר משמעות. נחה דעתי שעם חלוף השנים נטמעה דירת המגורים בתוך מכלול נכסיהם של בני הזוג שבפני והפכה להיות שלה כמות שהיתה שלו.

17.     דירת מגורים ומחסן בירושלים הידועים ס' 13(ו) לכה"ת.

א.     למקרא עדויות הנתבע ואחיו (ע.ת. 1 מר שמעון ) ומעיון בנסח הרישום (ת/14) וחוזה הרכישה (נ/7) דומה, כי חלו בלבול וחוסר הבנה אצל ב"כ הצדדים בכל הנוגע לאותם נכסים שנתקבלו לידי הנתבע בירושה ואסביר את דברי.

ב.     התובעת עותרת לשיתופה בנכס מקרקעין המהווה דירה + מחסן בגוש תת חלקה 4. לטענתה לנתבע 1/3 מהזכויות בנכס זה כאשר 1/6 הוא קיבל בירושה מאמו ו- 1/6 הוא רכש מדודתו מכספים משותפים שלה ושלו.
     דא עקא שעיון בנסח הרישום מלמד, כי כל חלקו של הנתבע בנכס זה - 1/3 - נתקבל בירושה על דרך צוואה. ת/14. לא היתה כל פעולת מכר/ רכישה של 1/6 חלקים מנכס זה. 1/3 זה היה ונותר על שמו של הנתבע והתובעת לא הצביעה על שום פעולה של הנתבע שיש בה כדי להצביע על כוונה לשתף אותה בנכס זה. על כך שמדובר בנכס שנתקבל בירושה אצל הנתבע ושני אחיו העיד גם הנתבע בעמ' 41 לפרוט' וגם ע.ת. 1 (האח שמעון ) בעמ' 44 ש' 20-23 . עדותם לא נסתרה.
ג.     ואולם ,במהלך עדותם אישרו הן הנתבע והן אחיו, כי בבניין בו נמצא נכס המקרקעין תת חלקה 4 קיים נכס מקרקעין נוסף תת חלקה 5. נכס מקרקעין זה המהווה אף הוא דירת מגורים (בדיירות מוגנת) ירשה דודתו של הנתבע צביה נהון. ר' עדות הנתבע עמ' 41 לפרוט' ועדות אחיו ע.ת. 1 בעמ' 44 ש' 20-23. את הנכס הזה, הדירה הזאת בתת חלקה 5 רכשו הנתבע ושני אחיו מה"ה נהון. ר' נ/7 חוזה הרכישה.

ד.     מבלי להכנס לשאלה בכמה רכשו הנתבע ואחיו את הדירה בתת חלקה 5 מה"ה נהון (ר' נ/7 חוזה הרכישה מול ת/13 ו- ת/17 וכן עדויות הנתבע בעמ' 28-26; 41-43 ועדות האח בעמ' 44-48) חלקו של הנתבע נרכש מכספים אשר שולמו מחשבון קופת העובד הלאומי. ר' עדות הנתבע בעמ' 27 ש' 9-13 וש' 19; עמ' 28 ש' 3; וכן דבריו המפורשים בעמ' 43 ש' 7-8 בהם הוא מאשר כי את הדירה מצביה נהון רכש מכספים שהיו לו בקופת העובד הלאומי.

ה.     כזכור, כבר דשנו ודנו במהותו של חשבון זה בו היה לתובעת יפוי כוח עד שהנתבע ביטל אותו; אליו נכנסו גם משכורותיו של הנתבע ואף זכויות סוציאליות שלו; ממנו שולמו הוצאות משק הבית; בו לא היתה הפרדה בין כספי ירושה וכספים משותפים במשך 15 שנה ועוד ועוד, ור' דברי לענין זה בפיסקא 13 לפסק דיני. הוספתי ואמרתי, כי גם אם הופקדו לחשבון קופת העובד הלאומי כספי ירושה יש בכך כדי ללמד על רצונו וכוונתו של הנתבע להטמיע כספים אלה בתוך הכספים המשותפים בלא שניתן לעשות הפרדה ביניהם שאחרת היה הוא דואג להפקיד את כספי הירושה בחשבון נפרד על שמו תוך שמירה על עקרון ההפרדה לגביהם (כפי שניסה לטעון כזכור בנוגע לחשבון בנק המזרחי).
     זאת ועוד כזכור ב"כ הנתבע עצמו אישר בעמ' 44 לפרוט' למעלה, כי הכספים בקופת העובד הלאומי הינם משותפים כולל כספי ירושה וחסכונות של אב הנתבע ואביא הדברים בשם אומרם: "כל מה שאני רוצה להראות במסמכים אלה זה לאשש את גירסת הנתבע שחסכונות של האב הועברו לחשבונות קופת העובד הלאומי בזמן פרעונם, אין לנו טענה ואני מסכים שהחשבון הזה הוא חשבון משותף ושהכספים האלה משותפים".

ו.     משכך אין מנוס אלא מלקבוע כי את זכויותיו בתת חלקה 5 רכש הנתבע מכספים שהיו מופקדים בקופת העובד הלאומי שהינם כספים משותפים ועל כן זכאית התובעת להיות הבעלים של 1/6 מהזכויות בנכס זה.

ז.     את קביעתי זו מוכן אני ליתן במסגרת פסק דיני זה למרות שהתובעת כוונה עתירתה לתת חלקה 4 ולא לתת חלקה 5. הטעם לכך הוא שהנתבע וב"כ לא התנגדו לשינוי החזית במהלך הדיון בפני אשר העלה לקדמת הבמה את תת חלקה 5 והיה זה דווקא ב"כ הנתבע אשר הגיש את נ/7 הוא חוזה הרכישה של תת חלקה 5. מעבר לכך, אינני סבור שיש לרתום את עגלת הפרוצדורה בבימ"ש למשפחה לפני עשיית הצדק. הצדק מחייב כאן את התוצאה אליה הגעתי ואם התבלבלה התובעת בציון מדויק של הנכס אין לבוא עמה חשבון בשל כך, מה גם שב"כ הנתבע לא טען לענין זה, אפילו בסכומים, אלא טען לגופו של ענין.

סוף דבר

18.     אשר על כן ולאור כל המפורט לעיל נפסק כדלקמן:

א.     לכספים בבנק המזרחי, ס' 13(ג) לכה"ת - נפסק כאמור בס' 12(ט) לפסק דיני, ואני מורה על חלוקתם לתובעת ולנתבע בחלקים שווים .

ב.     כספים בבנק העובד הלאומי ,ס' 13(ד) לכה"ת - נפסק כאמור בס' 13(ג) ו- 13(ד) לפסק דיני.

ג.     סך של 90,000 לירות, ס' 13(ח) - נפסק כאמור בס' 14 (ו) לפסק דיני.

ד.     כספים בבנק איגוד - נפסק כאמור בס' 15 (ד) לפסק דיני.

ה.     דירת המגורים בנתניה - נפסק כאמור בס' 16(ה) לפסק דיני. ניתן בזה צו לרישום מחצית הזכויות בדירה על שמה של התובעת וכן צו לפירוק השיתוף של זכויות הצדדים בדירה כשהוא חופשית מכל אדם וחפץ על דרך מכירתה בשוק החופשי לצד ג' המרבה במחיר. ב"כ הצדדים עוה"ד מצליח ועציון מתמנים ככונסי נכסים.

ו.     דירת מגורים ומחסן בירושלים תת חלקה 4 - העתירה נדחית. מהטעמים שפורטו בס' 17(ב)לפסק דיני.

ז.     דירת מגורים תת חלקה 5 - נפסק כאמור בס' 17(ו) לפסק דיני. פירוק שיתוף לא יינתן באשר הבעלות היא גם לצדדים שלישיים שלא היו צד להליך שבפני. העתירה בסכומי התובעת לחיובו של הנתבע בתשלום שכר דירה בגין חלקה בדירה ובמחסן נדחית מהטעם שאין עתירה כזו בכה"ת ולא שולמה אגרה בנידון זה לפי שווי כספי. ניתן בזה צו לרישום מחצית מזכויותיו של הנתבע בתת חלקה 5 על שמה של התובעת.

ח.     כספים בבנק דיסקונט - העתירה נדחית כאמור בס' 14 לפסק דיני.

ט.     כספים בבנק מסד . העתירה נדחית. התובעת חזרה בה בסיכומיה מעתירתה זו. ר' גם ס' 14 לפסק דיני.

י.     יהלומים וכספים שונים. העתירה נדחית. אין עתירה כזו בכה"ת ולא ראיתי מקום להרחיב על דרך של שינוי חזית בענין זה.

18.     הוצאות - לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבע בתשלום הוצאות התובעת ושכ"ט עורך דין בסכום של 10,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ניתן להגיש פסיקתאות לענין הדירה בנתניה והדירה בירושלים.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אישה מורדת

  2. נישואי פרגוואי

  3. חוק ברית הנישואין

  4. התרת נישואין מוסלמים

  5. התפטרות בגלל נישואין

  6. היתר נישואין בגיל 16

  7. חוק גיל הנישואין 1950

  8. מזונות בנישואים קצרים

  9. ביטול הסכם התרת נישואין

  10. מזונות בנישואים אזרחיים

  11. בקשה להתרת נישואין בהעדר

  12. היתר נישואין לפני גיל 17

  13. אישור רפואי לפני הנישואין

  14. נכסים שנרכשו לפני הנישואים

  15. החזר הוצאות נישואים אזרחיים

  16. היתר נישואין של נערה בהריון

  17. מזונות אישה בנישואים אזרחיים

  18. מזונות ילדים נישואים אזרחיים

  19. תפיסת מתנות נישואין בפשיטת רגל

  20. זכויות רכוש שהושג לפני הנישואין

  21. החזר כספי בגין הפרת הבטחת נישואין

  22. התרת נישואין לבני זוג מדתות שונות

  23. הצעת חוק נישואים של זוגות מעורבים

  24. זכויות ברכוש שנצבר בתקופת הנישואין

  25. פטור ממילואים בשנת הנישואין הראשונה

  26. נטל ההוכחה בתביעת הפרת הבטחת נישואין

  27. נישואים באתיופיה - פירוק שיתוף בדירה

  28. הצעת חוק התרת נישואין במקרים מיוחדים

  29. הפרת הבטחת נישואין או פרידה "רגילה" ?

  30. פקודת הנישואין והגירושין (רישום), 1919

  31. סמכות עניינית בתביעת הפרת הבטחת נישואין

  32. הצעת חוק נישואין וגירושין אזרחיים, התש"ס-2000

  33. סמכות נשיא בית המשפט העליון בעניין התרת נישואין

  34. עורך דין נישואים אזרחיים עם עובדת זרה - משרד הפנים

  35. אישור לרבנים קונסרבטיביים רפורמים לערוך טקסי נישואים

  36. הפרת הבטחת נישואין היא עילה חוזית להבדיל מתביעת נזיקין

  37. חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953

  38. חוק שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית), תשכ"ט-1969

  39. צו שיפוט בעניני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית) (הסמכת בתי משפט לעניני משפחה), התשס"ו-2005

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון