החזרת כסף שניתן לקניית דירה להורים

משעלו חיי הנישואין של הנתבעים על שרטון, וניתן צו לפירוק השיתוף בדירות, הוגשה התביעה בה עסקינן להחזר הכספים שניתנו ע"י ההורים של הבעל לצורך רכישת הדירות.

להלן פסק דין בנושא החזרת כסף שניתן לקניית דירה להורים:

פסק דין

התובענה
בפני תביעת הורים - התובעים נגד בנם וכלתם, להחזר סך 327,734 ₪ שניתנו ע"י התובעים לנתבעים , בשלושה מועדים שונים .

רקע עובדתי
1.     התובעים הם הוריו של נתבע 1. נתבעת 2 היא אשתו של נתבע 1.

2.     הנתבעים נישאו בשנת 1978 ובמהלך נישואיהם נולדו להם 3 בנות.

3.     בתקופת הנישואין רכשו הנתבעים 3 דירות: הדירה הראשונה ברח' פרוג כפר סבא נרכשה זמן קצר לאחר הנישואין בשנת 1978 , הדירה השנייה ברח' ישעיהו בכפר סבא נרכשה בשנת 1983 , והבית השלישי צמוד קרקע ברח' שיפר בכפר סבא נרכש בשנת 1989.

4.     הדירה ברח' ישעיה (קפלן) נמכרה בשנת 1990 וכיום בבעלות בני הזוג הדירות ברח' פרוג וברח' שיפר.

5.     בחיי הנתבעים ארע משבר ובשנת 1997 פתחה האשה בהליכים משפטיים כנגד בעלה במסגרתם הוגשה תביעה למזונות, משמורת ילדים ותביעה רכושית.
לגבי הדירות שבבעלות הצדדים, ניתן ביום 1.6.99 פסק דין לפרוק השיתוף.

6.      במהלך השנים, ובסמוך לרכישת הדירות, העבירו התובעים לידי הנתבעים סכומי כסף כמפורט להלן:
ביום 10.5.1983 סך 75,000 ₪ למימון חלק מתשלום ראשון לרכישת הדירה ברח' ישעיה.
ביום 24.5.1983 סך 130,000 ₪ למימון חלק מתשלום שני לרכישת הדירה ברח' ישעיה.
בשנת 1989 סך 49,315 ₪ למימון חלק מהתשלום לרכישת הבית ברח' שיפר .
(כספים שנתן התובע לרכישת הדירה ברח' פרוג בשנת 1978, אינם נשוא התביעה).

7.     אין מחלוקת בדבר העברת הכספים מהתובעים לנתבעים במועדים הנזכרים לעי'ל. העברות הכספיות התבצעו ללא תיעוד בכתובים, ההסכמים וההבנות היו מכוח יחסי האמון והקרבה המשפחתית.

8.     משעלו חיי הנישואין של הנתבעים על שרטון, וניתן צו לפירוק השיתוף בדירות בניה"ז , הוגשה התביעה בה עסקינן להחזר הכספים שניתנו ע"י התובעים לנתבעים לצורך רכישת הדירות.

הסוגיות שבמחלוקת

9.     א.     האם הכספים שהעביר התובע לידי הנתבעים בשנת 1983 ניתנו כמתנה או
כהלוואה?
ב.     האם נפרעה ההלוואה שנתן התובע לנתבעים בשנת 1989 ?

טענות התובעים

10.     לטענת התובע, נתן לנתבעים בשנת 1983, סמוך לרכישת הדירה ברח' ישעיה, הלוואות בסך 75,000 ₪ , 120,000 ₪ ו - 10,000 ₪.

בנוסף נתן התובע בשנת 1989 סמוך לרכישת הבית ברח' שיפר סך 49,000 ₪.
     לטענת התובע הוסכם בעל פה, כי הכספים ניתנים בהלוואה שתוחזר לכשישתפר מצבם הכלכלי של הנתבעים.
     הכספים לא הושבו עד היום. השינוי שנגרם עקב הסכסוך בין הנתבעים, ופסק הדין לפרוק השיתוף בנכסיהם גרם להגשת התובענה .
טענות הנתבעים:
11.     נתבע 1
מסכים לתביעה ומאשר כי הכספים ניתנו בהלוואות שלא הוחזרו.

נתבעת 2
א. התביעה היא פרי יוזמת נתבע מס 1'.
ב.     הכספים שניתנו בשנת 1983, ניתנו כמתנה במסגרת הסיוע אותו הושיטו הורי הבעל לבני הזוג לרכישת דירה. עזרה כספית ניתנה גם על ידי הורי הנתבעת כל אחד לפי יכולתו.
ג. סך 49,000 ₪ בשנת 1989 ניתנה כהלוואה. מי שטיפל בנושא היה הנתבע ולמיטב ידיעתה של הנתבעת ההלוואה נפרעה כאשר נמכרה הדירה ברח' ישעיה בשנת 1990.

דיון

12.     הכספים נשואי המחלוקת ניתנו בנסיבות שונות ובפרקי זמן שונים, ומשכך, אתייחס לכל תשלום בנפרד :

א. כספים שניתנו בשנת 1983
אין חולקין כי בשנת 1983 עזרו התובעים לנתבעים ברכישת דירה ע"י מתן הסכומים הנזכרים לעיל. המחלוקת היא בשאלה האם ניתנו הכספים כמתנה או כהלוואה. גירסת הנתבעת כלשונה:

חלק מהכספים ניתנו מהוריו מתנה , כן. ( עמ' 24 לפרוטוקול מיום 2.5.2001)
ובהמשך:
ת. אני לא אמרתי שאני לא קיבלתי כסף, אני קיבלתי כסף , כן. לא מכחישה את זה.
אני אמרתי שלא קיבלתי? אני קיבלתי את הכסף במתנה.
ש. אז עכשיו תראי , אז בואי נסכם. את קיבלת את הסכומים הנקובים בנספחים ב' ו- ג' , אבל טוענת שהם המתנה.
ת. אני קיבלתי עבור הדירה ברח' פרוג את הכסף במתנה, ואת מה שקיבלתי ברח' ישעיהו במתנה. (עמ' 30 מיום 2.5.2001)

הנתבעת אינה מכחישה את קבלת הכסף אולם טוענת כי ניתן במתנה ע"י ההורים.

יש לציין כי התביעה הוגשה ע"י שני תובעים אולם התובעת לא נתנה תצהיר עדות ראשית, לא התיצבה לדיונים , לא נחקרה על גירסתה לפיכך יש לראותה כמי שזנחה את תביעתה.

מן הראיות עולה, כי הכספים ניתנו על ידי התובעים ללא כל מסמך, אין תיעוד המלמד על הלוואה, אין מועד להחזר ההלוואה ובמשך השנים לא היתה כל דרישה להחזר ההלוואה.
בפני ביהמ"ש הוצגו שתי גירסאות. גירסת התובעים שאושרה ע"י הנתבע לפיה הכספים ניתנו כהלוואה, וגירסת הנתבעת כי ניתנו במתנה. אין תמיכה בראיות לאף אחת מהגירסאות ובפני ביהמ"ש עדות הצדדים בלבד.

התובע, מבוגר בגילו, ומעדותו עלה בברור כי לא יזם את התביעה, לא זכר את הסכומים שנתן לנתבעים ובמהלך עדותו נעזר בפתק, עליו היו רשומים הסכומים והמועדים של מתן הכספים, שרשם לו בנו הנתבע.
עדותו לא היתה עקבית, שכן פעמים אמר כי אינו נותן מתנות אלא פעם אחת ופעמים אמר כי איננו נותן מתנות בכלל.
מעדותו התקבל הרושם כי עזר לכל ילדיו בקניית דירות ומאף אחד מהם לא דרש ולא קיבל החזר. מעדותו עלה כי לא נטל חלק בעריכת כתב התביעה והכנת הראיות שכן נשאל על כל המסמכים שהגיש בתמיכה לתביעתו והרושם שהתקבל היה שכלל אינו יודע ואינו מבין על מה נשאל.

התובע בעדותו בלבל בין הדירות הסכומים והילדים השונים:
"כב' השופטת. את הדירה בשיכון עלייה נתת מתנה?
ת. מתנה, כן.
כב' השופטת. איזה דירה.
ת. ברח' שיפר.
כב' השופטת: הבית שגרים בו היום?
ת. לא. הם לקחו דירה אחרת, נתתי להם כסף ובנו, עשו הכל.
כב' השופטת: ואתה נתת את הדירה הראשנה.
ת. הראשונה קניתי אותה.
כב' השופטת: כל הדירה אתה קנית?
ת. כל הדירה קניתי. כל ילד נתתי לו דירה. זה הדירה עולה לי יותר כסף.
כב' השופטת: הדירה שלו עלתה יותר כסף?
ת. הם היו שנה. עלו המחירים. הדירה בעלייה 2,000 3,000 .
כב' השופטת: קנית דירה?
ת. הדירה שלי רק ב -2,000." (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 2.5.01).

כך עולה מעדות התובע:
"ש. תגיד לי, הבן שלך כותב בתצהיר שלו שנתתם כשהם קנו את הדירה ברח' פרוג, נתתם להם כסף במתנה.
ת. אני לא נותן מתנות, נתתי מתנה פעם אחת. לא נותן כל פעם מתנות. אני לא חייב לו, אני בן אדם זקן ואשתי זקנה, אני רוצה לכלכל את עצמי, אני רוצה את הכסף.
                    (עמ' 15 לפרוטוקול דיון מיום 2.5.01).

     ובהמשך:
ת. הם לקחו דירה בעלייה והתחילו לבנות, ואין להם כסף, הוא בא לבקש ממני עוד כסף ועוד כסף ועוד כסף. אני ראיתי הוא בסדר גמור, יש לי כסף, תיקחו. שימכרו וילכו ויעשו, אני רוצה את הכסף שלי בחזרה.
ש. תראה לי איפה המסמך שנתת להם את הכספים
ת. אין לי מסמך ביד שלי
ש. למה?
ת.אין לי מסמך
ש.למה?
ת.זה הילד שלי ואמרתי זה הילד שלי. אין לי מסמך.
ש.אבל אתה תובע את הילד שלך, מה יותר מזה? אתה אומר ילד אני מאמין הנה אתה תובע אותו למשפט.
ת. אני רוצה הכסף שלי.
ש. תביא מסמך.
ת אין לי מסמך.
ש. למה?
ת. אין לי.
(עמ' 9 לפרוטוקול מיום 2.5.2001).

במצב בו יש שתי גירסאות ואין ראיות התומכות באף אחת מהן יש לבדוק על מי נטל ההוכחה והאם הנטל הורם.
ההלכה היא כי חובת ההוכחה על הטוען למתנה. הלכה זו נקבעה עוד לפני שנים בע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח' 262 מפי השופט זילברג בעמ' 265:

" אין ספק בדבר כי נתינה גרידא, בין נתינת כסף בין נתינת שווה כסף , אינה עשויה כשלעצמה, לשמש יסוד לתביעה, ועל התובע להוכיח את עילת הנתינה... אך השאלה העומדת בפנינו היא , מה הדין כאשר הנתבע מודה בקבלת דבר , ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת כי הדבר ניתן לו בתורת מתנה ,- האם טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה או לא?
התשובה לשאלה היא, לדעתנו בחיוב , החזקה היא בנסיבות המקרה שלפנינו (כאשר אין הנותן קרוב קרוב, כגון אביו של המקבל) נגד טענת המתנה , ועל הנתבע היה איפוא לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו".

פסק הדין אבחן בין מתנה בין זרים לבין מתנה בין קרובים כאשר בקרוב קרוב הכוונה לאב ובנו. אם בין זרים החזקה היא נגד טענת המתנה והטוען למתנה עליו חובת ההוכחה הרי בין קרובים, במיוחד בין אב לבנו, החזקה היא חזקת המתנה וחובת ההוכחה היא על הטוען להלוואה.
אותה הלכה אומצה בע"א 4396/90 חנה רוזנמן נ' ג'ורג' קריגר, פ"ד מו(3) 254 .
בע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת , פ"ד מח (1) 801 נאמר בענין דומה ע"י כב' הנשיא דאז מ. שמגר:
"לעומת זאת, כאשר מדובר ביחסי משפחה - קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה , כי ההעברה ללא תמורה נעשית מתוך כונה לתת מתנה ... עם זאת יש להדגיש , כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה , למשל כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחויב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר כמו ביחסים שבין הורים לילדים ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים אף אם מדובר בקשרי משפחה , אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה."
(ראה ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון אברמן ז"ל פ"ד מד (1) 278).

כמובן שמדובר בחזקה הניתנת לסתירה כאשר מובאות עדויות ברורות לכוונת הצדדים עדויות אשר יהיה בהן כדי לסתור את החזקה. כלומר הנסיבות הן שקובעות בכל מקרה ומקרה והן הקובעות האם נוצרה החזקה והאם נסתרה.
במקרה שלפנינו חלה חזקת מתנה ולא הובאו ראיות ברורות לכוונה אחרת של הצדדים.
התובע העיד כי פקיד הבנק הזהיר אותו מפני מתן הלוואות לילדים והתובע ציין בפניו כי במקרה אין כל חשש והוא בטוח כי הבן יחזיר לו הכספים. עדות זו של פקיד הבנק היתה יכולה לשפוך אור על כוונת התובע בעת מתן הכספים אולם התובע בחר שלא להביא את פקיד הבנק.

נראה כי נסיבות העברת הכספים תומכות דווקא בגרסת הנתבעת מס' 2 כי מדובר במתנה ולא בהלוואה:
א. הכספים ניתנו כסיוע כספי לרכישת דירת מגורים עבור הנתבעים .
ב.     בענייננו אנו למדים מעדותם של התובע והנתבע כי מערכת היחסים ביניהם הייתה קרובה, הושתתה על אמון ועל הושטת יד לעזרה , ולאור זאת, ניתנו הכספים מבלי שיכרת ביניהם חוזה או הסכם כתוב.

ג.     האב נהג לעזור כספית גם לילדיו האחרים ועזר להם לרכוש דירות.
אני חושב לאחים שלו אני בניתי דירות. הראשון לקח דירה ב- 3,000 , השני ב-6,000 , השלישי ב- 10,000 הרביעי נתתי לו 150,000 . לא היה לי כסף הדירה שלי ב- 2,400 . היום הדירות עולות יקר, הרבה כסף עכשיו.
                         עמ' 21-22 לפרוטוקול דיון מיום 2.5.01)

ד.     הזמן שחלף אף הוא פרמטר המעיד על מתנה. הכספים ניתנו לפני 19 שנים, ובכל התקופה עד למועד הגשת התביעה לא עשה התובע שום פעולה להשבת כספו ואפילו לא דרש שיחזירו לו את ההלוואה. זאת ועוד, 6 שנים לאחר מכן נתן לנתבעים כספים נוספים, יש להניח כי אילו סבר שעדיין לא הוחזרה הלוואה מלפני שנים רבות לא היה נותן הלוואה נוספת.

ועוד ציינה הנתבעת כי במהלך הבנייה התובע נתן לה מתנות 1000 - 2000 ₪ כל פעם וגם קנה לה מכונית . תמוה שהמשיך לתת מתנות אם סבר שלא החזרו לו הלוואה.

העדות היחידה של התובע אינה מספקת על מנת להוכיח כי ההקניה מעיקרה הייתה הלוואה וכי הנתבעים קיבלו את הכספים בידיעה כי מדובר בהלוואה.

התרשמתי ממהימנותה של הנתבעת לאורך כל עדותה ותצהירה. הנתבעת נקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית לפיה התובע טוען להלוואה 19 שנה לאחר מתן "ההלוואה" כאשר את כל המו"מ על קבלת הכסף עשה הנתבע ואין לה כל דרך להוכיח את גרסתה.

אני סבורה כי בנסיבות כמו במקרה שלפנינו נכון ומוצדק להחיל את חזקת המתנה ולהטיל את עול ההוכחה על הטוען להלוואה.

מאחר וקבעתי כי גירסת הנתבעת מהימנה יותר אני מקבלת את גירסתה וקובעת כי הטוען להלוואה לא הוכיח את גירסתו.

ב.     הכספים שניתנו בשנת 1989
13.     הנתבעת אינה חולקת כי סך 50,000 ₪ בשנת 1989 ניתן כהלוואה לה ולבעלה.
לדבריה, הצורך בהלוואה נבע מהזדמנות שהזדמנה לצדדים לעיסקה טובה לרכישת בית צמוד קרקע במחיר טוב. התנאי היחידי לעיסקה היה תשלום מזומן ללא פריסת תשלומים. מאחר והיתה בידם רק מחצית הסכום נאלצו לבקש מהתובע הלוואה על המחצית השניה . (עמ' 38- 39 לפרוטוקול מיום 2.5.01).
הבית נרכש ב- 60,000$ שערכם בשקלים היה 100,000 ₪ וההלוואה היתה 30,000$ שהיו 50,000 ₪.

לטענת הנתבעת ההלוואה נפרעה ע"י הנתבע מתוך כספי התמורה שנתקבלו בשנת 1990 ממכירת הדירה ברח' ישעיהו כדבריה:
" לאחר כשנה מכרנו את הדירה בישעיהו בסכום של כ- 85,000 דולר
והדבר הראשון שעשינו היה להחזיר להורי בעלי את כל הכספים שקבלנו
כהלוואה בזמן שרכשנו את הבית בשיפר"
(עמ' 3 , ס' 24 לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת)

ובהמשך
ש. וזה אין חולק שהכספים האלה הם כספי הלוואה.
ת. נכון.     (עמ' 37 מיום 2.5.2201)
     
המשיבה העידה לגבי בניית הקוטג':
"אני קודם החזרתי את הכספים, קודם כל מאיר החזיר את הכספים, זה היה התפקיד שלו, הוא החזיר להורים שלו את הכספים" (עמ' 41 ).

הנתבע טוען כי התכנית הייתה שההלוואה תוחזר לכשתימכר הדירה ברח' פרוג וזו לא נמכרה.
"הכוונה שתימכר הדירה בפרוג יוחזר כספים. הדירה בפרוג תמיד נשארה".

גרסה זו מוכחשת לחלוטין על ידי הנתבעת אשר לדבריה מעולם לא הייתה תכנית למכור את הדירה הקטנה ברח' פרוג והיא אכן הוחזקה על ידם מאז 1978.
     
הנתבע סתר את גירסתו הראשונה בעדותו בעמ' 69 לפרוטוקול:
"את שיפר קנינו לפני שמכרנו את קפלן מתוך מגמה למכור את קפלן, ואז בחלק היחסי נוכל לבנות המשך הדירה ממה שיישאר אחרי החזר כל החובות".

הגירסה השניה של הנתבע תואמת את גירסת הנתבעת ועומדת במבחן ההגיון והן במבחן כלכלי .
הדירה בישעיהו (קפלן) נמכרה ב- 85,000$ לאחר החזר החוב בגובה 30,000$ נשארו כ- 55,000$ לבניית הבית או לפחות לחלק ניכר מהבניה.
בנוסף הדירה בישעיהו נמכרה בשנת 1990, כשנה לאחר הרכישה וסמיכות המועדים תומכת גם היא בגירסה כי מתוך כספי מכירה זו תוחזר ההלוואה.

מסקנתי אם כן, כי גירסת הנתבעת שנמסרה גם ע"י הנתבע, כי מתמורת המכירה בישעיהו (קפלן) תוחזר ההלוואה להורים, היא הגירסה הנכונה.

גם לגבי הלוואה זו, כמו לגבי סכומים אחרים שניתנו ע"י התובע, אין כל מסמך המלמד על הלוואה, אין כל התחייבות כתובה, אין מועד להחזר ההלוואה וגם כאן ההלוואה נדרשה לראשונה לאחר 10 שנים. השוני היחידי נובע מהודאת הנתבעת 2 כי סכום זה ניתן לה ולבעלה בהלוואה לצורך רכישה הבית ברח' שיפר.

הנתבעת הבהירה כי בפועל מי שביקש כספים מהתובע היה הנתבע. נכון שהנתבעת היתה עם התובעים בבנק ונכון שעזרה להם בעניינים נוספים אולם מעולם לא בקשה מהם כספים ולא שוחחה עמם על הכספים שנתנו ואת כל המו"מ בעניני כספים עשה הנתבע.
"התפקיד שלו היה להחזיר" עמ' 42 .

ובהמשך
"אני כשהתחלתי לבנות ידעתי שהחוב חוסל"

ובמקום אחר:
"ברגע שאני קבלתי את הכספים עבור המכירה שברח' ישעיהו, הכספים כמו שקבלנו העברנו הלאה. אם הבן שלהם לא נתן להם את הכספים, אני הייתי בידיעה שהוא נתן את הכסף".

לגבי הסיבה לאי התערבותה אמרה:
"אני נתתי בו אמון מלא שהוא לוקח את הכסף ומחזיר להורים שלו". (עמ' 44) .

הנתבעת העידה כי לפני שבוצע התשלום האחרון הנתבע הציע לה שתשלום זה לא יוחזר ויבקשו מההורים שיתנו אותו מתנה. היא לא היתה מוכנה להצעה זו בשום פנים ואופן. (עמ' 44 ) .

התרשמתי כי עדות התובע היתה מבולבלת. כפי שתארתי התובע לא היה מודע לפרטי התביעה ולראיות והיה ברור לאורך כל ההליך מיהו המעוניין בתביעה.

הבן הביא אותו במכונית לביהמ"ש, עמ' 3, גם לעו"ד בנו הביא אותו , עמ' 4.
לתובע לא היה מושג מהו לוח התשלומים שצורף לתביעה. עמ' 10,11.
לא ידע מה החוזה שצרף עמ' 11.

התובע בעדותו החזיק פתק ואמר בעצמו:
"אני לא אזכור. אני לא זוכר" [בלי הפתק הערה שלי ע.מ.], עמ' 2 לפרוטוקול המוקלט.

התובע חזר כל הזמן על המשפט "שיחזירו לו את הכסף" ופרטים מדויקים לא ניתן היה לקבל ממנו.

עדות הנתבע הייתה מגמתית כמי שמעוניין בתוצאות המשפט לטובת התובעים. איני רואה להסתפק בעדויות ובראיות שהם ערכו כדי לבסס עליהם ממצא עובדתי לפי גירסתם כאמור בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א- 1971.
אני משוכנעת כי התובע והנתבע עשו ביניהם יד אחת כדי להוציא מהנתבעת 2 כספים שמלכתחילה לא הייתה כוונה לקבלם .
לעומתם עדות הנתבעת הייתה כנה ואמיתית ועקבית שלאורך כל עדותה היא ממשיכה להיות קורקטית עם התובעים ומגלה הבנה לשיתוף הפעולה שלהם עם בנם.

14.     לטענת התובע כשהנתבעת טוענת "לוויתי ופרעתי", מדובר בהודאה והדחה, נטל ההוכחה עליה ומשלא הוכיחה שפרעה לא הרימה את הנטל.
     
בעניין זה אומר כי בפני שתי גירסאות אשר אינן נתמכות בשום ראיות. על ביהמ"ש לשקול עדות מול עדות. לאחר שקבעתי כי עדותה של הנתבעת הייתה עקבית ואמינה, אני רואה בה כמי שהרימה את הנטל.
     
עובדתית לתובע אין כל ראיה על מתן הכספים והנתבעת היתה יכולה להכחיש את קבלת הכספים או לטעון שקבלה אותם במתנה אולם היא היתה כנה וישרה ואישרה כי קבלו את הכספים בהלוואה.

במשפט העברי קיימת טענה הנקראת "מיגו" שתרגומה מארמית היא "מתוך", קיצורה של הטענה - מתוך שיכול לטעון טענה טובה יותר (אך שקרית), ולא טען אותה, חזקה עליו שדובר אמת.

בתוספות מסכת בבא בתרא דף ה' בעמוד א':
"ובא בזמנו ואמר פרעתיך חוב זמני אינו נאמן - ונראה לי שיש עדים שחייב לו וקבע לו זמן דאי לאו הכי ניהמניה שפרעו תוך זמן במיגו דאי בעי אמר לא הלוית לי כלום או לא קבעת לי שום זמן" .
כלומר מציין התוספות שאילולי היו עדים היתה קיימת כאן טענת "מיגו" שיכול היה לטעון שכלל לא לווה או שלווה לזמן בלתי קצוב ולכן כבר החזיר, אולם הוא בחר שלא לטעון כך ועל כן נאמן הוא לטענתו שהחזיר את החוב.

גם במקרה שלפניו יכלה הנתבעת לטעון שקבלה הכספים במתנה או שלא קבלה כלל ונטל ההוכחה היה עובר לתובע אשר אין לו כל ראיה. במקום לטעון טענות כאלה בחרה באמת והצהירה כי אכן קבלו מהתובע הלוואה - חזקה עליה שדוברת אמת.

לסיכום
15.     לאחר שקבלתי את גירסת הנתבעת כגירסה המהימנה והנכונה המסקנה היא יש לדחות התביעה.

הנתבע הסכים כי לא החזיר חובות לאביו, ומתוך הסכמתו ניתן היה ליתן פס"ד נגדו. התרשמתי כי התובע והנתבע הם בעלי אינטרס זהה ואני מניחה שבמערכת היחסים שביניהם אינם זקוקים לפסק דין.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך7,500 ₪ + מע"מ.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון