העברת דירה במתנה לאחד הילדים

הוגשה תביעה לפסק דין הצהרתי בה עותר התובע להצהיר על בטלות הסכם שנערך בין אמם המנוחה של הצדדים לנתבעת, על פיו, האם ז"ל העבירה לנתבעת ללא תמורה את זכויותיה במקרקעין ברחובות.

להלן פסק דין בנושא העברת דירה במתנה לאחד הילדים:

פסק דין

התובענות:

1.     התובע הינו אחיה של הנתבעת.
     בשנת 1995, הגיש התובע כנגד הנתבעת שתי תובענות: האחת - כספית בסדר דין מקוצר שהוגשה לבימ"ש השלום ברחובות ולאחר מתן רשות להתגונן הועברה לדיון לבימ"ש זה (תמ"ש 17561/97).
     השניה - תביעה לפס"ד הצהרתי שהוגשה לביהמ"ש המחוזי והועברה גם היא לדיון בפני בימ"ש זה (תמ"ש 17560/97).

2.     תמ"ש 17560/97- תובענה לפס"ד הצהרתי בה עותר התובע להצהיר על בטלות הסכם מיום 12/4/95 שנערך בין אמם המנוחה של הצדדים לנתבעת, על פיו, האם ז"ל העבירה לנתבעת ללא תמורה את זכויותיה במקרקעין הידועים כגוש 3701 חלקה 227 ברח' רמב"ם 84, רחובות (להלן: "הנכס").
     תמ"ש 17561/97 - תביעה להחזר סכום כספי של 34,000 ₪ ששולם ע"י התובע לנתבעת, לטענתו, בתמורה לחלקה בעיזבון אביהם המנוח. התובע עותר לחייב את הנתבעת להשיב לו סכום זה לאחר שהנתבעת מסרבת להעביר לו את חלקה בעיזבון האב.

רקע:

3.     אביהם המנוח של הצדדים מר שלום כובשי ז"ל נפטר ביום 21/6/51.
אמם המנוחה של הצדדים, גב' יונה כובשי ז"ל, נפטרה ביום 15/4/95.
טרם הוצאו צווי ירושה אחר ההורים המנוחים.
לצדדים אחות נוספת גב' רחל צברי.

4.     אביהם המנוח של הצדדים היה רשום כבעלים של 1/4 מהזכויות בנכס שברח' רמב"ם 84, רחובות. לאחר שנהרג בתאונת דרכים בשנת 1951 רכשו האם ושלושת הילדים 1/4 נוסף מהזכויות בנכס היינו, כל אחד 1/16 חלקים (בנוסף לחלקם בעיזבון האב).

5.     במהלך השנים בנה התובע בית (קוטג') בנכס בעוד האם המנוחה מתגוררת בצמוד, בדירה קטנה.
     התובע ביקש להגדיל את זכויותיו בנכס ועל כן, רכש בשנת 1974 את חלקיהם הנ"ל של אחיותיו ובאופן זה הינו רשום היום כבעלים של 3/16 מהזכויות בנכס. האם המנוחה רשומה כבעלת 1/16 מהזכויות בנכס והאב המנוח רשום כבעל 1/4 מהזכויות בנכס.

6.     רכישת חלקיהן של האחיות (כל אחת 1/16) בשנת 1974, נרשמה אמנם בשטר המכר, כמכר ללא תמורה, אך אין חולק, כי הצדדים הסכימו על תשלום תמורה.

7.     בחודש מרץ 1995 ניהל התובע מו"מ עם הנתבעת על רכישת חלקה בעיזבון אביה (שכפי שניתן להבין כלל רק את זכויותיו בנכס). לטענת התובע סוכם כי הוא ישלם לנתבעת סך של 34,000 ₪ תמורת חלקה בעיזבון והיא תסתלק מהעיזבון. לטענתו, הסכום הנ"ל שולם, אך הוא גילה כי הנתבעת לא מתכוונת להסתלק מהעיזבון ועל כן תובע השבה של סכום זה (תמ"ש 17561/97).

8.     לאחר פטירת האם (15/4/95) התברר לתובע כי עובר למותה חתמה האם על הסכם, על פיו היא מעבירה לנתבעת ללא תמורה את חלקה בנכס הנ"ל לרבות החלק שהיא זכאית לו מתוך עיזבון האב המנוח שנפטר לפניה (להלן: "ההסכם").

     התובע עותר להצהרה על בטלות ההסכם, מהטעם כי לאור מצבה הבריאותי של האם שהשפיע גם על כושרה הקוגנטיבי, לא היתה האם יכולה להבין את ההסכם ואת משמעותו (תמ"ש 17560/97).

9.     הנתבעת מודה, כי קיבלה מהתובע סך של 34,000 ₪ בשנת 1995-1994, אך סכום זה שולם לה לטענתה בגין 1/16 מהזכויות בנכס שנרכשו על ידה לאחר פטירת האב ונמכרו לתובע בשנת 1974. התובע התחמק לטענתה מלשלם לה את התמורה במשך 20 שנה וזו שולמה לה בסך של 34,000 ש"ח רק בשנת 1995-1994.

10.     באשר להסכם על פיו מעבירה האם המנוחה את זכויותיה בנכס לנתבעת, טוענת הנתבעת, כי האם היתה כשירה בריאותית וקוגנטיבית בעת חתימת ההסכם, תוכנו הובהר לה והיא חתמה לאחר שהביעה את רצונה החופשי להתחייב על פיו.

התביעה הכספית - תמ"ש 17561/97:

11.     לטענת התובע, לאחר ששולם לנתבעת סך של 34,000 ₪ בגין חלקה בעיזבון האב המנוח התברר לו קיומו של ההסכם על פיו האם המנוחה מעבירה לנתבעת את כל זכויותיה בנכס לרבות זכויות המגיעות לאם מעיזבון האב. למקרא ההסכם, טוען התובע, שהבין כי הנתבעת אינה מתכוונת להסתלק מחלקה בעיזבון האב לטובתו לאחר ששילם לה תמורה בגין זאת, ועל כן הוא עותר להשבה.

     מייד יאמר, כי לא ירדתי לסוף דעתו של התובע, כיצד הבין למקרא ההסכם, כי הנתבעת חזרה בה מהתחייבותה להסתלק מחלקה בעיזבון אביה.
     דומני, כי התבלבלו מעט היוצרת אצל התובע - בהסכם מעבירה האם המנוחה לנתבעת את זכויותיה הרשומות ואלו שיש לה מעיזבון האב, בעוד שהסך של 34,000 ₪ שולם לטענת התובע בעד חלקה של הנתבעת בעיזבון האב. עסקינן אם כן הזכויות שונות ללא כל קשר ביניהן.

12.     משהובהר שאין קשר בין השניים, ומשטרם ניתן צו ירושה אחר האב המנוח, הרי שלמעשה עוד לא קמה עילת תביעה. יחד עם זאת, מאחר ולא התבקשה מחיקה על הסף ולא הועלתה ע"י הנתבעת כל טענה בהקשר לכך בכתב ההגנה ובעת הדיונים שהתקיימו בבית המשפט, אלא הועלתה לראשונה בסיכומיה, ועל מנת למנוע התדיינות חוזרת עתידית, אדרש לתובענה.

13.     לטענת התובע, הוסכם, כי תמורת התשלום של 34,000 ₪ תסתלק הנתבעת מהעיזבון. ודוק ! אין עסקינן בהסתלקות על תנאי (טענת הנתבעת בסיכומיה) ההסתלקות אמורה היתה להיות ללא כל תנאי לאחר שלטענת התובע שילם לה את הסכום שנקבע בגין כך.
     הנתבעת אינה מכחישה את קיומה של ההסכמה, אלא שלטענתה, הסכום שנקבע תמורת הסתלקותה הוא 7,500 $ שהיה באותה עת כ- 22,500 ₪ (לפי שער של 3 ₪ לדולר) ולא 34,000 ש"ח כטענת התובע, אלם הואיל שסכום זה של 7,500 $ לא שולם לה ע"י הנתבע, אזי, אין מקום לדרישתו כי תסתלק מהעיזבון.

     הנתבעת מאשרת, כי קיבלה מהתובע במועד הרלבנטי סך של 34,000 ₪ אלא שלטענתה, יש לייחס תשלום סכום זה לחוב של התובע בגין 1/16 מהזכויות שמכרה לתובע עוד בשנת 1974, חוב שהתובע התחמק מלשלמו במשך 20 שנה. לגרסתה, בחלוף 20 שנה, הצדדים לא הצליחו להגיע בכוחות עצמם להסכמה באשר לסכום התמורה שמגיע לה בגין המכר, על כן, הזמינו חוו"ד שמאי, במחצית שנת 1994, ולפיו ערכו את החישוב. התשלום בסך של 34,000 ₪ שולם לה ע"י התובע בתשלומים החל מחודש 10/94-9 עוד לפני מרץ 1995.

14.     לאחר בחינת הראיות שבפני הגעתי למסקנה, כי הסכום של 34,000 ₪ ששולם ע"י התובע, לא היה בגין חלקה של הנתבעת בעיזבון האב, אלא בגין חוב העבר כגרסת הנתבעת:

     א.     לטענת התובע, במהלך חודש מרץ 1995 הגיעו התובע והנתבעת להסכמה על פיה,
הנתבעת תמכור לתובע את זכויותיה בעיזבון האב המנוח.
התובע אינו מסביר מדוע הזמינו חוו"ד שמאי עוד ביולי 94, 9 חודשים קודם להסכמה בענין עיזבון האב. משנשאל באיזה נסיבות הגיעו להסכמה חזר על התאריך מרץ 95 (ח.נ. עמ' 1 מיום 19/10/99).

ב.     ברי, כי בעת "ההסכמה" (מרץ 95), סברו הצדדים בטעות, כי חלקה של הנתבעת בעיזבון האב הוא 1/24 מהזכויות בנכס. עו"ד כדריה שערך את ההסכם בין האם המנוחה לנתבעת ציין בהסכם זה כי חלקה של הנתבעת הוא 1/24 מזכויות האב המנוח. עו"ד כדריה הוא זה שהצדדים פנו אליו באותו מועד להתייעצות באשר לסכום שעל התובע לשלם עבור חלקה של הנתבעת בעיזבון האב, מכאן, כי התחשיב נערך בהתאם לאותו חלק כפי שהצדדים סברו בטעות היינו, 1/24.
1/24 מתוך 180,000 $ (החלקה כולה) עפ"י חוו"ד השמאי מהווה 7,500 $ שהוא 22,500 ₪ באותה תקופה. לעומת זאת, הסך של 34,000 ₪ תואם לפי חוו"ד השמאי, את ערך חלקה של הנתבעת (1/16) שנמכר לתובע בשנת 1974.

התובע לא ידע להסביר כיצד הגיעו לתחשיב של 34,000 ₪ בגין חלקה של הנתבעת בעיזבון האב (לגרסתו).

     ג.     מרבית הסכום, בסך של 30,000 ₪, שולם עוד בשנת 1994, היתרה בסך של 4,000
₪ שולמה במזומן, לא ברור מתי. מועד התשלום אינו מתיישב עם מועד "ההסכמה" אצל עו"ד כדריה, שהוא מרץ 95.

     ד.     אילו היה התובע משלם את חובו בגין 1/16 שהועברו אליו בשנת 1974, לשם מה
היה צורך בהזמנת חוו"ד שמאי בשנת 1989 ובשנת 1994.
רק בח.נ. העלה התובע גרסה שהנתבעת תמיד רצתה למכור את חלקה בעיזבון האב, בעוד שבתביעתו ותצהיריו מוזכר רק תאריך אחד - מרץ 95.

     ה.     הנתבעת מכחישה שקיבלה סך של 20,000 ל"י בגין מכירת חלקה בנכס (1/16)
בשנת 1974, ומכחישה שחוב זה סולק ע"י התובע ע"י פרעון הלוואות שנטל
מחבריו עבורה בשנת 1976. הנתבעת מאשרת קבלת ההלוואות מחבריו של
התובע אך לטענתה היא זו שמסרה לידי התובע את הכספים לצורך החזר
ההלוואות וסילוקם.
בנסיבות אלו, לא הוכח שיוך החזר ההלוואות לחוב משנת 1974.

     ו.     אחות הצדדים רחל (עדת הגנה 3), שגם היא מכרה את חלקה בנכס (1/16) לתובע
בשנת 1974, העידה, כי התובע לא שילם גם לה בגין חלקה מאז שנת 1974, וזאת, חרף התחייבותו (בכתב) לשלם לה 20,000 ל"י (אז).
העדה מכחישה את טענת התובע, כי שילם לה את הסכום הנ"ל ועדותה בענין זה
אמינה עלי.

     ז.     עדות עו"ד כדריה, כי הצדדים פנו אליו על מנת לערוך תחשיב מה שווי חלקה של
הנתבעת בנכס שנמכר לתובע בשנת 1974 ולשם כך הביאו את הערכת השמאי מיום 20/7/94.
רק במהלך הפגישות העלה התובע בקשה לרכוש את זכויות הנתבעת בעיזבון האב ואז סברו בטעות כי זכויותיה בעיזבון עומדות על 1/24 מהנכס.

ח.     מתמליל השיחה ת/19 עולה, כי הצדדים קראו "ירושה" גם לאותו חלק שנמכר לתובע בשנת 1974, והסכום בסך של 34,000 ₪ ששולם ע"י התובע לנתבעת בשנת
1994, מיוחס לאותו חוב מלפני 20 שנה (עמ' 12, 15 לתמליל).

     מכל המקובץ לעיל עולה המסקנה, כי הסכום בסך של 34,000 ₪ שולם לנתבעת בגין חוב עבר ולא עבור הסתלקות מחלקה של הנתבעת בעיזבון האב המנוח.

ביטול הסכם מכר ללא תמורה מהאם לנתבעת - תמ"ש 17560/97:

15.     אם הצדדים חתמה על הסכם המכר ביום 12/4/95 על פיו היא מעבירה לנתבעת ללא תמורה את כל זכויותיה בנכס לרבות אלו שמגיעות לאם מעיזבון האב המנוח.

     על פי ההסכם, הנתבעת מתחייבת לטפל באם ולדאוג לה ככל שידרש עד אריכות ימיה ושנותיה, האם תהיה רשאית להתגורר בדירה לבד או עם בן זוג, לנתבעת אין זכות למגורים או לעשות כל עסקה בדירה עד לפטירת האם והאם לא תהיה רשאית להעניק לצד ג' זכות בדירה, למעט בר רשות, להתגורר עמה, הנתבעת גם לא תהיה רשאית להשכיר ו/או למשכן ו/או להעביר בין בתמורה ובין ללא תמורה ו/או להעניק זכות כלשהי בדירה ו/או לעשות עסקה אלא אם כן תנתן הסכמתה המפורשת של האם בכתב מראש.

     זכויות האם בנכס לא נרשמו ע"ש הנתבעת לאחר חתימת ההסכם, נרשמה רק הערת אזהרה וזאת לטענת הנתבעת (ח.נ.), משום שלא ניתן היה לפי ההסכם לרשום את הבעלות על שמה אלא רק לאחר המוות.

     התובע כאמור מבקש להצהיר על בטלות הסכם זה.

16.     מצבה הרפואי של האם - האם המנוחה התגוררה בדירתה אשר בנכס עד לאשפוזה ביום 27/3/95, לאחר האשפוז ביקשה לעבור להתגורר אצל הנתבעת.
     ההסכם נחתם ביום 12/11/95.
     למחרת, ביום 13/4/95, אושפזה האם עקב איבוד הכרה. יומיים לפני כן הופסק הטיפול התרופתי בסוכרת בגלל רמה נמוכה של סוכר בדם. בבדיקה בעת האשפוז, נמצאו רמות סוכר של 600 מ"ג %. האם היתה ידועה כחולת סוכרת מזה 14 שנה.
     לאחר יצוב מצב הסוכר בדם השתחררה.
     ביום 15/4/95, הובאה האם לבי"ח ללא נשימה ולאחר ניסיון החייאה, נקבע מותה.
     האם היתה כבת 82 במותה.

17.     כל אחד מהצדדים המציא חוו"ד רפואית מטעמו, המומחים לא הכירו ולא בדקו את האם בחייה, חווה"ד ניתנה על סמך עיון במסמכים רפואיים לאחר מותה.     
     המומחים נחקרו על חוות דעתם.
     ד"ר שטרן מומחה מטעם התובע, מומחה לאנדוקרינולוגיה ומנהל מרפאת סוכרת ומטבולית, כתב בחוו"ד:

          "רמות סוכר כל כך גבוהות בדם אצל אדם מבוגר, גורמות לסימנים נוירולוגיים
כגון: בלבול, חוסר התמצאות בזמן ובמקום, ערפול חושים. כל זאת נגרם על רקע
התייבשות כללית, עקב השתנה מרובה ואיבוד מלחים, וכן ישנה פגיעה מוחית
בצקתית".

     ד"ר שטרן מגיע למסקנה, כי ישנה סבירות גדולה מאד שהאם המנוחה סבלה מכל הסימפטומים שציין ולא היתה יכולה לתפקד מבחינה שכלית וגופנית ביום 12/4/95 - יום חתימת ההסכם.

     ד"ר קופלר, מומחה מטעם הנתבעת, מומחה ברפואה פנימית וסוכרת, מסכים כי רמות סוכר גבוהות אצל אדם מבוגר גורמות לסימנים נוירולוגיים כמו בלבול, חוסר התמצאות בזמן ובמקום וערפול חושים.
     
     ד"ר קופלר כותב בחוו"ד:

          "עמיתי המכובד, דר' שטרן כותב בחוות דעתו ואני מצטרף לדעתו בלב שלם, כי
רמות סוכר גבוהות אצל אדם מבוגר גורמות לסימנים נוירולוגיים כמו: בלבול,
חוסר המתמצאות בזמן ובמקום וערפול חושים".

     יחד עם זאת קבע ד"ר קופלר בחוות דעת כי כל הנתונים מראים שלא היתה כל עדות להפרעה תפקודית כלשהיא על רקע סוכרת ב- 12/4/95 ביום חתימת ההסכם.

     בחקירתו הסכים ד"ר קופלר שעפ"י המסמכים הרפואיים מאשפוז קודם מיום 27/3/95, היתה האם במצב בלבולי "לא מתמצאת בזמן ובמקום" גם ברמות סוכר של 394 מ"ג %, וכן מסכים, כי כשכתוב בסיכום המחלה "מצב כללי טוב, בהכרה מלאה", לאחר אשפוז עקב איבוד הכרה ורמת סוכר 600 מ"ג %, הכוונה לתיאור מצב אחר טיפול וירידת רמת הסוכר ל- 200 מ"ג % בעת שחרור, כן הוסכם, כי סביר שהאם איבדה הכרתה כתוצאה מרמת סוכר גבוה בדם, שמשפיע על מערכת העצבים שמשפיעה על הרחבת כלי הדם.

     התנודות ברמת הסוכר אצל חולי סוכרת, עפ"י עדותו של ד"ר קופלר הן מהירות, ובמקרה של הפסקת טיפול בגלובן כפי שקרה במקרה דנן, הרי שתוך 24 שעות לאחר ששאריות הגלובן מסולקות מהגוף, עולה רמת הסוכר, זאת בחולים שתפקוד הכליות שלהם תקין, בחולה סוכרת, כאשר המחלה פוגעת בכליות, סילוק הגלובן איטי יותר. לאור זאת, לדעתו לא ניתן להסיק באיזו נקודת זמן עברה האם את נקודת האיזון, מבחינת רמת הסוכר, לרמה כזו שגורמת לה בלבול וחוסר התמצאות.

     לעומתו, ד"ר שטרן הדגיש בעדותו את הקשר בין המחלה לבין היות החולה בגיל מבוגר ובמקרה דנן, אשה בת 82. במקרה כזה, כאשר יומיים קודם לכן הופסק הטיפול בסוכרת העליה ברמת הסוכר היא ודאית, אין תנודה של ירידה, יש רק עליה, וכאשר מצרפים את כל הנתונים, היינו, עבר ידוע של האם הנמצאת במצב בלבולי כבר ברמת סוכר של 400 מ"ג %, מגיעה לבי"ח יום לאחר חתימת ההסכם בחוסר הכרה ברמה של 600 מ"ג % סוכר בדם, נפטרה כעבור יומיים - "סימן יותר טוב מזה אי אפשר לתאר" (ראה ח.נ.).

     עדות עה/3, אחות הצדדים, באשר למצבה של האם, חסרת משמעות לחלוטין, יחסיה של העדה עם האם היו דלילים וידיעותיה אודות מצבה קלושים ביותר. כמו כן, אינני מייחסת משקל לעדות הצדדים עצמם באשר למצבה של האם בהיותם נוגעים בדבר בעלי אינטרס.

18.     נסיבות חתימות ההסכם - ההסכם הוכן ע"י עו"ד כדריה במשרדו עפ"י הנחיות שניתנו לו ע"י הנתבעת. לטענת הנתבעת, האם ביקשה ממנה לדאוג להכנת ההסכם. עו"ד כדריה (עה/5), לא ראה את האם, לא הכיר אותה ולא ידע מאומה על עברה הרפואי (ח.נ.).
     לצורך חתימה על ההסכם, הסיעו הנתבעת ובנה את האם לחניון גן העיר בראשל"צ הסמוך למשרדו של עו"ד כדריה. עו"ד גודלברג (עה/4), שעבד באותה עת כשכיר אצל עו"ד כדריה, התבקש להחתים את האם על ההסכם ועל המסמכים הנדרשים לצורך העברת הזכויות.
     עו"ד גולדברג ידע שהאם אשה מבוגרת ואינה יודעת קרוא וכתוב, ועל כן, נטל עמו כרית דיו (תצהירו). גם הוא לא הכיר את האם, בעת החתימה ראה אותה בפעם הראשונה ולא ידע מאומה על עברה הרפואי.
     לעת ערב, בשעה 20:00 כשהגיעו האם, הנתבעת ובנה לחניון, הגיע גם עו"ד גולדברג לחניון, ביקש מהנתבעת ובנה לעמוד מחוץ למכונית והתיישב במקום הנהג ושם בחוסר נוחיות לדבריו (ח.נ.), הסביר לאם את סעיפי ההסכם ומשמעותו, התרשם לטענתו שהיא מבינה ומסכימה וחותמת על ההסכם מרצון. האם חתמה בהטבעת אצבעה. האם חתמה באגודל יד שמאל (שלא כהרגלה לחתום באגודל ימין), עפ"י הנחיית עו"ד גולדברג שהוביל את האצבע מכרית הדיו למקום שנועד לחתימה.
     במהלך התהליך, שאלה האם אם היא נשארת בבית לאחר ההסכם, פרט לכך לא שאלה דבר.

19.     בנסיבות המפורטות, כאשר אשה בת 82, שאינה יודעת קרוא וכתוב, חולת סוכרת שהטיפול בה הופסק יומיים קודם לכן, מובאת לחניון בערב אשפוזה ללא הכרה, בשעה 20:00, נפגשת עם עו"ד שאינה מכירה לצורך חתימה על הסכם, כאשר עם אשפוזה למחרת בחוסר הכרה נמצאה רמת סוכר בדם של 600 מ"ג %, כאשר ידוע מאשפוז קודם
(27/3/95), כי היא לא מתמצאת בזמן ובמקום גם ברמה של 394 מ"ג %, אני סבורה שניתן לאמר, כי כפות המאזניים נוטות בוודאות למסקנה, כי האם לא היתה בעלת כושר קוגנטיבי להבין את האמור בהסכם ולחתום עליו תוך גמירות דעת והסכמה.

20.     תוקף ההסכם - אני מסכימה עם התובע, כי אין תוקף להסכם גם משום היותו סותר את סע' 8 (ב) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") הקובע כדלקמן:

          "מתנה שאדם נותן על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת
תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה".

     במקרה דנן, עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה במקרקעין:
     סע' 7 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, קובע:

          "(א)     עסקה במקרקעין טעונה רישום...."
           (ב)     עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה".

     הואיל ועסקת המתנה בענייננו לא נגמרה ברישום, יש לראותה כהתחייבות לתת מתנה.
סע' 8 (ב') לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, יחול רק כאשר "אדם נותן מתנה על מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו". התחייבות לתת מתנה שלא הסתיימה ברישום לפני מותו של נותן ההתחייבות, סותרת את סע' 8 (ב') לחוק הירושה, בנסיבות בהן ברור מנוסח ההתחייבות והתנהגות הצדדים, כי לא היתה כוונה להקנות את המתנה על אתר אלא רק לאחר מותו של נותן ההתחייבות.

     כך למשל, ניתן לראות את המתנה כמוקנית לאחר המוות, כאשר נאמר ע"י נותן המתנה במפורש, כי "הרשות" על הנכס עוברת למקבלים רק לאחר מות נותן המתנה (ע"א 524/84 צברי נ' שוקרי, פד"י ל"ט (2), 710), או כאשר נותן המתנה הותיר בידיו את מלוא השליטה על הנכס, כגון מגורים ואף מכירתו וקבלת התמורה (ע"א 763/88 פילובסקי נ' רו"ח עובדיה בלס, פד"י מ"ה (4), 521), או כאשר מהראיות (עדויות) עלתה ראיה למתנה לאחר המוות בד בבד עם העובדה, כי המקבל לא עשה בנכס מנהג בעלים, ואף חתם על חוזה שכירות עם נותן המתנה, לאחר שכבר נחתם הסכם המתנה (ע"א 6277/95 התאחדות עולי רומניה נ' אלי קרן, פד"י נ"ג (1), 817).

     גם בעניננו ניתן ללמוד מנוסח ההסכם, כי הכוונה היתה להקנות את המתנה לאחר מות האם.

     א.     לא ניתן היה לרשום את המתנה לפני המוות. (ח.נ. לנתבעת).

     ב.     הובטחה זכותה של האם להמשיך לנהוג בזכויותיה מנהג בעלים להתגורר
ולעשות כל עסקה שהיא עד אריכות ימיה ושנותיה (סע' 8 להסכם).

     ג.     שלילת זכויות בעלים מהנתבעת (השכרה, משכון, העברה או לעשות עסקה
כלשהי (סע' 10 להסכם).

21.     המסקנה מכל האמור לעיל היא, כי הסכם העברת הזכויות לנתבעת בטל הן משום שכושרה הקוגניטיבי של האם, לא איפשר לה לחתום מתוך הבנה וגמירות דעת והן משום היותו סותר את סע' 8 לחוק הירושה.

22.     סוף דבר:

     מתקבלת התביעה בתמ"ש 17560/97.

     מוצהר, כי הסכם מכר ללא תמורה בין גב' יונה כובשי ז"ל לבין הנתבעת גב' שרעבי מזל מיום 12/4/95 הינו בטל.

     נדחית התביעה הכספית בתמ"ש 17561/97.

     לאור התוצאה, אינני עושה צו להוצאות.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון